שיחות עם השטן
64.00 ₪ 50.00 ₪
האם אפשר לכתוב פילוסופיה מצחיקה? לשק קולקובסקי זוכה פרס קלוגי –“הנובל האמריקאי”– סבור שהדבר נחוץ ואפשרי. “שיחות עם השטן” עוסק בשאלות העמוקות ביותר של דת ומוסר. חלק מן הסיפורים המופיעים בו ראה אור בשנת 1957 (תחת השם “מפתח לשמים”) וחלקם ב-1965 (תחת השם “שיחות עם השטן”). בקובץ הראשון הוא מספר מחדש את סיפורי התנ”ך והברית החדשה בדרך משעשעת וייחודית ומעלה תהיות פילוסופיות ותיאולוגיות.
בקובץ השני הוא שם בפיהן של דמויות היסטוריות ומיתולוגיות מונולוגים שהם בה בעת תמונת דיוקן מבריקה של הדובר ודיון פילוסופי חריף. אי אפשר לקרוא את הסיפורים מבלי להישבות בשבי הברק, השנינות, ההומור והחכמה המרירה של המספר. קולקובסקי מראה שעמוק אינו בהכרח גם כבד, ששאלות רציניות אפשר לשאול גם עם חיוך על השפתיים.
להלן תוכן העניינים:
צחוק פילוסופי קצר
מפתחות לשמיים
+ אלוהים או הסתירה בין מניעי המעשים לבין תוצאתם
+ בני ישראל ותוצאות העדר משוא הפנים
+ קין או פרשנות העיקרון “לכל אחד כערכו”
+ נח או פיתויי הסולידריות
+ שרה או הקונפליקט המוסרי בין הכללי והפרטי
+ אשת לוט או קסמי העבר
+ אברהם או העצב שבסיבות הטובות
+ עשו או הפילוסופיה ויחסה אל המסחר
+ אלוהים או יחסיות החסד
+ בלעם או האשמה האובייקטיבית
+ רחב או בדידות אמיתית ומדומה
+ יעל או התועים במשעולי הגבורה
+ שאול המלך, או שני סוגים של עקביות בחיים
+ שלמה או אנשים כאלים
+ איוב או סתירותיה של הצדקה
+ רות או הדיאלוג על אהבה ולחם
+ המלך הורדוס או עליבותם של אנשי המוסר
+ שלומית או כל האנשים הם בני תמותה
שיחות עם השטן
+ דרשתו הגדולה של האב ברנארד
+ ההתנצלות של אורפיאוס, זמר ומוקיון, יליד תראקיה, בן מלכים
+ תפילתה של אלואיז, אהובתו של פייר אבלאר, כומר ותיאולוג
+ אבחנה דיאלקטית של ארתור שופנהאואר, מטפיזיקאי, בורגני מגדנסק
+ תמליל מסיבת עיתונאים עם השטן, וורשה, 20 בדצמבר 1963
+ שיחות של דוקטור מרטין לותר עם השטן, וארבורג 1521
+ פיתויו של השליח פטרוס הקדוש
לשק קולקובסקי נולד בראדום שבפולין בשנת 1927. עם סיום לימודיו לימד פילוסופיה באוניברסיטאות לודז’ וורשה. את דרכו החל כמרקסיסט אדוק, אולם עד מהרה נעשה מבקר חריף יותר ויותר של המרקסיזם ושל המשטר הקומוניסטי בארצו. בשנת 1968, בעיצומו של גל האנטישמיות, עזבו קולקובסקי ואישתו היהודיה את פולין. ב-1970 נבחר כחבר בקולג’ אול סולס שבאוקספורד, ולימד גם בייל ובשיקגו. כיום חי באנגליה.
קולקובסקי כתב כשלושים ספרים ומאות מאמרים בארבע שפות (פולנית, אנגלית, גרמנית וצרפתית) ובמגוון של נושאים. כתביו עוסקים בעיקר בהיסטוריה של הפילוסופיה, בדת ובמוסר. קולקובסקי הוא הזוכה הראשון בפרס קלוג – “הנובל האמריקאי”, שממומן על ידי הפילנתרופ ג’ון וו. קלוג (John W. Kluge) ומוענק על-ידי ספריית הקונגרס. חברי ועדת הפרס הגדירו אותו כאחד מן החשובים ורבי ההשפעה שבאינטלקטואלים בני זמננו והעניקו לו פרס בן מיליון דולר.
שני קטעים מתוך הספר, בהמשך:
איוב או סתירותיה של הצדקה
רחב או בדידות אמיתית ומדומה
ספר יהושע מגולל פרשיית ריגול-מין-מוסיקה-טבח שהתרחשה בעיר יריחו. יהושע קיבל הבטחה אלוהית שהעיר תיפול בידיו – וכמוה שאר השטחים. אבל, מסיבות לא ברורות, הוא לא הסתפק בהבטחה הזאת – למרות שיכול היה ללכת לישון מתוך ודאות שניצחונו מובטח – ולפני שהחל במצור, שלח ליתר ביטחון שני סוכנים חשאיים וצייד אותם, כמקובל בנסיבות אלה במטבע זר מלוא הכיס. היו אלה בחורים צעירים, מצויינים בהחלט, אך מעט קלי דעת. ברגע שנכנסו לעיר, החליטו לטעום מעט ממטעמי הציוויליזציה שנמנעו מהם במשך שירותם הצבאי, ובהיות הכסף בכיסם יצאו לחפש את הבתים שפנסיהם אדומים, וכאלה היו לא מעטים בעיר שנודעה ברמתה התרבותית. הם מצאו עד מהרה את מבוקשם, ומונחים ע”י השראה שלא מן העולם הזה הגיעו אל גברת אחת, ושמה רחב.
הייתה זו אישיות שלא הצטיינה ברמתה, שכן הרוויחה למחייתה במכירת קסמי בשרה. למרבה הצער, הקסמים הללו התעמעמו במהלך השנים, וכיוון שרחב עבת הגוף כבר באה מעט בימים, היא עבדה לפי תעריפים נמוכים, לקהל מעוט יכולת, והרוויחה פחות ופחות. אך הבחורים שעברו שפשוף במחנות הצבא לא היו בררנים והקורטיזנה הנובלת מצאה חן בעיניהם. העניין הוא שאחרי כמה כוסיות בא להם לעשות רושם, וחיש מהר גילו לה את משימת הריגול שלהם. כשהבינו מה עשו, היה כבר מאוחר מדי. הם היו בידיה של רחב. הם התחננו לרחמיה, אבל העוסקות במקצוע זה אינן זוכות ליותר מדי רחמים, ולכן אינן נוטות לחלוק אותם עם הזולת. רחב חישבה במהירות: “כמעט בטוח שהעיר תיפול לידי האויב, כי אני יודעת שאלוהים לצדם. זו הנחת היסוד. ועכשיו האפשרויות: או שאסגיר את המרגלים למשטרה, ואזכה לחסדי המלך, אבל אז אני כורה לעצמי בור אחרי שהאויב יבוא בשער, או שאסתיר אותם אצלי ואדרוש בתמורה את חסות הכובש, אלא שאז אני מסכנת את חיי עד בואו.
אמנם, בהסתירי את האויב אני בוגדת בעיר ובמלך, אבל למען האמת אני יכולה לחסוך לעצמי את ההתלבטויות האלה: אני לא מרגישה מחויבת מי יודע מה לעיר שתמיד ירקה לי בפנים, ושגם אם תינצל תדון אותי למיתת רעב תוך כמה שנים. גם כך אני בודדה לגמרי כמו בעיר ריקה. אם נניח אפוא בצד את הזיות אנשי המוסר, עלי לבחור בין הסתכנות במוות אפשרי בשבועות הקרובים או במוות ודאי אחרי כיבוש העיר. זאת אינה בחירה קלה, כיוון שלמוות ודאי יש יתרון אחד, הוא דחוי, ואילו המוות האפשרי מהווה סכנה מיידית. אי אפשר להכריע בין רוע אפשרי מיידי ורוע ודאי דחוי באופן רציונלי. אני בוחרת בחירה עיוורת: אציל את המרגלים. כמה שבועות של פחד, אבל אחר כך – מה זה חיים! פרוות, יהלומים, ממתקים יום-יום, ביקורים באופרה – ואולי אחד המפקדים שלהם יתחתן אתי? אני עדיין טובה מספיק בשביל הברברים האלה.”
אחרי ההתחבטויות האלה כרתה רחב חוזה עם המרגלים: היא תסתיר אותם ואז תקל על מנוסתם מן העיר תמורת הצלתה והצלת משפחתה אחרי כיבוש העיר על ידי צבאו של יהושע. נקבעו אמצעי הזדהות וכך תם החלק הריגולי-מיני של הסיפור.
אחר כך התחיל החלק המוסיקלי. תכנית המצור על העיר הוכנה בדקדקנות על ידי אלוהים, ויהושע הקפיד לבצע את ההוראות. במקום לעשות שימוש במכונות מצור ותותחים כמצוות השכל הישר, הוא הקים תזמורת כלי נשיפה של כוהנים, והורה להם להקיף את חומות העיר ולנגן מארשים; ארון הברית נישא מאחוריהם והצבא צעד לפניהם. הכוהנים תקעו בשופרות כל יום במשך שבעה ימים, נפלו מהרגליים מעייפות ורובם לקו בבצקת בראות ודלקת בגרון – כי גם כוהנים הם רק בני אדם. הצבא הצר התמרמר, וסבר שהמפקד שם אותם ללעג. בני יריחו שעל החומות צחקו מהאויבים וחשבו שהם יצאו מדעתם. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. ביום השביעי תקעה התזמורת בכל כוחה, עד שעיניה יצאו מחוריהן, ויחד עם זה הצבא צווח בקול כה רם שבדרך נס החומה נפלה והתפוררה לאפר.
כאן התחיל פרק הטבח של הסיפור: במצוות האל חדרו הלוחמים לעיר וככתוב החרימו “את כל אשר בעיר מאיש ועד אישה מנער ועד-זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב”. את השלל אספו הכוהנים, וכל העיר הועלתה באש, מלבד בית אחד. היה זה ביתה של רחב. הצבא עמד בהתחייבותו לזונה, הציל את מגוריה, רהיטיה ומשפחתה. כמה קצינים אמנם פגעו בתומתה, אבל רחב הגישה תלונה לפיקוד והוציאה מהם תשלום.
אחר כך יצא הצבא לדרכו ורחב נפלה בבכי על הארץ. היא נותרה בעיר שוממה, בבית היחיד ששרד, בין ההריסות, הגופות, האבק וריח הבעירה, לבדה, ללא ידידים, ללא סיוע, ללא לקוחות. לא פרוות, לא יהלומים, לא ממתקים, לא אופרה, לא בעל קצין. לא היה כלום, רק חיי בדידות ריקה בשממה. וזה היה הסוף.
דבר אחד מעניין בסיפור הזה: מבחינה פיזיקלית אין זה אפשרי להפיל חומה עירונית באמצעות צעקה ושבע חצוצרות, לכן אין ספק שהיה כאן נס. אבל אם אלוהים ממילא צריך היה לחולל נס, למה גרם לצבא שלם לקרוע את עצמו ולעשות צחוק מעצמו במשך שבוע שלם, ולכוהנים לא רק לפגוע בבריאותם אלא גם לאבד את סמכותם בעיני בני עמם – כי מי יכול להתייחס בכבוד לכוהנים של תזמורת כלי נשיפה? למה אני שואל, ויש לי שתי תשובות אפשריות. או שאלוהים כל כך אוהב מארשים שהוא רצה לשמוע מהם כאוות נפשו, או שהיה זה פשוט מעשה שרירותי, בדיחה סוריאליסטית שבאמצעותה רצה האל למתוח את נתיניו. אם היתה זאת האפשרות השניה, הייתה זו הפגנה של חוש הומור לא רע, אבל בהכירי את אופיו של האל אני חושד שזאת בכל זאת הייתה האפשרות הראשונה. כמה מצער… טעם כזה עם כאלה יכולות. ואכן – מאז הוא עשה כל מאמץ כדי לשמוע כמה שיותר מארשים צבאיים ועד היום הוא לא התעייף מהם.
והנה כמה לקחים מן הסיפור:
לקח מספר 1: מצבה של רחב. כדי להציל את העיר בעת עימות גדול לא די לעסוק בזנות במובנה הגופני.
לקח מספר 2: מצבם של המרגלים. יד ההשגחה יכולה להביא את האדם למקומות שונים ומשונים, אבל תמיד יש בזה מטרה נסתרת המשרתת את טובת האנושות.
לקח מספר 3: מצבה של רחב. אל נחפז להעמיד פנים שאנחנו “בודדים בתוך ההמון” – כשנהיה בודדים באמת נבין את ההבדל.
לקח מספר 4: המצב הכללי: הבה נתקע בשופרוֹת, הב נתקע בשופרוֹת! אולי יקרה לנו נס.
איוב או סתירותיה של הצדקה
סיפורו של איוב ירא האלוהים התחיל בפרולוג בשמיים, הדומה להפליא ל”פרולוג בשמיים” מתוך “פאוסט” של גתה. כך זה התרחש:
בפסגת הרקיע עמד בר מפואר בו נהג הקב”ה לשמוע את דיווחי שליחיו מן הארץ. גם השטן התייצב שם. שמו השנון של הבאר היה “דושיאז”, ראשי תיבות של השלבים השונים של היחסים ההדדיים של שני מתחרים: דו-קיום – שיתוף-פעולה – ידידות – אהבה – זהות. הקב”ה ישב שם יום אחד כשהוא לוגם מן המשקה האהוב עליו; מים מינרליים. נכנס השטן ובמנוד ראש הזמין אצל הברמן קוניאק. זמן קצר הוא עישן סיגריה כשהוא שעון על עמוד וכאילו לאחר יד משגר ענני עשן צורב לאפו של הקב”ה, שהשתנק, סמוק מכעס. ואחר כך אמר השטן לברמן, באדישות מעושה:
“אתה יודע, שוטטתי כמה שנים בארץ והתהלכתי בה והבאתי בשורות טובות. זאת אומרת, טובות מבחינתי” – הוסיף כאילו בהיסח דעת.
“הממ” – המהם הברמן, שהיה נייטרלי.
“כן” – המשיך השטן. “טובות בהחלט. כהן אדוק אחד בוגד באשתו באופן שיטתי ונראה שיש לנו לקוח”.
הקב”ה נע בחוסר מנוחה והניח את הכוס.
“ספן צעיר מגדות הפרת” – המשיך השטן – “שחט את אביו ואמו, ואחר כך אכל סטייק לבן ולגם חלב. שלנו על בטוח”.
אלוהים חבט באגרופו בשולחן ורעד מזעם.
“אשתו הקשישה של הדייג” – דיבר השטן אל החלל, מעמיד פנים שאינו רואה את העצבנות של יריבו – “השמיעה דברי כפירה באל אחרי מות בנה וקיללה את הסידורים של הקב”ה. גם היא בעצם כבר בכיס שלנו”.
אלוהים לא התאפק. הוא הפך את השולחן ברעש, קם ומכחיל מכעס רעם בקולו:
“ואת איוב ראית?”
השטן הסתובב בהבעת פליאה מנומסת על פניו. ניצבו זה מול זה – הקב”ה הגדול, רחב כתפיים, בלורית, לבוש איכרים פשוט; השטן נמוך, מהודר, עם פני אינטלקטואל צנומים ויהלום מבריק על אצבעו.
“איוב?” – ענה בנימוס מתנשא. “אכן, ראיתי. בחור ישר, אם כי לא מי יודע מה אינטליגנטי”.
“אולי גם עליו בא לך”, לעג הקב”ה. “נו? את מי הוא כבר רצח? ואולי הוא גם כפר?”
השטן חייך וקד קידה.
“אין כמוהו בעבדיך, איוב זה. תם וישר וסר מרע, ללא רבב. הוא ירא אלוהים, ובסניף הצנוע שלנו החשבון שלו נקי לגמרי. הוא אינו מעולל שום רע כי אין לו כל סיבה: הולך לו קלף משוגע – הוא מרבה נכסים ומבלה את כל ימיו בנשפיות כשרות למהדרין. למה שיכפור?”
“אתה רואה”, חגג אלוהים, שלאוזניו האירוניה של השטן הייתה דקה מדי, “ואתה מתפאר כאילו כבר כבשת עולם ומלואו”.
על פניו של השטן חלפה עננה של תיעוב.
“הבה נבהיר כמה דברים”, אמר בשלווה. “אני מודה שחילקת את בני האדם ביני לבינך באופן בולט לרעתך, זאת אומרת באצילות מרבית. למעשה נתת בידי את כל האנושות למעט עם אחד שאותו בחרת, והורית לאותו עם להכחיד את האחרים. הודות לכך ממהרים בני אותם עמים אחרים לעבור בהמוניהם לעולם שכולו טוב… או בוא נאמר, טוב יותר וממלאים את המלונות שלי. זאת ועוד, יצרת את הטבע האנושי כך שהטוב מתקשר בדרך כלל להצלחה, ותנאי חיים קשים דוחפים לעבירות, ויחד עם זאת יצרת עבור בני האדם את תנאי הקיום הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת, כך שברובם הגדול שוקע עד אוזניו ברמאויות, גנבות, שנאות, תככים ויצרים אפלים, ואני כבר לא מדבר על ניאוף, שכבר לא נחשב, ביחס לשאר החטאים. שים לב שאינני מביע כל דעה על מבנה העולם ואינני נכנס לשאלה אם זוהי תוצאה מכוונת של תכנון או כישלון; אני קובע עובדה. במצב כזה אותו חלק קטנטן של האנושות שיש לו סיכוי לבוא אל תוך גני הירק הקסומים שלך, זבי החלב, שופעי התירס ומלאי צלילי מפוחיות – אותו חלקיק מורכב מאלה שכל כך שבעים עד שאין להם סיבה לחטוא, ומאלה המפחדים ממך כל כך עד שאין להם אומץ לחטוא. מלבד יוצאים מעטים מן הכלל, אנשיך הם פחדנים ושבעים. איוב שבע ואין לי ספק שכל עוד הוא שבע יישאר נאמן. קח ממנו את השפע ותוסיף עוד נפש אחת לגייסותי”.
הקב”ה שהאזין בחשדנות ערנית הבין מכל נאומו של השטן רק את ההצעה האחרונה וקרא מיד, תוך שהוא מעמיד פנים של ביטחון עצמי:
“בבקשה רבה! עשה מה שתרצה עם נכסיו, משפחתו וביתו. רק בו אל תיגע. תראה ששום דבר לא יערער את נאמנותו”.
“מצוין”, ענה השטן בעליצות ולגם כוסית קוניאק רביעית. “בתנאי שאתה לא תעזור לו.”
כך נחתם החוזה. הקב”ה שב לשולחנו והשטן לאדמה. הוא נרתם לפעולה ובקלות רבה עולל ביום אחד את הדברים הבאים:
הוא גרם לכך שבני שבא לקחו את בקרו ואת חמוריו של איוב ושחטו את נעריו. הוא גרם לכך שכשדים לקחו את גמליו ושחטו עוד מנעריו. הוא שרף בברקים את צאנו של איוב ואת שאר נעריו.
הוא רצח את עשרת ילדי איוב.
הקב”ה התבונן מלמעלה במעשים האלה וחייך בערמומיות.
“הימרתי נכון” – המהם.
כי אחרי כל הדברים האלה השתחווה איוב לאלוהים וברך את שמו. הוא גם הכריז בקול על חסדי האל.
למחרת, בבר “דושיאז” התקיימה השיחה כדלקמן. הקב”ה התנפח מתחושת ניצחון וקרא בקול:
“נו, הרי לך! אמרתי! איפה התיאוריות הטיפשיות שלך, שממילא אף אחד לא מבין? איפה איוב שלך, חה, חה? אצבע משולשת, לא איוב! ממש כיף לראות איך איוב מברך אותי. לא, לא, אדוני, נפלת בגדול! נאמנות זו נאמנות – אין מה לדבר. אתה יכול להתפוצץ מזעם ואיוב הוא שלי”.
“כמו שכבר הערתי”, אמר בשטן בהבעת יגיעה על פניו, “הניסיון שלי מלמד שמלבד יוצאים מעטים מן הכלל אנשיך הם שבעים ופחדנים. איוב היה נאמן לך בהיותו שבע, ועכשיו הוא ממשיך להיות נאמן כפחדן. הוא ירא ממך מכדי לכפור בך. אני מודה שלא הערכתי נכון את פחדנותו. אבל גם סבלנותו תפקע כשנגיע לעורו שלו.”
“בבקשה רבה” – קרא הקב”ה כשהוא משפשף את כפותיו. אחר כך חבט בשולחן כל כך חזק עד שכוס המים המינרלים נפלה. – “תמשיך לעשות אתו מה שאתה רוצה, רק אל תהרוג אותו לעת עתה”.
השטן חזר וללא דיחוי הדביק את איוב במחלת עור לא נעימה ועוד הוסיף לו מיחושים רבים בושט, בכליות, בלב, בריאות, בפרקים ובעמוד השדרה. איוב שכב בין חורבות ביתו השרוף מתפתל מכאבים, בתחתיות האומללות של המכאוב, וברך את האל ואת שמו. אשתו ניצבה לידו וגערה בו על האדיקות המטומטמת שלו.
“הנה לך הקב”ה שלך!” – היא קראה. “אתה עוד מברך אותו! תכף תמות ואתה הרי יודע שכל הדיבורים על העולם הבא הם המצאות. בעצם, אם העולם הבא קיים הוא בטח לא יותר טוב מזה. מספיק. לפחות תקלל את האלוהים לתאבון!”
“את טיפשה!”, ילל איוב כשהוא בקושי מרים את קולו, “כל המוסר שלנו מבוסס על כך שנודה לאלוהים לא רק על הטוב, אלא גם על הרע שהוא מנת חלקנו בעולמו. אחרת זאת לא חכמה: כל אחד יודע להיות אסיר תודה על הטוב. אני – להפך, מעלתי היא בכך שאני מברך את האלוהים בהיותי אומלל. לא אקלל; אתמיד בנאמנותי כי לכך התחייבתי.”
“אבל למה?” – קראה אשתו.
“אמרתי כבר: כי התחייבתי.”
“אבל אם הקב”ה, שלו נשבעת אמונים, מתגלה כרע, אז כשאתה נאמן לו, אתה עוזר לרע”.
“זה לא חשוב”, ענה איוב. “אני נאמן לא כדי לעשות טוב, אלא כדי להיות נאמן. האמצעי והמטרה חד הם”.
השטן הקשיב לשיחה בחיוך עצוב וחזר לבר, שם חיכה לו הקב”ה, קורן משמחה.
“אתה רואה, אתה רואה!” – צעק כשהוא מנפנף בידיים. – “אתה מתחכם, מתפלסף, ואדם פשוט יודע טוב יותר ממך מה לעשות, ולא מקשיב לפטפוטים הטיפשיים שלך.”
“לכאורה, הפסדתי בהתערבות” – אמר השטן בשלווה – “אבל הניצחון שלך הוא מאוד מפוקפק וזה משלושה טעמים:
ראשית, הוא אינו מערער את הדוקטרינה שלי, כי הרי אמרתי שיש יוצאים מעטים מן הכלל שנאמנים לך בשם עקרון הנאמנות כשלעצמו. אבל הרציונליזם שלי תובע ממני, כמובן, לא להסתפק בקביעה כי קיימים יוצאים מן הכלל, אלא להסביר את קיומם. אנשים הם בדרך כלל לא רציונליים; אתה אמור לדעת זאת, כי כך יצרת אותם. עם זאת, על ההתנהגות שלהם חלים כמה כללים ובדרך כלל ניתן לצפות אותה; הם מגיבים להתרחשויות בהתאם לתביעות גופם. בוא נכנה התנהגות כזאת, בטעות, כמובן, רציונלית – כלומר, התנהגות התואמת את תנאי החיים. במובן מסוים – אני מודה ברצון – טעיתי בהערכת הרציונליות האנושית במקרה של איוב. הוא יותר מטומטם ממה שחשבתי, והודות לטמטום שלו זכית בניצחון העלוב שלך. איוב האמין ביציבות העלובה של עקרון הנאמנות והחליט להיות נאמן לאדונו גם כשזה היה לתליינו. לדעתי זהו שיא האי-רציונליות – אבל הניסיון שלי בדרכו של עולם מביא גם אפשרות כזאת בחשבון. טעיתי ביחס למקרה היחיד הזה, אבל אין זה אומר שעלי לשנות את תפיסת המציאות שלי.
שנית, אני מפיק מידה צנועה של הסיפוק מן העובדה שלמרות שאיוב נשאר נאמן לך, בכל זאת זכיתי באשתו, שכידוע לך גידפה אותך נמרצות בדברי כפירה חריפים. בכל מקרה, נשמה אחת אצלי.
ולבסוף, שלישית, לא עמדת בתנאי החוזה, כי בסתר סייעת לעבדך להתמיד בדרכי היושר שלו.”
“מה זה?” – צעק הקב”ה – “אני סייעתי?”
“בוודאי” – אמר השטן. – אם אתה טוען שלא, אתה נקלע לכפירה פלגיאנית או מולינית , וזוהי כפירה שנחשבת מעשה ידי. מבחינת תיאולוגית ברור שצדקה היא בלתי אפשרית ללא השתתפותך. אם לא ישכנע אותך בכך ספרו של אוגוסטינוס הקדוש “על הרצון החופשי” , שהוא מאוד דו-משמעי, קח לך מהמדף את החלטות מועצת טרנט, בפרק “על אודות ההצדקה” , ועיין בו”.
“אני לא כל כך מתמצא בתיאולוגיה” – הודה הקב”ה בחוסר ביטחון – “ולמען האמת אני לא כל כך מבין את הויכוחים האלה. מובן שאני לא רוצה להיקלע לכפירה. אבל אם אני סייעתי לו, אז אתה עשית אותו דבר מן הצד השני”.
הו, לא – ענה השטן. – אני רק ארגנתי את הנסיבות החיצוניות שנועדו להביא את איוב לידי חטא. אבל איכות הצדקה היא בכך שמתמידים בה בכל הנסיבות. לכאורה קלות המשימה שלי בעולם נובעת מכך שאני רק יוצר את התנאים האובייקטיביים, שכתוצאה מהם אנשים כבר חוטאים מכוח נטיותיהם; לכאורה הקושי בתפקידך הוא שעליך לחסן אותם מבפנים, באמצעים רוחניים, כנגד הלחצים של התנאים החיצוניים. אבל במציאות זה לא בדיוק כך. המשימה שלי קשה יותר, כי אני פועל בעולם החומר כדי לעולל רע בעולם הרוח – כלומר עלי להיטיב להבין את כללי הסיבה והמסובב בין עולם הגוף ועולם הנפש, כדי להשפיע על זה השני באופן לא ישיר. ואילו אתה פועל ישירות על הנשמות, כך שיש לך מגע ישיר עם חומר הגלם שאתה מעבד. אם למרות זאת יש לי הצלחות כאלה, ואם כפי שהערת באחד מכתביך, הדרך לאבדון, כלומר הדרך לממלכה שלי, היא רחבה ופתוחה, ושביל הגאולה הוא צר וקשה לצעוד בו – הרי שאני עושה את מלאכתי כהלכה. והרי אתה יצרת את העולם, לא אני. ברצון אני מייחס את הצלחתי יותר לנדיבותך כלפי מאשר למגבלות שלך, ועוד פחות מכך – למיומנות שלי במלאכתי. לכן לא אמשיך להציק לך, וללא צער אשאיר לך את נשמתו של איוב, כי יש לי פיצוי די והותר משאר אנושות. מה גם, הוסיף חרש, שהויכוחים התיאורטיים בינינו הם חסרי סיכוי. במאמר מוסגר אוסיף רק שאתה לא צריך להבין בתיאולוגיה, כיוון שאתה הנושא שלה. סלע לא צריך להבין בפטרוגרפיה.”
“שוב הדיאלקטיקה הזו”, נאנח הקב”ה בחוסר רצון, “מי לימד אותך את זה? אני יודע דבר אחד – נשמתו של איוב ניצלה. זכיתי בהתערבות, והסכולסטיקה שלך לא מעניינת אותי מי יודע מה.”
“אני שמח להודות בתבוסתי” – ענה השטן באצילות ויצא אגב קידה מן הבר המפואר “דושיאז” בהותירו את הקב”ה מהורהר.
יש המון לקחים מן הסיפור הזה, שהוא רק פרולוג לפרשת איוב. כמה מהם פשוטים למדי, למשל שיש לתקן את הפתגם הטוען שכששניים רבים (למשל הקב”ה והשטן) השלישי מרוויח; יש גם הלקח שאנשים פשוטים צריכים להיזהר מויכוחים ידידותיים בין בעלי שררה; וגם הלקח השלישי שמעלת הנאמנות בכל מחיר כלל אינה דורשת יכולת אינטלקטואלית.
יש גם לקחים מורכבים יותר; הנה כמה מהם:
לקח מספר 4: נאמנות היא מעלה המכילה סתירה פנימית, כי אם אנו נאמנים בתקווה לרווח, אין זו צדקה, ואם אנו נאמנים לשם הנאמנות, לעתים קרובות פירושו להסכין עם הרוע, ואז שוב אין זו צדקה.
לקח מספר 5: הקב”ה הוא טוב, לכן בכל פעם שהוא מגלה את מהותו הוא עושה טוב; אדם המברך אותו על הטוב שהיה מנת חלקו אינו מגיע למעלת צדקה. כלומר נצחונו האמיתי של הקב”ה הוא כאשר מברכים אותו על הרע, כלומר כאשר הוא פועל בניגוד למהותו, כלומר נצחונו של הקב”ה הוא בכך שהוא מתגלה כאחר משהנו באמת. כדי להמשיך לנצח, עליו להמשיך להופיע בתפקיד צורר, ומכאן נדמה לאנשים שטחיים שאלוהים נכשל ביצירת העולם. למעשה הוא היטיב ליצור אותו: הוא מרבה את אסונות בני האדם כי בזכותם הוא זוכה לניצחונות מוסריים; אילו היו האנשים מאושרים, היו לשטן הצלחות קטנות אבל לאלוהים לא היו הצלחות בכלל. מכאן ברור שכדי שהשער לשמיים ייפתח ליחידים, צריכים מיליונים לשעוט דרך שערי הגהנום. זוהי הצעת תיאודיציאה* חדשה, התואמת טוב יותר את הניסיון האנושי מזו המסורתית.
לקח מספר 6: קל להיות מובס על ידי השטן בויכוח תיאורטי, כי יש לו הרבה טיעונים רציונליים – אבל אפשר פשוט לא להאזין לו.
לקח מספר 7: אילו הניח איוב שאסונותיו הם מעשה שטן, היה מנסה להתמודד עימם ולא לשבת בחוסר מעש, למשל היה פונה לרופא עור. לכן תמיד כדאי להאמין, תהיה אשר תהיה האמת, שהרוע שנפל בחלקנו הוא מעשה ידיהם של כוחות הרשע.
ביקורות ועוד
“…לשק קולקובסקי הוא הילוסוף הפולני החשבו ביותר החי כיום…בשנת 2003 הוענק לקולקובסקי פרס קלוג, המכונה גם הנובל האמריקאי, בסך מליון דולר… בשל פעילותו ותרומתו רבת השנים למען האנושות… הודות לאביעד קליינברג (שערך) ולמיכאל הנדלזלץ (שתירגם) יכול הקורא הישראלי לקרוא כעת את “שיחות עם השטן”, קובץ קליל ונגיש… מונולוג השטן מדגים באופן נפלא את יכולתו של קולקובסקי לעסוק בפרדוקסים ולהעלות לדיון גישות פילוסופיות שונות בשפה פשוטה ומובנת לכל, ובעיקר בכתיבה מצחיקה ושנונה ביותר”.
רנה ורבין, ספרים העיר
“…אין ספק כי זו מטרה נעלה בפני עצמה, לא כל שכן ברקע האקלים הפוליטי של כתיבת הדברים אז (וקריאתם בישראל היום), והיא מלווה בדרך כלל בברק אינטלקטואלי ובדקות אבחנה. באחת מרשימותיו דובב קולקובסקי מפי אלואיז, “אהובתו של פייר אבלאר, כומר ותיאולוג”, ואכן יש בו משהו מאבלאר הדיאלקטיקן המבריק. דיאלקטיקה זאת, המאפיינת את סגנון דיבורו ואת אופן עיצוב רעיונותיו, אף תואמת את תפישתו העקרונית את תולדות הפילוסופיה”
אורי הולנדר, הארץ » לכתבה המלאה
“…בן 77,לשק קולקובסקי הוא אחד מגדולי הפילוסופים החיים. גדולתו, לצד התרומה לחקר תולדות הפילוסופיה המרקסיסטית והדתית, היא בשאלות שהוא מעמיד בפני קוראי הגותו. הוא הסוקרטס של ימינו: מאלץ אותנו, קוראיו, להתעמת עם שאלות המוסר והקיום בניסוחן הצורב ביותר, הבלתי מתפשר ביותר.
…שנים חלמתי לתרגם לעברית את “שיחות עם השטן” ואת “מפתחות לשמיים”. עכשיו עשה זאת, באמנות ובדיוק, מיכאל הנדלזלץ…”
סבר פלוצקר, מוסף לשבת,ידיעות אחרונות, 24.12.2004
“…אבל קולקובסקי, לפחות ב”איוב?,”? אינו מחלל קודש (דמות האל, לדוגמה) אלא מעט מחלן את הקודש, על פי שיטתו ש”עמוק אינו בהכרח כבד?.”? שיטה שאי אפשר לנקוט בה בהצלחה, אלא אם כן בעליה, הוא עצמו, הינו פרי של חינוך כבד, קלאסי. אישית, אולי כתוצאה מחינוכי הרבני, הנוסח של קולקובסקי מעט קשה לי, ועדיין אמליץ עליו בלב שלם…”
אדם ברוך, מעריב
שיחות עם השטן
על הצד האפל של הטוב
מאת: לשק קולקובסקי
מפולנית: מיכאל הנדלזלץ
עורך: אביעד קליינברג
מהדורה ראשונה: דצמבר 2004
מספר עמודים: 165
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: סטודיו זה
בשיתוף עם מפה הוצאה לאור
דאנא קוד: 396-306
Klucz niebieski
Rozmowy z diablem
Leszek kolakowski
ISBN: 965-521-002-2
המלאי אזל