קלירוֹאֶה

הקדמה* | שמעון בוזגלו

קָליִרוֹאֶה, כפי שתכף תיווכחו, כשתקראו אותו, הוא רומן קסום, שיגרום לכם להפוך דף אחרי דף בלי שתרגישו כלל. אז לשם מה הקדמה? מפני שהוא כנראה הרומן הראשון בעולם — עניין, כך נדמה לי, שראוי להתעכב עליו מעט (להרחבה, ראו “אחרית דבר” בסוף הספר).

מבחינת קוראים רבים, הסוגה הספרותית הפופולרית ביותר בתקופה המודרנית — הרומן (ובואו נגדיר אותו לצורך העניין כפרוזה ארוכה ופיקטיבית במודע) — נולדה בתקופה המודרנית, אי־אז בשלהי המאה השמונה־עשרה או אולי קצת לפני כן. מתברר שלא בדיוק.

הרומנים הראשונים (שרק בעשרות השנים האחרונות מתחילים לזכות בתשומת הלב הראויה להם ) נולדו כנראה במאה הראשונה לפני הספירה, ופרחו והתפתחו בעולם היווני־רומי עד המאה הרביעית לספירה. מפרק הזמן הזה הגיעו לידינו יותר מעשרים טקסטים מלאים וקטעי טקסט, שאפשר לקטלג אותם תחת הכותרת “רומן”.

בעיניי, היצירות המרשימות ביותר מבין הרומנים היווניים, בסדר כרונולוגי משוער, הן: קָליִרוֹאֶה, לאֶוּקִיפֶּה וקְליֵטוֹפוֹן מאת אָכִילֶס טָטִיוֹס: סיפור ברוקי מורכב, בעל ניחוח מודרני כמעט סדיסטי. דַפְנִיס וּכְלוֹאֶה מאת לוֹנְגוֹס: סיפור אהבה תמים לכאורה (הו תמימות קדושה!), כרִָיקְליֵאָה ותְֶאָגנֶסֶ (או סיפור אתיופי) מאת הֶלִיוֹדוֹרוֹס: רומן, שהוא מעין ציור־קיר ענק, השופע סצנות צבעוניות שונות ומפורטות, וגם הארוך ביותר מכל מה שנשאר לנו. הוא מתחיל באמצע הדברים, וקופץ קדימה ואחורה בזמן בנינוחות ממסמרת.

את הרומנים האלה (כולל את הרומן אַנְתִיהָ והַבְּרוֹקוֹמֶס, או סיפור אֶפֶסִי, מאת קְסֶנוֹפוֹן, שהדמיון הרב שלו לקָלִירוֹאֶה מעורר אי־נוחות קלה) אפשר לתמצת כך: זוג צעירים הטרוסקסואלים, יפים ובני טובים, מתאהבים, נאלצים להיפרד (לרוב בגלל חטיפה של אחד מהם על ידי שודדי ים), עוברים בנפרד הרפתקאות שונות ומשונות, שומרים אמונים זה לזה )משתדלים ככל יכולתם, לרוב בהצלחה, לא לשכב עם מישהו אחר(, ובסופו של דבר חוזרים, “מכוסחים” אך מאושרים, זה לזרועותיו של זה.

בקובץ מצויה גם הדוגמה הראשונה לספרות המדע הבדיוני: ספרו המשעשע, לפעמים, של לוּקִיאָנוֹס (סוף המאה השנייה לספירה(, סיפורים אמיתיים, המתאר בין השאר מסע לירח.

באותה סוגה אנחנו גם מוצאים את הדוגמה הראשונה לרומן מכתבים, מכתבי כִיוֹן מאת מחבר לא ידוע, הפורשים את חיבוטי הנפש של חסיד של אפלטון המתכוון לרצוח את רודן ארצו.

כל הטקסטים האלה הגיעו אלינו ביוונית. אבל אנחנו מוצאים דוגמאות לרומנים מאותה תקופה גם בשפה הלטינית: סָטִירִיקוֹן מאת פֶּטְרוֹניוּס (המאה הראשונה לספירה), שהגיע אלינו במצב מקוטע ומתאר בריאליזם חריף את הצחנה האנושית הרגילה של החברה השבעה בערים הגדולות, וחמור הזהב (או מֶטָמוֹרְפוֹזוֹת) מאת אָפּוּלֵיאוּס (המאה השנייה לספירה), המבוסס על רומן יווני מענג בשם חמוֹר (מאת פסאודו לוּקִיאָנוֹס), המספר על אדם שהפך לחמור ועל ההרפתקאות שהוא עובר כאדם בגוף חמור. הרומן כולל גם כמה קטעים פורנוגרפיים Hard core כגון משגל בין אישה לחמור.

קָליִרוֹאֶה או סיפור האהבה של כיַרְֶאַס וקָליִרוֹאֶה, נכתב, פחות או יותר, בין 50 לפני הספירה ל־ 50 לספירה. על מחברו, כָרִיטוֹן, איננו יודעים דבר מעבר למה שהוא עצמו מספר לנו בשורת הפתיחה: “אני כָרִיטוֹן, מאַפְרוֹדִיסִיאַס, המזכיר של הפרקליט אָתֶנָגוֹרַס”.

אפשר לקבל את דבריו כפשוטם, אבל אפשר גם אחרת: את השם כָרִיטוֹן ניתן לתרגם ל”מר חן” ואת שם העיר אַפְרוֹדִיסִיאַס (בדרום־מערב טורקיה המודרנית), שנקראה על שמה של אפרודיטה, ניתן לתרגם ל”עיר האהבה”, וכך אנחנו מקבלים את “מר חן מעיר האהבה” — כינוי ספרותי מתוק, ההולם את שמו של מחבר סיפור האהבה.

הרקע ההיסטורי לרומן
עלילת הרומן מתרחשת ארבע־מאות שנים בערך לפני חיבורו, בסוף המאה החמישית לפני הספירה, זמן קצר אחרי שנת 413 . כָרִיטוֹן יוצר לסיפורו מצע היסטורי אמין בסך הכול, עם כמה דמויות שאכן היו קיימות במציאות, אבל הוא לוקח לעצמו חירות מובנת בכרונולוגיה ובאי־אלו פרטים.

בשנת 431 לפני הספירה פרצה מלחמה, שטלטלה את העולם היווני, בין אתונה ובעלות בריתה לבין ספרטה ובעלות בריתה. המאזניים נטו פעם לכאן ופעם לכאן, עד שב־ 404 נכנעה אתונה לספרטה. האירוע המרכזי שהטה את הכף לרעת אתונה היה מסע המלחמה הקטסטרופלי של האתונאים נגד סִירָקוּזָה בסיציליה, שנערך בין השנים 413-415 לפני הספירה. אתונה, אולי בעלת הכוח הימי האדיר ביותר באגן הים התיכון, נחלה תבוסה איומה מידי סִירָקוּזָה ובעלות בריתה. אחד ממצביאי סִירָקוּזָה במלחמה הזאת היה המדינאי הֶרְמוֹקְרָטֶס (מת ב־ 407).

בסיפור שלנו הוא אביה של קָלִירוֹאֶה, אבל שמה האמיתי של בתו אינו ידוע. מכל מקום, בתו אכן התחתנה עם אדם בשם דִיוֹנִיסִיוֹס, אם כי דִיוֹנִיסִיוֹס הזה היה הרודן של סִירָקוּזָה (דִיוֹנִיסִיוֹס הראשון), לא האיש העשיר ממִילֶטוֹס, כמו ברומן. לפי פְּלוּטַרְכוֹס (חיי דיוֹן, ג’): “כשהועמד דִיוֹנִיסִיוֹס הזקן בשלטון, נשא לאלתר את בתו של הֶרְמוֹקְרָטֶס הסירקוזי. אך מאחר שלא ביסס עדיין את הרודנות, עשו המורדים הסירקוזים מעשי־נבלה נוראיים ומחפירים בגופה, ובשל כך איבדה עצמה לדעת”.

המלך הפרסי ברומן הוא המלך אַרְתַּחְשַסְתְּא השני (לפי הכיתוב בעזרא ז 1, ועוד. נקרא ביוונית אַרְטָקְסֶרְקְסֶס), שמלך בין השנים 358-404 לפני הספירה, ולאשתו אכן קראו סְטַטֵירָה. האימפריה הפרסית בימיו הייתה עצומה בגודלה והשתרעה מטורקיה והחוף המערבי של הים השחור ועד לנהר האינדוס במזרח.

הטקסט של כָרִיטוֹן כתוב ביוונית תקנית, פשוטה ובהירה. מטרתו היא הסיפור השוטף, לא ההתענגות על משפט יפה או על נסיקות פואטיות. את זה הוא משאיר לציטוטים מהומרוס. ואכן, הפער בשפתם נשמע כמו זה העולה מטקסט עברי עכשווי פרוזאי, המצטט מן התנ”ך.

מצאתי אם כן שתרגומיו של טשרניחובסקי להומרוס, עם הניחוח הארכאי שלהם, משקפים להפליא את הפער הזה ביחס לתרגום שלי. הם מוגשים כאן, עם תיקונים קלים פה ושם, בהתאם לטקסט.

כָרִיטוֹן גם מצטט לא מעט, בצורה ישירה או בפרפרזה, מכִּתבי מחברים אחרים, בעיקר מכתבי ההיסטוריונים הֶרוֹדוֹטוֹס, תוּקידידֶס וקְסֶנוֹפוֹן, המדינאים דֶמוֹסְתֶנֶס ואַיסְכינֶס, ומחבר הקומדיות מֶנַנְדְרוֹס. לא הקפדתי להעיר על כך באותם מקומות, כדי לא להפוך את הרומן למשקולת פילולוגית.

במקור, כל פרק נקרא ספר, מפני שהוא נכתב על גבי מגילה נפרדת, וכך מי שרצה בזמנו לקרוא את קָלִירוֹאֶה, היה צריך לרכוש שמונה מגילות. בזמננו, למזלנו, אפשר להכניס בקלות את שמונה המגילות לספרון אחד, ולקרוא לכל מגילה “פרק”. כך עשיתי.

המספור לאורך הספר הוא תוספת מודרנית במהדורות המדעיות, כדי להקל את ההתמצאות בטקסט. התלבטתי אם להוריד את המספור הזה, שלא קיים בדרך כלל ברומן מן השורה, והחלטתי להשאיר אותו, מפני שהוא משמש מעין אתנחתא, רגע לנשום עמוק לפני שממשיכים הלאה.

מצורפת מפת אזור העלילה של הרומן, עם שמות המקומות הרלוונטיים. רצוי להעיף בה מבט, מפני שלא התעכבתי בדרך כלל בהערות על מיקומים גאוגרפיים.

*הערות ומראי מקום הוסרו מגרסא אינטרנטית זו של ההקדמה.