מבצע!

האינסטינקט האנושי -

רוברט ווינסטון
על הספרהמחבריםמתוך הספרביקורות ועודעטיפת הספר

עטיפת הספר



גודל אות:

תיאור

מדוע גברים מוכנים לסכן את שמם, את מעמדם ואפילו את חייהם למען מין מזדמן? מדוע אנחנו חשים דחף בלתי נשלט "לגנוב את הרמזור"? מדוע אנחנו מגיבים בעוצמה כזאת לריחות מסוימים? מדוע אנחנו משתכרים מניצחון ומדוע האהבה נוטה להסתיים אחרי שמונה-עשר חודשים? במלים אחרות, מדוע אנחנו נשלטים על ידי האינסטינקט ולא על ידי התבונה?

בספר המבוסס על סדרת טלביזיה מצליחה ועטורת שבחים של הבי בי סי, מציע המדען הבריטי הנודע לורד רוברט ווינסטון, סדרה של תשובות לשאלות אלה ולאחרות, מסקרנות לא פחות. בסגנון שובה לב ומלא הומור, מציג ווינסטון לקוראיו את החידושים האחרונים בתחומי חקר המוח, הפסיכולוגיה והגנטיקה. הוא מנפץ מיתוסים ואגדות המופיעים בספרות הפופולרית ומראה כי התגליות המדעיות יכולות להיות מפתיעות יותר מכל מיתוס.

להלן תוכן העניינים: 
+ תודות
+ מבוא: האדם, בעל החיים הסקרן ביותר
+ פרק ראשון: מוצא ההישרדות
+ פרק שני: המוח המתפתח
+ פרק שלישי: מין והסוואנה
+ פרק רביעי: עניין משפחתי
+ פרק חמישי: עסקים מסוכנים
+ פרק שישי: אלימות
+ פרק שביעי: שיתוף פעולה ואלטרואיזם
+ פרק שמיני: מוסר ורוחניות – מעבר לאינסטינקט?
+ ביבליוגרפיה
+ מפתח

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האינסטינקט האנושי”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרופסור רוברט ווינסטון מאימפריאל קולג' שבאוניברסיטת לונדון עוסק בתחומי הגינקולוגיה והמיילדות. שמו של ווינסטון, מבכירי חוקרי הפוריות בעולם מוכר לכל איש מקצוע. הוא ידוע לציבור הרחב בעיקר בזכות סדרות המדע הפופולרי המצליחות ביותר שלו בבי בי סי. בין הסדרות הללו: "לעשות ילדים", "המוח האנושי", ו"האינסטינקט האנושי", הסדרה שעליה מבוסס ספר זה. בשנת 1995 העניקה לו מלכת בריטניה תואר אצולה.

תמונת המחבר

להלן המבוא לספר:

האדם, בעל החיים הסקרן ביותר 
המחזירור של הרדיו-טלסקופ בתחנת ההאזנה אָרֶסיבּוֹ בפוארטו ריקו מקיף אזור של כשבעים וחמישה קילומטרים רבועים. האנטנות שלו, המתנשאות לגובה של אלף שלוש-מאות מטר מעל המחזירור, רגישות כלכך, שהרדיו-טלסקופ יכול לקלוט אות המשודר מטלפון נייד במרחק של למעלה ממיליארד וחצי קילומטר. מכשיר זה מתאים להפליא לקליטת אותות חיים מעולמות אחרים.

ארסיבו הוא המטה הראשי של SETI, , המרכזת את החיפוש אחר סימני אינטליגנציה בחלל החיצון. כל לילה בוחנת הצלחת הענקית מערכות כוכבים שונות בחיפוש אחר סימנים שיעידו על קיומם של חיים תבוניים. המערכת סוקרת לאטה כל חלקה בשמים לאורך חוגת הרדיו; היא מחפשת בשני מיליארד תדרים ומפיקה כמויות אדירות של מידע לבדיקה. אנשי SETI מקווים למצוא תבנית שאותה יוכלו להסביר בבִיצה זו של רעש אלקטרו-מגנטי- אותות שלא נגרמים בשל הפרעה של לוויין תקשורת או קרינה סוחפת של פוּלסָר [כוכב הפולט פעימות סדירות של גלי-רדיו וגלים אלקטרו-מגנטיים אחרים]. האסטרונומים של SETI יושבים וחולמים מול המסכים בפוארטו ריקו, מקווים לרגע המאגי שבו המערכת תעלה את המסר המהבהב: "אותר אות – מקור בלתי ידוע".

האם עבודתם היא חסרת תוחלת? יש צורך לסרוק למעלה מחמישה מיליון מקטעי רקיע, והחיפוש מסתבך בשל הפרעות מצד מספר גדל והולך של לוויינים מעשה ידי אדם. גם אם יש חיים תבוניים בחלל החיצון, הסיכויים לקלוט מבזק חדשות של חוצנים בתוך כל הרעש העצום הזה קרובים לאפס, לדעת הספקנים. אבל גם אם כל חמשת מיליון מערכות הכוכבים בתחום ההאזנה של ארסיבו יסוקרו, ינותחו וייפסלו כזבל אלקטרו-מגנטי, לא יוכלו המבקרים לטעון לניצחון. תמיד יהיו טלסקופים משוכללים ומתוחכמים יותר שיוכלו להתרכז במערכות כוכבים רחוקות עוד יותר.

בין אם SETI תצליח במשימתה ובין אם לאו, אין אנו יכולים שלא להתמלא יראת פליאה נוכח האפשרות שאכן קיימים חיים תבוניים מחוץ למערכת השמש שלנו. הדבר חשוב לאו דווקא משום שהתבונה היא מתת האל, ואף לא משום שבני האדם, כיצורים תבוניים, ניחנו בערך מוסרי מובנה. תבונה היא יקרת ערך כפי שיהלום מושלם, כחול-עמוק, הוא יקר ערך: הוא נדיר, יפהפה ונדמה כאילו הוא לא מהעולם הזה.

התודעה האנושית מתוארת לעתים קרובות כבינה טהורה וכל יודעת, שיכולה להימלט מן המגבלות של קיומנו הביולוגי. בסוף סרטם של סטנלי קובריק וארתור ס' קלרק "2001: אודיסאה בחלל", עתיד האנושות מתואר בדמות מעין ילד-חלל הדומה לרוח רפאים הצופה על כדור הארץ במעין בועת-רחף. אבל אנחנו איננו נשמות מרחפות המשוחררות מן הניסיון ומצורכי הגוף. אנחנו נטועים עמוק בעבר האבולוציוני שלנו. התבונה שלנו בנויה משכבות של אינסטינקט, דעות קדומות, תשוקות מלאות אנוכיות והתחשבות המוחזקות על ידי רצון לשרוד ורצון להתרבות.

פרשנות אחת לאפוס של קובריק אומרת כי המונוליתים השחורים המופיעים בסרט הושארו על ידי יצורים מן החלל כדי לזרז את הופעת החיים התבוניים. נדמה כי הם פועלים כמכווני דרך באבולוציה של הזן שלנו: הראשון מופיע יום אחד באדמת המישורים של אפריקה ומעודד את האדם-הקוף להרים את הסלעים ואת העצמות ולהשתמש בהם ככלים; כאשר המונולית השני מתגלה על הירח, האדם נדחף להתחיל בחקר מערכת השמש, אירוע המציין את תחילת ההשתחררות מכדור הארץ; השלישי מוליד מעין רוח חסרת גוף, "ילד-חלל", המסמל את עתידנו שהוא בו-זמנית הזוּי באופן אבסורדי ומטיל אימה ללא גבול.

הסיפור האמיתי של האבולוציה האנושית אינו פחות פנטסטי. בספר זה אני מבקש לבחון את מורשתם של אותם יצורים זרים האחראים להולדת האדם המודרני– Australopithecus, Homo habilis ו-erectus Homo– החל מהופעתם בסוואנה של מזרח אפריקה.

רוב האנשים החושבים מקבלים כיום את התאוריה הבסיסית של האבולוציה. להוציא אולי את "חסידי הבריאה" , מעטים מאוד מוצאים קושי ברעיון שבני האדם התפתחו מקופים, כפי שהקופים עצמם התפתחו מיונקים פרימיטיביים יותר. אף כי אין לבני האדם כל בעיה עם הרעיון שהצורה הכללית והמבנה שלנו נובעים מיצורים אחרים, מוכנים רק מעטים מאוד מביניהם לשקול את המשמעות הפסיכולוגית של הדבר ואף פחות מזה להשלים עמה. הומו סאפיינס לא רק נראה, נע ונושם כמו קוף; הוא גם חושב כמו קוף. לא זו בלבד שיש לנו גוף בן תקופת האבן, השומר על שרידים רבים מעברנו; יש לנו גם מוח בן תקופת האבן. הלחצים שאליהם נחשפנו במשך אלפי שנים, יצרו מורשת מנטלית ורגשית. חלק מן הרגשות והתגובות האלה, שנבעו מן הזנים שהיו אבות אבותינו, אינם נחוצים עוד בתקופה המודרנית, אך שרידים אלה של קיום קודם מוטבעים באופן בל יימחה בתבניתנו.

ספר זה עוסק באינסטינקטים המפליאים את כולנו. מה, למשל, דחף אדם כמטפס ההרים, ג'ו סימפסון, שמצא את עצמו תקוע בנקיק הררי בגובה שבעת אלפים מטר, במזג אוויר נורא, עם רגל שבורה – להתעלם מכאביו, לוותר על הרגיעה של השינה ולזחול במשך שלושה ימים חזרה אל מחנה המוצא, כשהוא שרוי במצב של הכרה למחצה? מדוע גברים רבים כל כך, שהם לכאורה מאושרים בנישואיהם, מפנטזים על נשים צעירות, יפות ורזות, שהם רואים בטלוויזיה או ברכבת התחתית, או מסכנים את אושרם של בנות הזוג שלהם ושל ילדיהם, ואת שלוותם הם, בשביל מין מזדמן? מדוע אלפי בני אדם – רובם, אך לא כולם, גברים – יבלו את השבוע כולו מרוכזים בשאלה, אם קבוצת ארסנל תנצח במשחק המכריע הבא נגד מנצ'סטר יונייטד, או אם הדיימונד באקס של אריזונה יצליחו להביס את היאנקיס של ניו-יורק באליפות הבייסבול העולמית, כשהם עצמם בעלי כרס, מעשנים יתר על המידה ואין להם שום כושר ספורטיבי של ממש?

מה גורם לדחף האנושי ללחוץ על דוושת הבנזין חזק ככל האפשר כדי "לגנוב" את הרמזור? מדוע אנו מופתעים, כאשר פשיסטים כמו מסייה ז'אן לה פן או כמו הֶר יורג היידר מעירים את האינסטינקטים הגזעניים העמוקים ביותר של אנשים רבים כלכך? כיצד קורה שבני אדם נוהגים באופן אלטרואיסטי ואֶמפָּתי, אף כי ברור שלא ייצא להם מזה דבר? ואיך קורה שרבים כלכך עדיין מחזיקים באמונה דתית ומכריזים כי הם מאמינים באלוהים, כאשר המושג של יצור עליון כל יכול הוא בלתי רציונלי בעליל?

ספר זה בוחן את האינסטינקטים האנושיים האלה: הישרדות, דחף מיני, תחרות, אלטרואיזם, החיפוש אחר ידע והצורך האנושי במשהו נוסף, אולי באלוהי. אף שעשינו דרך ארוכה בזמן והתרחקנו מן הסוואנה שהזינה אותנו בראשית דרכנו, יש לחפש שם – בסוואנה -חלק מן התשובות.

הסוואנה 
לפני חמישה מיליון שנים ירדו אבותינו הקדמונים מן העצים ביערות המידלדלים על מנת לנסות את מזלם בסוואנה. עידן הקרח המתקרב אילץ אותם לאמץ סביבה חדשה, מקום שהיו בו פחות משאבים טבעיים מאשר ביערות עשירי הצמחייה ופחות מקומות מסתור מפני טורפים. כאן עתידה הייתה להתרחש דרמה אטית ואכזרית של בררה טבעית. במשך למעלה ממאתיים אלף דורות נאבקו קופיהאדם והתחרו עם בעלי חיים שהיו מהירים, חזקים, עמידים, רעילים וביסודו של דבר מותאמים יותר לאלימות, להמולה ולמזג האוויר של החיים בסוואנה.

התחלנו את חיינו בסוואנה כ"אוסטראלופיתקוס", עם מוח בגודל מוחו של שימפנזה; במשך שלושה מיליוני השנים הבאות עתיד מוח זה לגדול פי שלושה. המוח שלנו, והאינטליגנציה שאחסן בתוכו, היה ככל הנראה הנשק הסודי שלנו והפתרון לשאלת ההישרדות. החלה להתפתח אצל האדם הקדמון אדריכלות מנטלית מורכבת ביותר. לצד התפשטות חסרת תקדים של מספר תאי המוח (עד לרמה הנוכחית של כמאה מיליארד תאי עצב) התפתח שכל שנעשה יותר ויותר מתוחכם. המשכנו לפתח מערך של אינסטינקטים, שהלך יד ביד עם זינוק מדהים בלימוד, ברגש וברציונליוּת.

למדנו איך לייצר כלים וכיצד להשתמש בהם. גילינו את האש ואת שימושיה. נעשינו סקרנים באשר למקומות רחוקים והתחלנו לחקור. התחלנו לדבר זה אל זה, דבר שאפשר חיי שיתוף יותר ויותר מורכבים ומוצלחים. קבוצות קטנות של מלקטים-ציידים רעבים יכלו לחבור יחד, להחליף מידע חיוני בדבר עצמם, הסביבה וזמינוּתם של מים, מזון או חומרי הסקה. בדרך זו התאפשרה התפתחותן של קבוצות גדולות יותר, שהוחזקו יחד בהסתעפויות מורכבות ורגשיות של שיתוף פעולה וקרבה. התפתחות וחלוקה של עבודה אפשרו לנו להכות שורשים, לבנות ציביליזציות ולהצמיח חיי תרבות עשירים.

כזן אין אנו מותאמים פיזית לערים גדולות ואנונימיות, לרמות לחץ גבוהות, למזון מהיר, לסמים ממכרים ולחיי שיתוף קטועים. מי שהמציא את הנשק האטומי, לא חשב על הקלות שבה אנו יוצרים בריתות ויוצאים באלימות נגד אויבינו. הרדיפה אחר עושר ומעמד כרוכה לעתים קרובות בניתוץ יחידות משפחתיות, ויש לנו צרכים רגשיים ותשוקות שלא תמיד באים על סיפוקם. היינו רגילים לרכילות ולאינטריגות של קבוצה שהתבססה על קשרים הדוקים והדדיים; עכשיו עלינו להסתפק בתכניות טלוויזיה דוגמת "איסט אנדרס".

קיימת אפוא מתיחות בין האינסטינקטים, בני תקופת האבן שלנו, לבין הלחצים והדרישות של הציביליזציה הפוסט-תעשייתית. כזן אנו נאלצים לחיות את חיינו, כורעים תחת משא גנטי בן חמישה מיליון שנים של פסיכולוגיית הסוואנה ושל תכונות תורשתיות, שמקורן בתקופה שלפני הופעת בני האדם הראשונים.

אינסטינקט וגֵנים 
המטען הגנטי הוא נושאו של ספר זה. אבל תחילה הרשו לי להגדיר למה כוונתי במלה "אינסטינקט". מה היה לצ'רלס דארווין לומר בעניין? "לא אנסה להגדיר מהו אינסטינקט," כתב במוצא המינים. "יהיה קל להוכיח כי במונח זה אנו מתייחסים לא פעם לפעולות מנטליות נפרדות זו מזו; אך כל אחד מבין מה הכוונה כשאומרים כי אינסטינקט הוא שמניע את הקוקייה לנדוד ולהטיל את ביציה בקניהן של ציפורים אחרות."

בסדר, תאמרו אולי, אז זה מה שאמר אבי תורת האבולוציה. אבל דארווין צדק בכך שהצביע על העובדה כי אף אחד מן המאפיינים שמתקשרים בדרך כלל למונח "אינסטינקט", אינו תקף בכל מקרה ומקרה; תמיד יהיו יוצאים מן הכלל. אנחנו זקוקים, כמובן, להגדרת-עבודה, והיא חייבת להתייחס להבדל שבין השכל שאתו אנו נולדים לבין השכל "הנבנה" דרך לימוד, תרבות וחיי חברה. אינסטינקט אפוא הוא אותו חלק בהתנהגותנו שאיננו נרכש. עם זאת, הסביבה שלנו (הווה אומר מה שאנו לומדים) יכולה להשפיע באופן ניכר על הדרך שבה האינסטינקטים שלנו באים לידי ביטוי. אינסטינקט הוא היסודות בפעילות, בתשוקה, בהיגיון ובהתנהגות של האדם שהם מוּלדים; והאינסטינקטים שהם ייחודיים לאדם הם אלה אשר עוצבו בעת שהותנו בסוואנה. כיום אנו יודעים הרבה יותר מכפי שידע דארווין על תכונות נרכשות – אנו יודעים שהן מועברות דרך גֵנים.

השלמת פרויקט הגנום האנושי היא ציון דרך בהיסטוריה של מדעי האדם. אחד מאישי המפתח בתכנית מחקר בין-לאומית זאת היה ג'ון סאלסטון (Sulston), מנהל מכון "סנג'ר" (Sanger) בבריטניה. דיוקן מרשים של סאלסטון, מעשה ידיו של הצייר הבריטי, מרק קווין, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. זהו "הדיוקן הקונצפטואלי" הראשון של הגלריה. אין הוא מציג את פניו של הסובייקט אלא שורות של חרוזים שקופים תלויות בעיסת ג'לי ונתונות במסגרת של פלדת אל-חלד. כל חרוז מכיל מיליוני קווצות ד-נ-א סבוכות, שהוגדלו באופן כימי מדגימת החומר הגנטי של סאלסטון עצמו, שנלקח אגב מתא זרע שלו.

יקשה מאוד להבין את עוצמת ההישג של סאלסטון וחבריו החוקרים, כמו האמריקאים פרנסיס קולינס (Collins) ואריק לאנדר (Lander). ב-1985 התכנסו המאורות הגדולים בתחום בסנטה קרוז על מנת לדון ברעיון והגיעו למסקנה שהוא אינו בר ביצוע. אך ב-1988 זכה הפרויקט לאישורה של ממשלת ארצות הברית ולתמיכתה. היו שהשוו את הפרויקט למסע אל הירח, שכן המעורבים במשימה חשו כאילו הבטיחו להנחית אדם על המאדים. התחושה השתנתה עד מהרה, עם ההתקדמות המהירה בטכנולוגיית הריצוף של הד-נ-א ועם העוצמה הגוברת של המחשוב. פרויקט "הגנום האנושי" הושלם ב-2001. התוצאה היא רשימה של שלושה מיליארד אותיות, המייצגות את השלבים הכימיים של הסליל הכפול של הד-נ-א המוגדר באותיות A, T, G ו-C. הרשימה תופסת שש-מאות אלף דפי A4, ולו הייתה ספר, היה נדרש לה שטח מדף כולל של למעלה משמונה-מאות מטר.

בתוך צופן זה מצוי המתכון להתפתחות הגוף האנושי. אף-על-פי שבכל אחד מאתנו ישנן וריאציות זעירות המצויות רק בנו (אלא אם כן יש לנו תאום זהה), הקוד הכימי זהה אצל כל בני האדם. זו הסיבה שאכן הגיוני לכנותו "הגנום האנושי". בהערכה גסה, אצל כל אדם אות אחת מתוך כל אלף תהיה שונה מאדם לאדם. בתחומי השוני הזה נמצאים השינויים בפסיכולוגיה האנושית, האיזון ההורמונלי הייחודי לנו, הנטיות שלנו לחלות בסרטן או להיות בעלי עיניים כחולות. אבל שש-מאות אלף עמודי קוד הם ערמת שחת גדולה למדיי, כשמדובר במציאת הגנים הייחודיים האלה, כדי לקשור אותם אל התוצאה ה"פֶנוטיפית" שלהם – ביטוי המתאר את פעולתו של גן באורגניזם.

התפתחות המוח האנושי נקבעת במידה רבה על ידי הקוד הגנטי, אך פרטי הפעולה הקוגניטיבית של המוח הם עדיין בגדר חידה. חקר המבנה הפיזי שלו אינו מסביר הרבה, וחלק ניכר מן הטיפול הרפואי הוא גס; כאילו היינו נותנים בידי מישהו מברג ומבקשים ממנו לגלות את אופן פעולתו של המחשב על ידי פתיחת המארז ובחינת המצוי בתוכו. האנלוגיה הזאת מוצלחת במיוחד, שכן המוח האנושי אינו "כמו" מחשב– הוא מחשב של ממש. ברשתות העצביות המהירות והגמישות שלו נמצאים מעבדי נתונים, מאגרי זיכרון, אלגוריתמים התנהגותיים, תכניות לוגיותפתירות, מנגנוני תגובה מואצת וכן קלט ופלט אל העולם החיצוני. הדרך הטובה ביותר לחקור את האיבר הזה אינה פתיחת המארז, אלא העלאת התוכנה וצפייה בפעולתה.

הקפריזות של ההתנהגות 
המאה העשרים יכולה להתגאות בהישגים מדעיים מרשימים, החל בתאוריות של איינשטיין בדבר היחסות הפרטית והכללית, שקראו קריאת תיגר נועזת על הפיזיקה של ניוטון. תורת היחסות הוכיחה את עצמה, כאשר הצליחה להסביר תופעות ייחודיות שנצפו במסלולו של כוכב הלכת כוכב וכאשר צפתה במדויק כי אור הכוכבים ייראה כאילו הוא מתפתל סביב השמש בעת ליקוי חמה. העולם זכה להדגמה מחרידה של אמיתות התאוריה של איינשטין, כאשר ארצות הברית השליכה פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי.

אך מה באשר למדעי האדם ולניסיונות לשפוך אור על "הטבע האנושי"? אנתרופולוגים חזרו מאיים אקזוטיים ורחוקים ומן הגטאות שבשולי הערים הגדולות, מלאים בסיפורים נפלאים על מוזרויות תרבותיות, על טקסים ביזאריים ועל אמונות יוצאות דופן. היו שניסו לבנות תאוריות מורכבות ומקיפות לפיהן האופי האנושי והתרבויות ברחבי העולם והזמן דומים בנקודות מסוימות ושונים בנקודות אחרות. לאחר זמן מה ירדה קרנן של תאוריות, כמו הפונקציונליזם או הסטרוקטורליזם, והן נדחקו לקרן זווית. פרופסור קליפורד גירץ (Geertz), האנתרופולוג הנודע מאוניברסיטת פרינסטון, צודק באומרו שאנתרופולוגים אינם עוסקים בניסויי מעבדה. מחקרים המבקשים להוכיח כי תסביך אדיפוס מופיע "במהופך" אצל השוכנים באיי טרובריאנד של גינאה החדשה, או התאוריה לפיה האינדיאנים בני פואבלו הם לחלוטין בלתי אלימים, הוא אומר, הם פרשנויות יותר מאשר השערות "שנבחנו והוכחו מדעית".

התנהגות אנושית היא הפכפכה ובלתי ניתנת לחיזוי. העובדה שמר פוּטר, הגיבור הלא מתבלט ב "The Diary of Nobody", עלה כל בוקר במשך עשרים שנה לאוטובוס של רבע לתשע אל הסיטי, אינה אומרת שאנו יכולים לסמוך עליו שיעלה על אוטובוס זה גם מחר; ואכן, לא עובר זמן רב עד שאנו מגלים כי מר פוטר אכן מחמיץ את האוטובוס, בשל ויכוח עם נער שליח. המסלול של כוכב, לעומת זאת, צפוי כמעט לחלוטין עתה משעה שתורת היחסות עדכנה את הדגם הניוטוני שלנו בדבר תנועת גרמי השמים, ואם לא ייפגע על ידי אסטרויד תועה או כוכב שביט (אירוע שגם אותו ניתן לחזות מראש), הוא ימשיך לנוע באותה תבנית, עד שהשמש תכלה את עצמה כליל.

אפשרויותיה של ההתנהגות היומיומית הן אין-סופיות. נניח שאתה במסעדה ומחכה בקוצר רוח לארוחה שלך. לא אכלת צהריים, ואתה, כמו אחד מכלביו של פבלוב, מזיל ריר במחשבה על אומצת המדיום שהזמנת. המלצר מניח צלחת על השולחן, אבל הסטייק לא סתם עשוי היטב, הוא ממש שרוף, קשה כמו מגפיים ישנים. לבך נופל בקרבך. מה אתה עושה? שולח את הסטייק חזרה? עושה סצנה? אומר למלצר שזה שרוף ואוכל את הסטייק בכל זאת? מחכה במשך מה שנראה כמו נצח לסטייק אחר? או פשוט יוצא מן המסעדה והולך לבורגר קינג?

עכשיו תארו לעצמכם חלקיק אבק הצף בחדר, מואר על ידי אור של קרן שמש החודרת מבעד לחלון. חלקיק האבק ינוע במסלול ייחודי, בחלל התלת-ממדי. תנועתו תושפע ממספר משתנים: זרמי אוויר החודרים מבעד לחלון הפתוח, אור השמש המחמם את האוויר ויוצר זרמי אוויר שמעלים את החלקיק כלפי מעלה, מערבולות בלתי צפויות הנובעות מזרמי אוויר אלה, ואולי אף אפשרות נדירה שגרגר האבק יתנגש בחלקיק עף אחר. לבסוף, צריך להביא בחשבון את פעולת הכבידה ואת התנגדות האוויר, כוחות שפועלים על חלקיק האבק, כפי שהם פועלים על אובייקט הנופל דרך האטמוספרה. סביר להניח כי המסלול יהיה מלא פיתולים וסיבובים, תפניות לכאן ולשם. בכל נקודה בזמן, שניים או יותר מבין הכוחות האלה יכולים לפעול בו-זמנית. אחדים מהם, כמו זרמי אוויר המושפעים מאור השמש ומכוח הכבידה, יכולים לפעול בכיוונים מנוגדים ולבטל זה את זה. כוחות אחרים יפעלו בתואם ויאיצו את התקדמותו של חלקיק האבק בכיוון אחד.

התנהגותו של האדם נתונה לחסדם של כוחות רבים, בדיוק כפי שקורה לגרגר האבק. אנו נדחפים ונמשכים לכל הכיוונים על ידי כוחות רבים ושונים – ביולוגיים, קוגניטיביים ותרבותיים. יש מהם המנוגדים זה לזה, ויש המושכים לאותו כיוון. סביר מאוד להניח כי שתי נטיות אינסטינקטיביות יפעלו במנוגד. אין זאת אומרת כי כוחות אלה אינם יכולים להתקיים יחד, אלא רק שהמסלול דרך המרחב יהיה קשה יותר להבנה. העובדה שיש לנו מנגנון הסתגלות אחד שמקדם אלימות ואחר שמקדם שיתוף פעולה, אין פירושה שאנו מסבירים בצורה מבלבלת את שני הכוחות. אנו נדחפים לדרך אחת ונמשכים לדרך אחרת, והאתגר הניצב בפנינו הוא התרת הכוחות והסברת מקורותיהם.

תאוריית הכאוס אומרת לנו כי יהיה קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרי ממש, לחזות מראש את מסלולו של חלקיק האבק. הסיבה לכך קשורה ל"אפקט הפרפר", שעל פיו נפנוף כנפיו של פרפר בודד בסין יכול בסופו של דבר להשפיע על מהלכה של סערה טרופית באיים הקריבים. לתמורות זעירות במצב ראשיתי השפעה קריטית על התוצאה הסופית של מערכת כאוטית. הדבר נכון לגבי ההתנהגות האנושית כפי שהוא נכון לגבי העולם הפיזי. אין כל אפשרות לדגם את התנהגותנו, שכן מספר הגורמים המעורבים רב מדיי, וכל אחד מהם יכול באופן פוטנציאלי לעשות שָמות בדיוק כמו נפנוף כנפי הפרפר. וישנו סיבוך נוסף: לבני האדם יש לכאורה רצון חופשי.

הסברת ההתנהגות האנושית היא תהליך מורכב באופן בל ייאמן. ההתנהגות האנושית, תוצר של גורמים שונים – אינסטינקטיביים, פיזיולוגיים, רציונליים ורגשיים, והתחזית נעשית בלתי אפשרית. ניסויי מעבדה העלו כי הזמן הדרוש כדי להגיב על הבזק אור שונה מאדם לאדם, והשינוי אינו עונה על שום תבנית שניתן לעמוד עליה. תוצאות אקראיוֹת מסוג זה יכולות להועיל למי שאריה רודף אחריו; הוא יכול לשנות כיוון, לקפוץ משמאל לימין, בדרך בלתי צפויה, וכך יהיו לו קצת יותר סיכויים לצאת מהעניין בלא פגע. אקראיוּת היא חלק בלתי נפרד מן המבנה העצבי שלנו. ערב אחד אתה אוכל את הסטייק; ערב אחר אתה תוקף את המלצר.

אבל אנו יכולים להעלות השערות סבירות באשר לאופי החיים בסוואנה, ובאשר לתגובותיו של האדם בנסיבות שונות. אנו יודעים כי העקרונות הפיזיים הבסיסיים הקשורים לכדור הארץ אינם משתנים. גם בעבר היו יום ולילה, שמש וגשם, שינויי טמפרטורה. היה צורך לטפס על גבעות, לחצות נהרות, להתמודד מעת לעת עם בצורת. אנו יודעים כי היה מגוון גדול של חיות טרף, בעיקר חתולים גדולים, כי מצאנו את עצמותיהם. ההומינידים היו בסכנת היכחדות. אנו יודעים שהיו עדרי אנטילופות, צבאים ויונקים אוכלי עשב אחרים שהיו טרף לחתולים ואולי גם להומינידים. הצומח הציע מן הסתם תזונה, אך היה צורך לעמוד על המשמר ולהיזהר מחרקים ארסיים ומגרגרים רעילים.

אנו יכולים לקבוע בוודאות כי כללי היסוד של היונקים לא השתנו. ההומינידים בסוואנה היו צריכים לאכול, לשתות, לשמור על חום גופם בלילה ולישון. התבגרנו. עברנו את תקופת ההתבגרות ועשינו סקס. נשים נכנסו להיריון וטיפלו בתינוקות. הן היו דקות וחלשות יחסית לזכרים. הן יכלו ללדת רק מעט ילדים, יחסית, בתקופת הפוריות שלהן. הגברים היו חזקים יותר, ולא הייתה כל הגבלה על מספר הנשים שיכלו להכניס להיריון. נבחן בהמשך את משמעות הבדלי המין, כי נודעת לה חשיבות עצומה בסיפור שאנו עומדים לספר.

כל זה ידוע לנו בוודאות. אנו יודעים כי בני האדם הראשונים הללו הכירו את המוות, קשרו קשרים בין אחים וקשרים בין הורים וילדים. היו מחלות ופציעות. החלשים והפצועים היו תלויים באחרים בכל הנוגע למזון ולהגנה, כי ללא סיוע מתו. תמותת התינוקות הייתה גבוהה מאוד, תוחלת החיים – נמוכה מאוד. אנו יכולים להניח גם כי השטחים הירוקים של הסוואנה לא היו באר ללא תחתית של משאבים חומריים. גן עדן זה – או, בעצם, המרכיב הסטטיסטי של כל גני העדן – לא היה ארץ השפע, שבה פירות תלויים על כל עץ ועגלות שמנות מחכות בענווה לשחיטה. משאבים מוגבלים – של ציד, צמחייה אכילה, מים ומגן – פירושם שהייתה תחרות על משאבים אלה. לא רק תחרות בין מינים, אלא תחרות בתוך המינים. במילים אחרות, סביר להניח שהיינו במצב של מלחמה אלה עם אלה.

מעבר לנתונים אלה מצויות מספר עובדות בסיסיות בכל הקשור לאבולוציה המבוססת על גנים. בחמישים השנים האחרונות מילאנו את שהיה חסר בתשבץ של אופן פעולת הבררה הטבעית, וההיגיון שבה מוביל להסברים רבי עצמה. בליבת התפיסה הזאת מונח הרעיון של הגֶן "האנוכי". כפי שנראה בהמשך, הגן האנוכי השפיע באופן עמוק על ההתפתחות האבולוציונית ועל הפסיכולוגיה של הנפש האנושית. הוא לא משפיע רק על המאבק שלנו על משאבים ועל בני זוג; הוא גם מגדיר את התנאים שבהם מתפתחים חיי המין והמשפחה שלנו.

רוב ההנחות שאנו מעלים מבוססות על ראיות רעועות ובלתי חותכות: שרידים של עצמות ושיניים של בעלי חיים ובני אדם, שרידים של כלי אבן, תבניות יישוב של מחנות אנוש, שדות ציד או אזורים של עיבוד מזון. עדיין איננו יודעים בוודאות, אם הנחותינו בדבר גודל הקבוצה והרגלי האכילה שלה מבוססות. אך אל לנו להמעיט מכוחה של הארכאולוגיה, כי עצמות עתיקות יכולות להיות מקורות מידע עשירים ביותר.

אנו לומדים יותר ויותר על העולם שבו עברו על אבות אבותינו שנות העיצוב שלהם. באותו עולם התפתחו השכל והאינסטינקטים שלנו. התנאים בסוואנה מילאו תפקיד חיוני בקביעת ההתאמות המנטליות שהורשו לעבור דרך רשת הבררה הטבעית.

בררה טבעית והסתגלות 
קל יחסית לעמוד על הסתגלויות פיזיות. לשון הדבורה מותאמת להפליא לאיסוף צוף מתוך מעמקי הכותרת של הפרח. זני הדבורים בעלי הלשון הקצרה, המכונים לעתים "שודדי הצוף", עוקפים את הבעיה; הם קודחים חור בעלה כותרת סמוך לבסיס וניגשים אל הצוף בדרך זו. כך מותאמות כנפי רוב הציפורים להפליא לנפנוף, לנחיתה ולנסיקה. אין זה אומר שהכנפיים "תוכננו" להיות מועילות למעוף, אלא שציפורים אשר ירשו גנים שהבטיחו כנפיים יעילות יותר, ניחנו בסיכויים רבים יותר לשרוד ולהתרבות. באומרי כי תכונה X מותאמת לתפקוד Y, אין כוונתי אפוא לשום פעולה של הרצון או לתכנית.

לשון הדבורה או כנפי ציפור מותאמות לביצוע המשימות המוטלות עליהן. הטבע מלא הסתגלויות ביולוגיות אלגנטיות, סימטריות ויעילות. עלינו להיזהר מנפילה במלכודת הרעיון כאילו הבררה הטבעית מספקת את הפתרון הטוב, "הזול" והאלגנטי ביותר לכל בעיה נתונה. הסתגלויות רבות נראות כפרי עבודתו של מהנדס ביולוגי מוכשר ובעל תושייה, אך יש גם דוגמאות שנראות גסות, מחוספסות, ללא מחשבה, ובקצרה – "חלטורות". העיניים שלנו הן דוגמה טובה לכך. נכון, הן ניחנו בבהירות ראייה מצוינת ובהגדרת צבעים מעולה. נוסף על כך, הן מתנקות מאליהן ובנויות באופן מחוכם בארובה מגוננת. אבל רבים מאתנו סובלים מקוצר ראייה , ועכירות בעדשה היא תופעה שכיחה. יש בעין גם פגם "עיצוב" מהותי: הרשתית הרגישה לאור נמצאת מאחורי רובד של כלי דם ועצבים, ו"צינורות שירות" אלה מגבילים את כמות האור המגיעה אל הרשתית. סידור זה מחייב חור ברשתית, שדרכו כלי הדם והעצבים יוכלו לעבור ולהתחבר עם המוח – וחור זה הוא הנקודה העיוורת שלנו. גרוע מזה, מבנה העין מאפשר לרשתית להתנתק בקלות רבה יחסית. היה הרבה יותר טוב, לו הייתה הרשתית נמצאת מלפנים, ואכן אנו מוצאים "עיצוב" מתקדם זה אצל דיונונים ותמנונים.

אבולוציה היא בלתי מושלמת משום שהיא כרוכה כל העת בשינוי. העין האנושית התפתחה מרצועה של תאים רגישים לאור על פני העור. אחרי שתאים רגישים לאור אלה נקשרו על ידי עצבים אל המוח והמבנה הבסיסי של העין עמד על כנו, האבולוציה לא יכולה לחזור על עקבותיה ולארגן מחדש את המכלול כולו. אין כמעט ספק כי לא יהיו באבולוציה צעדים לאחור. קושי נוסף נובע מן העובדה כי הבררה הטבעית מקיפה טווח שלם של לחצים אבולוציוניים בו-זמניים. אין בררה פשוטה וקלה של, נאמר, ראייה טובה יותר בלא לפגום בהיבט אחר בגופנו. ייתכן כי החלק במוח המעבד את הראייה מנצל כוח שיכול היה להיות מותאם למטרות אחרות. אין הסתגלות בבידוד, ואנו רוויים בפשרות ובטלאים.

דוגמה טובה לכך הם המָלֶאוּס והאינקוּס, "הפטיש" וה"סדן", העצמות הזעירות באוזן הפנימית, שאצל בני אדם מעבירות ומגבירות רטטי צליל בדרכם לעור התוף שבאוזן. עצמות זעירות אלה דומות מאוד לעצמות המצויות בלסתות של זוחלים ובזימים של הדגים. דמיון זה נובע מכך שיונקים, זוחלים מודרניים ודגים ירשו עצמות אלה מאב קדמון משותף. ההבדל הוא בכך שבמהלך האבולוציה היונקים סיגלו את העצמות למטרותיהם. ההסתגלות הייתה מוגבלת אפוא על ידי העובדה שעצמות אלה שימשו פעם לתכלית שונה לחלוטין; על מנת להפוך אותן מעצם לסת לעצם אוזן היא יכלה לנקוט רק צעדים שהעניקו יתרון סלקטיבי למינים האמורים. בררה טבעית אינה יכולה להתחיל שוב ושוב מאפס ולבחור בפתרון הטוב ביותר האפשרי. אם נתכנן אוזן אנושית מן ההתחלה, עדיף ללא ספק שהיא לא תהיה הסתגלות של דבר שאבד עליו הכלח. מטוס הנוסעים בואינג 747 היה ככל הנראה הרבה פחות יעיל, אילו היה מבוסס על כדור פורח.

לפי שעה כל שאני מבקש הוא להדגיש כי אף שהמוח האנושי נראה מתאים לביצוע משימות שונות ואף משונות, אין זאת אומרת שמדובר אכן בהסתגלויות. קל יותר לקבוע אם דבר מסוים הוא הסתגלות אצל בעלי חיים, ובמיוחד אצל אלה שהתנהגותם מורכבת כמדומה רק מתגובות ומתהליכים אינסטינקטיביים. הניווט האווירי של הציפורים והעבודה של מעמדות הפועלים אצל חרקים חברתיים נראים כתוצר של בררה טבעית, ועל כן ממוקמים בגנים. מדובר בשני פתרונות טובים לבעיות מורכבות שנוצרו במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של מינים אלה. סיכוייהם של אורגנזימים אלה ללמוד את תפקידם מאפס, כפי שאנו לומדים לקרוא, קטנים ביותר. באותה מידה לא סביר כי הם תוצאה של מה שמכונה "סחף גנטי", שהוא במהותו סדרה של מוטציות מקריות.

המוח האנושי הוא מורכב וגמיש יותר. איננו עבדי הגנים שלנו, אבל הם משפיעים עלינו באורח ניכר. הפרדת ההסתגלויות מכל הדברים האחרים היא פעולה קשה ביותר. עלינו לנסות לסנן את האותות של הסוואנה ולבודד אותם מתוך המהומה הכאוטית של הפעילות האנושית מסביב. העובדה שסוגים מסוימים של התנהגות אנושית מופיעים בצורה אחידה בתרבויות שונות, אין פירושה כי התנהגויות אלה נקבעות גנטית. כפי שקבע דניאל דנט (Dennett), אנשי כל החברות המשתמשות בחניתות מטילים אותן כשהחוד קדימה, אבל אין זה אומר שמדובר בגֶן "חץ קדימה" המשותף למין האנושי כולו.

חשיבות הקשר החברתי 
כאשר תינוקות פוקחים עיניים ומתחילים לקלוט את קיומו של העולם החיצוני, נפתח תהליך מורכב של התפתחות נוירולוגית. אינסטינקטים מופעלים בזה אחר זה, מבחר של כלי הישרדות שבאים "מוכנים" עם התינוק שאך זה נולד.

אבל המוח אינו יכול להתפתח, אלא אם כן הוא מקבל תמריצים נכונים. בספרה המוח האנושי מציגה סוזן גרינפילד (Greenfield)מקרה של ילד בן שש שגדל עיווור בעין אחת. רופאי עיניים ניסו לעמוד על הסיבות לעיוורון ולא מצאו כל פגם פיזי. לאחר בדיקה נוספת של ההיסטוריה הרפואית שלו, התברר כי בהיותו תינוק, העין נחבשה למשך שבועיים על מנת שתחלים מזיהום שולי. כתוצאה מכך, מעגלים עצביים שהיו צריכים לעבד את האותות הבאים מעין זאת, לא התפתחו כהלכה – למעשה, הם ככל הנראה הותאמו לתכלית שונה לחלוטין – ועל כן העין הייתה משותקת.

הסביבה שאנו גדלים בה קריטית להתפתחות האינסטינקט האנושי. הדבר בולט במקרים שבהם ילדים גדלו בלא נוכחות אנושית כלשהי. סרטו המרגש של וורנר הרצוג, "סודו של קספר האוזר" (1975), מבוסס על סיפור אמיתי מן המאה השמונה-עשרה, על איש צעיר שבילה את שנות חייו הראשונות כלוא בתא, בלא כל מגע אנושי. לאחר ששוחרר באופן מסתורי, מטפלים בו בני הכפר הטובים שמוצאים אותו ומגלים שהוא משולל מספר אינסטינקטים בסיסיים, כמו דיבור ופחד, ועליו ללמוד אותם באופן חלקי על מנת להיעשות אנושי יותר.

"ילדי פרא" – ילדים שגדלו בטבע, לעתים קרובות בהשגחת זאבים וחיות בר אחרות – מאפשרים הצצה אל מסתרי הטבע האנושי. מספר "ילדי הפרא" האמיתיים שהתגלו הוא קטן ביותר, ואף אחד מהם לא נבחן באופן אובייקטיבי ומדעי. אף-על-פי- כן הם מאפשרים לנו מידה מסוימת של הבנת האופן שבו התפתחות האדם תלויה באנשים ובתרבות שמקיפים אותם.

כוהן הדת ג' סינג, מייסד בית יתומים כפרי בהודו, שמע ב-1920 על "מָנוּש באגה" או "איש רפאים", שחי בג'ונגל, קילומטרים אחדים מכפרו. לדברי המקומיים, היצור היה בעל גוף אדם וראש מחריד של רוח רפאים. סקרנותו של הכומר התעוררה, והוא יצא לג'ונגל, בלוויית מספר שומרים חמושים, לכל מקרה.

הם הגיעו לתל טרמיטים ענק, שהתנשא לגובה של בניין בן שתי קומות. סביבו היו שבעה חורים גדולים, שהובילו אל פתח במרכז התלולית. הכומר סינג ואנשיו התארגנו במארב סביב תל הטרמיטים וחיכו באורך רוח להופעתו של איש הרפאים. עם השקיעה נראה ראשו של זאב בוגר בפתח אחד החורים. לאחר מכן הופיעו זאבים נוספים ושני גורים. ואז, זוחל על ארבע מאחורי הגורים, הופיע איש הרפאים. גופו היה גוף של ילד אנושי, ובעצם של מעין איש מערות. הראש היה כדור ענק וסבוך שממנו הציצו, כפי שראה סינג, עיניים חודרות.

איש הרפאים נמלט, על ארבע, אל הג'ונגל. סינג הצליח לחזור עם אנשים וכלים על מנת לפרק את תל הטרמיטים ובעזרת עשן – לאלץ את יושביו לצאת החוצה. עם נעיצת האתים הראשונים בערמת האדמה, ברחה ממנה זאבה בוגרת ונורתה על ידי אחד מאנשיו של סינג. הם המשיכו לחפור ובליבת תל הנמלים מצאו שני גורים ושני "רפאים" שהצטופפו באחת הפינות, נאבקו עם שוביהם וחשפו את שיניהם. לבסוף, עטפו אותם אנשיו של סינג בסדינים ולקחו אותם משם.

"הרפאים" היו שתי ילדות, אחת תינוקת, שפניהן היו מוסתרות כמעט כליל על ידי גוש פראי של שיער סבוך. לאחר שנרגעו, הצליח סינג להשקות אותן בחלב ובמים. הוא גזז את מחלפות שיערן וקרא להן קָמָלָה ואָמָלָה. קמלה, כך שיער, הייתה כבת שמונה, ואמלה כבת שנה וחצי.

היה ברור כי מבחינה התנהגותית שתי הילדות אינן אנושיות. חייהן עם חיות הבר הותירו בהן סימנים – צלקות, חתכים ונפיחויות. פרקיהן גדלו כך שהן יכלו לנוע רק על ארבע, ולא לעמוד על שתיים. הן ישנו ביום והיו ערות ודרוכות בלילה. סינג מדווח כי ככל הנראה הותאמה ראייתן לתנאי לילה, והן יכלו לראות בקלות בחושך, אף כי בנקודה זו קשה להאמין לדיווחו. כמו כן, הן אהבו בשר נא. קמלה יכלה להריח בשר ממרחק לא קטן, ופעם נתפסה כשהיא אוכלת את קרביה של תרנגולת שהושלכו אל מחוץ לבית היתומים. הן לא השתמשו בידיהן כדי לאכול, אלא קירבו את פיותיהן לצלחות או לספלים, כפי שעושה זאב. הן לא גילו שום סימני קומוניקציה, ועבר זמן רב מאוד עד שסינג שמע אותן משמיעות צליל בעל משמעות. הן השתינו והטילו את גלליהן בכל מקום ובכל זמן וישנו מכורבלות יחד כמו חתלתולות.

כעבור זמן לא רב, בלא ספק מתוך צורך בהגנה ובחיבה, נקשרו שתי הילדות לאישתו של סינג. הן גילו אמון רב יותר, שיחקו, אבל עדיין לא היה זכר לשפה או להבנת מחוות מעבר לרמה הבסיסית ביותר.

כעבור פחות משנה חלו שתי הילדות בדיזנטריה קשה. התברר כי הן סובלות מתולעי מעיים. הן נחלשו מאוד, וזזו רק כאשר משקאות או תרופות הובאו אל שפתיהן. לאחר זמן גילתה קמלה, הבוגרת בין השתיים, סימני התאוששות, אבל למחרת אמלה מתה. סינג מדווח כי קמלה סירבה להרפות מגופת אחותה. היא נגעה בפניה של אמלה וניסתה לפתוח את ריסיה. סינג אומר כי שתי דמעות זלגו מעיניה. בששת הימים הבאים ישבה קמלה בפינה, לבדה, אדישה לגילויי חיבה או למגע.

קמלה הייתה אוכלת לעתים יתר על המידה, עד הקאה. היא לא הרגה בעלי חיים בעצמה, אך אם מצאה פגרים, הייתה לוקחת אותם הביתה, לעתים תוך שהיא מבריחה נשרים שחגו מעל הפגר. מעת לעת הייתה מסתירה את הפגרים ברחבי בית היתומים. כמו כן, היא אהבה מאוד ממתקים.

היא למדה לאטה מילים אחדות, כמו "כן" והמילה "שמלה", והיא ידעה את שמותיהם של תינוקות אחדים בבית היתומים. היא ידעה להבחין בין צבעים, למדה להשתמש בשירותים, על כל פנים כל אימת שחשבה כי סינג מסתכל. אבל היא לא התקדמה מעבר לכך. לאחר תשע שנים שבהן חייתה עם בני הזוג סינג ועם ילדי בית היתומים, קמלה חלתה שוב ומתה.

ילדות-הזאב ממידנאפור לא יכלו להביע את עצמן מעבר לביטוי הצרכים הבסיסיים ביותר. סיפורן מבהיר את החשיבות הבסיסית של הטיפול, ההתנסות והחברה האנושיים בתהליך הגדילה. המנגנונים הקוגניטיביים שלנו, שבעזרתם אנו מתמודדים עם העולם – בין אם מדובר בזיהוי פנים, ברכישת שפה או בהתפתחות רגשית – לא יופיעו מאליהם. מעבר לנקודה מסוימת, עלול להיות מאוחר מדיי "להפעיל" אותם.

תהליך האבולוציה שלוב בהתפתחות התרבות, בדומה להתפתחות של ילד, וה"תרבות" החלה זמן רב לפני שהאבולוציה עיצבה אותנו כפי שהננו כעת. פרופסור גירץ מזכיר לנו כי אף שהמצאת המטוס לא הביאה להסתגלות ביולוגית אצל בני האדם, אין זה בהכרח הדין באשר לכלים שהומצאו לפני מספר מיליוני שנה. כלי אבן הם חלק מן התרבות האנושית, וכלי החיתוך הפשוט שהומצא על ידי הומו הביליס על ידי ניפוץ שתי אבנים השפיע, אולי, על התפתחות הבוהן, על העמידה או על גודל השיניים שלנו כמו גם, וזה חשוב יותר, על יכולות מנטליות כמו מיומנות או התמצאות מרחבית.

מפתה מאוד לבחון את החיים המודרניים שלנו – המניעים, התשוקות, התקוות, הצרות – ולמצוא לכולם הסבר אבולוציוני נאה. אבל עלינו להיזהר מכך. קליפורד גירץ אומר כי חקר האנושות אינו יכול להתבסס על הפשטת יתר של הסברים מורכבים. אדרבה, עליו להתבסס על החלפת תמונות פשוטות בתמונות מורכבות, תוך כדי ניסיון לשמור על הבהירות שאפיינה את התמונות הפשוטות.

העבר האבולוציוני שלנו מפעיל עלינו לחץ חזק ביותר, אבל היסוד הגנטי של ההתנהגות האנושית מסונן תמיד דרך המדיום של התרבות. גנים אחראים לשכל האנושי, כפי שתסריטאי אחראי לסרט. התסריט הוא בסיסו של הסרט, אך המראה והסגנון של הסרט נקבעים על ידי הבימאי, המעצב האמנותי, העורך וכן הלאה. חלק מן הדיאלוג מאולתר במהלך הצילומים, ולעתים קורה שמפטרים את התסריטאי ומשכתבים את התסריט, כפי שיכול היה לומר המחזאי האהוב עליי, לואיג'י פירנדלו: לכל צופה בסרט פרשנות משלו.

ספר זה סוקר את התאוריות ואת התגליות בתחום חדש יחסית של התאוריה האבולוציונית. עליי להוסיף, אולי, כי הוא נכתב כדי ללוות את סדרת הטלוויזיה "האינסטינקט האנושי", וכפי שציינתי בדברי התודה שלי, תוך השפעה ניכרת של ידידים בבי-בי-סי, שעשו את התכניות האלה, וחברים אחרים, מוכשרים לא פחות, שעבדו על סדרת הטלוויזיה "ללכת עם אנשי המערות", שגם אליה זכיתי להיות קשור.

כמעט כל הרעיונות הטובים ביותר בספר זה אינם, לצערי, שלי; אך אני לוקח על עצמי אחריות מלאה לכל טעות, פגם ופרשנות מוטעית. יתר על כן, רבות מבין התאוריות המעניינות ביותר הן שנויות במחלוקת, והן עוררו עוינות קשה. עם זאת אני מקווה כי ספר זה יבהיר במידה מסוימת מה פירוש הדבר להיות אנושי, כלומר להיות תוצר של אבולוציה – לא רק פיזית, אלא גם מנטלית. האינסטינקט הוא יד נעלמה הנוכחת בכל רגע בחיינו. ייתכן שחשיפת הביטויים הרגשיים שלו תעזור לנו להבין קצת טוב יותר את מהותנו האמיתית.

ביקורות ועוד

ביקורות תתוספנה בקרוב.

האינסטינקט האנושי
מאת: רוברט ווינסטון

מאנגלית: יותם ראובני
עורך: אביעד קליינברג
מהדורה ראשונה: אפריל 2005
מספר עמודים: 358
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: יעל בר דיין
דאנא קוד: 583-14

Human Instinct
Robert Winston

עטיפת הספר

האינסטינקט האנושי

84.00 75.00

מה גורם לנו להתנהג כפי שאנו מתנהגים? האם אנחנו מופעלים ע"י ההיגיון או ע"י האינסטינקט? כיצד התפתח האינסטינקט האנושי?
בספר משעשע ומרתק המבוסס על סדרת הטלוויזיה היוקרתית של הבי.בי.סי מציע המדען הבריטי הנודע, לורד רוברט ווינסטון, תשובות מפתיעות לשאלות אלה.

תיאור

מדוע גברים מוכנים לסכן את שמם, את מעמדם ואפילו את חייהם למען מין מזדמן? מדוע אנחנו חשים דחף בלתי נשלט "לגנוב את הרמזור"? מדוע אנחנו מגיבים בעוצמה כזאת לריחות מסוימים? מדוע אנחנו משתכרים מניצחון ומדוע האהבה נוטה להסתיים אחרי שמונה-עשר חודשים? במלים אחרות, מדוע אנחנו נשלטים על ידי האינסטינקט ולא על ידי התבונה?

בספר המבוסס על סדרת טלביזיה מצליחה ועטורת שבחים של הבי בי סי, מציע המדען הבריטי הנודע לורד רוברט ווינסטון, סדרה של תשובות לשאלות אלה ולאחרות, מסקרנות לא פחות. בסגנון שובה לב ומלא הומור, מציג ווינסטון לקוראיו את החידושים האחרונים בתחומי חקר המוח, הפסיכולוגיה והגנטיקה. הוא מנפץ מיתוסים ואגדות המופיעים בספרות הפופולרית ומראה כי התגליות המדעיות יכולות להיות מפתיעות יותר מכל מיתוס.

להלן תוכן העניינים: 
+ תודות
+ מבוא: האדם, בעל החיים הסקרן ביותר
+ פרק ראשון: מוצא ההישרדות
+ פרק שני: המוח המתפתח
+ פרק שלישי: מין והסוואנה
+ פרק רביעי: עניין משפחתי
+ פרק חמישי: עסקים מסוכנים
+ פרק שישי: אלימות
+ פרק שביעי: שיתוף פעולה ואלטרואיזם
+ פרק שמיני: מוסר ורוחניות – מעבר לאינסטינקט?
+ ביבליוגרפיה
+ מפתח

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האינסטינקט האנושי”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *