בשם האב

להלן המבוא לספר:
מורשתו של המנהיג המנוח

חאפז אל-אסד – “הנשיא הנעלם” 
ביום ה-11 במארס 1999 החל חאפז אל-אסד בתקופת כהונה חמישית בת שבע שנים כנשיאה של סוריה. בבוקרו של אותו יום הוא הגיע אל בניין מועצת העם להישבע אמונים בפני חבריה. צופי הטלוויזיה הסורית, אשר העבירה את האירוע בשידור ישיר, יכלו לראות את הנשיא מתקבל על-ידי עמיתיו לצמרת המשטר ולאחר מכן נשבע שבועה שהסתכמה במשפט בודד: “אני נשבע בשמו של אללה הכביר לשמור בנאמנות על המשטר הרפובליקני הדמוקרטי העממי, ולפעול למען הגשמת שאיפותיה של האומה הערבית לאחדות, חירות וסוציאליזם.” מאוחר יותר נראה הנשיא לוחץ קצרות את ידיהם של כמה מחברי המועצה, שניגשו אליו וביקשו לברך ולהביע את תמיכתם.

בערבו של יום פורסמו בהרחבה בתקשורת הסורית דברים שהפנה הנשיא אסד אל חברי מועצת העם ובאמצעותם אל תושבי סוריה. דבריו עוררו עניין רב, שכן הופעה פומבית של הנשיא הכוללת פנייה אל בני עמו לא היתה עניין של מה בכך בסוריה של אסד, במיוחד בעשור האחרון לחייו. (למעשה, מאז נאומו ב-11 בספטמבר 1994 לרגל ישיבת הפתיחה החגיגית של מועצת העם לאחר הבחירות שהתקיימו חודש קודם, נמנע אסד מלשאת דברים בציבור. כעבור ארבע שנים, בדצמבר 1998, הוא אף נעדר, לראשונה מאז עלה לשלטון, מישיבת הפתיחה של מועצת העם, בנימוק שלקה בהצטננות חריפה.)

בנאומו יוצא-הדופן בפני חברי המועצה השתבח הנשיא אסד בהישגיו לאורך שלושים שנות כהונתו, שהיו לדבריו “גדולים וחשובים, והעניקו לסוריה תשתית איתנה אשר איפשרה לה לעמוד [מול אויביה] ולהוסיף ולהתקדם לקראת עתיד מזהיר יותר.” אסד הודה, עם זאת, כי לפתחה של סוריה ניצבים עדיין אתגרים כבדי משקל, וקרא לחברי המועצה לשנס מותניים, ובעיקר לתקן את הליקויים הרבים בתפקוד מנגנוני הממשל. הוא הזכיר כי “לצד אלו הפועלים בנאמנות ומגלים אחריות, יש גם כאלה שאיבדו את רגש האחריות והתרשלו או אף הזניחו את תפקידם,” והזהיר כי “עם תופעות כאלה אין בדעתנו להשלים.”

בדברים אלה לא היה אומנם כל חדש, והם תאמו דברים שאמר באירועים דומים בעבר, אך בהבדל מהותי אחד: הפעם נמנע הנשיא מלשאת את נאומו בעצמו. עיון בתוכנו של הנאום, אשר נפתח בפנייה ישירה אל חברי מועצת העם (“אני פונה אליכם מעל במה זו”) מלמד כי אסד התכוון לשאת את נאומו במעמד שבועת האמונים, אך מסיבה כלשהי, ככל הנראה בשל מצב בריאותו המידרדר, נמנע מכך. הנאום, שהוכן מראש והועלה על הכתב, חולק בין חברי המועצה ולאחר מכן נקרא על-ידי מגישי מהדורות החדשות. ואולם, שידורי הרדיו והטלוויזיה, וכמובן גם העיתונים הסוריים שפירסמו את הנאום במלואו ביום שלמחרת, נמנעו מלציין את העובדה שהנשיא כלל לא נשא את הנאום.

“הנאום שלא נישא” לא היה אלא סימפטום אופייני לדרך שבה ניהל אסד את ענייני סוריה במהלך מרבית שנות שלטונו, ובעיקר בעשור האחרון לחייו. בנאום זה, וליתר דיוק בעובדה שהוא לא נישא, יש כמדומה כדי להעיד על כך שאסד היה לסוריה בבחינת “המנהיג הנעלם”, ואפילו “מנהיג נוכח נפקד”, היושב ספון בארמונו וממעט בפעילות ציבורית ומדינית.

לאורך כהונתו נמנע אסד מלפקוד את מרחבי “ממלכתו”. הוא לא ביקר בבסיסי צבא, מפעלי תעשייה, פרויקטים חקלאיים או מוסדות חינוך ותרבות, קל וחומר לא סייר ברחובות הערים, העיירות והכפרים שבהם יכול היה לפגוש באזרח הסורי הפשוט. לאורך העשור האחרון לכהונתו לימד סדר-יומו, שדיווח מפורט לגביו התפרסם מדי יום באמצעי התקשורת, על מיעוט פגישות או דיונים עם אורחים מחוץ למדינה, אך גם עם אישי ציבור, שרים, גנרלים ובכירים אחרים במערכות הממשל, המפלגה, והצבא המקומיות.

למעשה בחר אסד לשלוט בסוריה באמצעות חבורה מצומצמת של מקורבים ונאמנים (הג’מאעה), שבהם הקיף את עצמו מאז ראשית דרכו הצבאית והפוליטית ואילך. לחבורת מקורבים זו צורפו בהמשך הדרך גם בני משפחתו ושבטו של חאפז אל-אסד. חבורה זו היוותה חיץ בין הנשיא המורם, שלא לומר המנותק מעם, לבין ענייני המדינה השוטפים, ובמיוחד טרדות היומיום של אזרחי סוריה, שאותן הותיר לרוב אסד לטיפולם הבלעדי של עוזריו. לא לחינם העיד העיתונאי הבריטי פטריק סיל, אשר נודע כמקורבו ואיש-סודו של אסד, כי “למרבית שריו ויועציו היה הנשיא הסורי בבחינת קול חסר-גוף הנשמע דרך שפופרת הטלפון.” הללו, לפי סיל, לא זכו ברובם לפגוש בנשיא פנים אל פנים, למעט כאשר נשבעו אמונים עם כניסתם לתפקידם בעקבות חילופי ממשלות, אירוע נדיר לכשלעצמו בסוריה של עידן חאפז אל-אסד. אסד עמד אפוא בראש הפירמידה השלטונית הסורית ואחז בחוזקה ברסן השלטון, אך ספק אם שלט, או ליתר דיוק ניהל בפועל את ענייני המדינה.

הסתגרותו של אסד מלמדת קודם כל על אופיו של האיש – סגור, זהיר, חשדן וחששן הנרתע מכל עשייה, לא כל שכן שינוי של ממש בדרכו ובמדיניותו. על כך הערתי בעבר כי “הצלחתו של אסד [לשרוד היתה] נעוצה בעובדה שמאחורי תדמית של מדינאי, הוגה וחוזה, הסתתר פוליטיקאי ממולח, אמן הישרדות, שעל כמותו אמר פעם פוליטיקאי ישראלי ידוע, יוסף בורג, כי בשעה שהכל נזהרים להלך בין הטיפות, הוא אישית מעדיף להישאר בביתו ולא להירטב כלל. פוליטיקאי, שתכונותיו הבולטות היו דווקא פסיביות והעדר יוזמה ואפילו רתיעה וחשש מפני עשיית מעשה…”

אפשר גם כי הסתגרותו של אסד במשרדו נבעה מחשש לחייו. ואכן, רבים ממכריו העידו כי נסיון ההתנקשות בחייו ב-26 ביוני 1980 היה עבורו חוויה טראומתית שהביאה לשינוי בדפוסי התנהגותו, וממילא גם בסדר-יומו. המתנקשים, אנשי ‘האחים המוסלמים’ שחדרו את מעגלי האבטחה ההדוקה שהקיפה את אסד, הגיעו כמטחווי זריקת רימון מן הנשיא הסורי, אך החטיאו את מטרתם – שומר-ראש נאמן הטיל את עצמו על אסד והציל את חייו. ולבסוף, להיעלמותו של אסד מן החיים הציבוריים בסוריה תרמה גם ההחמרה במצבו הבריאותי. כבר בעקבות התקף-הלב החמור שבו לקה ב-13 בנובמבר 1983, הוא צימצם באופן דרסטי את שעות העבודה שלו. ראוי להזכיר כי אסד של ראשית שנות השבעים היה ידוע כמנהיג בעל מרץ וחיוניות, סדר-יום אינטנסיבי ושעות עבודה מטורפות. נטייתו לשהות במשרדו עד עלות השחר הביאה בשעתה רבים בצמרת הסורית להישאר ספונים במשרדיהם, ממתינים בדריכות לאות-חיים, אם יגיע כזה, מן הנשיא. את יום העבודה שלמחרת החלו בשעות הצהריים המאוחרות.

מגמת ההתנתקות מן המציאות של אסד החריפה מאוד בשנות התשעים. בשלהי שלטונו הפך אסד לצל חיוור של המנהיג הנמרץ שידעה סוריה בעבר, שהיה תקיף ודעתן, ובעיקר בעל שליטה עצמית, כפי שהעידו מנהיגים ומדינאים מערביים שפגשו בו בשנות השבעים והשמונים, ואפילו בראשית שנות התשעים. עוד בקיץ 1991 הביא כזכור אסד את מזכיר המדינה האמריקאי, ג’יימס בייקר, לנפנף בממחטה לבנה ולהיכנע לאחר תשע שעות של דיונים מתישים, שבמהלכן התאפק האורח מוושינגטון ולא יצא לשירותים.

ההידרדרות במצבו הבריאותי של חאפז אל-אסד בשלהי שנות התשעים החלה לתת את אותותיה במראהו החיצוני ובתפקודו של הנשיא, ולפי דיפלומטים מערביים הוא אף התקשה לשמור על קשב וריכוז במהלך הפגישות שקיים בארמונו. כמה חודשים לפני מותו אף פורסם בעיתונות הזרה כי אסד לקה במחלת השיטיון (דמנטיה) והושם תחת השגחה רפואית מתמדת. אנשי הצד האמריקאי בפגישת הנשיאים אסד-קלינטון בז’נבה במארס 2000, אחד ממפגשיו האחרונים של הנשיא הסורי עם מנהיג זר, אף ידעו לספר כי לקראת סיומה של הפגישה, משפגה השפעת התרופות שנטל, התקשה אסד בדיבור ואת מקומו תפסה המתורגמנית שלו, בּוֹתַ’יינָה שעבּאן, אשר סייעה לו “להשלים” את דבריו בכל פעם שעצר באמצע המשפט. עם זאת, מומחים לסוריה ולאסד נרתעו מלקבור את חאפז אל-אסד בעודו בחיים, נוכח העובדה שהאיש שרד רבים ממספידיו, וכאילו להכעיס התעלם במשך שנים מהערכותיהם המלומדות של חוקרי אקדמיה ורופאים כי ימיו ספורים, הערכות שליוו אותו מאז התקף-הלב החריף.

על רקע הדיווחים על האצה בהידרדרות מצבו ניתן להבין מדוע לא היה מותו של אסד בבחינת הפתעה. עיתוני סוריה דיווחו אומנם בכותרות הראשיות על “מותו הפתאומי של המנהיג הנצחי”, אך מקורבו של אסד, שר ההגנה מוסטפא טלאס, אשר ליווה אותו מאז נפגשו ב-1 בנובמבר 1952 בשעריה של המכללה הצבאית לקצינים, העיד כי: “כשפגשתי באסד בטקס לרגל יום הזיכרון לחללי הצבא ב-6 במאי 2000, חשתי כי מצבו הבריאותי מידרדר, הגם שקיוויתי כי הידרדרות זו תיבלם והוא יצליח להתגבר על בעיות הבריאות שלו, שהרי אלה ליוו אותו לאורך 15 השנים האחרונות, ותמיד הצליח לגבור עליהן ולשוב לאיתנו.” טלאס הוסיף כי “גם הנשיא אסד עצמו חש בקיצו המתקרב, וכחודש לפני מותו שאל אותנו מתי עתידה להתכנס ועידת מפלגת הבעת’. משענינו לו כי מועד כינוס הוועידה נקבע ל-17 ביוני 2000, הוא הביע פליאה על ההחלטה לקיימה בעוד זמן רב כל-כך.”

מותו של חאפז אל-אסד, צפוי או מפתיע, הגיע בטרם עת עבור רבים בסוריה, ובראשם עבור בנו בּשאר. בשנים האחרונות לחייו פעל אומנם אסד ללא לאות כדי להבטיח את מעמדו של בנו כיורש, אך מאמצים אלו נתקלו בקשיים לא מעטים, שהרי בעיני מרבית הסורים נותר בשאר בחור צעיר וחסר-ניסיון ורקע הדרושים כדי להיכנס לנעליו הגדולות של אביו. בשאר גם לא עמד בתנאי המחייב שקבעה החוקה הסורית, ולפיו על המועמד לנשיאות להיות בן 40 לפחות. בשאר, יליד ה-11 בספטמבר 1965, היה אמור להגיע לגיל הנכסף בשנת 2005, השנה שבה עתיד היה אביו לסיים את תקופת הכהונה החמישית שלו.

נראה כי בחודשים האחרונים לחייו החליט אסד להאיץ את המהלכים לקראת הכתרת בנו. הוא הביא – או הסכים – לסילוקם של שורת בכירים בצמרת המדינית והצבאית-בטחונית, שעלולים היו לקרוא תיגר על מעמדו של הבן. בנוסף, הוא החליט כאמור לכנס ב-17 ביוני 2000 את הוועידה הארצית של מפלגת הבעת’, שאותה נמנע מלכנס זה למעלה מ-15 שנים. הוועידה נועדה לאשר את מינויו של בשאר כחבר במוסדות ההנהגה של המפלגה, ואולי אף כסגן-נשיא, ובכך לעגן באופן רשמי את מעמדו בצמרת הסורית. אלא שחאפז אל-אסד הלך לעולמו ב-10 ביוני 2000, שבעה ימים לפני מועד הפתיחה המיועד של הוועידה.

מותו של אסד בא אולי בטרם עת עבור בנו, אך מבט על המציאות ששררה בסוריה של שלהי שנות התשעים מעלה כי בשביל המדינה הסורית בא מותו באיחור רב, ואולי אף רב מדי. שכן התברר אז כי סוריה היא אחת המדינות הנחשלות כלכלית במזרח התיכון, הנתונה בבידוד מדיני, מוקצה על-ידי הקהילה הבינלאומית ומסוכסכת עם כלל שכנותיה ועם מרבית העולם הערבי. סוריה נראתה גם רחוקה מאי-פעם מהשגת יעדיה הלאומיים, ובראשם השבת רמת הגולן לידיה; וצל כבד אף החל לרחף מעל אחיזתה של סוריה בלבנון, הישגו היחיד כמעט של אסד לאורך שנות שלטונו. המציאות שאליה נקלעה סוריה היה במידה רבה מחיר הישרדותו של אסד האב, או במילים אחרות, תוצאה מובהקת של מדיניות ה”שב ואל תעשה” שכפה על עצמו, ושהודות לה החזיק בשלטון לאורך שנים רבות כל-כך.

אולם גם אם נקבל את ההנחה (המשותפת לרבים בסוריה), כי מוטב היה למדינה אילו הסתלק חאפז אל-אסד מן השלטון כמה שנים קודם, גם אז היה הניסיון להעריך את תקופת כהונתו סבוך ומורכב. לצד ההצבעה על נקודות תורפה מובהקות בבניין המדינה והחברה, ובעיקר בבניין המשטר הסורי, אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהמדינה הסורית בהנהגתו של אסד הקרינה ועודנה מקרינה עוצמה לא מבוטלת. ואין לראות כמובנת מאליה את העובדה שאסד התמיד בשלטונו, שמר על יציבות פוליטית והעלה את קרנה של סוריה בעולם, שכן הישג זה, שרבים רואים בו את הישגו העיקרי, היה חסר-תקדים במונחים סוריים.

“המאבק על סוריה” – סיום שהוא התחלה 
עלייתו של אסד לשלטון ב-16 בנובמבר 1970 נתפסת בעיני רבים כנקודת מפנה בהיסטוריה של סוריה, שכן היא הביאה לסיומו את “המאבק על סוריה” (“”The Struggle for Syria, מונח שטבע העיתונאי פטריק סיל) – מאבק על השליטה במדינה, על מדיניותה ועל זהותה, ולמעשה על עצם קיומה – שבו היתה נתונה מאז זכתה לעצמאות ב-17 באפריל 1946.

המאבק על המדינה מקורו בעובדה שסוריה העצמאית נעדרה שורשים או לגיטימציה היסטורית כבר עם כינונה בשנות העשרים של המאה ה-20, שכן היא הוקמה מלכתחילה למען אינטרס צרפתי, ולאו דווקא כמענה לרצון תושביה, אשר תבעו ברובם שתשתרע לכל הפחות על כל שטחי סוריה הגיאוגרפית (בילאד אל-שאם, The Syrian Lands), ומוטב גם על שטחי עיראק וחצי-האי ערב. משזכתה סוריה בעצמאותה הוסרו, לפחות זמנית, חלק מהספקות באשר לעתידה, אך גם לאחר שאחרון החיילים הצרפתים עזב את אדמתה לא נמוגו לחלוטין החששות באשר לעתידה, וזאת בשל חולשתה הפנימית של המדינה בשנות עצמאותה הראשונות.

פרט לכך היה על המדינה הסורית העצמאית להתמודד עם אתגרים שמקורם בהרכב הדמוגרפי שלה, ובמאפיינים פוליטיים, חברתיים וכלכליים אחרים, ובראשם הפיצול האתני והעדתי, ובעיקר קיומם של מיעוטים “גושיים” (קומפקטיים) המהווים רוב באזורי מגוריהם. אוכלוסיית סוריה מורכבת מרוב ערבי סוּני, המונה כ-60 אחוז מכלל האוכלוסייה, חציים בערים וחציים באזורים הכפריים ובפריפריה; נוצרים, המהווים כ-13 אחוז; עלאווים, כ-12 אחוז, המתגוררים ברובם בחבל העלאווים; כורדים וטורקמנים, כ-10 אחוזים, המתגוררים ברובם באזור הג’זירה; דרוזים, כ-5 אחוזים, המתגוררים ברובם בהר הדרוזים; ולבסוף האוכלוסייה האסמאעילית המונה פחות מאחוז אחד. עוד מאפיין את סוריה פער עמוק ועתיק-יומין בין העיר לכפר, ויריבות בין הבירה דמשק לבין העיר חאלֶבּ שבצפון המדינה.

מכיוון שדעת הקהל הסורית התקשתה להשלים עם הגבולות המצומצמים שנכפו עליה, אין זה מפתיע שבקרב תושביה לא התפתחה תחושת נאמנות ושייכות למדינה. תחת זאת נטו סורים רבים לחפש מקורות הזדהות אחרים מעבר לגבולות הטריטוריה הסורית, למשל חזון ה”פאן-ערביוּת”, או בקרב חוגים מצומצמים יותר, חזון ה”פאן-סוריוּת” (“סוריה הגדולה”). בה-בעת שמרו הסורים על נאמנות לאזור, לעדה, לשבט ולעיתים אף למשפחה, כמסגרת התייחסות ראשונית.

חוסר היציבות בסוריה גרר מעורבות גוברת בענייניה מצד כוחות בינערביים ואף מערביים, אשר ביקשו לנצל את חולשתה ולהשיג בה עמדת השפעה, ובכך עירערו על עצם קיומה כמדינה עצמאית. “המאבק על סוריה” הגיע לשיאו בשנת 1958 כאשר לנוכח המצוקה הקיומית החליטו הסורים לבצע התאבדות מדינית ולכונן איחוד עם מצרים. אך שלוש שנים לאחר מכן, בספטמבר 1961, לאחר שנכזבו ממימוש האיחוד, הביאו הסורים לפירוקו, ומאז ואילך גמרו אומר לדבוק בכל מחיר במסגרת מדינית עצמאית.

מהפכת הבעת’ ב-8 במארס 1963 היתה צעד חשוב בדרך להבטחת קיומה וביסוסה של המדינה הסורית. המהפכה הביאה להיפוך הפירמידה השלטונית והסדר החברתי-כלכלי ששרר בסוריה. את מקומה של האליטה העירונית הסוּנית, ששלטה בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה זה מאות בשנים, החליפה קואליציה של כוחות שעלו מקרב מגזרים דחויים ומקופחים עד לאותה העת – בני עדות המיעוטים ובני הכפר והפריפריה.

בראשית דרכו היה על משטר הבעת’ להתעמת עם מגזרים רחבים בחברה הסורית, ובראשם החוגים האסלאמיים שנחלשו פוליטית וכלכלית בעקבות חילופי השלטון. משטר הבעת’ נקלע גם למאבק-כוחות חריף בתוך שורותיו, בין חבורת קצינים עלאווים צעירים שכונתה “הוועדה הצבאית” (אל-לג’נה אל-עסכריה), ובראשה סלאח ג’דיד, לבין מייסדיה ומנהיגיה הוותיקים של מפלגת הבעת’, בהנהגת מישל עפלק וסלאח אל-דין אל-ביטאר. חברי הוועדה הצבאית היו אלה שחוללו את מהפכת מארס, אך בתחילת הדרך הם נזקקו לחסות ההנהגה הוותיקה של מפלגת הבעת’. אולם עד מהרה פרץ מאבק עז בין שני המחנות סביב שאלת מדיניותו של המשטר החדש, ויותר מזה סביב שאלת זהותו של השליט-בפועל.

בפברואר 1966 הוכרע המאבק לטובת סלאח ג’דיד, אשר כונן את המשטר שנודע בכינוי “ניאו-בעת'”, שאימץ מדיניות רדיקלית בתחומי החוץ, החברה והכלכלה, בניסיון ליישם בסוריה את הסוציאליזם המזרח-אירופי. אך מדיניות זו התגלתה עד מהרה כהרת-אסון. היא המיטה על סוריה משבר כלכלי חריף, הגבירה את השסעים החברתיים ועוררה ביקורת קשה בקרב מגזרים רחבים. בנוסף, היא דחקה את סוריה לבידוד בעולם הערבי ואף דירדרה את האזור כולו למלחמה.

המשבר שאליו נקלעה סוריה בשל מדיניותו של סלאח ג’דיד היה אחת הסיבות לעימות שפרץ באותה העת בינו לבין חאפז אל-אסד, אשר שימש כשר ההגנה למן שנת 1966. אסד, בן העדה העלאווית (עדתו של ג’דיד, אם כי משבט אחר), דגל במדיניות של מתינות ואיפוק במקום ההתלהמות של שותפו הבכיר. אך ביסוד המאבק בין השניים עמדו גם מניעים אישיים, עדתיים ופוליטיים. כשהגיע העימות לשיאו בשנים 1970-1969, גבר אסד על יריבו בתמיכת הצבא וכוחות הביטחון, ותפס את השלטון. היתה זו הפעם הראשונה שסוריה נשלטה בידי גורם אחד, ללא שותפים, מתחרים או יריבים בזירה הפנים-סורית.

סוריה בהנהגת חאפז אל-אסד 
סוד כוחו של אסד היה טמון ביכולתו להתמודד בתבונה עם האתגרים שבפניהם ניצבו הוא ומשטרו עם עלייתו לשלטון בנובמבר 1970, ולתת מענה לבעיות היסוד שמהן סבלה המדינה מאז הקמתה, מענה שהלם היטב הן את המציאות הפנימית בסוריה, והן את המרחב שסביבה, בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית. הדבר בא לידי ביטוי בכמה מישורים:

1. “המנהיג הנצחי” – מחקרים רבים טוענים כי מעמדה של סוריה באזור, והעוצמה שהיא מקרינה, מקורם בראש ובראשונה באישיותו ובפועלו של האיש העומד בראשה. סוריה כשלעצמה היתה ונותרה מדינה נחשלת, נטולת אוצרות ומשאבים טבעיים. היה זה אפוא חאפז אל-אסד אשר בכוח אישיותו, מנהיגותו ותבונתו הפוליטית נשא את המדינה על גבו והביא אותה למעמד של מעצמה אזורית. אין להתכחש לעובדה שלמרות העליבות שהותיר אחריו בלכתו, נהנה אסד לאורך רוב תקופת כהונתו מתמיכה לא מבוטלת, הן בסוריה והן מחוצה לה.

2. משטרו של אסד – אסד הצליח לכונן משטר ריכוזי איתן שהביא כאמור לסיומה של תקופת אי-יציבות ממושכת. משטרו היה בעל אופי עדתי מובהק, והוא נשען על תמיכתם של בני העדה העלאווית, השולטים עד היום בצבא ובכוחות הביטחון. היה זה משטר דכאני, הנכון לנקוט צעדים מרחיקי לכת כדי להבטיח את קיומו, כפי שהוכח למשל בעת דיכוי המרד האסלאמי בין השנים 1982-1976.

בהקשר זה ראוי לציין במיוחד את צמרת השלטון הסורית, שמילאה תפקיד מרכזי בביסוס מעמדו של הנשיא. מדובר בקבוצה של נאמנים ומקורבים, אחדים מהם בני המשפחה, השבט והעדה, ואחרים ידידים ותיקים של אסד במשך ארבעים וחמישים שנה. צמרת זו ניהלה עבורו את ענייניה השוטפים של סוריה והפגינה נאמנות ומחויבות מלאה לעומד בראשה, ולכידות פנימית ללא בקיעים. מעניין לציין כי דווקא אחיו של אסד, רפעת, ששימש במשך שנים רבות יד ימינו ומספר שתיים בצמרת השלטון, התברר בסופו של דבר כ”חוליה החלשה” במשטר, ולא היסס לצאת נגד אחיו בנובמבר 1983, כשזה נפל למשכב. כמוהו נהגו גם כמה קצינים עלאווים בכירים, למשל מפקד כוחות הקומנדו, עלי חיידר, שלא היסס למתוח ביקורת חריפה על אסד בחוג סגור של קציניו בקיץ 1994. דווקא הצמרת הפוליטית, שהיתה מבוססת ברובה המכריע על מקורבים בני העדה הסוּנית (ובהם סגן-הנשיא עבד אל-חלים ח’דאם, ושר ההגנה מוסטפא טלאס), גילתה נאמנות מוחלטת לאסד לכל אורך הדרך.

3. הקואליציה השלטת – המשטר הסורי שאותו כונן אסד, למרות חולשותיו, היה ונותר מעוגן הרבה יותר מקודמיו בסדר הפוליטי, החברתי והכלכלי שנכון בסוריה בעקבות מהפכת הבעת’, ואשר נותר על כנו כמעט ללא שינוי עד לראשית שנות התשעים. משטרו של אסד היטיב לשקף במבנהו ובהרכבו האנושי את הכוחות שייצגו את מרבית מניינו של הציבור הסורי. בקואליציה שלו חברו יחד מגזרים שהיו דחויים זה שנות דור בחברה הסורית, תחת הגרעין הקשה והמלכד של בני העדה העלאווית.

עם עלייתו לשלטון פעל אסד לפיוס ולקירוב בין המגזרים שמצאו את עצמם מחוץ לקואליציה וביטאו הסתייגות ועוינות כלפי המשטר. בעיקר היו אלה הסוּנים העירונים, שאת ליבם ניסה אסד לקנות באמצעות מדיניות של פתיחות כלכלית שנועדה להשיב להם את מעמדם בחיי המשק והכלכלה. עוד לפני פרוץ המרד האסלאמי ביקש אסד לסלול את דרכו גם אל לב החוגים האסלאמיים, ולרכך את תדמיתו החילונית של משטרו. מגמה זו גברה לאחר דיכוי המרד בפברואר 1976, למול אלה מבין החוגים האסלאמיים שהיו מוכנים לקבל את שלטונו ולתמוך בו. כמו-כן פעל אסד להשגת לגיטימציה לבני עדתו, ובשנת 1972 אף השיג מן האימאם מוּסא סַדְר, מנהיג השיעים בלבנון, פסק-הלכה שהכיר בעלאווים כמוסלמים שיעים.

מאמץ מיוחד השקיע אסד בכינונה של מערכת מוסדות שלטוניים (מועצת העם, הממשלה, מוסד הנשיאות וארגון-גג לכלל המפלגות שפעילותן הותרה על-פי חוק – החזית הלאומית המתקדמת). בנוסף הוקמו ומוסדו שורה של ארגונים עממיים, ובהם התאחדות האיכרים, התאחדות העובדים ועוד. מערכת זו נועדה לתת לגיטימציה לאסד ולמשטרו, להבטיח את תמיכתם של מגזרי אוכלוסייה שונים שזכו לראשונה לייצוג במוסדות אלה, ולהעניק תחושת יציבות למדינה שאי-יציבות היה לחם חוקהּ במשך שנים רבות כל-כך.

4. מדיניות חוץ מיליטנטית בגבולות הסביר – מדיניותו של אסד לאורך השנים בשאלת הסכסוך עם ישראל, כמו גם בסוגיות אזוריות ובינלאומיות אחרות, היוותה גורם כבד-משקל בהערכה שרחשו לו רבים בסוריה ומחוצה לה. במדיניות זו, ובעיקר ברטוריקה שלה, היטיב אסד לבטא את תחושותיו של האזרח הערבי הפשוט (לא רק בסוריה), כלפי ישראל והמערב. עם זאת השכיל אסד שלא לחצות את הקו העדין המפריד בין רטוריקה מתלהמת לבין התגרות מעשית. מדיניותו התבססה על הערכה ריאלית של המציאות ולכן אופיינה בפרגמטיות ואף במתינות יחסית. למשל, מאז חתם אסד על הסכם הפרדת הכוחות עם ישראל במאי 1974, שמר אסד על השקט לאורך הגבול, ובשעת הצורך אף הביע נכונות לשפר את יחסיו עם בירות המערב (וביניהן אפילו וושינגטון), ולקדם הסדר מדיני עם ישראל.

מה השתבש? 
מקורות העוצמה שנמנו לעיל איפשרו כאמור לאסד להקנות לסוריה יציבות ומעמד אזורי. אך כבר באמצע שנות השמונים, ובאופן ברור יותר במהלך שנות התשעים, נראה היה כי המשטר הסורי הולך ומאבד מזוהרו, וכי מקורות העוצמה שלו הפכו למשענת קנה רצוץ.

“הנשיא הנעלם”, שבעשור האחרון לחייו אומנם הוסיף לזכות ביראת כבוד מצד נתיניו, ידידיו ויריביו מבית ומחוץ, אך למעשה כמעט לא תיפקד כלל, הפך מגורם מלכד לנטל כבד על כתפיה של סוריה. וכמוהו גם צמרת השלטון, שאסד נמנע כאמור מלהזרים דם חדש בעורקיה והיא נותרה ברובה ללא שינוי מאז אמצע שנות השמונים (ובמקרים מסוימים אף מיום עלייתו לשלטון בסוף 1970). צמרת זו היתה מורכב מאנשים בשנות השבעים לחייהם, שחלקם סובלים מבעיות בריאות ורובם בעלי אוריינטציה מזרח-אירופית (אחדים מהם אף היו בוגרי מוסדות אקדמיים בברית-המועצות לשעבר). תפיסת עולמם של אנשים אלה עוצבה בשנות החמישים והשישים, והם גילו חוסר הבנה לשינויים המתרחשים בעולם בכלל, ולתהליכי הגלובליזציה בפרט, שלא פסחו כמובן גם על סוריה.

וכמו העומדים בראשו, הפכו גם תפיסות העולם של הממשל הסורי לאנכרוניסטיות. במקביל לקריסת הקומוניזם והסוציאליזם נחלש מאז שלהי שנות השישים כוח-המשיכה של הלאומיות הערבית, ואת מקומה תפסה בקרב רבדים נרחבים באוכלוסיית המזרח התיכון, האמונה באסלאם. אחת מקורבנות התהליך היתה מפלגת הבעת’, שהלכה ואיבדה את נשמת אפה ונותרה גוף בירוקרטי ריק מתוכן. נתונים שפירסם המשטר לקראת כינוס הוועידה הארצית של המפלגה ביוני 2000 העידו אומנם על עלייה דרמטית במספר החברים מאז עלה אסד לשלטון (מכ-40,000 לכמיליון ורבע), אך הם לא בהכרח שיקפו את שיעור התמיכה האמיתי בה (ראו להלן, פרק שלישי).

ההתפתחות החמורה מכל היתה העובדה שהמשטר הסורי חדל לשקף בעמדותיו ובמדיניותו את החברה הסורית, וזו חדלה למצוא בו את ביטויה. יש לזכור כי החברה הסורית עברה בשנות השבעים והשמונים שינויים מפליגים, ובראשם גידול דרמטי של האוכלוסייה כתוצאה מריבוי טבעי שהיה מן הגבוהים בעולם. סוריה של 1970 מנתה כשישה מיליון נפש, אך בשנת 2003 כבר היו בה קרוב לעשרים מיליון תושבים. הגידול באוכלוסייה הביא לעיור מואץ, אשר הפך את הערים הגדולות למפלצות בנות מיליוני תושבים, רובם מהגרים, שחיפשו את מזלם בעיר הגדולה, אך נתקלו בקשיים מרובים להשתלב, אם במקומות עבודה ומגורים, ואם בשירותי החינוך, הבריאות והרווחה.

עובדה זו עוררה ועודנה מעוררת תחושה הולכת וגוברת של ניתוק וניכור בין האזרחים לבין המדינה ומוסדותיה, ואחת מתוצאותיה היא התגברות הסנטימנט האסלאמי בקרב תושבי הרבעים העניים שסביב מרכזי הערים. במקומות כמו מצרים ואלג’יר, ובשעתה אף בסוריה, הוביל בעבר השילוב בין התגברות המצוקה הכלכלית לבין התעוררות הסנטימנט האסלאמי להתפרצותה של מחאה חברתית אלימה בעלת גוון דתי ברור, אשר איימה לזעזע את היציבות החברתית והפוליטית.

ולבסוף, מדיניות החוץ של סוריה הותירה אותה בבדידות מזהרת בעולם ששינה את פניו עם התמוטטותה של ברית-המועצות בדצמבר 1991. התמוטטותה של המעצמה הסובייטית הביאה לקריסת תפיסת הביטחון הלאומי של סוריה, על שני מרכיביה: האחד, הישענות על המטרייה הסובייטית כנגד איום אפשרי מצד ארצות-הברית או ישראל; והשני, הסתמכות על ברית-המועצות כמקור לאספקת אמצעי לחימה לצבא הסורי. קריסת התפיסה הבטחונית וכינונו של סדר עולמי ואזורי חדש החלו לעורר ספקות באשר לחוסנו של המשטר הסורי, והיה בהם אף כדי להפוך אותו לאנכרוניסטי ולא-רלוונטי הן בזירה האזורית והן בזירה הבינלאומית (ראו להלן, פרק שישי).

המצוקה שאליה נקלע המשטר הסורי חייבה אותו לחולל תמורה במדיניותו. ואכן, החל בשלהי שנות השמונים עלתה לכאורה סוריה על דרך חדשה והחלה לפעול לשיפור יחסיה עם מדינות המערב, ובראשן ארצות-הברית. במסגרת זו חברה סוריה במהלך משבר המפרץ (אוגוסט 1990-מארס 1991) לקואליציה האנטי-עיראקית, ובאוקטובר 1991 אף הצטרפה לתהליך השלום במזרח התיכון, והביעה לראשונה בתולדותיה נכונות עקרונית, גם אם מסויגת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל. אולם תמורה זו במדיניות החוץ היתה מהוססת ולא ביטאה רצון להביא לשינוי של ממש בתפיסת העולם ובהנחות היסוד שהנחו את דמשק בעבר. יתרה מזאת, סוריה הוסיפה לפתח את קשריה עם איראן, והחל משנת 1997 אף פעלה לקידום יחסיה עם עיראק בהנהגתו של סדאם חוסיין. בתנאים כאלה, אין תימה שמערכת-היחסים של דמשק עם המערב, ובעיקר עם ארצות-הברית, נותרה בקפאונה וללא סימנים לאפשרות של פריצת דרך (ראו להלן, פרק שישי).

האתגר מבית 
בראשית שנת 1990 הופיעו על קירות הבתים בדמשק הכתובות “אסדשסקו” ו”כל צ’אושסקו ביג’י יומו” (“יומו של כל צ’אושסקו בוא יבוא”), רמז לגורלו המר של שליט רומניה, ניקולאי צ’אושסקו, שהודח והוצא להורג בדצמבר 1989. כתובות אלו שימשו עדות נוספת, אם היה בכך צורך, לאתגר שהציבה התמוטטות המשטרים הסוציאליסטיים במזרח אירופה ובברית-המועצות עצמה, בפני המשטר הסורי.

משמעות התמוטטותן של ברית-המועצות ובעלות-בריתה לא נעלמה מעיניהם של רבים בסוריה, הן בציבור הרחב והן בשורות השלטון ואף בצמרתו, אשר החלו לתת ביטוי לרצונם בשידוד מערכות עוד בראשית שנות התשעים. תהליך הגלובליזציה שהחל להיות מורגש בסוריה, בדומה למרבית מדינות העולם, מאז ראשית העשור, איים אף הוא לנתץ את חומות הסגירוּת של המשטר הסורי, שראה בהן ערובה ליציבותו ולקיומו. לנוכח האיום החל השלטון לתת את ידו לשינוי מוגבל בתחומי החברה והכלכלה, שעיקרו אימוץ מדיניות של פתיחות כלכלית, ובמידה מוגבלת אף פוליטית, ונכונות לשינוי בסדר העדיפויות הלאומי ולהעלאת רמת החיים של האזרח.

בתחום הפוליטי נקט המשטר שורה של צעדים שנועדו לשדר לציבור תחושה של יתר פתיחות. עם צעדים אלו נמנו המאמץ לשוות אופי דמוקרטי ועממי למשאלי-העם לאישור מועמדותו של הנשיא לתקופות כהונה נוספות בדצמבר 1991 ופברואר 1999, ולבחירות למועצת העם (מג’לס אל-שעב), במאי 1990, אוגוסט 1994 ואוגוסט 1998. בנוסף פעל המשטר להרחבת סמכויותיה ותחומי טיפולה של מועצת העם, ואף התיר למועמדים עצמאים שאינם חברי מפלגת הבעת’ או מפלגות-הלוויין שלה, להיבחר למועצה. צעד בולט נוסף היה שיחרור אלפי אסירים פוליטיים לאורך המחצית הראשונה של שנות התשעים, ולבסוף, נכונות להעמיק את הדיאלוג עם מנהיגי התנועה האסלאמית. בתחום הכלכלי אימצה הממשלה מדיניות המאופיינת ביתר פתיחות ובנכונות לליברליזציה, ולו חלקית, של המשק הסורי. מדיניות זו נועדה להביא לעידוד ולהרחבת הפעילות הכלכלית במדינה, וליצירת מקורות הכנסה ותעסוקה חדשים, וכן להקל על השתלבותה של סוריה בכלכלה העולמית, תנאי הכרחי בעיני רבים להבטחת יציבותה ושיגשוגה הכלכלי של סוריה לעתיד לבוא.

במקביל להנהגת ליברליזציה מוגבלת במשק הפנה המשטר הסורי משאבים ניכרים להעלאת רמת החיים של האזרח הסורי. מאז ראשית שנות התשעים הושקעו סכומי עתק בשיפור התשתית ומערך השירותים לאזרח, למשל בתחומי אספקת החשמל והמים, התקשורת, התחבורה, החינוך והבריאות. אולם למרות ההתקדמות המרשימה שהושגה בתחומים אלו, נראה כי לא היה די במאמצי המשטר כדי להתגבר על הפיגור שהצטבר בשנים של הזנחה, כמו גם על העדר תשתית טכנולוגית ומחסור בכוח-אדם מיומן ומקצועי. יתרה מזאת, ההתקדמות שהושגה לא הדביקה את הגידול בביקוש לשירותים שנבע מהגידול המהיר באוכלוסייה. בעיות תשתית הוסיפו אפוא להעסיק את המשטר בדמשק, ומנגד להוות מוקד לביקורת ציבורית חריפה נגדו.

נראה כי תהליך השינוי המוגבל שהנהיג המשטר לא שיקף חזון של רפורמה או של “סדר סורי חדש”. נהפוך הוא, דומה שהיה זה מהלך טאקטי בעיקרו, שנועד דווקא לשמר את המצב הקיים. על דרך המשל ניתן לומר כי אם המשטר הסורי ניצב מאז שלהי שנות השמונים בפני “חלון הזדמנויות”, כהגדרתו של מזכיר המדינה האמריקאי ג’יימס בייקר, הרי כל שעשה היה לפעול לסגירת חלון זה, או לכל הפחות למניעת חדירתן בעדו של רוחות השינוי.

אין ספק כי הלקח העיקרי של הנשיא אסד מהתמוטטותה של ברית-המועצות היה כי יש לבלום כל תביעה לשינוי במערכת הפוליטית, כיוון ששינוי שכזה טומן בחובו סכנה ליציבות המשטר ולעצם קיומו. אין פלא אפוא כי אסד בחר להציג שוב ושוב כהישג המשמעותי ביותר של שלטונו את “עמידתה האיתנה” של ארצו לנוכח האתגרים שהציבו בפניה אויביה בשלושת העשורים האחרונים, הישג אשר התמצה לדבריו בכך שסוריה “שמרה על עצמאותה, לא נכנעה ללחצים ולמסעות הפחדה, וסירבה לקבל תכתיבים העומדים בניגוד לאינטרסים הלאומיים שלה.”

אגב, נראה כי ההבדל התהומי בין האופן שבו תפס אסד את המציאות שבה נתונה ארצו לבין האופן שבו נתפסה מציאות זו במערב ובישראל (וגם בסוריה עצמה), היה נעוץ בעיקרו בנקודת המבט הייחודית של השליט הסורי, שהיתה מגננתית, שלא לומר חשדנית והססנית, ובעיקר מחמירה מטבעה, ובעדה נראה סיפורה של סוריה כסיפור הצלחה גדול. והרי גם מבקריו החריפים ביותר של המשטר הודו שכגודל האיומים שרבצו לפתחה של סוריה, כך גם גודל ההישג של האיש העומד בראשה, בשימור היציבות היחסית ובשמירה על שלטונו. אך בכך, מתברר, לא היה די. מבט על סוריה של שלהי עידן אסד גילה כאמור מדינה המצויה במבוי סתום ובאובדן דרך, והניצבת מול בעיות הולכות ומחריפות המאיימות למוטט את הסדר הקיים בה. על רקע זה ניתן להבין את הטענה כי לצד שימור היציבות הפוליטית, הרי ההישג המובהק ביותר של אסד היה דווקא המלכת בנו, בשאר, תחתיו.

לתוך מציאות זו נחת בשאר אל-אסד ביוני 2000, כאשר עם הסתלקותו של אביו הוסרו מחדש הבלמים בפני התחדשותו של “המאבק על סוריה”, שכמעט והביא לקריסתה של המדינה בעבר.