מבצע!

קוריאה - היסטוריה ופוליטיקה

אלון לבקוביץ
על הספרהמחבריםמתוך הספרביקורות ועודעטיפת הספר

עטיפת הספר



גודל אות:

תיאור

חצי-האי הקוריאני על שתי המדינות שבו ¬– הדרומית, חלק בלתי-נפרד מן המערב המתועש, והצפונית, שריד סגור בתוך עצמו של העולם הקומוניסטי שנעלם – פרץ בשנים האחרונות לתודעה הציבורית. דרום-קוריאה הפכה למעצמה כלכלית שמוצריה, מ'קאיה' ועד 'סאמסונג', מציפים את שווקי העולם; צפון-קוריאה הידרדרה עם היעלמות ברית-המועצות לדלות ורעב, נשלטת על-ידי שושלת של מנהיגים קומוניסטים המטפחים פולחן אישיות ומאיימת, בתמיכתה הנמשכת בטרור ובמדיניות הגרעין שלה, להביא להתלקחות מקומית ואולי גם עולמית.

מן העבר האחד דוגמא לקפיטליזם שנקלט יפה במזרח והביא עימו דמוקרטיזציה ושגשוג, מן העבר האחר מדינה שהוגדרה לאחרונה על-ידי נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש כחלק מ"ציר הרשע". מה אנחנו יודעים על שתי המדינות הללו? רובנו יודעים שהיתה פעם מלחמת קוריאה ושיש היום פצצת אטום וטילים ארוכי-טווח ומכוניות ומצלמות קוריאניים. מעבר לזה לא הרבה.

הספר הזה, הראשון בסידרה מבואות של ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, נועד לפתוח לקוראי העברית צוהר אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה של שתי הקוריאות. כיצד הגיעו לאן שהגיעו, מה מייחד כל אחת מהן, מה אופי קשריהן זו עם זו ועם מדינות העולם. פרק מיוחד מוקדש לנסיונות האיחוד בין הקוריאות, ופרק ליחסי שתי הקוריאות עם ישראל. ספר ראשון בעברית על אזור שחשיבותו בפוליטיקה העולמית הולכת וגדלה.

להלן תוכן העניינים:

+ הקדמה מאת אהרן שי
+ תודות
+ הערה בעניין התעתיק
+ מבוא

+ פרק ראשון: רקע היסטורי

מהקמת המדינה הקוריאנית הראשונה עד לממלכת וימן-צ'וסון
שלוש הממלכות
שילה המאוחדת
ממלכת פּארה
ממלכת קוריו
ממלכת צ'וסון
הכיבוש היפני
החלוקה והקמת שתי הקוריאות

+ פרק שני: ההיסטוריה המודרנית של דרום-קוריאה

הרפובליקה הראשונה (1960-1948)

מלחמת קוריאה
נפילתו של סינגמן רי ומהפכת אפריל

הרפובליקה השנייה (1961-1960): שלטון דמוקרטי ראשון – ניסיון שנכשל
המשטר הצבאי (1963-1961)
הרפובליקה השלישית (1972-1963)
הרפובליקה הרביעית (1979-1972)
תקופת המעבר בין שתי הרפובליקות

טבח קוואנגג'ו

הרפובליקה החמישית (1988-1980)
הרפובליקה השישית (מ-1988)

רו טה-וו
קים יונג-סאם
קים דיי-ז'ונג
רו מו-היון

+ פרק שלישי: ההיסטוריה המודרנית של צפון-קוריאה

+ פרק רביעי: מדיניות האיחוד

התמזגות ואיחוד בדרכי שלום
התפרקות וסיפוח
איחוד באמצעות קונפליקט

+ פרק חמישי: יחסי ישראל-קוריאה

מלחמת קוריאה והוויכוח הפנימי בישראל
דרום-קוריאה-ישראל: נירמול היחסים
היחסים בין דרום-קוריאה, ישראל ומדינות ערב
סגירת השגרירות
מאמצי ישראל לחידוש היחסים
פתיחת השגרירויות והפריחה ביחסי שתי המדינות
היחסים בין ישראל לשתי הקוריאות והאו"ם
ישראל וצפון-קוריאה

+ נספחים

לוח כרונולוגי
מפת חצי-האי הקוריאני
מפות הממלכות הקוריאניות
קוריאה: תעודת זהות
מבנה השלטון בדרום-קוריאה
מבנה השלטון בצפון-קוריאה
תוצאות הבחירות לנשיאות בדרום-קוריאה
נתונים כלכליים ביחסי ישראל-דרום-קוריאה
ביבליוגרפיה
מפתח

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קוריאה”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ד"ר אלון לבקוביץ' עוסק בחקר ההיסטוריה המודרנית של קוריאה. מלמד במסגרת החוג ללימודי אסיה והמזרח הרחוק.

פרק ראשון: רקע היסטורי

שני גורמים השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה הפוליטית, התרבותית והכלכלית של קוריאה. הראשון הוא המאבקים הפנימיים שהתנהלו בין הכוחות הפוליטיים בתוך קוריאה על שליטה טריטוריאלית והגמוניה צבאית, כלכלית ותרבותית. השני – מיקומו הגיאו-אסטרטגי של חצי-האי הקוריאני, אשר יצר מערכת יחסים מורכבת בין הכוחות שפעלו בו לבין גורמי חוץ, וביניהם השושלות השונות בסין וביפן, ובתקופה מאוחרת יותר – מדינות המערב.

מהקמת המדינה הקוריאנית הראשונה עד לממלכת וימן-צ'וסון 
בני העם הקוריאני מתגאים מאוד בהיסטוריה שלהם, בת 4,336 השנים. על-פי המיתולוגיה הקוריאנית החלה ההיסטוריה של קוריאה בשנת 2333 לפנה"ס, כאשר טָאנְגוּן (Tan'gun, "שליט הר הליבנה"), אבי האומה הקוריאנית, יסד את מה שנחשב כמדינה הקוריאנית הראשונה: קוֹצ'וֹסוֹן -צ'וֹסוֹן העתיקה (KoChos?n). על-פי עדויות ארכיאולוגיות התקיימה בחצי-האי תרבות שבטית עוד מהתקופה הניאוליתית. בשנת 1000 לפנה"ס נטמעה תרבות זו בתרבותם של שבטי שהיגרו לחצי-האי מסיביר, והביאו עימם את עידן הברונזה.

בקוריאה החלו להיווצר ישויות חברתיות שהתאגדו למערכות פוליטיות ובנו ערי-מדינה. בין ערי-המדינה האלה היתה צ'וסון העתיקה המפותחת והמתקדמת ביותר. בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס עמדו מלכי צ'וסון העתיקה בראש קונפדרציה עם ערי-מדינה נוספות. לקראת סוף המאה הרביעית לפנה"ס החלה צ'וסון העתיקה להיחלש בעקבות לחצים מצד המדינה הסינית ין ((Yen שפלשה אז לחצי-האי ליַאוֹטוּנג (Liaotung), שמצפון-מערב לנהר היאלו. אציל סיני בשם וימן (Wiman), הצליח להדיח (כפי הנראה בשנים 180-194 לפנה"ס) את צ'ון (Chun) מלכה של צ'וסון העתיקה ולמלוך תחתיו. הממלכה נקראה מאז ממלכת וימן-צ'וסון (Chos?n-(Wiman. הצלחתו הצבאית והכלכלית של וימן והתפשטות ממלכתו לאזורים נוספים הביאו לעימותים עם השכנה החזקה מן המערב, שושלת האן (Han) הסינית. לאחר מאבק צבאי ארוך נפלה וימן-צ'וסון לידי שליטי האן, בשנת 108 לפנה"ס.

שלוש הממלכות 
בעשורים האחרונים לפנה"ס החלו להתגבש בקוריאה שלוש ממלכות: קוֹגוּריוֹ (Koguryo), פַּקְצֶ'ה ((Paekche ושילָה ((Shilla. ממלכת קוגוריו התקיימה בצפון חצי-האי הקוריאני ובמנצ'וריה של היום, בשנים 37 לפנה"ס עד 668 לסה"נ. היחסים בינה לבין סין התאפיינו במשך השנים במתיחות צבאית, אך גם בהשפעה עמוקה של התרבות הסינית. אחת מן החשובות שבהשפעות אלה היתה חדירתם (בשנת 372 לסה"נ, על-פי המסורת) של הבודהיזם בגירסתו הסינית ושל הקונפוציאניזם. ממלכת פקצ'ה התגבשה בשנים 18 לפנה"ס עד 660 לסה"נ בדרום-מערב חצי-האי. ממלכה זו קיימה קשרים גם עם יפן והיוותה גשר להעברת רעיונות הבודהיזם והקונפוציאניזם, וכן הכתב הסיני, מסין ליפן. ממלכת שילה שלטה בין השנים 57 לפנה"ס עד 935 לסה"נ בדרום-מזרח חצי-האי.

בין המאות הרביעית והשביעית לסה"נ התקיימו שלוש הממלכות זו לצד זו תוך מאבקים על השליטה בחצי-האי. במסגרת מאבקים אלו התגבשה בכל אחת מהמדינות מערכת חברתית מעמדית עם אריסטוקרטיה חזקה. כמדינות חסות של סין, ניסו כל השלוש לרתום אותה לצידן במאבק כנגד שתי המדינות האחרות. הקשרים ההדוקים עם סין הביאו לאימוץ הולך וגובר של הבודהיזם ושל הקונפוציאניזם בשלוש המדינות. המלכים הקוריאניים סייעו להשליט בממלכותיהם תורות אלה, שבהן ראו אמצעי יעיל לחיזוק סמכותם.

שילה המאוחדת 
במחצית המאה השביעית התנהלו מאבקים בין קוגוריו לשושלת טאנג הסינית (T'ang) ובין פקצ'ה לשילה. ממלכת שילה שיתפה פעולה עם שושלת טאנג במאבקה מול פקצ'ה וקוגריו. המאבק הזה הסתיים בהצלחה כאשר בשנת 668 הצליחה ממלכת שילה לכבוש את שתי הממלכות האחרות ולאחד תחת שליטתה כמעט את כל חצי-האי. שושלת טאנג ניסתה לנצל את תמיכתה בשילה כדי להכפיף תחת שליטתה את חצי-האי הקוריאני, אולם ממלכת שילה צברה עוצמה צבאית רבה והצליחה להביא לנסיגת הכוחות הסיניים.

תקופת ממלכת שילה המאוחדת (בשנים 935-668) נחשבת לתקופת זוהר ושגשוג בהיסטוריה הקוריאנית. בתקופה זו התבססו חלק ממאפייניה העיקריים של התקופה העתיקה בקוריאה, כגון חלוקת אדמות הממלכה בין משפחות האצולה ופקידי המדינה הבכירים. למרות מערכת הבחינות הקונפוציאנית, שהועתקה מסין, הועבר הכוח הפוליטי באמצעות ירושה יותר מאשר על סמך יכולת מוכחת בבחינות. כך נוצר בממלכה ריבוד מעמדי נוקשה וכמעט בלתי-ניתן לשינוי.

שלטונה של שילה המאוחדת החל להתערער במחצית המאה השמינית. התחזקותם של בעלי האחוזות הביאה להחלשת כוחו של המלך ולהקטנת יכולתו לגבות מיסים. המתחים בין השלטון המרכזי לבין בעלי האחוזות והאיכרים גרמו לפגיעה בסדר החברתי. שיאו של המשבר התבטא בסידרה של התקוממויות נגד השלטון המרכזי. בעקבותיהן התפצלה ממלכת שילה לכמה ממלכות, אשר הוסיפו להיאבק בממלכת שילה וגם זו בזו.

ממלכת פּארֶה 
שילה המאוחדת לא שלטה על כל חלקי חצי-האי. חלקיו הצפוניים לאורך נהר היאלוּ (Yalu) ונהר טוּמֶן (Tumen) לא היו בשליטתה. באזור זה החלה להיווצר ממלכת פארה (Parha). פארה (926-698) נוסדה בידי המצביא טא צ'וֹיוֹנג (Tae Ch'oyong), איש-צבא מממלכת קוגוריו (שסופחה לשילה המאוחדת בשנת 668). המערך הפוליטי-החברתי בה היה מורכב משכבה שלטונית של "יוצאי קוגוריו" ומן האוכלוסייה המקומית, שעיקרה בני שבטי מאלגאל (Malgal). פארה הכירה בריבונות הסינית, אך לא תמיד נענתה לתביעות הסינים. הממלכה קיימה קשרי מסחר ודיפלומטיה עם סין, עם יפן ועם ממלכת שילה. בשנת 926, עם כיבושה על-ידי הח'תאי, חדלה ממלכת פארה להתקיים.

ממלכת קוריו 
אחת מתוצאות המאבק בממלכת שילה המאוחדת היתה הקמתה של קוגוריו המאוחרת ((Later Kogury? בשנת 901 על-ידי הנסיך קוּנגיִי (Kungye). ואנג קון ((Wang K?n הדיח את הנסיך ב-918 והקים את ממלכת קוריו ((Kory?. בשנת 935, תחת הנהגתו של המלך ואנג קון עלה בידה לכבוש הן את שילה והן את שאר הממלכות בחצי-האי הקוריאני. ממלכת קוריו המאוחדת החדשה שלטה בחצי האי בשנים 1392-936.

השם קוריו לקוח משמה של ממלכת קוגוריו. השימוש בשם הדומה לשם עתיק היה אמצעי מקובל בין המלכים הקוריאנים לבסס את הלגיטימציה שלהם על קשר, אמיתי או דמיוני, עם הממלכות העתיקות. אמצעי נוסף לחיזוק השילטון היה נישואים בין משפחות רבי האצילים לבין בתי המלוכה. המלך ואנג דאג שאחת מבין 29 נשותיו תבוא מבית אצולה של ממלכת שילה. כדי למנוע מרידות מצד בעלי האחוזות ולזכות בשיתוף-פעולה מצידם, נקט ואנג מדיניות ידידותית כלפיהם ודאג ליצור קשרי נישואין בין עשרים המשפחות בעלות העוצמה וההשפעה בממלכה.

ממלכת קוריו היתה מעורבת בעימותים רבים עם הח'תאי מדרום-מזרח מנצ'וריה. הח'תאי, שהשתלטו על ממלכת פארה, ניסו כמה פעמים להשתלט גם על קוריו. ב-1018 פלשו אליה בכוח גדול. פלישתם נחלה כישלון חרוץ; מתוך 100,000 חיילי הפלישה נשארו בחיים, על-פי המקורות הקוריאנים, רק אלפים בודדים. לאחר תבוסת הח'תאי הגיעו הצדדים להסכמות ושמרו על יחסי שלום.

עימות חיצוני נוסף היה מול שבט יוּרצֶ'ן ( (Jurchenממזרח מנצ'וריה. בשנת 1115 ייסדו היורצ'ן בצפון סין את שושלת צ'ין (Chin). שושלת צ'ין תבעה מקוריו לקבל את ההגמוניה שלה. לנוכח עליונותה הצבאית של צ'ין נאלצה קוריו להסכים לתנאיה. היא הפכה לממלכה וסאלית, אולם הצליחה לשמור על קיומה.

במהלך המאה השתים-עשרה החלו להתעורר מתחים בין גורמים שונים בממלכה, בעיקר בין האצילים, הצבא והאיכרים; בשיאם התבטאו מתחים אלה במאבקים עקובים מדם שהתחוללו בממלכה בשנים 1196-1170.

כבת-חסות של סין נאלצה קוריו להשתתף במסעות המלחמה שלה עם עליית שושלת יואן ((Y?an המונגולית, שאימצה מדיניות של תוקפנות צבאית. קוריו נטלה חלק בפלישות של יואן ליפן בשנים 1274 ו-1281. שני מסעות המלחמה נכשלו בשל הערכה מוטעית של תנאי מזג-האוויר בים יפן, עמידתו האיתנה של השוֹגוּן קאמאקוּרה (Kamakura), ונטייתה של קוריו לסייע לאדוניה בלב ולב. במחצית המאה הארבע-עשרה ניצלה קוריו את ירידת ההגמוניה של שושלת יואן לעריכת רפורמות בממשל, ובהן סילוקם של גורמים פרו-מונגוליים מן השלטון והצבא. עם ירידתה של שושלת יואן כונן השלטון בממלכת קוריו יחסי ידידות עם השושלת העולה, שושלת מינג ((Ming.

ממלכת צ'וסון 
בשנת 1388 תפס אחד ממנהיגי הצבא, יִי סוֹנְגְג'י (Yi Songgye), את השלטון בקוריו. כעבור ארבע שנים הכריז על כינונה של שושלת חדשה ושמה צ'וסון (Choson) (1392-1910), כשמה של העתיקה בשושלות הקוריאניות.

המלך החשוב ביותר בשושלת זו היה סג'ונג (Sejong, 1450-1418) הישגו הגדול ביותר, שהשפעתו על ההיסטוריה הקוריאנית ניכרת עד עצם היום הזה, היה פיתוח האלף-בית הקוריאני (ההאנגול, han'g?l), שהוא מקור לגאווה לאומית בקוריאה עד ימינו. במשך שנים רבות השתמשו המלומדים הקוריאנים בכתב הסימניות הסיני. המלך סג'ונג, ששאף להנחיל את הידע וההשכלה לכלל העם הקוריאני, יזם את פיתוחו של כתב ייחודי לקוריאה. חלק מן המשכילים התנגדו ליוזמתו וראו את הכתב החדש כנחות לעומת הכתב הסיני. כתב ההאנגול פשוט יותר מן הכתב הסיני, והשמרנים חששו שהוא יאפשר גישה קלה יותר למקורות הידע, וכך יאיים על מעמדם בחברה. למרות ההתנגדות הוכרז ההאנגול ככתב הרשמי החדש של המדינה בשנת 1446.

במאה השש-עשרה ניצבה ממלכת צ'וסון לראשונה מול מתקפה צבאית של ממש מצד יפן. תחת שלטונו של טויוטומי הידיושי (Hideyoshi Toyotomi), שאפה יפן המאוחדת והחזקה לכבוש את קוריאה כחלק ממאבקה בשושלת מינג הסינית. פלישותיה החוזרות ונשנות גבו מחיר דמים כבד וגרמו לנזק כלכלי כבד בחצי-האי, אולם הקוריאנים הצליחו לסכל את נסיונות הכיבוש הללו. בזיכרון ההיסטורי הקוריאני היו המלחמות האלה מקור לגאווה רבה בזכות הנחישות והתיחכום שהפגינו הכוחות הקוריאנים בהדיפת הפולשים.

במאה השבע-עשרה השתלטה שושלת צ'ינג (Ching, 1911-1644) המנצ'ורית על סין. צבאותיה פלשו לקוריאה ואילצו את המלך לקבל את עליונותה של השושלת החדשה. הקשר עם סין הביא לחדירה רבתי של רעיונות חדשים לקוריאה, החל מטכנולוגיות מתקדמות ושיטות חקלאיות מודרניות וכלה בנצרות, שתפסה לה אחיזה בסין. השפעות אלה עוררו חששות והתנגדות. עם הופעתן של המעצמות המערביות והשפעתן הגדלה בסין, גבר החשש בקוריאה כי רעיונות וסחורות מן המערב – בין דרך סין ובין ישירות – יהרסו את קוריאה כשם שהרסו את סין. באמצע המאה התשע-עשרה התגבשה אפוא בקוריאה מדיניות של הסתגרות. על קשרי המסחר עם העולם החיצון הוטלו הגבלות חמורות, המדינה תבעה מאזרחיה משמעת והתנגדה לנצרות, שנתפסה כגורם זר. קוריאה זכתה בכינוי "הממלכה המתבודדת". היא התנתקה מן העולם, שקעה בקיפאון כלכלי וקיימה קשרים פוליטיים הדוקים רק עם הקיסרות הסינית המתפוררת.

חולשתה המתמשכת של קוריאה ומאבקים פנימיים בחצר המלוכה הקוריאנית בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה הביאו את יפן לנסות להשתלט על קוריאה כלכלית באמצעות הסכם סחר. בשנת 1875 יזמה יפן תקרית צבאית שתאפשר לה להתערב בענייני קוריאה. ספינת מלחמה יפנית בשם אוניו (Unyo), הגיעה לחופי האי קאנגווה (Kanghwa) מצפון-מערב לסיאול. הספינה היפנית התגרתה בכוחות הקוריאניים שהיו באזור וחוללה תקרית צבאית. יפן האשימה את קוריאה באחריותה לתקיפת האונייה. למרבה האירוניה הפעילה יפן כלפי קוריאה את מדיניות "ספינות התותחים" שהפעילו מעצמות המערב כלפיה זמן לא רב קודם לכן. ב-1876 נשלח המצביא קורודה קיטוטאקה (Kuroda Kitotaka) בליווי שלוש ספינות מלחמה וארבע ספינות מטען שעל סיפונן 800 חיילים יפנים לקאנגווה. דרישתו משלטונות קוריאה היתה לפתוח במשא ומתן כפיצוי על תקרית אוניו. הקוריאנים נאלצו להיכנע, ובפברואר 1876 הצליחה יפן לכפות על קוריאה הסכם הנודע בשם "הסכם קאנגווה", שכלל את פתיחת נמלי קוריאה למסחר. מהלך זה פתח למעשה את קוריאה לעולם החיצון ואיפשר לכל המעצמות הקולוניאליסטיות שפעלו באזור לקדם את קשרי המסחר שלהן עם הממלכה. כך יצאה קוריאה מן החסות הסינית שהיתה עד אז החלון היחידי שלה לעולם.

בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה עמדה קוריאה במרכז המאבק בין מעצמות האזור על אזורי שליטה והשפעה. המאבק בין סין ליפן על ההגמוניה באזור, גרם למאבקים פנימיים בקוריאה בין תומכי יפן והמערב (אשר זוהו במידה רבה עם תומכי הנצרות) לבין תומכי סין. תומכי יפן שאפו ליתר מודרניזציה ולהשלטת התפיסות המערביות. תומכי הסדר הישן, הן בקרב האליטה הקונפוציאנית והן בין האיכרים, לא ראו בעין יפה את הנסיונות היפניים התקיפים לעודד רפורמות בקוריאה. תבוסתה של סין ב-1895 במלחמה נגד יפן חרצה בסופו של דבר את גורלה של קוריאה במאבק בין שתי המעצמות, והביאה לעלייה חדה בהשפעה היפנית על חצי-האי. גם רוסיה השתתפה במאבק הבין-מעצמתי להשיג השפעה בקוריאה, אולם לנוכח התנגדותה של בריטניה נאלצה להצהיר כי לא תכבוש אף חלק מקוריאה. כעבור שני עשורים התמודדה רוסיה מול יפן במלחמה (1905-1904) שהתנהלה בחלקה על אדמת קוריאה. עם נצחון היפנים במלחמה נחתם בין הצדדים הסכם פורטסמות', שכלל הכרה רוסית בהגמוניה היפנית בקוריאה. היה זה מעין אישור אחרון לסיפוחה של קוריאה ליפן. בארבעים השנים הבאות היתה קוריאה לחלק מן הקיסרות היפנית.

הכיבוש היפני 
במהלך ההיסטוריה של קוריאה ניצלה יפן פעמים מספר את ההזדמנויות שנקרו על דרכה להשתלט על חצי-האי. בשנים 1895-1894 התנהל בקוריאה מרד הטוֹנגהַק (Tonghak). השלטון הקוריאני לא הצליח להתמודד עם המרד וקרא לסין לסייע לו בדיכויו. סין שלחה לקוריאה 3,000 חיילים. כיוון שהסכם טיאנג'ין (Tianjin) בין סין ליפן משנת 1885 חייב את שתי המדינות לעדכן זו את זו בדבר משלוח חיילים לקוריאה, ראתה יפן בהודעה הסינית הזדמנות לבסס את מעמדה היא בקוריאה, להבטיח את האינטרסים שלה ולהגן על אזרחיה שישבו בחצי-האי. לפיכך שלחה אף יפן לקוריאה 8,000 חיילים. מייד לאחר מכן הציעה סין ליפן לסגת הדדית מקוריאה, אולם יפן סירבה וראתה בנוכחות כוחותיה שם אפשרות לחיזוק מעמדה; היא הציעה לסין לערוך רפורמות בקוריאה. מה שנראה כניסיון יפני לחולל מודרניזציה בקוריאה, היה למעשה ניסיון לקדם את האינטרסים של יפן. סין התנגדה ליוזמת יפן, והעימות ביניהן הלך והסלים עד שהפך למלחמת סין-יפן (1895-1894), שבסופה נחתם חוזה שימוֹנוֹסֶקי ((Shimonoseki. בחוזה זה ויתרה סין על קשרי החסות שלה עם קוריאה, העניקה עצמאות דה-פאקטו לחצי-האי, ובכך סללה למעשה את הדרך להמשך השתלטותה של יפן על קוריאה. ההשתלטות החלה ב"הדרכתה" או ב"הכוונתה" של חצר המלוכה הקוריאנית, נמשכה ברפורמות שיזמו והדריכו היפנים מיולי 1894 עד פברואר 1896, תוך שיתוף-פעולה עם גורמים קוריאניים, והסתיימה בסיפוח קוריאה ליפן.

הרפורמות שכפו היפנים על קוריאה ידועות בשם "רפורמות קאבּוֹ" ((Kabo Ky?ngjang, והן חלו על כמה תחומים:

1. ניתוק פוליטי מסין: הפריווילגיות הסיניות בקוריאה בוטלו. לוח-השנה הסיני הוצא משימוש במסמכים רשמיים כדי לטשטש את סממני הקשר לסין. הוחל בהקמת משרד-חוץ קוריאני, והכתב הקוריאני, ההנגול, הוכנס לשימוש בפירסומים רשמיים.

2. חינוך: בוטלו מוסדות החינוך הקונפוציאניים ומבחני הכניסה למערך השירות הציבורי, שהיו על-פי הדגם הסיני. במקומם נפתחו בתי-ספר יסודיים, תיכוניים ואוניברסיטאות חדשות.

3. פוליטיקה: המלך ויתר על זכותו להתערב בממשל. בוטלו מועצת המדינה ושישה משרדי ממשלה, ובמקומם הוקם קבינט על-פי הדגם היפני, עם שבעה משרדים. ההנהגה האדמיניסטרטיבית של המחוזות הוחלשה כדי לחזק את עוצמת המשרד לענייני פנים, להחליף את המושלים המקומיים באנשי ממשל אחרים ולקדם רפורמות נוספות.

4. כספים: מערכת המיסים עברה מודרניזציה, נבנתה מערכת מוניטרית והוקמו בנקים.

5. מערכת המשפט: בעקבות השינוי במעמד המלך הוקמה מערכת משפט.

6. שינוי המבנה החברתי: בוטלו חלק מן הפריווילגיות של האריסטוקרטיה הקוריאנית, ובוטלה העבדות.

היוזמה היפנית לכפות על קוריאה רפורמות לא צלחה, למעט השינוי במערכת הכלכלית שהביא לתוצאות ארוכות-טווח. רוב הרפורמות דעכו במשך הזמן; בלחץ המעצמות אף נאלצה יפן לסגת מקוריאה. הקוריאנים ראו בכך ניצחון לעוצמתם הלאומית, אולם הניצחון היה קצר-מועד: בשנת 1910 סופחה קוריאה ליפן.

בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים הכירו רוב המעצמות בזירה האזורית במעמדה הייחודי של יפן בקוריאה. הדבר בא לידי ביטוי בהסכמים שחתמו המעצמות הקולוניאליסטיות עם יפן, אשר שירתו את האינטרסים שלהן באזורים אחרים. הכרת המעצמות במעמדה המיוחד של יפן סללה בהמשך את הדרך לסיפוחה של קוריאה ליפן. הכרת חמש המעצמות היתה כדלקמן:

1. סין: במסגרת חוזה שימונוסקי, שסיים את המלחמה בין סין ליפן, ויתרה סין על קשרי החסות שלה עם קוריאה.

2. בריטניה: הכרתה של בריטניה במעמדה של יפן החלה בברית שכרתה עימה בשנת 1902, ונמשכה בהסכם בין שתי המדינות שנחתם בשנת 1905, ובו הכירה בריטניה בזכויותיה של יפן בקוריאה.

3. רוסיה: עם סיום מלחמת רוסיה-יפן, בספטמבר 1905, נחתם הסכם פורטסמות', שהכיר בהגמוניה של יפן בקוריאה.

4. ארצות-הברית: בהסכם טאפט-קַטצוּרָה (Taft-Katsura) בין שר החוץ האמריקאי לבין ראש ממשלת יפן, בשנת 1905, הכירה ארצות-הברית בזכותה של יפן להפוך את קוריאה לפרוֹטֶקטוֹרט יפני; בתמורה הסכימה יפן לא להתערב או בהגמוניה של ארצות-הברית בפיליפינים, או לערער עליה.

בין השנים 1910-1905 הוגדרה קוריאה כפרוטקטורט יפני: יפן ניהלה את ענייני החוץ של קוריאה ויעצה באופן בלעדי לממשלתה בתחום המינהלי. קיסר יפן, הירוֹהיטוֹ, מינה את איטוֹ הירוֹבּוּמי (It? Hirobumi), נשיא מועצת הקיסר, לנציב העליון בקוריאה, אשר הוגדר רשמית כ"גנרל-תושב". למרות הליברליות שגילה ביפן, נודע איטו לשמצה בקוריאה בשל התנהגותו הנוקשה כלפי המקומיים.

נסיונות המלך הקוריאני לפנות לגורמי חוץ שיסייעו לקוריאה במאבקה נגד הדיכוי היפני, לא נענו בגלל שיקולי המעצמות באזור. איטו הגיב בחומרה על פנייתו של המלך לגורמים זרים, וב-1907 אילץ אותו לפרק את צבאו ולוותר על כיסאו לטובת בנו רפה-השכל. בשנת 1909 סיים איטו את תפקידו ונסע לצפון מנצ'וריה כדי לדון עם הרוסים בסיפוח קוריאה; בתחנת הרכבת של חַרבּין ירה בו למוות מתנקש קוריאני. ההתנקשות זימנה ליפן תירוץ מצוין לספח אליה את קוריאה סופית בשנת 1910.

לנציב העליון החדש בקוריאה מונה שר הצבא, הגנרל טֶרַאוּצ'י (Terauchi), שאילץ את ראש ממשלת קוריאה לחתום על "חוזה איחוד" עם יפן. משמעותו של החוזה היתה ביטול עצמאותה של קוריאה וכיבושה למעשה על-ידי יפן. היה זה צעד נוסף במסגרת שאיפות הכיבוש של יפן ביבשת אסיה. הכיבוש היפני של קוריאה הסתיים רק בשנת 1945, משנוצחה יפן במלחמת העולם השנייה.

תקופת הכיבוש היפני נחלקת לשלוש תקופות משנה:

: ביסוס הכיבוש והכנסת רפורמות לשיפור התשתית בקוריאה וייעול כוח-האדם שלה; זאת לשם ניצול מירבי של המושבה החדשה לטובת בניית עוצמתה של מעצמת-האם, יפן.

1931-1919: התפרצות הלאומיות הקוריאנית במארס 1919 (ראו להלן) הפתיעה את היפנים והביאה להקלות שונות, בעיקר בחיי התרבות.

1945-1931: כניסתה של יפן למלחמה, תחילה במנצ'וריה ואחר-כך באסיה כולה, הביאה להחרפת האכיפה של הכיבוש היפני בקוריאה. חצי-האי הפך למאגר משאבים לצרכים שונים: כוח-אדם (חיילים ונשים לשימוש הצבא היפני), מזון, ובסיס מעבר אל תוך היבשת.

בזיכרון הלאומי הקוריאני היה הכיבוש היפני נקודת שפל, והעוול הגדול ביותר שנגרם לאומה. עד היום מהווה הכיבוש מקור לעוינות עמוקה מצד הקוריאנים, בעיקר בשל מאמציהם של היפנים למחוק לחלוטין את הזהות הקוריאנית, שנחשבה בעיניהם לנחותה. יפן ניסתה לגרום לקוריאנים לראות בה את "נושאת האור" אל הקוריאנים הפרימיטיבים, ולהיות אסירי תודה לה על תפקידה כמקדמת הנאורות.

למרות התחושה הקשה שעורר בקוריאה, הכיבוש היפני מהווה נקודת מפנה חשובה בתולדות המדינה. בתקופה זו בנו היפנים בקוריאה תשתית תעשייתית-כלכלית, לצורכיהם כמובן. קשה להעריך את רמת ההתפתחות הכלכלית שקוריאה היתה מגיעה אליה לולא הכיבוש היפני. גורמים שונים ביפן מעלים מדי פעם בפעם את הטענה הזאת, והוויכוחים בנושא כיבושה של קוריאה ומחירו מתחדשים ושוככים חליפות. חשוב לזכור כי רבים מראשי התעשייה הקוריאנית, ואף מנהיגה של דרום-קוריאה, פארק צ'וּנג-הִי חונכו והודרכו ביפן; הרפורמה שערכו היפנים במינהל הקוריאני היתה חיונית להמשך התפתחותה כמדינה מודרנית, והיא הצליחה לראשונה להפשיר במידת-מה את הקיפאון בסדר המעמדות המסורתי.

תהא אשר תהא תרומתו לכלכלה המקומית, הקוריאנים חשים שלא היתה כל הצדקה לכיבוש היפני האכזרי. עם זאת, נסיונות ההתנגדות לכיבוש היו מוגבלים. פעולות המחאה האלימות דעכו והלכו ככל שהתחזק הכיבוש בחצי-האי. אולם הכיבוש היפני תרם לגיבוש לאומיות קוריאנית שבאה לידי ביטוי במספר דרכים: מתקפות גרילה מצפון, בעיקר מתחום סיביר ומנצ'וריה, במיוחד בשנות השלושים. כמה מן הפעולות נערכו בהנהגתו של קים איל-סוּנג (Kim Il-s?ng), מנהיג צפון-קוריאה לעתיד. הלאומיות התבטאה גם בפעילות הממשלה הגולה בשנחאי, אף כי זו לא נשאה פרי של ממש. כמו-כן, היא התבטאה בפעילותו בארצות-הברית ובאו"ם של סינגמָן רי (Syngman Lee), לימים מנהיגה של דרום-קוריאה בראשית דרכה. ביטוי חשוב נוסף של הלאומיות הקוריאנית היה "הלאומיות התרבותית" בשנות העשרים של המאה העשרים. "הלאומיות התרבותית" דגלה במאבק לא-אלים, מתוך הכרה שמאבק אלים נגד היפנים לא ישיג את התוצאות הרצויות. מספר פרויקטים ותנועות נכללו במסגרת זו: הקמת האוניברסיטה הלאומית, עידוד הייצור המקומי והעדפת תוצרת קוריאנית על פני מוצרי יבוא, קידום השפה, האמנות ומרכיבים נוספים של התרבות הקוריאנית, למרות המגבלות שהטיל השלטון היפני. מטרתה של התנועה היתה ליצור בסיס למעורבות חברתית רחבה, והכרה בלאומיות בקרב הציבור בקוריאה, אשר יניחו את היסודות לבניית עצמאותה העתידית. אקט המחאה המרכזי נגד הכיבוש היפני, שהשפיע על תנועת הלאומיות הקוריאנית, היה הקמתה של תנועת 1 במארס 1919. הרקע לכך היה פירסום 14 הנקודות של נשיא ארצות-הברית ווּדרוֹ וילסון ב-1918. בין הנקודות האלה היו רעיון האוטונומיה הלאומית וההגדרה העצמית של עמים. תנועות קוריאניות רבות ראו בעקרונותיו של וילסון מסר לכך שחל שינוי במערכת הבינלאומית, ושיערו שארצות-הברית תתמוך בעצמאותה של קוריאה ובסיום הכיבוש. טעותם המרכזית היתה ההנחה שיוזמתו של וילסון מתייחסת גם לאסיה ולא רק לאירופה, שכן לא סביר היה שארצות-הברית תתמוך ביוזמה אשר תביא לפגיעה בקולוניות שלה ושל בעלות-בריתה.

בעקבות יוזמת וילסון התכנסה קבוצת קוריאנים ביפן, וב-8 בפברואר 1919 קיבלה החלטה הקוראת לעצמאות מיידית לקוריאה. ברוח האופטימיות שעלתה מיוזמת הקוריאנים ביפן, החלה להתפתח בקוריאה תנועה שכללה מנהיגים בודהיסטים, נוצרים לאומנים וגורמים נוספים, שהפכו את היוזמה לפרויקט לאומי.

מותו של המלך קוג'ון ב-22 בינואר 1919 והלווייתו הצפויה ב-3 במארס זימנו מועד מועדף להפגנת ענק למען תמיכה בעצמאות. התמיכה העממית בעצמאות והרגשות האנטי-יפניים גאו גם על רקע השמועות כי היפנים היו אחראים למותו של המלך. יומיים לפני ההלוויה, ב-1 במארס, נחתמה על-ידי "הנציגים הלאומיים" בקוריאה הצהרת עצמאות, וברחבי המדינה החלו להתפשט הפגנות תמיכה. היפנים הופתעו מגודלן של ההפגנות ומהתפשטותן ברחבי המדינה, ונדרשו להם כמה חודשים לדכאן. פעולות הדיכוי כללו אלימות קשה נגד המפגינים: על-פי דיווחי השלטון היפני, בין החודשים מארס ודצמבר 1919 נהרגו 553 איש, נפצעו כ-1,400 ונעצרו 12,522. על-פי דיווחי הקוריאנים, מניין ההרוגים היה 7,500, הפצועים – 15,000, והעצורים – 45,000. במהלך מלחמת העולם השנייה נדון עתידו של חצי-האי בשלוש ועידות בינלאומיות: ועידת קהיר בנובמבר 1943; ועידת טהרן בדצמבר 1943; וועידת יאלטה בפברואר 1945. בשתי הוועידות הראשונות נדונה הצעה ולפיה תוקם בקוריאה "מדינת נאמנות" (Trusteeship) למשך כ-40 שנה. הקוריאנים קיבלו הצעה זו באכזבה גדולה, וראו בהקמת מדינת הנאמנות צעד של החלפת האימפריאליזם היפני באימפריאליזם מעצמתי. בוועידת קהיר צוין כי קוריאה תהא "בבוא הזמן" מדינה חופשית ועצמאית, אך לא הוגדרו קריטריונים להגדרת פרק-זמן זה. בוועידת יאלטה, שהתכנסה על רקע הצלחות בעלות-הברית באסיה, נדונה הסוגיה של הגעת הכוחות האמריקאיים והסובייטיים לחצי-האי הקוריאני. ההכרעה הסופית נתקבלה בוועידת פּוֹטסדאם ביולי 1945, כאשר גבולות הגזרות בחצי-האי חולקו בין שתי המעצמות, והוחלט כי כוחות ברית-המועצות יגיעו מצפון וכוחות ארצות-הברית מדרום; מפגש הכוחות נקבע בקו הרוחב 38.

ביקורות ועוד

ביקורות תתוספנה בקרוב.

קוריאה
היסטוריה ופוליטיקה
מאת: אלון לבקוביץ

עורך: אביעד קליינברג
מהדורה ראשונה: יוני 2003
מספר עמודים: 139
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: יעל בר דיין
דאנא קוד: 583-4

Korea: History and Politics
Alon Levkowitz

ISBN: 965-7241-04-9

 

עטיפת הספר

קוריאה

63.00 50.00

סקירה ראשונה בעברית של אחד מהאזורים הרגישים ביותר בעולם בימים אלה. הספר, מאת אלון לבקוביץ, סוקר את ההיסטוריה של חצי האי הקוריאני, מתאר את חלוקתו לשתי מדינות דרום קוריאה וצפון קוריאה, את המאבק ביניהן ואת מערכת היחסים הסבוכה בינן לבין מדינת ישראל.

תיאור

חצי-האי הקוריאני על שתי המדינות שבו ¬– הדרומית, חלק בלתי-נפרד מן המערב המתועש, והצפונית, שריד סגור בתוך עצמו של העולם הקומוניסטי שנעלם – פרץ בשנים האחרונות לתודעה הציבורית. דרום-קוריאה הפכה למעצמה כלכלית שמוצריה, מ'קאיה' ועד 'סאמסונג', מציפים את שווקי העולם; צפון-קוריאה הידרדרה עם היעלמות ברית-המועצות לדלות ורעב, נשלטת על-ידי שושלת של מנהיגים קומוניסטים המטפחים פולחן אישיות ומאיימת, בתמיכתה הנמשכת בטרור ובמדיניות הגרעין שלה, להביא להתלקחות מקומית ואולי גם עולמית.

מן העבר האחד דוגמא לקפיטליזם שנקלט יפה במזרח והביא עימו דמוקרטיזציה ושגשוג, מן העבר האחר מדינה שהוגדרה לאחרונה על-ידי נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש כחלק מ"ציר הרשע". מה אנחנו יודעים על שתי המדינות הללו? רובנו יודעים שהיתה פעם מלחמת קוריאה ושיש היום פצצת אטום וטילים ארוכי-טווח ומכוניות ומצלמות קוריאניים. מעבר לזה לא הרבה.

הספר הזה, הראשון בסידרה מבואות של ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, נועד לפתוח לקוראי העברית צוהר אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה של שתי הקוריאות. כיצד הגיעו לאן שהגיעו, מה מייחד כל אחת מהן, מה אופי קשריהן זו עם זו ועם מדינות העולם. פרק מיוחד מוקדש לנסיונות האיחוד בין הקוריאות, ופרק ליחסי שתי הקוריאות עם ישראל. ספר ראשון בעברית על אזור שחשיבותו בפוליטיקה העולמית הולכת וגדלה.

להלן תוכן העניינים:

+ הקדמה מאת אהרן שי
+ תודות
+ הערה בעניין התעתיק
+ מבוא

+ פרק ראשון: רקע היסטורי

מהקמת המדינה הקוריאנית הראשונה עד לממלכת וימן-צ'וסון
שלוש הממלכות
שילה המאוחדת
ממלכת פּארה
ממלכת קוריו
ממלכת צ'וסון
הכיבוש היפני
החלוקה והקמת שתי הקוריאות

+ פרק שני: ההיסטוריה המודרנית של דרום-קוריאה

הרפובליקה הראשונה (1960-1948)

מלחמת קוריאה
נפילתו של סינגמן רי ומהפכת אפריל

הרפובליקה השנייה (1961-1960): שלטון דמוקרטי ראשון – ניסיון שנכשל
המשטר הצבאי (1963-1961)
הרפובליקה השלישית (1972-1963)
הרפובליקה הרביעית (1979-1972)
תקופת המעבר בין שתי הרפובליקות

טבח קוואנגג'ו

הרפובליקה החמישית (1988-1980)
הרפובליקה השישית (מ-1988)

רו טה-וו
קים יונג-סאם
קים דיי-ז'ונג
רו מו-היון

+ פרק שלישי: ההיסטוריה המודרנית של צפון-קוריאה

+ פרק רביעי: מדיניות האיחוד

התמזגות ואיחוד בדרכי שלום
התפרקות וסיפוח
איחוד באמצעות קונפליקט

+ פרק חמישי: יחסי ישראל-קוריאה

מלחמת קוריאה והוויכוח הפנימי בישראל
דרום-קוריאה-ישראל: נירמול היחסים
היחסים בין דרום-קוריאה, ישראל ומדינות ערב
סגירת השגרירות
מאמצי ישראל לחידוש היחסים
פתיחת השגרירויות והפריחה ביחסי שתי המדינות
היחסים בין ישראל לשתי הקוריאות והאו"ם
ישראל וצפון-קוריאה

+ נספחים

לוח כרונולוגי
מפת חצי-האי הקוריאני
מפות הממלכות הקוריאניות
קוריאה: תעודת זהות
מבנה השלטון בדרום-קוריאה
מבנה השלטון בצפון-קוריאה
תוצאות הבחירות לנשיאות בדרום-קוריאה
נתונים כלכליים ביחסי ישראל-דרום-קוריאה
ביבליוגרפיה
מפתח

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קוריאה”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *