תורכיה: היסטוריה מודרנית

להלן המבוא ובהמשך הפרק הראשון בחלק הראשון:
האימפריה העוסמאנית (העותומנית) בשלהי המאה השמונה-עשרה

מבוא: תיקוף, תיאוריה ומתודולוגיה

תיקוף (פריודיזציה), חלוקת העבר לתקופות שניתן לזהותן בבירור, והנבדלות זו מזו באופן ברור, מהווה נושא לדיון אין-סופי. אותו הדבר נכון גם ביחס לזיהוי אבני הדרך ונקודות המפנה האמורות להפריד בין התקופות. מה שעושה פעילות זו של ההיסטוריון לסוגיה כה שנויה במחלוקת היא העובדה הברורה שכל נקודת מפנה וכל ציון דרך מהווים הן חלק מהתפתחות חדשה, והן שיאה של התפתחות קודמת.

ואף-על-פי-כן, תיקוף, ולו שרירותי וכפוף להעדפות האישיות של ההיסטוריון, הוא כלי בלתי נמנע, ואפילו כזה שלא ניתן לוותר עליו, בניסיון לתת צורה לעבר, שאלמלא כן היה נותר בבחינת מסה בלתי ממוינת של עובדות ונתונים. עצם שמו של ספר זה מרמז על קיומו של דבר הקרוי היסטוריה מודרנית (או אפילו טורקיה המודרנית), ולפיכך הינו תוצאה של תיקוף.

כדי לשמש כלי בר-תוקף, על התיקוף לעמוד בשתי דרישות נפרדות. ראשית, צריך שיהיה לו ערך מסביר. עקרונית, תיקופים, בדומה להשוואות, אינם מוגבלים במספרם, אבל יש להם תכלית רק אם הם מאפשרים לנו להפריד את זרם המאורעות כך שההתפתחויות החשובות יתגלו לעין. שנית, על התיקוף לשקף את ההתפתחויות הממשיות של התקופה המתוארת. התהליך אינו יכול להיות אינדוקטיבי בלבד. וכאן עולה השאלה אילו התפתחויות נחשבות בעיני ההיסטוריון חשובות דיין לבסס עליהן את התיקוף שלו, ובמלים אחרות, באילו עובדות מתוך המסה הגדולה הוא מכיר כב”עובדות היסטוריות.”

בכל תחום נתון יש כמובן סטיות מסורתיות, שהפכו שכיחות כל-כך עד שהקורא התמים נוטה לקבלן כעובדות היסטוריות בפני עצמן, שלא לומר תופעות טבעיות. אין זה מפתיע שמגמה זו חזקה במיוחד בקרב תלמידים המשתמשים בספרי לימוד. אחרי הכול, לעיתים קרובות מדי ספר כזה אינו אמור להתווכח, אלא לתת עובדות שאין עליהן עוררין. במובנים מסוימים דבק ספר זה בחלוקתה המסורתית של ההיסטוריה הטורקית לתקופות; במובנים אחרים הוא אינו עושה כן. לכן, מוטב שאדון עם הקורא בהיבט זה של הספר, ואמסור את הסיבות לדרך בה הוא בנוי, במקום לרמוז שבאופן כלשהו זו מלאכתה הבלתי נמנעת של ההיסטוריה.

ספר זה מחולק לשלושה חלקים. חלוקה זו מייצגת את מה שנחשב בעיני המחבר לתיקוף הבסיסי של ההיסטוריה הטורקית המודרנית. בכל האמור בחלקו הראשון של הספר, המתאר את השלב הראשון להתהוותה של טורקיה המודרנית במאה התשע-עשרה, סבורים כי ההתפתחות הדומיננטית היא השפעתה הגוברת של אירופה בתוך האימפריה העוסמאנית (העותומנית) , והתגובות אותן עוררה במדינה ובחברה העוסמאניות.

ההשפעה האירופית ניכרה בשלושה תחומים שונים, אף-כי קשורים זה בזה: שילובו של חלק גדל והולך של הכלכלה העוסמאנית (העותומנית) בשיטה העולמית הקפיטליסטית; השפעתן הפוליטית הגוברת של המעצמות האירופיות, שמצאה את ביטויה הן בניסיונות לפרק את האימפריה העוסמאנית (העותומנית) לנתחים מבלי להביא להתלקחות מלחמה באירופה, והן בניסיונות לשלוט בה ובה-בעת לשמרה כיישות פוליטית נפרדת; ולבסוף, השפעתן של אידיאולוגיות אירופיות כדוגמת הלאומיות, הליברליזם, החילוניות והפוזיטיביזם.

שלוש צורות אלו של השפעה אירופית גוברת היו שלובות זו בזו, ופעלו זו על זו הדדית בדרכים רבות ונסתרות. הדבר נכון גם ביחס לתגובה העוסמאנית (העותומנית) לקריאת תיגר זו מצד אירופה. במאה התשע-עשרה ניתן להבחין בתגובה זו בשני זרמים: האחד כולל את ניסיונות המדינה המרכזית ועושי דברה לחזק את מנגנון המדינה ולמרכז את האדמיניסטרציה בארץ, והשני את תגובות חלקיה השונים של אוכלוסיית האימפריה ללחצים אליהם נחשפה. במהלך המאה התשע-עשרה הביאו בהדרגה התגובות הללו להיפרדותם של נתיניו הנוצרים של הסולטאן מעל נתיניו המוסלמים.

התפתחויות אלו הן המסגרת שבתוכה יתוארו מאורעות ההיסטוריה של המאה התשע-עשרה באימפריה העוסמאנית (העותומנית) בחלקו הראשון של ספר זה. הן מהוות גם את הבסיס לתיקופה – דהיינו חלוקתה לתקופות. ואיך בדיוק נראה תיקוף זה?

השאלה הראשונה העולה במוחנו בהקשר זה היא במה נבחר כנקודת המוצא ל”היסטוריה המודרנית” של טורקיה. לשאלה זו תשובות שונות, כולן אפשריות ותקפות בדרכן, אבל דומה שבמקרה זה הפיתרון המסורתי ביותר הוא גם הטוב ביותר: להתחיל מתקופת המהפכה הצרפתית והשלכותיה. ההשתלבות הכלכלית בשיטה הקפיטליסטית העולמית גברה במידה ניכרת בשלהי המאה השמונה-עשרה וצברה משנה תנופה ברבע הראשון של המאה התשע-עשרה, המלחמות הנפוליאוניות הובילו למעורבותה הגוברת של האימפריה בפוליטיקה ובדיפלומטיה האירופיות, והרעיונות המהפכניים של לאומיות וליברליזם הגיעו בראשונה ללבאנט. הבעיה עם תיקוף כללי נוסף למאה התשע-עשרה (ולמעשה לכל תקופה אחרת) היא שאף שבמובן הכללי, שלוש צורות ההשפעה האירופית והתגובות השונות מתוך האימפריה העוסמאנית (העותומנית) התחוללו במקביל, הרי שההתפתחויות לא היו בהכרח סימולטניות בכל התחומים. ואף-על-פי-כן, הואיל וההתפתחויות הללו קשורות זו בזו, דומה שניתן להגיע לתיקוף אחיד למדי:

מהמלחמות המהפכניות הצרפתיות עד לסוף שנות השלושים של המאה התשע-עשרה. את התקופה הזו מאפיינים שילובם הכלכלי הגובר של מחוזות הבלקן, ועליית קרנם של הסוחרים היוונים כגורם שליט; מעורבות הדוקה בהרבה של האימפריה העוסמאנית (העותומנית) בפוליטיקה הבריטית והרוסית; צמיחתן של התנועות הלאומיות הראשונות; והניסיונות הרציניים הראשונים לחולל רפורמות במתכונת מערבית.

התקופה שמשלהי שנות השלושים של המאה התשע-עשרה ועד לאמצע שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. תקופה זו, שמבחינה בין-לאומית היתה עת של הגמוניה כלכית ופוליטית בריטית, התאפיינה בהתרחבות המהירה הן של המסחר והן של הלוואות לאימפריה, אחרי אכיפתו של משטר סחר חופשי בשנת 1838; בתמיכה בריטית וצרפתית בהמשך קיומה של האימפריה; ברפורמות מתמשכות וגם מרחיקות לכת (לפחות על הנייר) בתחומי החוק, החינוך, הכספים ומוסדות ממשלתיים, החל בצו הרפורמה משנת 1839; בהעתקת מרכז הכוח מן הארמון לבירוקרטיה, בהתחלת התנועה החוקתית העוסמאנית (העותומנית) , ובתחילתה של תגובה מוסלמית כנגד מעמדם המועדף של הנוצרים; את התקופה חתם משבר כלכלי ופוליטי עמוק בשנים 1878-1873.

התקופה שמאמצע שנות השבעים של המאה התשע-עשרה ועד למהפכה החוקתית של שנת 1908 התאפיינה בהתרחבות כלכלית איטית בהרבה, לפחות עד לסוף המאה, אבל גם בהשקעה הזרה הראשונה הרצינית והישירה באימפריה; ברפורמות אדמיניסטרטיביות וטכניות מתמשכות, אבל גם בדיכוי של אידיאולוגיות לאומיות וליברליות, ובהתמקדות מחודשת במורשת האיסלאמית של האימפריה; הארמון שב ותפס את מקמה של הבירוקרטיה כמוקד הכוח המרכזי. הן ההשתלבות בכלכלה הבין-לאומית והן האופוזיציה הפוליטית מבית שבו לצבור תנופה לקראת שלהי תקופה זו.

על חלקו השני של הספר חולשים ניסיונותיהם של “הטורקים הצעירים” – קבוצת בירוקרטים וקצינים בעלי השכלה מודרנית, שהחלו לפעול בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה ואירגנו את המהפכה החוקתית של שנת 1908 – להביא מודרניזציה לטורקיה, ובכך לחזק את המדינה והחברה על בסיס מערכת רעיונות פוזיטיביסטית, שנעשתה לאומית יותר ויותר. העובדה שהחלק השני כולל את השנים 1950-1908 משקפת את האמונה שעל-אף התפוררותה של האימפריה בשנת 1918, וייסודה של הרפובליקה הטורקית בשנת 1923, הרי שמבחינה פוליטית, אידיאולוגית וכלכלית יש כאן מידה רבה של המשכיות.

תחת שלטונם של “הטורקים הצעירים” התנסתה טורקיה פעמיים באותו מחזור פוליטי, תחילה תחת שלטון האירגון לאיחוד ולקדמה (מ-1908 עד 1918) ושוב בשלטונם של ה”כמאליסטים,” תחילה בתור ההתאחדות להגנה על זכויותיהן הלאומיות של אנטוליה ורומליה, ויורשתה, מפלגת העם. בכל אחד מהמקרים כלל המחזור שלב ליברלי ופלורליסטי (1913-1908 ו-1925-1919 בהתאמה), ואחריו שלב רודני מדכא, ששילב שיטה יעילה של מפלגה אחת עם לאומיות פוליטית, כלכלית ותרבותית, ועם רפורמות שנועדו להביא למודרניזציה ולחילון (1918-1913 ו-1950-1925 בהתאמה). כל תיקוף-משנה של תקופת הטורקים הצעירים יתבסס בהכרח על התפתחויות פוליטיות, מאחר שאלה – הכוללות מלחמת עולם, התפוררותה של האימפריה והקמתה של מדינה לאומית חדשה – חולשות על התמונה עד כדי כך שתיקוף נפרד, שיתבסס למשל על התפתחויות כלכליות, יהא נטול כל משמעות. כך למשל, לדיון נפרד בצמיחתה של בורגנות תעשייתית ומסחרית באימפריה העוסמאנית (העותומנית) וברפובליקה הצעירה לא תהא משמעות בלא כל התייחסות להיעלמותם של הארמנים והיוונים, היעלמות שהגורם לה היו התפתחויות פוליטיות ואידיאולוגיות, ולא חוק כלכלי כלשהו שפעל מאחורי הקלעים.

מכל האמור לעיל עולה כי תיאורה של תקופת הטורקים הצעירים מתחלק מעיקרו לחלוקת משנה כדלהלן:

1913-1908: תקופה של חיפוש אחר דרכים להחייאת האימפריה על בסיס מספר אידיאולוגיות ותוכניות פוליטיות מתחרות.

1918-1913: שלטון המפלגה האחת של האירגון לאיחוד ולקדמה, וניצחון הלאומיות הטורקית.

1922-1918: התקופה שבה שבו הטורקים הצעירים וביססו את שלטונם באמצעות מלחמת עצמאות מוצלחת, ואשר במהלכה קיבלה בהדרגה תנועת ההתנגדות הלאומית אופי משלה;

1926-1922: התקופה המכרעת שלאחר המלחמה, שבה השתנה מבנה המדינה, והמדינה החד-מפלגתית שבה והתבססה;

1945-1926: ה”כמאליזם” בשיאו, וכן

1950-1945: המעבר ההדרגתי לדמוקרטיה, שהגיע לשיאו בסילוקה של מפלגת העם הרפובליקנית מהשלטון בלא שפיכות דמים.

חלקו השלישי של ספר זה, הקרוי “דמוקרטיה בצרות,” מטפל בתקופה שמאז 1950. השם מדבר בעד עצמו. תקופה זו, בניגוד לתקופת הטורקים הצעירים, היתה ברובה עידן של פלורליזם דמוקרטי אמיתי וצמיחתה של פוליטיקת המונים. בה-בעת, התחוללו בה שלוש הפיכות צבאיות (בשנים 1960, 1971 ו-1980) ומשלהי שנות השישים ואילך מצאה עצמה הדמוקרטיה הפרלמנטרית הטורקית תחת מתקפה מתמדת משמאל ומימין. חלקו השלישי של הספר חולק לתקופות משנה כדלהלן:

1960-1950: שלטון המפלגה הדמוקרטית, שהתאפיין בשילובה הפוליטי והצבאי של טורקיה בברית המערבית; התפתחות כלכלית מהירה (במיוחד באזורים הכפריים); תלות פיננסית גוברת בארצות-הברית; וירידה הדרגתית במגמות החילוניות של הממשלות הקודמות.

1980-1960: הרפובליקה הטורקית “השנייה,” אחרי החלתה (בשנת 1961) של חוקה ליבראלית בהרבה, שהתירה את התהוותן של תנועות ומפלגות שסטו הרבה יותר רחוק מהמרכז הפוליטי. בה-בעת נתנה החוקה החדשה גושפנקא חוקית להתערבות של הצבא בעניינים פוליטיים. מבחינה כלכלית, זו היתה התקופה שבה נבנתה תעשיית תחליפי יבוא מוגנת מאוד, ובה עלתה חשיבותם של קפיטליסטים ושל ועדי עובדים גם יחד. במקביל היגרו מיליוני טורקים לאירופה, כפועלים תעשייתיים או כקרוביהם. בשנות השבעים של המאה העשרים, הוביל המשבר הכלכלי העולמי לאי-יציבות חברתית ולהקצנה פוליטית. תקופת הדיכוי שלאחר ההפיכה הצבאית באמצעות מזכר, בשנת 1971, היתה ברוטלית, אבל לא חוללה שינוי מהותי בהשתלשלות האירועים.

אחרי ההפיכה הצבאית של 1980, שימש כוחם של הכוחות המזוינים לדיכוי כל האיגודים הפוליטיים וועדי העובדים הקיימים, ולהחלתה של מדיניות כלכלית חדשה. מדיניות זו כוונה להביא לצמיחה מבוססת על יצוא, ולהתהוותו של שוק פנימי חופשי, באמצעות קיצוצי שכר וסובסידיות. גם אחרי הליברליזציה ההדרגתית, משנת 1983 ואילך, נאלצו החיים הפוליטיים להתנהל במסגרתה של החוקה המגבילה מאוד משנת 1982. בזירה הבין-לאומית, הזיקה בין טורקיה לארצות-הברית התהדקה עוד יותר. משנת 1991 שבו והתבססו הדפוסים הפוליטיים מהשנים שקדמו ל-1980, ומה שנבנה אחרי ההפיכה של 1980 פורק בהדרגה. עם זאת, המגמות החברתיות-כלכליות העיקריות לא שונו.

כל האמור לעיל מובא לשיקול דעתכם, כדי להצדיק הן את היקפו של ספר זה והן את מבנהו. ברור שעדיין יש לתת מענה לשאלה שנייה: מהי, לדעת המחבר, “היסטוריה מודרנית” במובן המתודולוגי?

הקורא חד-העין הבחין ודאי בעקבותיהן של מספר תזות היסטוריות מרכזיות הניכרות בספר זה. כל המושג של השפעה אירופית ותגובה עוסמאנית חב את קיומו ל”קריאת תיגר ותגובה” של טוינבי. חלק ניכר מתיאורי ההשפעות של שילובה הכלכלי הגובר של האימפריה העוסמאנית (העותומנית) וטורקיה אל תוך כלכלתה של אירופה מבוסס על עבודותיהם של חוקרים התומכים בגירסה של ולרסטיין לתיאוריית התלות, ומשתמשים בה להסביר כיצד נדחקה טורקיה למקום כנוע ותלותי בשולי השיטה העולמית הקפיטליסטית. היסטוריונים האוחזים במושג המודרניזציה רואים בהתפתחויות באימפריה העוסמאנית (העותומנית) ובטורקיה מאבק, מצד אחד, בין עם השואב את השראתו משיטה מערבית רציונלית, שמרגע שיצאה לדרך התקדמה בלא רחם ובאורח בלתי הפיך, לבין מסורתנים וריאקציונרים שחסמו את דרכה של הקדמה מהצד השני.

מחקריהם האירו עיניים מעת לעת בכל הנוגע בשינויים האידיאולוגיים והפוליטיים, אף שהנחת היסוד של עליונות מערבית המסתתרת מתחתם דוחה. מנקודת מבט רטורית, ספר זה הוא מעשה לקטנות, ובמכוון. אני מרגיש שאף שבכל האמור בתוצאות המחקר הממשיות ספר לימוד אקדמי כגון זה צריך אמנם לייצג את החדשני והמעודכן ביותר בתחום, הרי שאחרי ככלות כול, המודלים התיאורטיים ששימשו את החוקרים להגיע לתוצאות הללו אינם אלא כלי-העבודה של ההיסטוריון בניסיונו לתאר את שקרה, וככאלה אין להתיר להם לכפות את פרשנותנו לעבר בכתונת כפייה.

המקום שבו ספר זה מתיימר להיות “היסטוריה מודרנית” הוא בניסיון להציג ראייה משולבת של ההיסטוריה של טורקיה במאתיים השנים האחרונות, תוך שימת דגש על התפתחויות חברתיות-כלכליות, לא פחות מאשר על התפתחויות פוליטיות ואידיאולוגיות. התחום היחיד שלא טופל כלל הוא תחום האמנויות (אדריכלות, ספרות, האמנויות החזותיות, מוסיקה), ולא משום שאלה נטולות חשיבות, אלא מפני שהמחבר חש כי אין לו היכולת הדרושה לטפל בהן כראוי. הספר אינו מתיימר בשום פנים להיות מחקר מקורי. עם זאת, הוא שואף בהחלט להציג את העדכני ביותר בכל האמור במחקרים שפורסמו בתחום זה. אנו סבורים שיש בכך חשיבות מיוחדת, משום שזהו המאפיין היחיד של חקר ההיסטוריה המודרנית של טורקיה שבו ספרי הלימוד מפגרים הרחק אחרי התוצאות המפורטות המוצעות במאמרים ובמונוגרפיות.

במובן אחד ספר זה הוא אנכרוניסטי. הוא טוען להיות היסטוריה של טורקיה בעולם המודרני. אבל עד 1922, כל היסטוריה מודרנית של טורקיה היא למעשה היסטוריה של האימפריה העוסמאנית (העותומנית) . ולכן נכללה ההיסטוריה של האימפריה במדריך זה רק כל כמה שהיא נוגעת להבנת התהוותה של טורקיה המודרנית. איני רואה כל חלופה לגישה זו, מפני שלא ניתן להבין את טורקיה בלי להתייחס לעבר העוסמאני. עם זאת, על המחבר והקורא גם יחד להיות מודעים לכך שיש כאן בעיה. אין ספק שהעוסמאנים בני המאה התשע-עשרה לא ראו את עצמם כלל כחלק משלב פרהיסטורי כלשהו של הרפובליקה הטורקית.

חלק ראשון
השפעות מערביות וניסיונות מוקדמים למודרניזציה

1. האימפריה העוסמאנית (העותומנית) בשלהי המאה השמונה-עשרה 
בשלהי המאה השמונה-עשרה, ממש לפני התהפוכות שגרמה המהפכה הצרפתית, כללה האימפריה העוסמאנית (העותומנית) , בקירוב, את: ארצות הבלקן (עם יוגוסלביה של ימינו, וליתר דיוק של יום האתמול, אלבניה, יוון, בולגריה וחלקים ניכרים מרומניה), אנטוליה (טורקיה המודרנית) ומרבית העולם הערבי (ובו המדינות המודרניות סוריה, לבנון, ירדן, ישראל, עיראק, כוויית, חלקים מערב הסעודית, מצרים, לוב, תוניסיה ואלג’יריה). בחלקים ניכרים של תחומי שלטונו, היה כוחו הממשי של הסולטאן מועט, ובחלקים מסוימים (צפון אפריקה, חצי-האי ערב) לא היה קיים, הלכה למעשה.

אוכלוסיית האימפריה 
אין בנמצא אומדנים מהימנים לגודלה של אוכלוסיית האימפריה, אבל לעיתים קרובות מעריכים את מספר תושביה בכ-25 מיליונים, מספר נמוך לשטח כה גדול. ואכן, כל משך המאה התשע-עשרה, בזמן שבו הפגינה אוכלוסיית אירופה שיעור צמיחה גבוה, היה המחסור בכוח אדם היה אחד המכשולים העיקריים באימפריה העוסמאנית (העותומנית) , מבחינה כלכלית צבאית גם יחד. כ-85 אחוזים מכלל אוכלוסייתה של האימפריה העוסמאנית (העותומנית) חיו בכפרים, בעוד שכ-15 אחוזים חיו בערים שמספר תושביהן 10,000 ויותר. בין אזור לאזור שררו הבדלים גדולים, הן מבחינת צפיפות האוכלוסין והן מבחינת מידת העיור – הבלקנים היו האזור המאוכלס בצפיפות הרבה ביותר. יש להניח כי אוכלוסיית האימפריה פחתה והלכה במהלך המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, אבל היקף הירידה בגודלה אינו ידוע. ירידה זו, וצפיפות האוכלוסין הנמוכה מאוד לה גרמה, היו תוצר של הבלמים המלתוסיאנים הקלאסיים – מלחמה, רעב ומחלות. מלחמות, ובמיוחד הסכסוכים הפנימיים הקטנים בהיקפם שהיו תוצאה של המחסור בשליטה מרכזית ובשמירה על החוק והסדר, קטעו את תהליכי הייצור החקלאי והאספקה. הרעב שלו גרמו אלה עשה את האוכלוסייה פגיעה למגיפות, שתקפו בדרך כלל את האוכלוסייה המוחלשת אחרי תקופה של מחסור במזון.

במחוזותיה האסיאתיים של האימפריה היה רובה הגדול של האוכלוסייה מוסלמי (בעיקר טורקים, ערבים וכורדים), עם מיעוטים משמעותיים של נוצרים ויהודים. בבלקנים היה רוב האוכלוסייה נוצרי (יוונים, בולגרים, סרבים, מונטנגרים, ולאכים) עם מיעוטים מוסלמיים משמעותיים (בוסנים, רוב האלבנים, טורקים ופומאקים, כלומר בולגרים מוסלמים). חלוקות דתיות אלו בתוך האוכלוסייה היו חשובות, מפני שהאימפריה, ולו בתיאוריה, היתה אימפריה איסלאמית, שנשלטה על סמך חוקי הדת. לפנים היה מקובל להניח שהאימפריה העוסמאנית (העותומנית) לא הבחינה בין דת למדינה, אבל חוקרים מודרנים נוטים להדגיש עד כמה הפרידו העוסמאנים בין פוליטיקה לדת, לפחות למעשה. להלכה, החוק המקודש של האיסלאם משל בכיפה באימפריה, אבל למעשה עד למאה השמונה-עשרה כבר הוגבל לסוגיות של חוקי משפחה ובעלות. המשפט הציבורי, ובעיקר הפלילי, התבסס על צווים חילוניים של הסולטאן, שנקראו אורף (orf) או קנוּן (kanun).

ואף-על-פי-כן, הכלתן של קהילות לא-מוסלמיות בחברה איסלאמית ברובה אכן יצרה בעיות. כמו במדינות איסלאמיות קדומות יותר, גם כאן שולבו קבוצות הנוצרים והיהודים בחברה באמצעות מתן מעמד ד’ימי (dhimi) (“בני-חסות”, ולהלכה, מעמד של משלמי מס). משמע הדבר שבתמורה לתשלום של מס מיוחד, הורשו בני הקבוצות הללו לחיות בתוך המדינה המוסלמית, בלא שיחויבו להמיר את דתם, אבל כנתינים מדרגה שנייה. קהילות הד’ימי נהנו ממידה מסוימת של אוטונומיה בניהול ענייניהן הן, ומנהיגיהן הדתיים ייצגו אותן במגעיהן עם נציגי המדינה. וכמו שקורה בהיבטים רבים של המדינה והחברה העוסמאניות, גם טיבה של שיטה זו, המתוארת לעיתים קרובות בכינוי “שיטת ה-מילֶט” (millet: אומה, קהילה) לא הובן נכונה זה מכבר. וזאת משום שחוקרים ביססו את מחקריהם על כתביהם של נציגי השלטון המרכזי, שכתבו על האופן שבו דברים צריכים להתנהל, ולא כיצד התנהלו באמת. ב-20 השנים האחרונות הוכיח מחקר מפורט של המציאות המקומית והאזורית כי, שלא כפי שהניחו בעבר, השיטה לא היתה מורכבת מגופים אוטונומיים ברחבי האומה כולה, שבראשם עמד, לשם משל, הפטריארך היווני בקונסטנטינופול, אלא מקהילות מקומיות שחוננו במידה מסוימת של אוטונומיה במגעיהן עם נציגי הממשל המקומיים. דומה גם כי ההפרדה בין המיעוטים היתה הרבה פחות חמורה משהיה מקובל להניח בעבר.

הרוב המוסלמי באוכלוסייתה המקומית של האימפריה לא היה עשוי בשום פנים מקשה אחת. הרוב הגדול נמנה עם גירסתו הסוּנית (האורתודוקסית) של האיסלאם, והמדינה העוסמאנית (העותומנית) , על-פי האידיאולוגיה הרשמית שלה, היתה מגינתו של האיסלאם האורתודוקסי בעולם. רשמית לחמה המדינה במוסלמים כופרים בלהט גדול עוד יותר מאשר בנוצרים. למעשה, בבלקן, באנטוליה, בסוריה ובמסופוטמיה חיו מיעוטים שיעים (הטרודוקסים) חשובים, שהרשויות העוסמאניות סבלו את קיומם.

זרים נוצרים שהתגוררו ברחבי האימפריה נהנו מ-אמן (aman – “חסד”), הגנה מתוקפו של החוק האיסלאמי. הם יוצגו על-ידי שגריריהם והקונסולים שלהם, שזכו למידה מסוימת של אוטונומיה בטיפול במקרים שרק חברי קהילות הגולים היו מעורבים בהם. זכויות אלו פורטו במה שמכונה “קפיטולציות.” במקור היו אלה זיכיונות מרצון שהסולטאן העניק לנתיניהן של מדינות ידידותיות, אבל במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, עם השינוי במאזן הכוחות בין אירופה לאימפריה העוסמאנית (העותומנית) , זכו הקפיטולציות לסטטוס של הסכמים. יתרה מכך, במאה השמונה-עשרה, ובמיוחד במאה התשע-עשרה, זכה מספר גדל והולך של נוצרים מקומיים (יוונים וארמנים) במעמד של נתין מעצמה זרה, באמצעות רכישת בֵּרַט (berat – כתב-מינוי). מכאן ואילך נכללו אותם נוצרים מקומיים בקפיטולציה של אותה מעצמה, ועם עליית כוחן של מעצמות אירופה צברו יתרון גדל והולך על נתיניו המוסלמים של הסולטאן. בה-בעת, השפעת המעצמות הזרות גדלה עוד יותר בשל הגידול במספר נתיניהן בלבאנט.

שיטת הממשל העוסמאנית: תיאוריה ומציאות 
על-פי האידיאולוגיה העוסמאנית (העותומנית) , החברה באימפריה היתה מאורגנת סביב ההבחנה – שלהלכה היתה חמורה – בין אליטה שלטת, שלא שילמה מסים והיתה זכאית לשאת נשק, לבין המוני האוכלוסייה (ובמונח העוסמאני: רֵאָיָה (reaya, “עדרים, להקות”) שההפך הוא הנכון לגביו. האליטה השלטת, שכונתה אסקֵרי (askeri “צבאית”) או “עוסמאנית” Osmanl?. מובהקת, כללה את כל משרתיו של הסולטאן: הצבא, הפקידות, ומשק הבית המלכותי. ה-אוּלֵמָה (ulema), חכמי הדת, שהופקדו על מרבית היבטיהם של החינוך הרשמי והמשפט, נמנו גם הם עם האליטה השלטת. אף שבהשוואה להמוני העם היו לחברי אליטה זו זכויות-יתר מופלגות, הרי שהם עדיין לא היוו את האליטה הבירוקרטית/צבאית האוטונומית פחות או יותר, אליה יהפכו במאה הבאה; הם היו כלי השרת של השלטון הקיסרי, שהוחלפו בתפקידיהם, פוטרו או הוצאו להורג כרצון הסולטאן. זה היה נכון גם ביחס לרם המעלה מכולם, הווזיר הגדול (Sadrazam), שנחשב ל”אני האחר” של הסולטאן, ואשר כל עוד החזיק במשרתו הופקדו בידיו כל כוחות השליט, אבל בה-בעת היה תלוי לחלוטין בגחמותיו של זה. ב-1800 עדיין ניתן היה לתאר את שיטת השלטון כ”שיטת ירושה”: מעיקרה היתה זו הרחבה של משק ביתו של הסולטאן עצמו. דפוס השלטון באמצעות משק בית מורחב, שכלל לא רק בני המשפחה אלא גם משרתים, עבדים ותלויים, איפיין את האליטה העוסמאנית (העותומנית) בכל דרגיה. חיפוש חסות באמצעות ההיצמדות למשק בית כזה היה תנאי מוקדם לכל קריירה בממשל. האליטה לא זו בלבד שהפעילה כוח, אלא היתה גם האפוטרופסית המופקדת על ציביליזציה קלאסית, “מסורת דגולה” שהתבססה על מקורות איסלאמיים כתובים (אשר האוּלֵמָה היו שומריהם, ואשר שועתקו במערכת המכללות הדתיות הקרויות מֵדרֵסֶה – medrese), ועל קוד ההתנהגות והטעם החילוני יותר, הקרוי אַדָאבּ (adab – שאיפיין את האליטה הצבאית/בירוקרטית ושועתק באמצעות חינוך והכשרה לא רשמיים). ציביליזציה זו, שהיתה למעשה אותה מערכת ערכים ודעות שעשתה את העוסמאני לעוסמאני, היוותה כוח מלכד רב עוצמה באימפריה שהיתה מורכבת מיסודות שונים רבים כל-כך. פער רחב להפליא נפער בין ציביליזציה זו לבין ראיית העולם של האוכלוסייה הכפרית, האנאלפביתית כמעט כולה, שאת האופק שלה תחמו הכפרים שסביבה, ולכל היותר עיירת השוק הסמוכה. המסדרים המיסטיים או האחוות (tarikat), כמו מסדרי המוולווי (Mevlevi), הנאקשיבנדי (Naksibendi) ומסדר הבקטאשי (Bekta?i) ההטרודוקסי, שיצרו רשת צפופה של לשכות (tekkes) בכל רחבי האימפריה, היו חוליה מקשרת אחת בין הציביליזציה של האליטה לבין התרבות העממית. החברות בלשכות הללו חצתה את שכבותיה השונות של החברה. עוד חוליות מקשרות בין המוני העם לבין האליטה השליטה היו גם הסוחרים והבנקאים העשירים בערים, שאף שטכנית לא היו חברי האַסקֵרי, נתנו לקבוצה זו שירותים חיוניים, וכן – עבור המוסלמים, האוּלֵמָה, הגוף שחיבר בין ה-קאדי (kadi, שופט) הזוטר ביותר בעיירת השדה לבין המנהיגים הדתיים המכובדים ביותר באיסטנבול. המוּפְתים (m?ft?s) היו קטגוריה חשובה בקרב האולמה. אלה היו המומחים המשפטיים אשר נתנו, כאשר התבקשו ותמורת תשלום, חוות דעת משפטיות (מבוססות על החוק הקנוני האיסלאמי). אף שחוות דעת משפטיות אלו (הקרויות פֵתוָה – fetva) לא ניחנו בתוקף חוקי (משום שלא היו פסקי-דין), נהנו המוּפתים מכבוד רב. העובדה שהמדינה העוסמאנית (העותומנית) שאבה את הלגיטימציה שלה מהיותה מדינה איסלאמית העניקה לדעתם של חכמי הדת נודע משקל רב.

על-פי האידיאולוגיה הרשמית, מלאכתם העיקרית של השליט ועושי דברו היתה להגן על הקהילה האיסלאמית כנגד העולם החיצון, ולשמור על הצדק בתוך החברה האיסלאמית. הצדק (adalet) היה מושג יסוד בתפישתם של העוסמאנים את החברה ואת תפקיד הממשל בתוכה. בעיני המדינאים העוסמאניים סימל מושג זה יציבות, יותר מאשר כל דבר אחר. משמעו היה שבתוך החברה יישארו כל קבוצה וכל פרט במקומם (בגבולותיהם, ה-hudud) בלי להסיג גבול ולפלוש לזכויות אחרים. על הממשל לשלוט בגבולות החוק ולאכוף את ה-hudud. שליט (או נציגו) שלא נותר בתוך ה-hudud נאשם ב-zulm, רודנות. הדגש על ערך היציבות היה כרוך בהשקפת עולם פוליטית שמרנית מיסודה, שבה נודעו משמעויות שליליות לכל שינוי בסדר החברתי. כותבים עוסמאנים מיהרו לתייג כל מחאה חברתית או דתית בשם fitne (“נזק,” “הפרת סדר”). על-פי מקורות עוסמאניים בני המאה התשע-עשרה, במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה פיתחו המלומדים האיסלאמיים במיוחד גישה שמרנית מאוד, לעתים כדי נבערות ושנאת קדמה. ברם, יש להוסיף כי מעט מאוד מחקרים בדקו את האולמה של תקופה זו.

האידיאולוגיה העוסמאנית (העותומנית) הדגישה את בלבדיות היחסים בין השליט (ומשרתיו) לבין נתיניו. הסולטאן ייצג כוח מוחלט, ורבים ממשרתיו היו באופן טכני עבדיו, אף שכבאי כוחו החזיקו בידיהם עוצמה רבה. השיטה העוסמאנית (העותומנית) של ממשל ושל בעלות על קרקעות כוונה תמיד למנוע את התהוותם של מרכזי כוח מתחרים, כמו אריסטוקרטיה, שתוכל לקחת לעצמה חלק מעודפי הייצור של האוכלוסייה, שאלמלא כן היו מגיעים לאוצר המדינה בצורת מסים. במובן זה נחל הממשל המרכזי העוסמאני הצלחה במשך זמן רב, אבל כפי שנראה, לקראת שלהי המאה השמונה-עשרה כבר השתנו פני הדברים.

בהשוואה לממשלות מדינות-הלאום המודרניות (אבל לא לאלו של מדינות אחרות מן המאה השמונה-עשרה), הממשל של האימפריה העוסמאנית (העותומנית) , קל וחומר במאה השמונה-עשרה, היה שונה מאוד בשלושה מובנים. ראשית כל, הוא היה קטן מאוד. זה היה נכון במובן המוחלט: מנגנון הממשל המרכזי באיסטנבול (ה-Bab-? Ali: “השער העליון” ובקיצור, “השער”) העסיק בין 1000 ל-1500 פקידים. זה היה נכון גם במונחים יחסיים: לא ידוע במדויק, וגם לא בקירוב, איזה חלק של התוצר הלאומי הגיע לשלטון המרכזי בצורת מסים, אבל קרוב לוודאי שחלק זה לא עלה על שלושה אחוזים. אין בכך כדי לומר שנטל המסים על האוכלוסייה, במיוחד האוכלוסייה הכפרית, היה קל: ההפך הוא הנכון. ברם, זה אומר בהחלט שהמסים לא הגיעו לאוצר המרכזי, מפני שהמתווכים שבדרך נגסו בו בשיעורים אדירים. בזמן זה כבר היה מבנה האימפריה מבוזר מאוד, וחלק גדול מהכנסות המסים שימשו את משרדי האוצר בערי השדה לכיסוי העלויות של הממשל המחוזי.

המשימות שהממשל ביצע ונדרש לבצע היו מזעריות, באמות מידה מודרניות. הממשל התעסק בהגנה על הממלכה ועל החוק והסדר (לרבות משפט פלילי); פיקח על השווקים, על מידות ומשקלות; הנפיק מטבעות; סיפק מזון לערים המרכזיות, ואיסטנבול במיוחד, וכן בנה חלק מהמפעלים הציבוריים המרכזיים ותחזק אותם. כדי להיות מסוגל לבצע את המשימות הללו, אכף הממשל את גביית המסים ככל שיכול היה. דברים שונים הנחשבים היום למשימותיו הנורמליות של הממשל, כמו חינוך, דאגה לבריאות, סעד ושיכון לא עניינו את הממשל העוסמאני הקיסרי.

שנית, היקפו הקטן של מנגנון הממשל משמעו שבניגוד לממשל מודרני, המטפל באזרחיו ישירות במובנים רבים, במרבית המקרים לא טיפל הממשל העוסמאני בנציגי הקהילות (ולא נאלץ להתמודד עימם): כוהני הקהילה או האימאמים ייצגו את הרבעים המנהליים במקומות היישוב השונים, רבי-האומנים ייצגו את הגילדות, הקונסולים את התושבים הזרים והשייח’ים את השבטים. הסיבה העיקרית לכך היה המחסור במשאבים שלא איפשר למדינה להתמודד עם כל פרט, אבל נכון גם שהפרט, כמו במרבית החברות הקדם-מודרניות, היה כפוף במידה מרובה לקבוצה, או לקבוצות השונות, אליהן השתייך.

שלישית, מושג השיוויון בפני החוק לא היה קיים. גם במדינות-לאום השיוויון בפני החוק הוא אידיאל ולא מציאות, אבל באימפריה העוסמאנית (העותומנית) לא היה המושג אפילו בבחינת אידיאל. תושבי הערים זכו ליחס שונה מהאוכלוסייה הכפרית. יהודים ונוצרים זכו ליחס שונה מאשר המוסלמים, נוודים ליחס שונה מהדרים ביישובי קבע, ונשים ליחס שונה מאוד מגברים. ערים, גילדות, שבטים או פרטים שמרו בקנאות על זכויות-יתר עתיקות ומבוססות.

אף שהמדינה המרכזית לא הפעילה מעולם, גם לא בימי הזוהר שלה במאות החמש-עשרה והשש-עשרה, מידת שליטה שניתן להשוותה, ולו במעט, לשליטתה של מדינת-הלאום המודרנית, הרי שעד ל-1800 כבר איבדה חלק ניכר מהכוח שהיה בידיה לפנים. שתי האושיות הקלאסיות של העוצמה הצבאית העוסמאנית (העותומנית) מאז המאה הארבע-עשרה, חיל הרגלים הבנוי מחיילי הקבע היניצ’רים (במקור Yeni ?eri, “צבא חדש”) וחיל הפרשים הפיאודלי למחצה הקרוי סיפאהי (Sipahi) איבדו זה מכבר מערכן. גייסות היניצ’רים, שבמאה השמונה-עשרה כבר הוצבו, בנוסף על הבירה, גם במרכזים החשובים בערי השדה, היו גוף גדול (ויקר) מבחינה מספרית, אבל ברובו חסר ערך מבחינה צבאית, חזקים דיים להפיל את חיתתם על הממשל והאוכלוסייה גם יחד, אבל חלושים מכדי להגן על האימפריה, כפי שסדרה של מלחמות הרות-אסון נגד צבאות אירופיים בעלי עליונות טכנולוגית וטקטית הוכיחה במאה השנים האחרונות.

בשלב זה כבר הפכו היניצ’רים למעין מיליציה חלקית. הם התמזגו עם הגילדות בבזארים, באמצעות בעלות משותפת על חנויות ועיסקאות חסות. מינויי הנייר שלהם בגדודים העניקו להם, ולחנויות עליהן הגנו, מעמד מועדף. הסיפאהי, שבימי הזוהר של האימפריה קיבלו את שכרם בעקיפין במתן נחלות (timars) גורשו מעל אדמותיהם מחמת האינפלציה, מפני שהכנסתם התבססה על סכום קבוע, בעוד שהעלויות הממשיות של יציאה לקרב האמירו. מספרם פחת מאוד עד 1800. מלבד זאת, מובן שלחיל הפרשים הימי-ביניימי מעיקרו שאותו ייצגו לא היה כמעט שימוש במלחמות התקופה. הגייסות העוסמאניים היעילים ביותר במלחמות המאה השמונה-עשרה היו חילות העזר ששלחו המחוזות והמדינות הווסאליות.

התפתחויות כלכליות ופיננסיות 
לחולשה הצבאית נלווה משבר כספי תמידי (שבחלקו אף גרם לה). המלחמה, לפנים מקור הכנסה חשוב לאימפריה, הפכה לתעשייה הגורמת להפסדים. עם התפשטותה של אירופה בארצות שמעבר לים, מאז המאה השש-עשרה, נפגע מעבר הסחורות בארצות העוסמאניות, והממשל איבד שליטה ברבים ממקורות ההכנסות ממסים בפרובינציות. בפרובינציות עצמן, הן באסיה והן באירופה, עלו לגדולה במהלך המאה השמונה-עשרה האיאן (ayan – “נכבדים”). היו אלה אנשים (ובמקרים רבים יותר משפחות) עתירי השפעה, בני מוצאים שונים. חלקם היו מושלים עוסמאנים שיסדו לעצמם בסיס כוח מקומי, חלקם היו סוחרים או בנקאים עשירים, ואחרים היו בעלי קרקעות או נכבדי דת. במקרים רבים שילבו בני משפחת איאן תפקידים בכל התחומים הללו. המכנה המשותף היה שכולם החזיקו בכסף ובבסיס כוח אזורי, שאילצו את הממשל, בניגוד לדוקטרינה הרשמית שלו עצמו, לקבלם כמתווכים בינו עצמו לבין אוכלוסיית המחוזות הללו.

במשך המחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, החל הממשל המרכזי להסתמך מאוד על האיאן, הן כמקור לחיילים והן לגביית מסים (נכבדים רבים החזיקו במשרות רשמיות כגובי מסים). מעמדן של משפחות האיאן הגדולות, כמו משפחת עָזְם באל-חמה ובדמשק, הסן פשה ובנו אהמט פשה בבגדד, אהמט ג’זאר פשה הנודע מעכו (שעתיד להביס את נפוליאון) ומשפחת קַרָאוֹסמַנאוֹעלוּ במערב אנטוליה, גבל במקרים רבים באוטונומיה, ויחסי הממשל המרכזי עימן דמו ליחסיו עם נסיכים-וסאלים, ולא עם נתינים. כמה מהם, כמו עלי פשה מיאנינה, שמשל במשך דור שלם באלבניה ובצפון יוון, אף ניהלו יחסי חוץ עצמאיים. מבחינה כלכלית היתה האימפריה העוסמאנית (העותומנית) מדינה קדם-קפיטליסטית. המדיניות הכלכלית של המדינה, אם בכלל, כוונה למחיית האוכלוסייה, לאספקת מזון לריכוזי אוכלוסייה מרכזיים ולאיסוף מסים בכסף ובטובין. רק ממש בשלהי קיומה של האימפריה פיתח הממשל העוסמאני מדיניות שניתן לכנותה כלכלה חופשית, ואשר הגנה באורח פעיל על מגזרים מסוימים של הכלכלה, או עודדה אותם.

הכלכלה העוסמאנית (העותומנית) היתה חקלאית, והבעלות האופיינית על קרקעות בחלקים האמידים יותר של האימפריה היתה בצורת שטחי קרקע קטנים. בחלקים הצחיחים יותר של אנטוליה ובכמה מארצות ערב היוו בעלי אחוזות גדולות ואיכרים מחוסרי קרקעות את רוב האוכלוסייה. האיכרים בכל האזורים היו תלויים למחייתם במי שיכולים היו לספק שוורים וזרעים, בתמורה לחלק מן היבול. באופן נומינלי, חלקה הגדול של הקרקע החקלאית היה בבעלות המדינה, בעוד שלחלק קטן יותר, ועדיין נכבד, היה המעמד הרשמי של Vak?f (וברבים evkaf, הקדשים דתיים), ושימש לאחזקתם של מבנים דתיים ומבני תשתית (מסגדים, בתי-חולים, ספריות, בתי-ספר). רוב האווקף היו בשליטת האולמה, מה שהעניק לאלה האחרונים עושר וכוח ניכרים. אחרי היעלמה של שיטת הטימאר (timar – שבה הוחכרו אדמות מדינה בתמורה לשירותים צבאיים ואחרים, ולפיכך הושוותה לעיתים קרובות לפיאודליזם האירופי), נעשתה. צ’יפטליק (ciftlik – חווה), הקרובה יותר לבעלות פרטית, לנורמה בבלקנים ובמערב אנטוליה.

שלא כפי שהניחו עד עתה, צ’יפטליק לא היו ברובן חוות רחבות מידות שתוצרתן נועדה לייצוא (אף שעד לסוף המאה השמונה-עשרה כבר החלה תופעה זו להתפשט בבלקנים), אלא נחלות קטנות של איכרים זעירים. התוצר החקלאי היה בסיס המס העיקרי של המדינה, וגבייתם של המסים הללו התבצעה כעת בכל רחבי המדינה באמצעות שיטת החכרת המסים (iltizam), שהיתה השיטה הנורמלית במחוזות הערביים עוד בתקופה הקלאסית של האימפריה. המונח החכרת מסים משמעו שהמדינה מעמידה את הזכות לגביית מסים באזור נתון ובפרק זמן נתון למכירה פומבית, שבה רוכשים אותה פרטים בתמורה לתשלום מראש. חוכרי המסים הללו, בתורם, מימנו לרוב את הרכישה בעזרת הלוואה שלקחו מאחד ממוסדות הבנקאות היהודיים או הארמניים בערים הגדולות. בכל האמור בממשל המרכזי היו לשיטה זו יתרונות רבים: הכנסתו היתה מובטחת, הוא לא היה תלוי יותר בהצלחת היבול, והמס שולם מראש. החיסרון העיקרי עבור האיכרים היה שהן חוכר המסים עצמו והן נושיו רצו בתשואה להשקעתם, ולפיכך הגדילו את הנטל על האיכרים. כשהמסים נגבו בשווה כסף (הכלל, ולאו דווקא היוצא מן הכלל) היו לחוכרי המסים הזדמנויות נוספות לספסר במחיר סחורות, כדוגמת חיטה.

אחיזת החנק שלהם במערכת האילתיזאם היא אשר העניקה לאיאן חלק ניכר מכוחם. אף שהמעבר משיטת הטימאר לשיטת החכרת המסים נחשב בדרך כלל לסימפטום של השליטה המתמעטת של המדינה (או ירידתה), יש כותבים מודרניים הרואים בו צעד רציונלי במעבר משיטה פיאודלית של תשלום בשווה-כסף לכלכלת-כסף, לפחות ברמת האוצר המרכזי.

הייצור הלא-חקלאי הוגבל למיזמים בקנה-מידה קטן בערים, ואלה היו נתונים לשליטתם המוחלטת של אירגוני גילדות. הגילדות הללו, בדומה למקבילות האירופיות שלהן משלהי ימי-הביניים, מנעו ממי שלא היו חברים בהן לחדור למקצועותיהן, ובכך הגנו על פרנסת החברים. בה-בעת ערבו הגילדות לכן שלקוחותיהן יזכו בעבודה ובחומרים איכותיים. הגילדות הללו שמרו על משמעת ואמות-מידה באמצעות שיטה היררכית נוקשה, שבמסגרתה היה השוליה הופך לאומן, והאומן היה הופך -עם הזמן – לרב-אומן. ככלל, לא ראו הגילדות בעין יפה שיטות ייצור או מוצרים חדשים. בדומה למקבילותיהן האירופיות, דגלו גם הן במערכת ערכים וכללי מוסר שזכתה לברכת הדת (הזיקה הקרובה בין הגילדות למסדרי הדרווישים המיסטיקנים זכתה להתייחסויות תכופות), ואשר נודעה לה השפעה עמוקה על החברה בערים. האירגון ושיטות ההכשרה של כל הצבא והבירוקרטיה כמעט נבנו על-פי מתכונתן של הגילדות הללו. אין בכך כדי לומר שלא היתה בנמצא עבודה שלא במסגרת הגילדות: למעשה, זה היה די שכיח. גילדות רבות היו תלויות במוצרים מעובדים-למחצה אותם סיפקו להן הנשים בכפרים שבסביבות הערים.

המסחר היה ברובו הגדול מקומי: מהכפר לעיר-השוק, או בין אזורים שכנים. מסחר למרחקים גדולים, בדרכי היבשה, היה מוגבל לסחורות יקרות וקלות יחסית במשקלן. היעדר האבטחה חייב העברת הסחורות בשיירות. סחורות בציבורת (כמו חיטה ועץ) הובלו לרוב בדרך הים. המסחר הבין-לאומי היווה אך חלק קטן מכמות הסחר הכולל. סוחרים ומובילים מוסלמים עדיין מילאו תפקיד חשוב בסחר בים סוף ובמפרץ הפרסי, והסחר בים השחור, שהיה חיוני לאספקה לעיר הבירה, נותר חסום בפני ספינות זרות עד שנת 1774. בים התיכון, לעומת זאת, היה הסחר למרחקים ארוכים נתון בידי אומות אירופה – במאה השמונה-עשרה השיב לעצמו צי הסוחר הצרפתי את עליונותו, על חשבון ההולנדים והאנגלים, שנטלו אותו בשעתם מידי הצרפתים במאה השבע-עשרה.

מאחר שהממשל העוסמאני חווה משבר כספי כה עמוק ועיקש, הניחו לעיתים קרובות כי המאה השמונה-עשרה היתה גם היא תקופה של משבר כלכלי לאימפריה. ברם, להנחה זו אין ראיות ממשיות. ספק הוא אם ניתן לתאר את האימפריה כולה כיחידה כלכלית, הואיל והסחר הבין-אזורי היה כה שולי. בין האזורים השונים שררו הבדלים עצומים, ודומה היה כי שטחים מסוימים, במיוחד ארצות הבלקן, ידעו במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה צמיחה כלכלית שהונעה בחלקה על-ידי ייצוא. באזור זה ובאחרים, כמו סוריה ופלשתינה, התנהל במשך זמן רב מסחר ער בדגנים (וליתר דיוק, הברחות, מאחר שהממשל העוסמאני הטיל איסור חמור על יצוא הדגנים). באמצע המאה השמונה-עשרה קיבל סחר זה תנופה, הודות לעלייה תקופתית במחירי החיטה.

התעשיות המתהוות והאוכלוסיות הגדלות של מערב אירופה הגבירו גם הן את הביקוש למוצרים חקלאיים כמו כותנה, אותה החלו לגדל במיוחד ליצוא. השווקים העיקריים למוצרים העוסמאניים היו צרפת ואוסטריה (יצוא חזירים אל מעבר לגבול, לשטחי קיסרות הבסבורג, היה חשוב במיוחד). הכאוס הפוליטי הבין-לאומי בשלהי המאה יצר הזדמנויות חדשות לסוחרים ולמובילים העוסמאניים, שרובם היו יוונים מחופי הים האגאי ומאייו. האינטרסים הכלכליים הגדלים שלהם הביאו את חברי הקהילה היוונית להתיישב במרכזי סחר חשובים מחוץ לאימפריה – כמו מרסיי, טריאסט ואודסה, עיר הנמל הרוסית שזה מקרוב נוסדה לחופי הים השחור – וליצור בכך רשת בין-לאומית שהמריצה עוד יותר את עסקיהם.

מנגנון המדינה העוסמאני לא ראה רווחים מתנופה כלכלית זו. הואיל ולא היתה לו שליטה בפרובינציות, לא היה לו גם הכוח לשפר את מצבו הכספי באמצעות מיסוי הרווחים החדשים, בעוד שייצוא חומרי המזון סיכן את אספקת המזון לעריו.

האימפריה העוסמאנית (העותומנית) בפוליטיקה הבין-לאומית 
בשנת 1800 היה מעמדה של האימפריה העוסמאנית (העותומנית) בפוליטיקה הבין-לאומית בעיצומה של היחלשות הדרגתית, שנמשכה זה מאתיים שנה. מדינות אירופה, ובמיוחד מדינות-הלאום המתהוות שבמערב אירופה, האפילו על האיפריה מבחינה כלכלית, טכנולוגית וצבאית למן שלהי המאה השש-עשרה ואילך. עובדה זו התבררה בסדרה ארוכה של מלחמות, שכמעט כולן הסתיימו בתבוסות ובאובדני טריטוריות חמורים לעוסמאנים. במאה השבע-עשרה ובתחילת המאה השמונה-עשרה היה האויב אוסטריה של בית הבסבורג, אבל במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הפכה רוסיה, תחת שלטונה של הקיסרית קתרינה, לסכנה העיקרית. רוסיה ניסתה בלא הרף לתפוס את השליטה בחופיו הצפוניים של הים השחור – ולימים לספחם – ולפיכך התעמתה עם העוסמאנים, אשר ייחסו חשיבות אסטרטגית מכרעת לשטחים הללו, שהיו בשליטתם של הווסאלים שלהם, החאנים הטטארים של חצי-האי קרים. המלחמה שניטשה סביב סוגיה זו בשנים שבין 1768 ל-1774 הסתיימה בתבוסה עוסמאנית ובהסכם שלום, המהווה בכמה מובנים קו פרשת מים בהיסטוריה העוסמאנית (העותומנית) .

הסכם קוצ’וק קיינרג’י (כפר מדרום לדנובה, בשטחי בולגריה שבשליטת הרוסים) הכיר בעצמאותו של חצי-האי קרים, נתן לרוסיה דריסת רגל איתנה בחופי הים השחור, בין הדנייפר לבוג, נתן לרוסיה את זכויות השיט בים השחור וייחס במעורפל לצארית הרוסיה זכות להגן על הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בארצות העוסמאניות. כך לפחות פירשו אותו הרוסים. דומה כי הנוסח הממשי של ההסכם העניק לרוסים אך ורק את הזכות לבנות כנסיה בקונסטנטינופול ולהגן עליה. הן הממשל הרוסי והן נתיניו היוונים-אורתודוקסים של הסולטאן ניצלו זכויות אלו במרץ רב. כתוצאה מכך, מונו בעשורים הבאים קונסולים רוסים בכל רחבי הבלקנים ובאיי יוון, ואלה בתורם (במסגרת שיטת הבֵּראט) האצילו ביד נדיבה אזרחות רוסית לנוצרים המקומיים. מי שהשתלטו על הסחר בים השחור אחרי פתיחתו בפני ספינות רוסיות היו ספנים יוונים שהפליגו תחת דגל רוסי.

השלום של שנת 1774 התגלה כבלתי מספק עד מאוד, הן לרוסים, שציפו להשיג ממנו יותר, והן לעוסמאנים, שהתקשו להשלים עם העובדה שבפעם הראשונה בתולדותיה איבדה האימפריה טריטוריות מוסלמיות (עובדה שפגעה קשות באמינות ובלגיטימיות של שלטון הסולטאן). תחילה ניהלו כוחות רוסיים ועוסמאניים בחצי-האי קרים מלחמה על-ידי שליחים, שלאחריה סיפחו הרוסים רשמית את קרים בשנת 1779. בשנת 1784 השלימה ממשלת הסולטאן עם הסיפוח, בעל כורחה, אבל כעבור שלוש שנים הכריזה מלחמה על רוסיה. מלחמת 1792-1787, שבה תמכה אוסטריה בתחילה ברוסיה ואחר-כך נטשה אותה, הסתיימה שוב בניצחון גדול לרוסיה. אחיזתה של זו בחופים שבצפון הים השחור אוששה ואף התרחבה לעבר הדנייסטר במערב וגרוזיה במזרח.