מבצע!

הומרוס -

מרגלית פינקלברג
על הספרהמחבריםמתוך הספרביקורות ועודעטיפת הספר

עטיפת הספר



גודל אות:

תיאור

שתי היצירות האפיות הגדולות, האיליאדה, המתארת את מלחמת טרויה, והאודיסיאה, המתארת את תלאותיו של אודיסיאוס בדרך מטרויה הביתה, היו הדבר הקרוב ביותר לכתבי קודש בעולם היווני העתיק.

הן היו מקור מרכזי לידע על אלים וגיבורים, על העבר היווני המשותף, על ערכי מוסר ודת. כל יווני הכיר אותן; כל יווני משכיל שינן חלקים מהן ותיבל בהן את דבריו. מלומדים קראו בהן ופירשו אותן. שתי היצירות הללו (ומספר חיבורים פואטיים נוספים) יוחסו למשורר הומרוס.

שום מידע מהימן על האיש – אם היה בכלל איש כזה – לא הגיע לידינו. רוב החוקרים סבורים שהיצירות התחילו את דרכן בטקסטים מושרים בעל פה. הן עברו במהלך הדורות גלגולים שונים ומשוררים שונים שינו את הגרסאות שהגיעו לידיהם, הוסיפו וגדעו, עד לרגע שבו התבקע הטקסט סופית במאה השישית לפנה"ס.

יהיה אשר יהיה מחבר האיליאדה והאודיסיאה, כל מי שנחשף להן אינו יכול שלא להתרשם מיופיין ומעוצמתן. מדובר בשניים מנכסי צאן הברזל הספרותיים של האנושות. דורות של קוראים ומאזינים התרשמו מן החיות, היופי והעומק של השירות ודורות של משוררים וסופרים הושפעו מהן.

מהי המציאות ההיסטורית והתרבותית שהאיליאדה והאודיסיאה משקפות? איך נכון לקרוא אותן? מה ניתן ללמוד מהן?

תוכן העניינים

הקדמה

חלק א: הרקע
פרק 1: הטקסט המכונן של היוונים
פרק 2: הומרוס בראי המחקר
פרק 3: השירה האפית הקדומה
פרק 4: בין מיתוס והיסטוריה
פרק 5: שפת השירה ההומרית
פרק 6: מרכיבי הסיפור האפי
פרק 7: האלים ובני־אדם

חלק ב: השירים
פרק 8: "האיליאדה": הסיפור והנפשות הפועלות
פרק 9: "האיליאדה": התכנים ומבנה העלילה
פרק 10: "האודיסיאה": הסיפור והנפשות הפועלות
פרק 11: "האודיסיאה": התכנים ומבנה העלילה

אחרית דבר
רשימה ביבליוגרפית
מפתח שמות ומושגים

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הומרוס”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרופסור מרגלית פינקלברג מלמדת בחוג ללימודים קלאסיים של אוניברסיטת תל- אביב. עוסקת בחקר שפה, ספרות ותרבות ביוון העתיקה ובעיקר בשירת הומרוס. פרופ’ פינקלברג היא חברה באקדמיה הלאומית למדעים וכלת פרס רוטשילד במדעי הרוח לשנת 2012.

הקדמה

בדברנו כיום על "הומרוס" אנו מתכוונים בראש ובראשונה ל"איליאדה" ול"אודיסיאה", שתי יצירות אפיות גדולות, הקדומות ביותר שהגיעו אלינו מן המערב, המספרות על מלחמת טרויה.

לא כך היה בימי קדם. תחילה, נטו היוונים לייחס ל"הומרוס" את רוב האפוסים הקדומים המתארים את "עידן הגיבורים", ורק לאחר מכן החלו לצמצם בהדרגה את מניינן של היצירות ההומריות ה"אותנטיות" עד שלבסוף נותרו רק "האיליאדה", "האודיסיאה" ואוסף של הימנונות לאלים הידוע בשם "ההימנונות ההומריים".

זהו מניין השירים ההומריים המקובל עד עצם היום הזה. החל בתקופה הקלאסית (המאה החמישית לפנה"ס) היה לימוד ושינון של "האיליאדה" ו"האודיסיאה" אחד מעמודי התווך של החינוך היסודי והעל־יסודי בעולם היווני. שירי הומרוס הועתקו ברבבות עותקים וכך שרדו. היצירות האפיות האחרות שפעם יוחסו להומרוס אבדו במרוצת הזמן, ואנו מחזיקים היום רק בקטעים בודדים מן היצירות הללו (ראו להלן, פרק 3).

היוונים סברו שהומרוס היה משורר עיוור שחי באחת המושבות היווניות שבאסיה הקטנה (החוף המערבי של תורכיה המודרנית) זמן קצר לאחר מלחמת טרויה, דהיינו, בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. שבע ערים התחרו על הכבוד להיקרא עיר הולדתו של "המשורר", בהא הידיעה. בעולם העתיק התקיימה אגודת "ההומרידים", מבצעים מקצועיים של השירה האפית ("הראפסודים") אשר טענו שהם צאצאיו של הומרוס עצמו. בתקופה מאוחרת יותר אף חוברו מספר ביוגרפיות של הומרוס שאין להן, ככל הנראה, בסיס מוצק במציאות. בעת החדשה החלו רבים להטיל ספק בעצם קיומה של דמות היסטורית בשם "הומרוס". וכך נולדה "הבעיה ההומרית" (ראו להלן, פרק 2).

בספר זה, הצבתי לעצמי שתי מטרות. מטרתי הראשונה הייתה לפרוס את הסוגיות המרכזיות הנוגעות בחקר הומרוס כפי שהן משתקפות בספרות המחקר המודרנית. המטרה השנייה הייתה להציג בפני הקורא את "האיליאדה" ואת "האודיסיאה" עצמן. הספר מתחלק אפוא לשני חלקים. חלק א' מתאר באופן תמציתי את הרקע ההיסטורי, הספרותי והרעיוני לשירי הומרוס ואת הסוגיות המרכזיות הנוגעות בשפה, במשקל, בסגנון ובמבנה של השירים הללו.

הוא דן במעמד המיוחד של "האיליאדה" ו"האודיסיאה" כטקסטים מכוננים של יוון העתיקה (פרק 1), בתולדות חקר הומרוס בעת החדשה, כולל ה"בעיה ההומרית", ובתורת השירה שבעל־פה (פרק 2), במסורת האפית הקדומה שממנה צמחו השירים ההומריים (פרק 3), בגילויים הארכאולוגיים והניתוחים ההיסטוריים ששפכו אור על הרקע ההיסטורי למסורת האפית על מלחמת טרויה (פרק 4), בהיבטים המרכזיים באמנותו של הומרוס המשורר, כגון המשקל, השפה, והסגנון (פרק 5), באמצעים שבהם השתמש הומרוס בבניית עלילותיו (פרק 6), ולבסוף ביחסי הגומלין בין האלים לבני־אדם כפי שהם באים לידי ביטוי ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" (פרק 7).

המחצית השנייה של הספר מוקדשת לאפוסים הומריים עצמם. בחלק זה, אציג בפני הקורא את "האיליאדה" ואת "האודיסיאה", ספר אחר ספר (פרקים 8 ו־ 10). בפרקים אלה, אתחקה אחר העלילה של האפוסים על מוקדיה העיקריים, ואקדיש תשומת לב מיוחדת למעמדים בעלי עניין פרשני, ספרותי והיסטורי. כל אחת מן הסקירות הללו תלווה בפרק העוסק בפרשנות ספרותית כוללת של האפוסים (פרקים 9 ו־ 11), שבו אדון בתכנים העיקריים של "האיליאדה" ו"האודיסיאה", במתווה סיפוריהם, בנפשות הפועלות ואנתח את מבנה עלילותיהן.

ספר זה התגבש במהלך שנים של מחקר והוראה. דורות של תלמידים שאיתם קראתי את "האיליאדה" ואת "האודיסיאה", הן במקור והן בתרגום, הטביעו עליו את חותמם. חוב נוסף הוא למשתתפי קבוצת קריאה בשירי הומרוס שהייתה פעילה בתל־אביב בין השנים

2001 ו־ 2006 . חילופי הדעות והוויכוחים הסוערים במסגרת קבוצת קריאה זו הרחיבו את אופקיי והעשירו את תובנותיי באשר להיבטים רבים של השירה ההומרית. תודתי המיוחדת נתונה לפרופ' דבורה גילולה, שלפני שנים רבות עודדה אותי לגשת למלאכת כתיבת ספר זה. אני מודה גם לפרופ' אביעד קליינברג ולגב' ריבי שריד פרלמן על עזרתם הרבה בהכנת ספר זה.

כל הציטוטים מן "האיליאדה" ו"האודיסיאה" מובאים בתרגומו הקלאסי של שאול טשרניחובסקי.

פרק 1 : הטקסט המכונן של היוונים

יוון במאה השמינית לפנה"ס
לאנשי יוון העתיקה לא היו ספרי קודש, אך אין פירוש הדבר שלא היה להם טקסט מכונן משלהם. תפקיד זה מילאו שני אפוסים רחבי יריעה, "האיליאדה" ו"האודיסיאה". שניהם יוחסו להומרוס, משורר עיוור שעל־פי המסורת היוונית חי באיאוניה שבאסיה הקטנה (היום, החוף המערבי של תורכיה) בתחילת האלף הראשון לפנה"ס.

"האיליאדה" ו"האודיסיאה" סיפרו על מלחמה עקובה מדם שפרצה בעקבות חטיפת הלנה מלכת ספרטה שביוון על־ידי פריס, בן מלך טרויה באסיה הקטנה. מלחמת טרויה, שבה נטלו חלק לוחמים מכל חבלי יוון, נמשכה עשר שנים. היא שמה קץ לעידן שלם, "עידן הגיבורים", והיוותה את תחילת העידן ההיסטורי.

הכול מצביע על כך כי סיפור מלחמת טרויה הפך לאפוס כלל־ יווני במהלך המאה השמינית לפנה"ס. זאת הייתה תקופה של תמורות גדולות בעולם היווני. כארבע מאות שנה לפני כן, בסוף האלף השני לפנה"ס, חרבה הציביליזציה היוונית של תקופת הברונזה המאוחרת שלימים תיקרא "יוון המיקנית" (ראו להלן, פרק 4), ויוון נכנסה לתקופה שמקובל לכנות "מאות האופל".

תקופה זו התאפיינה בעת ובעונה אחת בנסיגה דרסטית בתרבות החומרית ובשינויים מערכתיים מרחיקי לכת בדת, במשטר ובמבנה החברתי. התוצאות של השינויים הללו באות לידי ביטוי בהתחדשות תרבותית חסרת תקדים שחלה במאה השמינית. בין הסממנים הבולטים של ההתחדשות הזאת היו היווצרות המשטר החדש של עיר־המדינה (פוליס), התגבשותו של פנתיאון האלים עם זאוס בראשו והנהגת פולחן כלל־יווני לכבודו באולימפיה, תנופת התיישבות רחבת היקף באגן הים התיכון, אימוץ האלף־בית הפניקי והתאמתו לשפה היוונית, והתקבלות הכינוי "הלנים" (Hellenes) כהגדרה חדשה של הזהות הקולקטיבית של היוונים. כל אלה התרחשו במקביל להפצתם ברחבי יוון של שירים אפיים על אודות סוף "עידן הגיבורים" במלחמת טרויה.

המכנה המשותף לכל ההתרחשויות הללו היה בהתגבשות של זהות לאומית חדשה. קריסתה של יוון המיקנית בסוף האלף השני לפנה"ס הותירה אחריה חברה מפוצלת אתנית ותרבותית. חלק גדול מן האוכלוסייה המקורית נטש את אדמת יוון כדי למצוא מקומות יישוב חדשים ברחבי אגן הים התיכון, בראש ובראשונה באסיה הקטנה. במקומם התיישבו באזור שבטים שהגיעו מצפון הבלקן, גם הם דוברי יוונית. שבטים אלה לא היו חלק מן הציביליזציה המפותחת דוברת היוונית של תקופת הברונזה המאוחרת ולא היו נגועים בהשפעתה.

הפולשים תפסו שטחים נרחבים, בעיקר בחצי האי פלופונס שבדרום יוון ויצרו ישויות גאופוליטיות חדשות כמו ספרטה, ארגוס ומסניה (שלימים הפכה לחלק מספרטה). המתיישבים החדשים, ברובם ממוצא דורי (ראו גם להלן, פרק 5), ניהלו את חייהם לצד שרידי האוכלוסייה המיקנית הוותיקה. החשוב מבין מרכזי האוכלוסייה הוותיקה היה באתונה. 1 שרידי האוכלוסייה המיקנית והפולשים מן הצפון נבדלו עמוקות מבחינה תרבותית, אולם המרחב הגאוגרפי המשותף והשפה היוונית שדיברו יצרו תשתית הולמת לגיבוש זהות חדשה, המשותפת לכל תושבי יוון.

שלושה גורמים מילאו תפקיד מכריע בתהליך היסטורי זה. הכינוי העצמי החדש "הלנים", שככל הנראה אומץ באופן רשמי במאה השמינית לפנה"ס, העניק זהות משותפת לכל אוכלוסיית יוון על מגזריה השונים. חשובה לא פחות בגיבוש הזהות המשותפת הייתה הנהגת פנתיאון האלים האולימפי. פנתיאון זה קיבץ בתוכו אלים ממקומות שונים ביוון למשפחה אחת שבראשה עמד זאוס האולימפי, אל שככל הנראה לא היה מזוהה עם פולחן מקומי כלשהו.

הפנתיאון החדש התקבל על כל המגזרים שנטלו חלק בזהות המשותפת החדשה. גורם נוסף שתרם תרומה מכרעת לגיבוש הזהות היוונית החדשה היה היווצרו של נרטיב משותף באשר לעברם של כל היוונים. אף־על־פי שהפולשים מן הצפון היו זרים לציביליזציה המיקנית שאת מקומה תפסו, הם נטו לנכס לעצמם את המורשת המפוארת שלה.

הם כיבדו את האלים ואת מקומות הפולחן של האוכלוסייה הקודמת ואף קיבלו את המסורת המיתולוגית שלה כאילו הייתה שלהם. האוכלוסייה הוותיקה, שהייתה למעשה היורשת האותנטית היחידה של יוון המיקנית, הייתה מוכנה להכליל את האוכלוסיות החדשות בסיפור העבר המשותף.

כך התגבשה תפיסה כלל־יוונית לגבי העבר. כינון ההתחרויות הפאן־הלניות (כלל־יווניות) שהיוו חלק מן הפולחן החדש של זאוס האולימפי – ככל הנראה משנת 776 לפנה"ס – הפך לרגע ההתחלה של ספירה חדשה, ספירה שנשארה בתוקף עד סוף העת העתיקה. לימים, תיקרא התנופה התרבותית שהניעה את ליכודה של יוון לישות אתנית אחת בשם "פאן־הלניזם".

השירה האפית הייתה הכלי החשוב ביותר בהפצת האידאולוגיה הפאן־הלנית ברחבי העולם היווני. כל הגורמים המלכדים שהוזכרו לעיל – הזהות המשותפת, הפנתיאון הכלל־יווני, העבר המשותף – מילאו תפקיד מרכזי בשתי המסורות האפיות ששיריהם נפוצו ברחבי יוון החל במאה השמינית לפנה"ס.

המסורות הללו היו מזוהות עם שמותיהם של שני משוררים, הומרוס והסיודוס. בעוד שעיקר עניינה של המסורת ההסיודית היה בהעצמת מעמדו של זאוס כראשון בין האלים ובהסדרת שושלות היוחסין של אלים וגיבורים (ראו להלן, פרק 3), תרומתה הייחודית של המסורת ההומרית, שהתייחסה לאחדות היוונים ולפנתיאון האולימפי כאל עובדות מוגמרות, הייתה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של היוונים.

עיצוב הזיכרון הקולקטיבי
מחבר (או מחברי) האפוסים ההומריים הציג את כל חבלי יוון ההיסטורית כשותפים במאמץ מלחמתי אחד והעניק להם עבר משותף שהם היו כה זקוקים לו. זהו עבר מדומיין במידה רבה, עבר שתיאורו משקף את התקופה שבה חובר האפוס יותר מאשר את התקופה שאותה הוא מתאר לכאורה. כך לדוגמה הממלכות ארגוס וספרטה של השירים ההומריים חופפות בצורה מדויקת למדי את גבולותיהן של המדינות הדוריות ארגוס וספרטה של התקופה ההיסטורית.

ישויות גאופוליטיות אלה לא היו בנמצא בתקופה המיקנית ולא היוו חלק מן המסורת על גדולתו של "עידן הגיבורים". אף־על־פי שכינונן המאוחר של ארגוס וספרטה היה ידוע לכול, לאוכלוסייה הדורית שהתיישבה בהן ניתנה אפשרות למקם את עצמה על מפת יוון ההרואית ולנכס את גיבוריה. ההיסטוריון תוקידידס, שחי במאה החמישית לפנה"ס, קובע בפתיחת ספרו הגדול "תולדות מלחמת פלופונס" שמלחמת טרויה הייתה היוזמה המשותפת הראשונה של כלל היוונים. מקורה של תפיסה זו, שנעשתה מקובלת על הכול בעת העתיקה, היה בשירת הומרוס.

המיתוס על תום "עידן הגיבורים" מהדהד את המאורעות ההיסטוריים שהביאו לחורבנה של יוון המיקנית בסוף האלף השני לפנה"ס. אולם בעולם המיתי האירוע ששם קץ ל"עידן הגיבורים" לא היה חורבנן של מיקני או של עיר אחרת ביוון היבשתית אלא מלחמת טרויה, שהתנהלה מחוץ לשטחה של יוון. ידוע לנו על קיומם של שירים מסורתיים שעסקו בהגעת הדורים ליוון ובהגירה ההמונית של האוכלוסייה המיקנית כתוצאה מכך. המיתוס אודות "שיבתם של צאצאי הרקלס", שהיה נפוץ בקרב הדורים, התייחס לאירועים אלה. אך המסורת השלטת, המזוהה עם שמו של הומרוס, נמנעה במתכוון מאזכור ההתרחשויות הללו.

היא בחרה להדחיק את האירועים הטראומטיים שפקדו את יוון בסוף התקופה המיקנית ואת התנגשויות הדמים שליוו את היווצרותה של יוון החדשה. תחת זאת, הציגה מיתוס על הכחדת דור הגיבורים במלחמה אשר התנהלה מעברו האחר של הים האגאי ושנכפתה על־ידי האלים. מרכיבי האומה ההלנית החדשה לא לחמו אפוא זה בזה אלא באויב משותף מעבר לים.

קשה לומר בוודאות מי היו הגורמים שעמדו מאחורי המהלך של התאמת העבר לצורכי ההווה, אולם נראה כי משעה שהתדמית החדשה של העבר התחילה להיות מופצת ברחבי יוון, היא התקבלה ללא התנגדות על־ידי הכול. להצלחה זו היו מספר סיבות.

למשוררים האפיים היו המעמד והאמצעים שאפשרו להם להפיץ את מסר האחדות ברחבי יוון. אבל חשוב מזה – הקהל הכלל־יווני היה מוכן לאמץ את הנרטיב המאחד. התמונה "המעודכנת" של העבר העניקה לציביליזציה ההלנית החדשה זהות משותפת שלא הייתה לה קודם, ויצרה תחושה של רצף היסטורי ותרבותי בין יוון המיקנית ליוון ההיסטורית.

הומרוס במהלך הדורות
חשיבותו של האפוס ההומרי בעולם היווני חורג אפוא מחשיבותו כיצירת ספרות. במשך אלפיים ושלוש מאות שנות קיומה של הציביליזציה היוונית על גלגוליה השונים היו "האיליאדה" ו"האודיסיאה" בין הגורמים המרכזיים בעיצוב זהותה ובשמירת אחדותה התרבותית. עד נפילת האימפריה הביזנטית במאה החמש־ עשרה, היוו שירי הומרוס חלק בלתי נפרד מן החינוך היסודי והגבוה ברחבי העולם דובר היוונית. הם שוננו בעל־פה בבתי־הספר, דוקלמו בטקסים ובחגים דתיים ואזרחיים, ועם הזמן היו למושא עיקרי של פרשנות היסטורית, פילולוגית ופילוסופית.

כבר בתחילת התקופה הקלאסית (סוף המאה השישית לפנה"ס) היה מעמדן של "האיליאדה" ו"האודיסיאה" בלתי מעורער. השירים ההומריים לא היו עוד שירים מאולתרים שניתן לשנותם במהלך הביצוע (כפי שנראה בפרק 2). הם הועלו על הכתב והפכו לטקסטים קאנוניים. הראפסודים, מבצעיה המקצועיים של שירת הומרוס, דקלמו אותם בפני קהל במעמדים פומביים שונים, מעל לכל בפאנאתנייה, החג הכלל־יווני לכבוד האלה אתנה שנערך באתונה החל באמצע של המאה השישית לפנה"ס.

אך ידיעת שירי הומרוס לא הייתה נחלתם הבלעדית של הראפסודים. השירים היו לבסיס החינוך היסודי והעל־יסודי בכל רחבי יוון ומעבר לה, במושבות יווניות שברחבי הים התיכון ומאוחר יותר גם בשטחי הממלכות ההלניסטיות שקמו בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון ולימים הפכו לשטחי האימפריה הרומית המזרחית. ילדי יוון למדו קרוא וכתוב באמצעות שירים אלה, ואף שיננו קטעים נרחבים מתוכם בעל־פה. הומרוס היה שגור בפי כול.

מטבע הדברים, תפיסותיהם של היוונים המשיכו להשתנות. לא כל מה שהיה בשירים ההומריים תאם את השינויים הללו. הדבר נכון במיוחד לגבי התנהגותם של האלים ההומריים, שנראתה כבלתי הולמת בעיני רבים (ראו להלן, פרק 7). כבר במאה השישית לפנה"ס, האשים הפילוסוף קסנופנס את הומרוס והסיודוס בכך שייחסו לאלים "כל מה שנחשב לבושה וטעם לפגם בקרב בני־האדם".

התקפותיו של אפלטון על הומרוס כמאה וחמישים שנה לאחר מכן היו ברוח דומה. עם זאת, בכל ההיסטוריה של העת העתיקה אפלטון היה היחיד אשר המליץ לצנזר את "האיליאדה" ו"האודיסיאה". 8 כמו במסורת היהודית, הדרך שבה בחרו היוונים להתמודד עם בעיות שהעמיד בפניהם הטקסט המכונן הייתה הפרשנות.

בסוף המאה השישית לפנה"ס, הסביר תיאגנס מרגיום מעמד ב"איליאדה" אשר עתיד היה להטריד פרשני הומרוס משך דורות רבים – ה"תאומכיה", דהיינו, הקרב בין האלים המתואר בשירים 20 ו־ 21 . על־פי פרשנותו של תיאגנס, תיאור הקרב הזה בא לייצג את המאבק בין יסודות הטבע. הגישה הזאת נותרה רווחת גם בהמשך. במאה החמישית לפנה"ס פירש מטרודורוס מלמפסקוס את "האיליאדה" כולה ברוח תורתו הקוסמולוגית של הפילוסוף אנקסגורס.

פרשנות מסוג זה הייתה נפוצה גם בקרב ראשוני הסטואיקנים, אשר זיהו את האלים של הומרוס והסיודוס עם כוחות קוסמיים. הפרשנות האלגורית לשירי הומרוס על־ידי פילוסופים נאופלטוניים, שמטרתה המוצהרת הייתה לגונן על המשורר מפני ביקורתו הנוקבת של אפלטון, החלה להתפרסם במאות הראשונות לספירה. החיבור המפורסם ביותר שנוצר בתוך הזרם הזה היה "על מערת הנימפות" מאת פורפיריוס (המאה השלישית), שהציע קריאה אלגורית מעמיקה לקטע מן השיר השלושה־עשר של "האודיסיאה" ול"אודיסיאה" כולה.

גישה פרשנית נוספת שאפה להציג את הומרוס כשולט שליטה מלאה בכל תחומי הידע, כולל אלה שהתפתחו בתקופות מאוחרות יותר. הסטואיקנים השתדלו במיוחד להציג את הומרוס בתור סמכות עליונה בתחומים כגון אסטרונומיה וגאוגרפיה. כך, המלומד קראטס ממאלוס (המאה השנייה לפנה"ס) ייחס להומרוס מודעות לצורתה הכדורית של הארץ, תפיסה אשר הופיעה בתקופה מאוחרת בהרבה.

הוא ייחס לו היכרות עם האזורים הארקטיים והאוקיינוס האטלנטי, אשר אף הם לא היו ידועים ליוונים בתקופה כה מוקדמת. באופן דומה סטרבון, אבי הגאוגרפיה, ניסה להתאים את האופקים הגאוגרפיים המצומצמים למדי המאפיינים את שירי הומרוס לאלה של רומא במאה הראשונה לספירה. המחבר האנונימי של המסה "על הומרוס" (המאה השנייה לספירה), שיוחסה בעבר לפלוטרכוס, אף טען כי הומרוס הוא המקור האולטימטיבי של כל הידע בעולם.

על מנת למנוע התנגשות בין המוסר והערכים של הומרוס, שלעתים נראו מיושנים ואף מזעזעים במונחים של תקופות מאוחרות יותר, פיתחו דורות של מחנכים שיטות הוראה שאפשרו הכוונת התלמיד למישור פרשני רצוי (כך, למשל, במסה של פלוטרכוס "כיצד על הנערים ללמוד שירה"). מאוחר יותר אומצו שיטות אלה במלואן על־ידי מחנכים נוצרים, שהרי המעבר לנצרות לא השפיע באופן מהותי על מעמדו של הומרוס בחינוך היווני. השירים ההומריים, ובמיוחד "האיליאדה", שמרו על מקומם כטקסטים קאנוניים של העולם היווני עד נפילת הממלכה הביזנטית, יורשתה של האימפריה הרומית המזרחית, בשנת 1453.

במערב אירופה, ששפתה המובילה הייתה לטינית, המצב היה שונה. מתקופת אוגוסטוס (המאה הראשונה לפנה"ס) ה"איינאיס" של ורגיליוס, אשר גם חיקתה את האפוסים ההומריים וגם התחרתה בהם, הייתה לאפוס הלאומי של רומא אשר ענה באופן מושלם על צרכיה התרבותיים, החינוכיים והאידאולוגיים.

במהלך ימי הביניים היה ורגיליוס מוכר לכול במערב בעוד שהומרוס הפך לשם בלבד. דנטה אליגיירי (1321-1265) מכנה אמנם את הומרוס "משורר ריבון" – Omero poeta sovrano, הוא אף מכיר את סיפורו של אודיסאוס ("התופת" 26), אך הוא ובני־זמנו לא נחשפו ל"איליאדה" או ל"אודיסיאה" באופן ישיר.

התרגום הראשון של שירת הומרוס לפרוזה לטינית נעשה עשורים אחדים לאחר מותו של דנטה. הטקסט המקורי, יחד עם טקסטים אחרים מיוון העתיקה, חזר להיות נגיש במערב רק בתקופת הרנסנס.

אך "האיליאדה" ו"האודיסיאה" הן לא רק טקסטים קאנוניים. הן גם יצירות ספרות גדולות ששימשו מקור השראה ונושא לחיקוי לדורות של משוררים ביוון וברומא. עם המעבר לעת החדשה, היה הפן הזה של השירה ההומרית למוקד עניינם של היוצרים והקהל כאחת.

שירת הומרוס הפכה לנכס צאן ברזל לא רק של תרבות המערב אלא גם של התרבות העולמית. סיפוריהם של אכילס ואגממנון, הקטור ואנדרומכה, אודיסאוס ופנלופה ממשיכים לרגש מיליוני קוראים וצופים ברחבי העולם ולשמש מקור השראה ליוצרים (ראו גם אחרית דבר).

ביקורות ועוד

הספר ראה אור בחודש יולי 2014

הומרוס
מאת: מרגלית פינקלברג

מהדורה ראשונה: יולי 2014

מחיר קטלוגי: 72 ש”ח
עיצוב עטיפה: יעל בר־דיין

על העטיפה: אודיסיאוס (קשור לתורן) חולף בספינתו על פני הסירנות.
Interfoto / Alamy / Visualphotos ©

כריכה רכה
167 עמודים
דאנאקוד: 583-63
מסת"ב: 978-965-7241-64-6

Homer
Margalit Finkelberg
ISBN: 978-965-7241-64-6

עטיפת הספר

הומרוס

72.00 65.00

שתי היצירות האפיות הגדולות, האיליאדה, המתארת את מלחמת טרויה, והאודיסיאה, המתארת את תלאותיו של אודיסיאוס בדרך מטרויה הביתה, היו הדבר הקרוב ביותר לכתבי קודש בעולם היווני העתיק. יהיה אשר יהיה מחבר האיליאדה והאודיסיאה, כל מי שנחשף להן אינו יכול שלא להתרשם מיופיין ומעוצמתן. מדובר בשניים מנכסי צאן הברזל הספרותיים של האנושות. דורות של קוראים ומאזינים התרשמו מן החיות, היופי והעומק של השירות ודורות של משוררים וסופרים הושפעו מהן.

תיאור

שתי היצירות האפיות הגדולות, האיליאדה, המתארת את מלחמת טרויה, והאודיסיאה, המתארת את תלאותיו של אודיסיאוס בדרך מטרויה הביתה, היו הדבר הקרוב ביותר לכתבי קודש בעולם היווני העתיק.

הן היו מקור מרכזי לידע על אלים וגיבורים, על העבר היווני המשותף, על ערכי מוסר ודת. כל יווני הכיר אותן; כל יווני משכיל שינן חלקים מהן ותיבל בהן את דבריו. מלומדים קראו בהן ופירשו אותן. שתי היצירות הללו (ומספר חיבורים פואטיים נוספים) יוחסו למשורר הומרוס.

שום מידע מהימן על האיש – אם היה בכלל איש כזה – לא הגיע לידינו. רוב החוקרים סבורים שהיצירות התחילו את דרכן בטקסטים מושרים בעל פה. הן עברו במהלך הדורות גלגולים שונים ומשוררים שונים שינו את הגרסאות שהגיעו לידיהם, הוסיפו וגדעו, עד לרגע שבו התבקע הטקסט סופית במאה השישית לפנה"ס.

יהיה אשר יהיה מחבר האיליאדה והאודיסיאה, כל מי שנחשף להן אינו יכול שלא להתרשם מיופיין ומעוצמתן. מדובר בשניים מנכסי צאן הברזל הספרותיים של האנושות. דורות של קוראים ומאזינים התרשמו מן החיות, היופי והעומק של השירות ודורות של משוררים וסופרים הושפעו מהן.

מהי המציאות ההיסטורית והתרבותית שהאיליאדה והאודיסיאה משקפות? איך נכון לקרוא אותן? מה ניתן ללמוד מהן?

תוכן העניינים

הקדמה

חלק א: הרקע
פרק 1: הטקסט המכונן של היוונים
פרק 2: הומרוס בראי המחקר
פרק 3: השירה האפית הקדומה
פרק 4: בין מיתוס והיסטוריה
פרק 5: שפת השירה ההומרית
פרק 6: מרכיבי הסיפור האפי
פרק 7: האלים ובני־אדם

חלק ב: השירים
פרק 8: "האיליאדה": הסיפור והנפשות הפועלות
פרק 9: "האיליאדה": התכנים ומבנה העלילה
פרק 10: "האודיסיאה": הסיפור והנפשות הפועלות
פרק 11: "האודיסיאה": התכנים ומבנה העלילה

אחרית דבר
רשימה ביבליוגרפית
מפתח שמות ומושגים

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הומרוס”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *