אנתולוגיה לכתבי אבן סינא
שמואל הרוי - עורךאבו עלי אלחסין אבן סינא (980-1037), המוכר במערב בשם Avicenna, היה הרופא המוביל בזמנו והפילוסוף המפורסם והמשפיע ביותר בעולם האסלאם. אבו נצר אל-פאראבי נחשב אמנם למייסד המסורת הפילוסופית המוסלמית ואף כונה “המורה השני” (דהיינו הסמכות הפילוסופית החשובה ביותר לאחר אריסטו), אך עד מהרה החליפו אבן סינא כפילוסוף האסלאמי המוביל.
חיבוריו המשיכו להילמד מאות רבות של שנים הן במזרח המוסלמי והן במערב הנוצרי שבו נודעה לכתביו הרפואיים השפעה גדולה עד למאה ה-16.
אנתולוגיה זו מציעה לקוראים תרגום עברי מודרני של כתבים נבחרים של אבן סינא, החל מן האוטוביוגרפיה שלו וכלה בכתבים העוסקים בלוגיקה, בפוליטיקה, במיסטיקה, במטאפיזיקה וברפואה.
הספר השני בסדרת תרגומים עבריים מודרניים של כתבי הפילוסופים האסלאמים הגדולים שהתפרסמו בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב.
תוכן העניינים
פתח דבר
הקדמת העורך: משנתו והשפעתו של אבן סינא
פרק ראשון: חייו של אבן סינא
הקדמה
מהלך חייו של השיח’ ראש [הפילוסופים];
עורכת מדעית: גבריאלה ברזין
פרק שני: על מניין המדעים
הקדמה
על חלוקת המדעים השכליים;
עורכת מדעית: גבריאלה ברזין
פרק שלישי: מבוא לאנציקלופדיה של המדעים
הקדמה
הריפוי: הלוגיקה, המבוא;
עורכת מדעית: גבריאלה ברזין
פרק רביעי: ההוכחה המופתית
הקדמה
הריפוי: הלוגיקה, ההוכחה המופתית, המאמר השני, פרקים ראשון- שלישי;
עורך מדעי: בצלאל מנקין
פרק חמישי: תורת הנפש
הקדמה
ספר ההצלה: המדע הטבעי, המאמר השישי;
עורכת מדעית גבריאלה ברזין
פרק שישי: מהות ומציאות
הקדמה
הריפוי: המטפיזיקה, המאמר הראשון, פרק חמישי;
עורכת מדעית: גבריאלה ברזין
פרק שביעי: מחויב המציאות
הקדמה
הריפוי: המטפיזיקה, המאמר הראשון, פרקים שישי–שביעי;
עורכת מדעית: גבריאלה ברזין
פרק שמיני: ידיעת האל
הקדמה
הריפוי: המטפיזיקה, המאמר השמיני, פרק שישי ;
עורך מדעי: יאיר שיפמן
פרק תשיעי: נבואה ותורת המדינה
הקדמה
הריפוי: המטפיזיקה, המאמר העשירי; עורך מדעי: יאיר שיפמן
פרק עשירי: מהות התפילה
הקדמה
על אודות מהות התפילה;
עורכת מדעית: נגה הרטמן
פרק אחד עשר: אהבה וחשק
הקדמה
איגרת על האהבה;
עורכת מדעית: נגה הרטמן
פרק שנים עשר: חיפוש הנפש אחר האמת
הקדמה
איגרת הציפור;
עורך מדעי: מאיר בר-אשר
פרק שלושה עשר: הישארות הנפש
הקדמה
הריפוי: המטפיזיקה, המאמר התשיעי, פרק שביעי;
עורך מדעי: יאיר שיפמן
פרק ארבעה עשר: מיסטיקה?
הקדמה
ספר הרמיזות וההערות, סוגים שמיני–עשירי;
עורך מדעי: יאיר שיפמן
רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים
מקורות
ספרות מחקר
מפתחות
גלוסר
מפתח שמות
מפתח נושאים
אבן סינא היה מחבר פורה, שכתב יותר ממאה חיבורים. הגדולים והמפורסמים שבהם הם חיבורו הרפואי המקיף חוקת הרפואה או הקאנון (אלקאנוּן פי אלטִבּ) והריפוי (אלשִׁפַאא). החיבור חוקת הרפואה תורגם ללטינית בידי גררדוס מקרמונה במאה השתים עשרה (בשנים 1150- 1178) והפך לספר לימוד הרפואה העיקרי באירופה במשך יותר מחמש מאות שנים. הספר בעל חמשת החלקים היה פופולרי ביותר גם בתרגום עברי. אנו למדים זאת מעצם קיומם של עשרות כתבי יד המציגים תרגומים חלקיים לעברית וממציאת תרגום מלא לעברית של גרסה מקוצרת. ראיה נוספת לפופולריות הגדולה של הספר בקרב יהודי ימי הביניים היא שיש יותר כתבי יד של חוקת הרפואה בערבית-יהודית מאשר לכל ספר אחר מאת מחבר אסלאמי. צבי לנגרמן מסכם: “אין ספק שספרו של אבן סינא היה הטקסט החשוב ביותר ששימש רופאים יהודים בימי הביניים ובתקופת הרנסנס”.
הספר השני הוא הריפוי, יצירתו הפילוסופית הגדולה ביותר של אבן סינא – אנציקלופדיה מקיפה ורבת כרכים של מדע ופילוסופיה. בריפוי ארבעה חלקים: (א) הלוגיקה (לפי סדר האורגנון, תשעת ספרי אריסטו בלוגיקה, ובכלל זאת הרטוריקה והפואטיקה); (ב) הפיזיקה; (ג) המתמטיקה (ה-quadrivium; החלוקה הגבוהה בימי הביניים של המדעים החופשיים: גאומטריה, אסטרונומיה, אריתמטיקה ומוזיקה); (ד) המטפיזיקה. המתמטיקה של אבן סינא מבוססת על ניקומאכוס (אריתמטיקה), על אוקלידס (גאומטריה) ועל פטולמיוס (אסטרונומיה), ואילו המדע הטבעי והמטפיזיקה שלו מתבססים על אריסטו.
פרופ’ שמואל (סטיבן) הרוי עורך האנתולוגיה מלמד פילוסופיה אסלאמית ופילוסופיה יהודית במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, ומשמש ראש המגמה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה זו.
הוא מכהן גם כנשיא הוועדה לפילוסופיה יהודית בחברה הבינלאומית לחקר הפילוסופיה של ימי הביניים (SIEPM).
פרסם מחקרים רבים בפילוסופיה אסלאמית ובפילוסופיה יהודית, שעסקו בין היתר בהגותם של אל-פאראבי, אבן סינא, אלגזאלי, אבן באג’ה ואבן רשד. מתמחה ביחסי הגומלין בין הפילוסופיה האסלאמית לפילוסופיה היהודית בימי הביניים ובפרשנות המוסלמים והיהודים לכתבי אפלטון ואריסטו.
בין חיבוריו בפילוסופיה היהודית: Falaquera’s Epistle of the Debate: An Introduction to Jewish Philosophy, Harvard 1987; The Medieval Hebrew Encyclopedias of Science and Philosophy, Kluwer 2000.
ד”ר מיכאל שניידר הכין רשימת מקורות לכתבי אבן סינא
בשפה הרוסית, להלן קישור לרשימה (בקובץ וורד): רשימת מקורות
פתח דבר (בהמשך הקדמת העורך)
אנתולוגיה זו מציגה תרגום עברי מודרני של כתבים נבחרים של אבו עלי אלחסין אבן סינא (980–1037), הפילוסוף המוביל והמשפיע ביותר בעולם האסלאם. מכונסים בה תרגומים עבריים של חיבורים שלמים דוגמת: האוטוביוגרפיה של אבן סינא; על אודות מהות התפילה; האיגרת על האהבה; איגרת הציפור. כמו כן מובאים בה חלקים ארוכים מספרים אחרים כגון הפרק על הנפש מספר ההצלה; הספר האחרון על הפוליטיקה והדת של הריפוי, האנציקלופדיה הגדולה של אבן סינא; שלושת הספרים האחרונים של ספר הרמיזות וההערות. הוספנו גם קטעים קצרים יותר, רובם לקוחים מן הריפוי, המציגים את תורותיו המאפיינות ביותר של אבן סינא דוגמת: האבחנה בין מציאות לבין מהות; האבחנה בין מחויב המציאות לבין אפשרי המציאות; ידיעת האל; הישארות הנפש האינדיווידואלית.
אנתולוגיה לכתבי אבן סינא היא הספר השני בסדרת תרגומים עבריים מודרניים של כתבי הפילוסופים האסלאמים הגדולים שהתפרסמו בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב. הספר הראשון היה דעותיהם של אנשי העיר המעולה לאלפאראבי שראה אור ב-2007. הסדרה היא פרי יוזמתו של פרופ’ אביעד קליינברג, מנהל ההוצאה, המכיר במעמדה המרכזי של הפילוסופיה האסלאמית בהיותה חלק מן הפילוסופיה המערבית ומודע לתרומתה להבנת התרבות האסלאמית. קליינברג לא רק יזם את הסדרה הזאת, אלא גם הקפיד לקרוא כל טיוטה וטיוטה ולהעלות הצעות רבות לשיפורה.
אני כמרצה בקורסים לפילוסופיה אסלאמית באוניברסיטת בר-אילן, ותלמידיי חשים כבר שנים רבות בצורך לתרגומים כאלו, ובייחוד לתרגום כתבי אבן סינא. ב-1343 תרגם טודרוס טודרוסי את החלקים על המדע הטבעי (הפיזיקה) ועל המדע האלוהי (המטפיזיקה) מספר ההצלה. חלפו אפוא 666 שנים מאז המאמץ האחרון – ובעצם הראשון – לתרגם לעברית סוגיות נבחרות מהגותו של אבן סינא. הגיעה העת לתרגום חדש ומקיף יותר.
ד”ר אביבה שוסמן, ערביסטית ידועת שם וגמלאית של האוניברסיטה העברית בירושלים, נתבקשה לתרגם את הטקסטים של אבן סינא. תרגומה שימש בסיס לאנתולוגיה המוגשת בזה לקורא. נוסף על כך, הסתייעתי בעבודתם של כמה מומחים בפילוסופיה האסלאמית הביניימית אשר שימשו עורכים מדעיים וערכו מחדש את התרגומים. זו הייתה עבודה קשה ותובענית שגזלה זמן רב, ואני אסיר תודה לכל העורכים על מאמציהם הקפדניים. גבריאלה ברזין, דוקטורנטית באוניברסיטת הארוורד, הכותבת את עבודת המחקר שלה על התרגום העברי של טודרוס טודרוסי של המאמר על הנפש, ערכה את הפרקים הראשון עד השלישי ואת הפרקים החמישי עד השביעי; בצלאל מנקין מאוניברסיטת מרילנד בקולג’ פארק, מומחה בלוגיקה אסלאמית ויהודית בימי הביניים, ערך את הפרק הרביעי; ד”ר יאיר שיפמן, גמלאי של האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר כתב ספר על מורה המורה, פירושו של שם טוב אבן פלקירא על מורה הנבוכים של הרמב”ם, הכולל ציטוטים רבים מאבן סינא, ערך את הפרקים השמיני, התשיעי, השלושה עשר והארבעה עשר; ד”ר נגה הרטמן, המלמדת פילוסופיה אסלאמית באוניברסיטת פוטסדם בגרמניה ערכה את הפרקים העשירי והאחד עשר; פרופ’ מאיר בר-אשר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לשעבר ראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה, ערך את הפרק השנים עשר.
תפקידי בספר זה היה לבחור את הטקסטים הראויים להיכלל באנתולוגיה זו. כמה מהם כבר תורגמו בידי שוסמן עוד בטרם התחלתי לעבוד על האנתולוגיה ורובם מובאים בספר. טקסטים אחרים, בייחוד אלו הלקוחים מן הריפוי והמאפיינים את הפילוסופיה של אבן סינא, הוספו לאחר מכן. בחרתי את העורכים המדעיים ועמלתי עם כל אחד מהם על התהליך הממושך של התרגום והעריכה. השקענו מאמצים בניסיון ליצור תרגום עברי עקיב למונחים הפילוסופיים הערביים. הדבר התאפשר ברוב המקרים. רשימה חלקית של מונחים אלו מובאת בסוף הספר. הטקסטים מלווים בהערות – רובן נכתבו בידיי – המבהירות את משמעותם, מפנות למקומות לעיון נוסף ודנות במונחים הפילוסופיים. חלק מן ההערות נכתבו בידי שוסמן או בידי אחד העורכים המדעיים. בראשית הספר מובאת הקדמה פרי עטי הדנה בתורותיו הפילוסופיות של אבן סינא ובוחנת את השפעתו על הפילוסופיה היהודית והנוצרית. נוסף על כך הקדמתי לכל פרק הקדמה קצרה המציגה את תוכנו, דנה בחשיבותו ומפנה לספרות מחקר ולתרגומים בשפות אחרות.
אבן סינא הוא לעתים אגוז קשה לפיצוח. קשה לעתים להבינו הן בשפת המקור והן בתרגומים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לאיטלקית ולשפות נוספות. התרגום באנתולוגיה זאת שואף להיות נאמן ככל האפשר למקור בערבית. פרקים אחדים בספר יובנו בנקל אפילו על ידי הפוסעים לראשונה בשבילי ספרות זו, אך חלקים אחרים יציבו אתגר גם בפני סטודנטים מתקדמים בפילוסופיה. מטרת אנתולוגיה לכתבי אבן סינא היא לפתוח צוהר לקורא העברי המודרני למגוון כתבים המציגים את תורותיו המרתקות והמקוריות של אבן סינא, ראש השיח’ים.
לבסוף רציתי להודות לכל העוסקים במלאכה: למנהל ההוצאה, פרופ’ אביעד קליינברג, למתרגמת ד”ר אביבה שוסמן, לחמשת העורכים המדעיים, לסגל ההוצאה ולגלית שמאע, עורכת הלשון של הספר, שעבודתה הצטיינה בשקידה ובסבלנות.
שמואל הרוי
ירושלים תשס”ח
הקדמת העורך: משנתו והשפעתו של אבן סינא
(הערות ומראי מקומות הושמטו)
אבו עלי אלחסין אבן סינא (980–1037), המוכר במערב בשם Avicenna, היה הרופא המוביל בזמנו והפילוסוף המפורסם והמשפיע ביותר בעולם האסלאם. אבן סינא היה חלק ממסורת של פילוסופיה אסלאמית, שייסד אבו נצר אלפאראבי (870–950). שורשיה נעוצים בלימוד סדור של הלוגיקה, הפיזיקה והמטפיזיקה האריסטוטליים, והיא מושפעת גם מאפלטון בתחום הפילוסופיה הפוליטית. אלפאראבי ייסד אמנם מסורת זו וכונה “המורה השני”, דהיינו הסמכות הפילוסופית החשובה ביותר לאחר אריסטו, אך עד מהרה החליפו אבן סינא כפילוסוף האסלאמי המוביל. הוא זכה להערכה רבה וחיבוריו המשיכו להילמד מאות רבות של שנים לאחר שפסקה כליל השפעתו של אלפאראבי על המחשבה האסלאמית. ציין לאחרונה רוברט ויסנובסקי: “בהיסטוריה האינטלקטואלית האסלאמית הבתר-קלאסית, אין מקבילה להשפעתו של אבן סינא… חידושיו במטפיזיקה – שהם תרומתו הפילוסופית החשובה ביותר – היו נושא לדיון… עד עלייתו של המודרניזם האסלאמי בסוף המאה התשע-עשרה”. אלפאראבי ואבן סינא היו שני הפילוסופים הבולטים ביותר במזרח האסלאמי.
ההסבר להשפעת אבן סינא על דורות רבים של הוגים אסלאמים, גם לאחר שנהיה לא יאה ואפילו מסוכן מבחינה דתית ללמוד את כתביהם של הפַלַאסִפַה (הפילוסופים שהיו חלק מן המסורת שכונן אלפאראבי), הוא שכתביו התאימו טוב יותר לאמונות אסלאמיות מסורתיות מאלו של פַלַאסִפַה גדולים אחרים כמו אלפאראבי, אבן באג’ה (1085–1138) ואבן רשד (1126–1198). השפעת אבן סינא על הפילוסופיה במערב הנוצרי – במיוחד במאה השלוש עשרה שבמהלכה חדרה הפילוסופיה האריסטוטלית לאירופה הנוצרית וצמחה האריסטוטליות הלטינית – הייתה רבה, אך פחותה מהשפעת אבן רשד – המכונה הפרשן בה”א הידיעה של כתבי אריסטו (Commentator) – כיוון שאבן סינא נתפס לעתים כסוטה מקביעותיו של אריסטו. סטייה זו מודגשת במיוחד בעמדה הביקורתית שהציג אבן רשד כלפי אבן סינא.
אנו יודעים לא מעט על חיי אבן סינא, בין היתר משום שהותיר אחריו אוטוביוגרפיה שהושלמה בידי תלמידו אלג’וזג’אני (ראו להלן פרק ראשון). אבן סינא נולד בכפר בשם אפשנה, קרוב לבוכרה שבאוזבקיסטן של היום, וגדל בבוכרה. קריאת האוטוביוגרפיה מעלה כי היה עילוי והצטיין בלימודיו בהדרכת מורים פרטיים ואחר כך בגפו. לדבריו כאשר הגיע לגיל שמונה עשרה השלים את לימודיו במדעי הפילוסופיה: “בימים ההם היה חומר הלימוד חרות בזיכרוני היטב, טוב משהוא כיום, אולם כיום הוא בשל יותר אצלי. מעבר לכך לא התחדש אצלי דבר מאז, והידע המצוי עמי הוא אותו ידע עצמו”. שנים ספורות לאחר מכן נפטר אביו ואבן סינא יצא מבוכרה ונדד בין ערי פרס.
אבן סינא היה מחבר פורה, שכתב יותר ממאה חיבורים. הגדולים והמפורסמים שבהם הם חיבורו הרפואי המקיף חוקת הרפואה או הקאנון (אלקאנוּן פי אלטִבּ) והריפוי (אלשִׁפַאא). החיבור חוקת הרפואה תורגם ללטינית בידי גררדוס מקרמונה במאה השתים עשרה (בשנים 1150–1178) והפך לספר לימוד הרפואה העיקרי באירופה במשך יותר מחמש מאות שנים. הספר בעל חמשת החלקים היה פופולרי ביותר גם בתרגום עברי. אנו למדים זאת מעצם קיומם של עשרות כתבי יד המציגים תרגומים חלקיים לעברית וממציאת תרגום מלא לעברית של גרסה מקוצרת. ראיה נוספת לפופולריות הגדולה של הספר בקרב יהודי ימי הביניים היא שיש יותר כתבי יד של חוקת הרפואה בערבית-יהודית מאשר לכל ספר אחר מאת מחבר אסלאמי. צבי לנגרמן מסכם: “אין ספק שספרו של אבן סינא היה הטקסט החשוב ביותר ששימש רופאים יהודים בימי הביניים ובתקופת הרנסנס”.
הספר השני הוא הריפוי, יצירתו הפילוסופית הגדולה ביותר של אבן סינא – אנציקלופדיה מקיפה ורבת כרכים של מדע ופילוסופיה. בריפוי ארבעה חלקים: (א) הלוגיקה (לפי סדר האורגנון, תשעת ספרי אריסטו בלוגיקה, ובכלל זאת הרטוריקה והפואטיקה); (ב) הפיזיקה; (ג) המתמטיקה (ה-quadrivium; החלוקה הגבוהה בימי הביניים של המדעים החופשיים: גאומטריה, אסטרונומיה, אריתמטיקה ומוזיקה); (ד) המטפיזיקה. המתמטיקה של אבן סינא מבוססת על ניקומאכוס (אריתמטיקה), על אוקלידס (גאומטריה) ועל פטולמיוס (אסטרונומיה), ואילו המדע הטבעי והמטפיזיקה שלו מתבססים על אריסטו.
תורתו הפילוסופית של אבן סינא הייתה בראשיתה אריסטוטלית גרדא ובמשך הזמן לבשה צביון עצמאי המבוסס על המסורת האריסטוטלית. התפתחות תורתו מתוארת בספרו של דימיטרי גוטאס אבן סינא והמסורת האריסטוטלית. אבן סינא כתב את הריפוי בתקופה המאוחרת של חייו (בערך בנשים 1020–1027), והוא בחזקת יצירה עצמאית שאינה מסתפקת בפירוש תורתו המדעית של אריסטו (ראו להלן פרק שלישי). אליבא דאבן סינא הריפוי תפס את מקומם של ספרי אריסטו כמקור הטוב ביותר לידיעה וכשער לאמת. בחיבורו זה נמצאות רוב התורות והדעות המאפיינות את הפילוסופיה שלו.
אבן סינא ידוע בעיקר בזכות תורותיו הפסיכולוגיות והמטפיזיות; למשל: תפיסת הנפש והידיעה האנושיות (ראו להלן פרק חמישי); תפיסת המהות והמציאות, בה הוא מבחין בין מהות, המספרת לנו מהו הדבר, לבין מציאות, המספרת לנו אם הדבר קיים (ראו להלן פרק שישי); ההוכחה מטפיזית לקיום האל (ראו להלן פרק שביעי); האבחנה בין מחויב המציאות לבין אפשרי המציאות (ראו להלן פרק שביעי); ההשקפה בדבר הידיעה האלוהית על פרטי הדברים (ראו להלן פרק שמיני); תפיסת הנבואה (ראו להלן פרק תשיעי); הישארות הנפש (ראו להלן פרק שלושה עשר); שלמות האדם (ראו להלן פרק ארבעה עשר). דיון בדעותיו של אבן סינא בנושאים הללו ובנושאים נוספים מובא בהקדמות בראשית כל פרקי הספר הזה.
תורתו הפילוסופית של אבן סינא הושפעה ללא ספק משיקולי דת, ובעיקר מן האסלאם, ואף יש מחקרים הדנים בהשפעה זו, אך אין להפריז בממדי התופעה. אבן סינא היה פילוסוף מקורי הבטוח בעצמו ובתורתו ונמנע מלהיכנע לתכתיבי הדת. כך למשל אחת מתורותיו המפורסמות נוגעת לדואליזם בין הגוף לנפש ומבטאת את האמונה שהנפש היא עצם נבדל שאינו תלוי בגוף. תורה זו משתלבת היטב באמונה הדתית בהישארות נפש האדם האינדיווידואלית, אך בו בזמן בעצם שוללת את האמונה בתחיית המתים, העומדת בבסיס התאולוגיה האסלאמית. אבן סינא דן בדואליזם של הגוף והנפש באמצעות ניסוי מחשבתי הנגלה בצורות שונות בכמה מכתביו. הגרסה המפורסמת ביותר מובאת במאמר הראשון של “על הנפש”, מתוך הריפוי:
על כל אחד מאתנו לדמיין את עצמו כאילו נברא בזה הרגע בשלמות כוחותיו, אבל כאילו חוש הראייה שלו נמנע מלראות את הדברים שבעולם החיצון, וכאילו נברא כשהוא נופל באוויר או בחלל ריק, כך שבנופלו אין האוויר מתחכך בו באופן שיתחייב ממנו שירגיש חיכוך ואיבריו מופרדים כך שאינם נפגשים או נוגעים זה בזה. אז יהרהר האם היה מאשר את קיום עצמותו. הוא לא יפקפק בכך שהוא היה מאשר את קיום עצמותו, אף על פי שלא היה מאשר לא את קצה גפיו ולא את פנים קרביו, לא את לבו לב ולא את מוחו ואף לא כל דבר מבחוץ.
אבן סינא סבור כי מודעות עצמאית אנושית אינה תלויה בהכרח בגוף ובחושים. תפיסת “האיש המרחף” שהציג מלמדת שלשיטתו ביכולתנו להכיר בקיומנו ולאשר אותו ללא הכרת הגוף ואף ללא כל מידע עליו. פסקה זו מזכירה כמובן את עקרון הקוגיטו של דיקרט (“אני חושב משמע אני קיים”), ואף ייתכן שהיא נמנית עם מקורותיו של דיקרט. עם זאת התפיסה המוצגת כאן אינה מבקשת לשמש ראיה או הוכחה אלא מסתפקת בהצגת מציאותה של הנפש, כבלתי גשמית וכבלתי תלויה בגוף). אמנם, לפי אבן סינא, ידיעתנו את הקיום (או את מה שנמצא) יכולה להיות ידיעה בלתי אמצעית.
לאחרונה חקר פיטר אדמסון את היחס בין הנפש לבין הגוף בפירושו של אבן סינא על התאולוגיה של אריסטו (בקיצור: התאולוגיה), כדי לעמוד על ההשפעה הנאופלטונית על תורה זו. אחת הסוגיות החשובות בפילוסופיה האסלאמית ובפילוסופיה היהודית בימי הביניים היא מידת השפעתו של הנאופלטוניזם על הפילוסופים האריסטוטלים. החוקרים חלוקים בתשובותיהם על שאלה זו, לפחות בעניין הפילוסופים החשובים ביותר כגון אלפאראבי, אבן סינא והרמב”ם. החיבור התאולוגיה מיוחס לאריסטו אך למעשה מדובר בפרפרזה ערבית של פרקים מתוך האנאדות לפלוטינוס, מאמרים ד–ו, שהפך לטקסט הראשי לנאופלטוניזם הערבי. החוקרים חלוקים גם בשאלה אם הפילוסופים האסלאמים הכירו בכך שאריסטו לא כתב את הספר הנאופלטוני המיוחס לו. אבן סינא עצמו הטיל ספק כלשהו בכך שאריסטו אכן היה בעל החיבור. עם זאת, התייחסותו לחיבור הייתה מעמיקה והוא אף מצא לנכון לפרשו. לדברי אדמסון פירושו של אבן סינא את התאולוגיה נותן בידינו “הזדמנות שאינה דומה לה לבדוק את עמדתו של אבן סינא כלפי המסורת הנאופלטונית”. אדמסון מסיק כי לפחות בנושא היחס בין הנפש לבין הגוף, אבן סינא לא היסס לבקר ולתקן דעות נאופלטוניות בתאולוגיה כדי ליישב אותן עם הפילוסופיה שלו. כלומר, אבן סינא תפס את מעמדו כפרשן היודע את האמת, שתפקידו לשפוט את תורות הטקסט. כך למשל לפי התאולוגיה הנפש נפרדת לגמרי מן הגוף ואין לה שום צורך בגוף כדי להגיע לשלמות. להפך, הגוף דווקא מאיים עליה. לעומת זאת אבן סינא הולך בדרך האריסטוטלית וטוען כי הגוף והחושים משלימים את כוחות השכל ומאפשרים את שלמות הנפש. הוא מסביר כי הנפש הרציונלית זקוקה לחושים כדי להוציא את הצורות מן הדברים הפרטיקולריים וכך להשיג את המושכלות. על הזדקקותה האפיסטמולוגית הזאת של הנפש הרציונלית לגוף, אבן סינא מוסיף צורך מטפיזי: הנפש זקוקה למקור ייחוד (individuation), הלוא הוא הגוף (ראו להלן פרק חמישי). לפיכך הנפש אינה יכולה להתקיים לפני הגוף כפי שטוענים פלוטינוס וההוגים הנאופלטונים.
דעותיו האישיות של אבן סינא לעתים אינן ברורות דיין. הפילוסופיה של אבן סינא קשה מאוד להבנה שלמה, ויש בה אי-עקיבות ומונחים מעורפלים. על הקורא המתחיל להניח שהפילוסופיה הזאת אינה ידועה בכל פרטיה. יש רעיונות בתורתו של אבן סינא שאפילו החוקרים המובילים אינם מסכימים על פשרם. כך למשל אין הסכמה בין החוקרים באיזו מידה הושפע מן התפיסה הנאופלטונית ומה היה יחסו למיסטיקה (ראו להלן פרק ארבעה עשר). בעוד שחוקרים מסכימים מה הם הדעות המרכזיות שלו – למשל, האל משכיל כל דבר רק באופן כוללני, הדעות הללו לא תמיד מובנות (ראו למשל פרק שמיני). וגם כאשר דעותיו העיקריות ידועות הרי לעתים פרטיהן מעורפלים. אביא שתי דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא תורת ההאצלה של אבן סינא.
לפי תורה זו העולם נתון בהאצלה מן האל, מחויב המציאות, בעקבות ידיעתו את עצמו (ראו להלן פרק שמיני). תחילה נוצר הוא השכל הראשון היודע שלושה דברים: (א) האל הוא נמצא הכרחי בעצמו; (ב) מציאותו הכרחית מבחינת מחויב המציאות שהוא סיבתו; (ג) מציאותו אפשרית מבחינת עצמו. מפעולות החשיבה הללו נובעים שלושה גורמים: (א) השכל השני; (ב) נפש הספֵרה השמימית החיצונית ביותר; (ג) גוף הספֵרה הזאת. באופן דומה נובעים מפעולותיו השכליות של השכל השני – שכל שלישי, נפש אחרת של ספֵרת כוכבי השבת, וגוף אחר שהוא גוף הספֵרה הזאת. כך ממשיכה תורת ההאצלה של אבן סינא עד האצלת השכל השמימי האחרון שהוא השכל הפועל שממנו נאצל עולם ההווה וההפסד. מהשכל הפועל, “נותן הצורות”, נאצלים החומר הראשון וכל הצורות (ראשית, צורות ארבעת היסודות) ומהם כל הנמצאים תחת השמים. כך מסביר אבן סינא בתחילת תורת הנפש שלו (פרק חמישי):
כאשר היסודות מתמזגים התמזגות מאוזנת יותר, כלומר התמזגות שהיא קרובה יותר לאיזון מזו שהוזכרה לעיל, מתהווים מיסודות אלו ישים אחרים, גם בשל הכוחות של גרמי השמים. והישים הראשונים הם הצמחים.
תורת ההאצלה של אבן סינא משלבת השפעות נאופלטוניות ואריסטוטליות ודומה עקרונית לזו של אלפאראבי. האם באמת האמין אבן סינא בתורה מוזרה זו (מוזרה לפחות בעבור הקורא המודרני)? האם הוא לא הכיר את המטפיזיקה האריסטוטלית ולא הבין שהיא אינה מתיישבת עם תורת האצלה דוגמת זאת של מחבר התאולוגיה? מחסן מהדי, החוקר המוביל בפילוסופיה של אלפאראבי, משיב בשלילה על שאלות אלו בכל הנוגע לאלפאראבי. לכן לדבריו על הקורא הזהיר “להבחין בין מטפיזיקה עיונית לבין מטפיזיקה פוליטית, ולבין פסיכולוגיה עיונית לבין פסיכולוגיה פוליטית”. במילים אחרות, לדברי מהדי – ועל אף טיעוניו החזקים לא כל חוקר מסכים אתו – כוונת המטפיזיקה והקוסמולוגיה הנאופלטונית שאותן מציג אלפאראבי בכתביו הפופולריים היא ליצור מטפיזיקה חלופית המתיישבת טוב יותר עם האמונה האסלאמית, כלומר לא מטפיזיקה אמתית אלא “מטפיזיקה פוליטית”. קשה להגדיר מטרה פוליטית בתורת ההאצלה של אבן סינא, וטיעונים חשובים של מהדי בעניין אלפאראבי אינם תקפים בעניין אבן סינא. סביר יותר לראות את תורת ההאצלה של אבן סינא כרכיב אחד בסינתזה המרכזית שלו בין אריסטוטליות לנאופלטוניזם, שהיא מטרה עיקרית של הפרויקט המטפיזי שלו. יולס ינסנס, במחקר המבוסס על המונחים השונים להאצלה וחידוש העולם באבן סינא, מעלה כי אבן סינא האמין הן בהאצלה הן בחידוש העולם יש מאין. כוונתו הייתה לשלב מטפיזיקה של ההכרח עם מטפיזיקה של האפשרות, כלומר האצלה עם חידוש העולם. ינסנס מבחין אצל אבן סינא ב”נטייה ברורה לתרגם את נתוני דת האסלאם לתאוריה פילוסופית אמתית”. ינסנס רואה בכך הסבר לפופולריות של אבן סינא בקרב המוסלמים במזרח ובמערב. הוא מדגיש את ההבדל בין הנאופלטוניזם של אבן סינא לבין המסורת הנאופלטונית, ומסביר זאת הן בעובדה שאבן סינא ראה את עצמו חלק מן המסורת האריסטוטלית, הן בשיקולים אסלאמיים. עם זאת, כפי שינסנס מציין, תיאור תורת ההאצלה של אבן סינא סובל מאי-עקיבות ושורר חוסר ודאות באשר לפרטיה.
דוגמה השנייה לתורתו המעורפלת של אבן סינא היא התייחסותו לחידוש הנפש הרציונלית בזמן. הכול מסכימים כי לפי אבן סינא מיד עם היווצרות גוף אנושי באה למציאות נפש רציונלית אינדיווידואלית. ואולם, אין זה ברור כיצד מתרחש התהליך. אבן סינא כותב שמציאותה של הנפש נובעת מ”סיבות נפרדות”, כלומר משכלים שמימיים. כוונתו כנראה בעיקר לשכל הפועל, אחרון השכלים השמימיים. במאמר שכתב מיכאל מרמורה, אחד החוקרים המובילים בפילוסופיה של אבן סינא, שהתפרסם בעת כתיבת הדברים הללו, אפשר להבין שאפילו בעניין התורה המפורסמת הזאת יש שאלות שאין עליהן מענה חד-משמעי; למשל: מהו תפקידה המוגדר של הנפש השמימית (או הנפשות השמימיות) בחידוש הנפש הרציונלית האינדיווידואלית? מדוע הנפש האנושית האינדיווידואלית אינה נאצלת מן השכל הפועל בדיוק כפי שנאצל השכל הפועל מן השכל הנפרד הקודם לו? כיצד השפיעו הגרמים השמימיים על הגופים בעולם התחתון הזה? כיצד השפיעו נפשות הגרמים השמימיים על נפשות העולם הזה? מה הקשר בין כל זאת לבין השראה נבואית? מה ההבדל בין המונחים “שכל הכול” (עַקְל אלכֻּל) לבין “השכל הכללי” (אלעַקְל אלכֻּלִּי) ובין המונחים “נפש הכול” (נַפְס אלכֻּל) לבין הנפש הכללית (אלנַפְס אלכֻּלִּיַּה)? האם אבן סינא משתמש במונחים הללו בעקיבות? מרמורה מציע תשובות לכל השאלות הללו ומדגיש שלמרות אי-הוודאות הנוגעת לפרטי תאוריית חידוש הנפש הרציונלית האינדיווידואלית בזמן, התאוריה הכללית מוכרת היטב לחוקרי אבן סינא.
האם ההוגים האסלאמיים בימי הביניים הבינו היטב את אבן סינא? קשה להשיב על השאלה הזאת כשאין הסכמה כללית בין החוקרים המודרניים בסוגיות מסוימות. למשל, האם אבן סינא האמין בידיעת האל את הדברים הפרטיקולריים (ראו להלן פרק שמיני)? האם, כפי שינסנס טוען, הוא האמין באופן מסוים בחידוש העולם יש מאין? אבו חאמד אלגזאלי (1058–1111), המֻתַכַּלִּם (התאולוג) הגדול, מיסטיקן צופי ואולי הוגה הדעות המוסלמי המפורסם ביותר והנכבד ביותר בימי הביניים, סבר שהוא הבין את אבן סינא ואף הביע את הערכתו כלפיו כפילוסוף. אלגזאלי האשים את אבן סינא, את אלפאראבי ופילוסופים אסלאמים אחרים בכפירה בשל שלוש סיבות: הם לא האמינו בחידוש העולם (יש מאין); הם לא האמינו שהאל יודע פרטים (להבדיל מכללים); הם הכחישו את תחיית המתים.
אלגזאלי בחיבור האוטוביוגרפי הפודה מן התעייה והטעות מספר כי למד פילוסופיה בכוחות עצמו כאשר היה בשנות השלושים לחייו כדי להבין היטב את תפיסת העולם שאותה ביקש להפריך.
וידעתי בוודאות, שלא יוכל איש לעמוד על פגמי מדע מן המדעים, אלא אם כן העמיק לחקור בו עד כי ידיעתו ביסודותיו תשווה לידיעת הבקי שבמומחים בו, ואפילו יעלה עליו בידיעתו ויתרומם מעל לדרגתו עד אשר יחדור למעמקים ולמעקשים אשר לא עמד עליהם אותו בקי. ואז, רק אז, ייתכן שדיבורו על פגמי המדע הזה יש בו אמת… הבנתי, כי הלוחם באסכולה, אשר לא יבין אותה ולא ירד לעומקה – כמוהו כיורה במו אופל.
אלגזאלי החשיב את אלפאראבי ואת אבן סינא כפילוסופים האסלאמים הטובים ביותר וכיורשים המהימנים ביותר של הפילוסופיה והמדע היווניים. אל אבן סינא הוא מפנה את רוב חצי ביקורתו. ההאשמה כי הפַלַאסִפַה אינם מאמינים בכך שהאל יודע את הפרטים בעולמנו הייתה חמורה במיוחד. מטענה זו משתמע שהאל אינו יכול לשלוח נביא ולגלות לו את החוק האלוהי, הוא אינו יכול לדעת מי מציית לחוק וחי חיי צדק ומי לא, הוא אינו יכול להעניש ולגמול חסד; נוסף על כך הוא אינו יכול להשגיח על ברואיו והוא אינו יכול לשמוע את תפילות המאמין. אלגזאלי כאמור סבר כי אבן סינא שולל מן האל את ידיעת הפרטים. האם צדק בביקורתו? השקפתו של אבן סינא (שלא תמיד הובנה כהלכה) על ידיעת האל מוצגת בפרק השמיני. תפיסתו של אבן סינא בסוגיה זו עמומה. כדאי לעיין בחיבורו על אודות מהות התפילה (ראו להלן פרק עשירי) ולהיווכח אם דבריו שם שופכים אור על השקפותיו האישיות בעניין ידיעת האל.
ההאשמות שהשמיע אלגזאלי איימו על עתידה של הפילוסופיה בקרב הקהל האסלאמי, ובסופו של דבר המיתו את המסורת הפילוסופית האריסטוטלית שייסד אלפאראבי. לאחר מותו של אבן רשד, שניסה לשווא לנטרל את האשמותיו של אלגזאלי, המוסלמים כמעט שלא קראו את כתביו ואת כתבי אלפאראבי ואבן באג’ה. בעיקר בולט חששם לצטט מלומדים אלו. עם זאת תורתו של אבן סינא, ששימש כאמור המטרה הראשית לחִציו של אלגזאלי, המשיכה לעורר עניין רב בקרב הוגי הדעות האסלאמים והם המשיכו ללמוד ולפרש את כתביו כנראה בזכות תורותיו הדתיות והמיסטיות.
אבן ח’לדון, ההיסטוריון הגדול בן המאה הארבע עשרה, היה אחד ההוגים האסלאמים המאוחרים שהעריך את אבן סינא כפילוסוף רציונליסטי וכנציג האריסטוטליות האסלאמית. הוא מנה אותו “בין [ארבעת] גדולי המלומדים במדעי הפילוסופיה בקרב האסלאם” ובין “ראשי חכמי האסלאם”, וציין את תרומותיו ללוגיקה, למתמטיקה, לגאומטריה, לאסטרונומיה, לפיזיקה ולמטפיזיקה. הוא כינה את ספר הריפוי של אבן סינא “החיבור המקיף ביותר” בפיזיקה. אך הערכה זו שהובעה כלפי אבן סינא כפילוסוף רציונליסטי הייתה יוצאת דופן, ושיקפה את נטיותיו הפילוסופיות האישיות של אבן ח’לדון עצמו, מפני באותה תקופה הפילוסופיה היחידה שהתקיימה בקרב הקהילה האסלאמית הייתה מבוססת על השילוב בין כַּלַאם (תאולוגיה), מיסטיקה ופילוסופיה.
השפעתו של אבן סינא על המחשבה היהודית בימי הביניים
סוגיית השפעתו של אבן סינא על המחשבה היהודית בימי הביניים מורכבת משתי שאלות: הראשונה, באיזו מידה השפיעו כתביו בערבית על הוגים יהודים? השנייה, באיזו מידה השפיעו כתביו המתורגמים לעברית על ההוגים? השאלה הראשונה נוגעת להוגים שקדמו לרמב”ם, לרמב”ם עצמו (1138–1204) ולכמה הוגים שבאו אחריו; ואילו השנייה מתייחסת רק להוגים שלאחר הרמב”ם.
מפתיע שמאז תקופתו של אבן סינא ועד המחצית השנייה של המאה השתים עשרה רק פילוסופים ותאולוגים יהודים מעטים גילו עניין רב באבן סינא או בכל פילוסוף אסלאמי אחר שאפשר לזהותו כנמנה עם המסורת הפאראבית של פַלְסַפַה. אחד המעטים שהכיר היטב את הפילוסופיה של אבן סינא היה ר’ יהודה הלוי. ספרו הכוזרי מותח בחלקו ביקורת על הפילוסופיה האריסטוטלית של הפילוסופים האסלאמים. שלמה פינס הראה שתיאורו של יהודה הלוי את השקפות הפילוסופים בכוזרי מתבסס על עמדותיהם של אבן סינא ואבן באג’ה, אך איננו יודעים כמעט דבר על פילוסוף יהודי אחר בימי ר’ יהודה הלוי שהושפע מן הפילוסופים האסלאמים הללו. חברו הצעיר של הלוי אברהם אבן עזרא (ראב”ע; 1089–1167) הושפע מכמה מכתבי אבן סינא, למשל בהתייחסותו לידיעת האל את פרטי הדברים והאבחנה בין מחויב המציאות לבין אפשרי המציאות. אך מדובר ביוצא מן הכלל ומכל מקום כמעט שאי-אפשר לסווג את ראב”ע כפילוסוף במתכונת הפַלַאסִפַה. יוסף אבן צדיק, היה גם הוא מודע לאבחנתו של אבן סינא בין מחויב המציאות לבין אפשרי המציאות, אך גם אותו, אפילו פחות מראב”ע, אי-אפשר לסווג כפילוסוף הנמנה עם הַפַלַאסִפַה. כך כותב שלמה פינס בעניין הלוי: “הוא התרשם עמוקות ממנו [מאבן סינא], וייתכן שניסה, למרות הביקורת על הפילוסופיה… להתאים את רעיונותיו שלו… לפחות במידה מסוימת” למסגרת של אבן סינא. אין ספק שהלוי הכיר את כתבי אבן סינא ולעתים ציטט אותו, אך גם הוא לא נמנה עם אסכולה זו.
נוכל אפוא לומר בוודאות שאבן סינא היה מוכר להוגים יהודים בספרד, וזכה לתגובות ולביקורות מצדם, לכל המאוחר משנות השלושים של המאה השתים עשרה, התקופה שבה השפיע על הלוי ועל ראב”ע. כמה מלומדים שיערו שאבן סינא השפיע על הוגים ספרדים-יהודים מוקדמים יותר שחיו במאה האחת עשרה, למשל יצחק אבן גיאת, שלמה אבן גבירול ובחיי אבן פקודה. אך אין עדות חד-משמעית להשפעת אבן סינא על המחשבה היהודית לפני תקופת הלוי וראב”ע.
ההוגה היהודי הראשון שאפשר להגדירו חסידו של אבן סינא הוא אברהם אבן דאוד (1110–1180), מחבר האמונה הרמה, החיבור היהודי האריסטוטלי הראשון. אף ששמו של אבן סינא אינו מוזכר במפורש, אין ספק כי שימש המקור הפילוסופי העיקרי לספרו של אבן דאוד, וכי אבן דאוד שואב ממנו רבות בעיסוקו בנושאי יסוד כמו האל והנפש האנושית. זמן קצר לאחר פרסום ספרו של אבן דאוד, האפיל עליו ספר יהודי אחר המעוגן בפילוסופיה ובמדע האריסטוטליים, מורה הנבוכים לרמב”ם. סוגיית השפעתו של אבן סינא על הרמב”ם סבוכה. ברור שהרמב”ם העריך את אלפאראבי יותר מאשר את אבן סינא. במכתב מפורסם שכתב בשלהי חייו לשמואל אבן תיבון, מתרגמו לעברית של מורה הנבוכים, המליץ הרמב”ם אילו פילוסופים ראויים לקריאה ואילו אינם ראויים לכך. הוא שיבח ביותר את אלפאראבי, את אבן באג’ה ואת אבן רשד. השבח לאבן סינא מסויג: “וספרי עלי אבן סינא, אף על פי שיש בהם דיוק טוב ועיון דק, אינם כספרי אבו נצר אלפאראבי, אבל ספריו מועילים, והוא גם כן איש שראוי לך להתעסק בדבריו ולהתבונן בחיבוריו”. הערכה זו של אבן סינא אינה מופיעה בסמיכות לשבחים המורעפים על שאר הפַלַאסִפַה, אלא מובאת ממש בסוף המכתב, כמעין “נזכרתי בסוף”. עם זאת, העובדה שהמכתב מסויג בשבחיו להוגה מסוים, או אפילו אינו מזכירו כלל, אין פירושה שההוגה לא השפיע על הרמב”ם אלא אולי שהרמב”ם לא ביקש להסב תשומת לב לאותו הוגה או לעודד את הקורא לפנות לכתביו.
כיום מקובל להעריך – במידה רבה הודות לפינס – כי השפעת אבן סינא על הרמב”ם במורה הנבוכים גדולה יותר מכפי שמשתקף בשבח המסויג במכתב לאבן תיבון ומן העובדה שהוא אינו מוזכר כלל במפורש במורה. נראה כי הרמב”ם, כמו אבן רשד הביקורתי מאוד כלפי אבן סינא, סבר כי אין ללמוד מדע אמתי – כלומר אריסטוטלי – מאבן סינא. מדע כזה יש ללמוד מחיבוריו של אריסטו, המפורשים ומוסברים על ידי אבן רשד ועל ידי הפרשנים היוונים הגדולים – אלכסנדר מאפרודיסיאס ותמיסטיוס – לצד חיבוריהם של הפילוסופים הגדולים, אלפאראבי ואבן באג’ה. כיצד אפוא משתלב אבן סינא במפעלו של הרמב”ם? ומאילו בחינות מועילים כתביו?
פינס הראה שאבן סינא השפיע על הרמב”ם בתחומים הבאים: בתיאור האל כמחויב המציאות, שמציאותו זהה למהותו; בתאולוגיה השלילית של הרמב”ם; בהיבטים מסוימים בתאוריית הנבואה; ואולי גם בתפיסתו בעניין עבודת האל השכלית. זאב הרוי הראה כי הרמב”ם סבר שההוכחה המטפיזית של אבן סינא לקיום האל תלויה בהנחה הבלתי מוכחת בדבר נצחיות העולם. נראה אפוא – אם כי הרמב”ם לא כתב זאת במפורש – כי הוכחתו המטפיזית של אבן סינא אינה בגדר הוכחה של ממש. עם זאת הרוי סבור שדווקא משום שבתחום המטפיזיקה אין, לדעת הרמב”ם, הוכחות דמונסטרטיביות, הוא נמשך אל הספקולציות המטפיזיות של אבן סינא ש”ייצגו את המטפיזיקה האינטליגנטית והנעלה ביותר”. מבחינת הרמב”ם, טוען הרוי, “אין כלל טעם לנסות ולהשתמש במתודולוגיה פילוסופית קשיחה בעת שדנים בסוגיות מטפיזיות”. בתחומי המטפיזיקה או התאולוגיה, שבהם המדע האריסטוטלי מאבד את יתרונו, אפשר אפוא להשתמש בדברי אבן סינא. הרוי מסכם כי הרמב”ם פנה למטפיזיקה של אבן סינא משום שהיא “כיוונה את המחשבה בצורה היעילה ביותר לעבר ידיעת הבלתי נודע”. קביעה זו תואמת יפה את דברי פינס ששיטתו של אבן סינא “הולמת יותר את ההרגשה הדתית … ובלי ספק גם את הדת כמות-שהיא, כפי שנתפסה בימי הביניים, מאשר תורת האריסטוטלים האורתודוכסיים”.
לפני כמה שנים טענתי שאבן סינא שימש כנראה המקור הישיר לשימושו הבלתי שגרתי של הרמב”ם במושג הערבי עִשְׁק (חשק) לאהבת האל (מורה נבוכים ג נא). במאמר שיראה אור בקרוב אני טוען – בעקבות פינס – שדיונו של אבן סינא בתפילה החיצונית, כלומר בתפילה הריטואלית, ובתפילה הפנימית – שהיא בעבורו עבודת האל האמתית – השפיע על דיונו של הרמב”ם בשאלות התפילה והעבודה השכלית. השפעות מסוג זה אינן מפתיעות. אבחנות אלה מחזקות אפוא את הטענה כי אף על פי שהרמב”ם עשה שימוש מועט בגרסתו של אבן סינא בכל הנוגע לפיזיקה האריסטוטלית, הרי שהגיגיו של אבן סינא העוסקים במישור האל וביחסי האדם והאל, היו בגדר רמיזות ומדריכים מועילים בעבורו במקומות שבהם לא יכול היה לצעוד על קרקע מוצקה של הוכחות דמונסטרטיביות.
האריסטוטלים היהודים שקמו לאחר הרמב”ם – ללא ספק בהשפעת הרמב”ם ואבן רשד – גילו עניין מועט באבן סינא ורק מעטים מאוד מחיבוריו תורגמו לעברית. לדידם אבן סינא היה אמנם הוגה אריסטוטלי, אך הוא לא נחשב אמין. גדול המתרגמים של טקסטים מדעיים מערבית לעברית, קלונימוס בן קלונימוס, הבחין בין אבן סינא לבין “חשובי הפילוסופים” – אלכסנדר מאפרודיסיאס, אלפאראבי, אבן באג’ה ואבן רשד. אבן סינא לעתים קרובות מדי “נטה מעט מדרך אריסטו”, וכנראה שלא יכול היה לשמש מדריך ראוי למבקש להתעמק בהגותו של היווני. לביקורת זו היו שותפים מלומדים אריסטוטלים דוגמת רבי לוי בן גרשום ויוסף אבן כספי, וגם הם לא השתמשו בכתביו המדעיים של אבן סינא. כאשר פילוסופים אריסטוטלים כמו יצחק אלבלג, משה נרבוני ומשה בן יהודה התייחסו לתפיסותיו של אבן סינא, כפי שהציגן אלגזאלי בכוונות הפילוסופים, הם עשו זאת רק כקרש קפיצה להוראת המדע האריסטוטלי של אבן רשד.
ואף על פי כן מתברר בהדרגה יותר ויותר כי הפילוסופיה והמדע של אבן סינא השפיעו על הלך המחשבה בעידן שלאחר הרמב”ם. במאה השלוש עשרה מלומדים יהודים כגון שמואל אבן תיבון ושם טוב פלקירא למדו את תורותיו של אבן סינא וציטטו בחיבוריהם העבריים קטעים מכתביו הערביים. הלל בן שמואל מוורונה ציטטו מן התרגומים הלטיניים. מבין המחברים היהודים הכותבים ערבית, אבן סינא השפיע בבירור על משה הלאווי במאה השלוש עשרה ועל יוסף אבן וקאר במאה הארבע עשרה. כמה מהוגי הדעות היהודים בתקופה הזאת שעיינו בכתבי אבן סינא סברו שהגותו מתיישבת דווקא טוב יותר עם הדת בהשוואה להגותם של פַלַאסִפַה אחרים. היו גם כאלו – כמו שם טוב פלקירא – שהעדיפו את הפילוסופיה של אבן רשד, אך הכירו בערכו של אבן סינא. כאמור רק מעטים מחיבוריו תורגמו לעברית, פרט לחוקת הרפואה ולכתבי רפואה אחרים וכמה פסקאות מכתביו שצוטטו בידי אבן תיבון, פלקירא וכמה אחרים. מתרגמו העיקרי של אבן סינא היה טודרוס טודורסי, שבאנתולוגיה שלו לכתבים פילוסופיים מתורגמים (המתוארכת ל-1343), כלל פסקאות על אודות הפיזיקה והמטפיזיקה מספר ההצלה וכמה פרקים ופסקאות מספרים אחרים של אבן סינא. מאורו זונטה טוען שעניינו של טודורסי באבן סינא, וכן של הוגים נוספים שנזכרו לעיל, נבע הן מאי-היכולת ליישב בין היהדות לבין האריסטוטליות הקשוחה של אבן רשד, הן מן התחושה שהפילוסופיה של אבן סינא תואמת טוב יותר את היהדות המסורתית.
נראה שתרגומו של טודרוס להצלה של אבן סינא לא זכה לפופולריות ולא עורר השפעה רחבה. הוא נשתייר בימינו רק בשני כתבי יד. דב שוורץ הראה כי החוג הפילוסופי של פרשני אברהם אבן עזרא שפעל בספרד הנוצרית במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה, אימץ כמה מתפיסותיו של אבן סינא, אך יש רק עדות מועטה לכך שחברי החוג הכירו את כתבי אבן סינא ממקור ראשון. ייתכן שחלקם אף לא ידעו שהיה זה אבן סינא שניסח את הקביעות שאימצו. סביר לכאורה להניח שתמצית קצרה של הפילוסופיה של אבן סינא, כמו בכוונות הפילוסופים של אלגזאלי, הייתה מוכרת להם, אך אין ראיות ברורות לכך שלמדו את הטקסט הזה. למעשה, העיבוד של אלגזאלי לכתבי המדע והלוגיקה של אבן סינא זכה לפופולריות רבה בתרגום עברי רק במאות החמש עשרה והשש עשרה, כאשר נלמד כחלופה למדע האריסטוטלי של אבן רשד.
חסדאי קרשקש (1340–1410), שחיבר בסוף המאה הארבע עשרה ביקורת מהפכנית על הפיזיקה האריסטוטלית, היה אולי היהודי הראשון שלמד ביסודיות את חיבורו של אלגזאלי כוונות הפילוסופים בתרגומו העברי כחלופה לפיזיקה של אבן רשד. קרשקש העריך את אבן סינא ואת אלו שהושפעו מרעיונותיו כמו אלגזאלי ואבן דאוד. בדרך כלל העדיף את גרסתו של אלגזאלי לרעיונותיו של אבן סינא על פני המקור, אולי משום שהטקסט של אלגזאלי היה בעבורו נגיש יותר ומוכר יותר מאשר כתבי אבן סינא, אך גם בשל ניסוחיו הפשוטים והבהירים של אלגזאלי. לאחר קרשקש, במאה החמש עשרה, הפך כוונות הפילוסופים לטקסט הפילוסופי הפופולרי ביותר בעברית. דווקא באמצעות חיבור זה ובאמצעות ביקורתו הנוקבת של אלגזאלי על הפילוסופיה ועל התאולוגיה של אבן סינא בהפלת הפילוסופים, ולא באמצעות התרגומים הספורים לעברית של כתבי אבן סינא, התוודעו היהודים למכלול תורותיו של אבן סינא.
תיאור קצר זה של השפעת אבן סינא על המחשבה היהודית שלאחר הרמב”ם מתייחס להשפעתו במערב. במזרח – במצרים, בתימן ובארצות נוספות – גילו עניין מועט במסורת הפילוסופית של הפַלַאסִפַה במאות השלוש עשרה עד השש עשרה. הפילוסופיה שלהם סטתה מאוד מן התפיסה האריסטוטלית, והייתה מעורבת במיסטיקה ובאזוטריקה. אם היה פילוסוף מוסלמי שהשפיע בתקופה זו על ההוגים היהודים במזרח, הרי שהיה זה אבן סינא. פול פנטון הבחין שכמה מן “החיבורים הצופיים” של אבן סינא הועתקו באותה תקופה באותיות עבריות. מה שקסם להם לא היה המדע של אבן סינא, אלא תורותיו המיסטיות יותר.
השפעת אבן סינא על החשיבה הסכולסטיקאית
הפילוסוף האסלאמי המוכר ביותר והמתורגם ביותר ללטינית בקרב הסכולסטיקנים הנוצרים היה ללא ספק אבן רשד. הוא היה כאמור הפרשן החשוב ביותר במערב, המפתח להבנת כתבי אריסטו. לאחר אבן רשד היה אבן סינא הפילוסוף האסלאמי המשפיע ביותר בקרב הסכולסטיקנים. השפעתו הרבה ביותר הייתה בתחומי הפסיכולוגיה והמטפיזיקה, באמצעות התרגומים ללטינית של הריפוי (בשם Sufficientia), אם כי גם החלקים העוסקים בלוגיקה ובמדע הטבע בריפוי תורגמו ללטינית והיו מוכרים היטב אף הם. המדע והפילוסופיה של אבן סינא היו ידועים גם בזכות תרגומים לטיניים של חיבורים אחרים שלו, וכן באמצעות כוונת הפילוסופים והפלת הפילוסופים לאלגזאלי. כאמור, חיבורו הגדול של אבן סינא ברפואה, חוקת הרפואה, זכה לפופולריות רבה באירופה באמצעות תרגומו של גררדוס מקרמונה, ועד מהרה הפך לטקסט הבסיסי באוניברסיטאות שלימדו רפואה.
הגותו של אבן סינא החלה להשפיע על הסכולסטיקנים בשלב מוקדם – כבר מסוף המאה השתים עשרה – והמשיכה להשפיע במלוא עוצמתה במשך רוב המאה השלוש עשרה, שבמהלכה קנתה לה אחיזה בקרב סכולסטיקנים לטינים חשובים דוגמת דומיניקוס גונדיסאלינוס (הראשון שהשתמש בחומר מתוך הפסיכולוגיה של אבן סינא), ג’ון בלנד, גיום מאוורן, ז’אן מלה רושל, אלברטוס מגנוס, רוג’ר בייקון, תומס אקווינס, הנרי מגנט, סיז’ר מברבנט ויוהנס דונס סקוטוס. כאמור השפעתו הישירה של אבן סינא על הוגים אלו התמקדה בפסיכולוגיה ובמטפיזיקה, אך היא השתרעה גם על פני הלוגיקה, הפיזיקה והתאולוגיה. מחקרים חדשים הצליחו במידה רבה להגדיר ולהבהיר את הטבע ואת היקפיה המדויקים של השפעה זו. כדי להבין את אריסטו, הסכולסטיקנים נועצו בכתבי אבן רשד. אבן סינא קסם להם במיוחד הודות לחופש האינטלקטואלי שלו. לעתים קרובות סטה בכוונה תחילה מאריסטו והציג את הפילוסופיה האישית שלו – תורות פסיכולוגיות, מטפיזיות ותאולוגיות שאפשר היה, בזהירות ובתבונה, לשלב עם עיקרי האמונה הנוצרית.
חשיבותו של אבן סינא כיום
סקרנו את השפעותיו הרבות של אבן סינא על הפילוסופיה האסלאמית ועל הפילוסופיה היהודית והנוצרית בימי הביניים. מהי חשיבותו בעבורנו כיום? ראינו שלפעמים תורותיו קשות להבנה ואפילו סובלו מאי-עקיבות. בהחלט יש דברים בהן שאפילו חוקרים מצטיינים אינם מבינים עדיין. אולם, למרות הקושי של תורותיו ולמרות הביקורת שממנה סבלו, אבן סינא היה הפילוסוף החשוב ביותר, הנכבד ביותר והמפורסם ביותר בעולם האסלאם. היו לו רעיונות מקוריים ומקסימים שהשפיעו על הוגי דעות לא רק באסלאם אלא גם בפילוסופיה היהודית ובפילוסופיה המערבית. הוא דמות חשובה ומרתקת בתולדות הפילוסופיה, ויש מה ללמוד מחוכמתו גם כיום.
ביקורות ועוד
“…הפילוסופיה של אבן סינא לא עושה שום הנחות: היא קשה, סבוכה ומוזרה, ומלאה בטרמינולוגיה טכנית מסורבלת שמתכתבת עם מסורת שלמה של פרשנות אריסטוטלית. למרבה המזל, ההוצאה העברית עשתה ככל האפשר כדי לסייע לקורא ההדיוט בצליחת הכתבים. לא כל יום נתקלים בסטנדרטים באלה של עריכה מדעית, וההשקעה העצומה ניכרת בכל פרט – בחירת עורך מדעי נפרד לכל פרק ופרק, מבואות מפורטים, תרגום מוקפד, הערות מרחיבות, ולא פחות מארבעה מפתחות (ביבליוגרפיה, מפתח שמות, מפתח נושאים ומילון מונחים קצר עם המקבילות בערבית ובאנגלית). אם מוסיפים לכל האמור את העובדה כי רובם המכריע של הכתבים מעולם לא ראה אור בעברית, מקבלים ללא ספק את אחת מהתוספות המשמעותיות והמבורכות ביותר בשנים האחרונות לארון הפילוסופיה המקומי.”
מיקי אנגל | Time out תל-אביב, 25 ביוני 2009
עמירה ערן | עיון, נ”ח (58), אוקטובר 2009
בימים אלו יצאה לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת תל-אביב ‘אנתולוגיה לכתבי אבן סינא’ בעריכתו של שמואל הרוי ובתרגומה של אביבה שוסמן. יש לברך על היוזמה החשובה הזאת, שיכולה הייתה לתת את פריה רק תודות לטיפוח צמוד וסועד של השותפים למפעלי ענק אלו, ומתוך הוקרה לפילוסופיה בלבוש דתי.
‘האנתולוגיה לכתבי אבן סינא’ הוא ספר חשוב ביותר. לראשונה מוגש לקורא העברית מבחר עשיר ומרתק של כתבי אבן סינא בשפתו. התרגומים לאנגלית ששירתו עד כה את חוקרי אבן סינא תורמים גם לנגישותו של התרגום לעברית. האנתולוגיה הנה מפעל של מספר שותפים, שהעורך הראשי, שמואל סטיב הרוי, מנצח עליו. הוא שהפקיד על כל אחד מפרקי הספר עורך מדעי נפרד. מהלך נבון זה ערב לכך שהתרגום ישקף בצורה מהימנה, קליטה ואחידה את תורתו של אבן סינא המנוסחת גם במקור בלשון מעורפלת, במבעים ארוכים, המשתלשלים זה מזה ויוצרים מבוך סילוגיסטי. אך התרגום לעברית הוא רק אחד מיתרונותיה של האנתולוגיה. השני הוא השימושיות של המידע האצור בה על אודות הכתבים הלקוטים בה. והשלישי הוא העדכון הקפדני של גישות המחקר לנושאיה.
העורך הראשי, המלמד פילוסופיה מוסלמית באוניברסיטת בר-אילן, מודה במבוא שהוא ותלמידיו הרגישו בחסרונה של אנתולוגיה כזו. ואמנם, שיקוליו בבחירת הקטעים מתוך הגותו העשירה של אבן סינא, ודברי הביאור שלו בפתח כל פרק, מקלים על הבנת הפילוסופיה המסובכת של אבן סינא. הערותיו המלומדות ממלאות חסך ניכר, הנגרם מפיזורה של הפילוסופיה של אבן סינא ומשחיקת ההערכה לעומק השפעתה על ההגות המערבית בכלל ועל ההגות היהודית בפרט בידי הפילוסופיה של אבן רשד עוד מימי הביניים. השיטתיות ניכרת היטב גם בשיקולים הדידקטיים בעריכת הספר. ‘האנתולוגיה לכתבי אבן סינא’ כוללת תרגומים לעברית של חיבורים שלמים, כדוגמת ה’אוטוביוגרפיה’, ה’איגרת על האהבה’, ‘איגרת הציפור’ והאיגרת ‘על אודות מהות התפילה’. נוסף עליהם מוקדשים פרקי הספר לדיונים שהקנו לאבן סינא את המוניטין שלו כגדול הפילוסופים, הלקוחים מתוך חיבורו עצום הממדים ‘הריפוי’ (אל-שפאא), מהנוסח המקוצר ‘ספר ההצלה’ (כתאב אל-נג’אה’), ומספרו הָאָפִיל והאפלולי ‘רמיזות והערות’ (אלאִשאראת ואל-תנביהאת). נראה שהקורא היה אסיר תודה לעורך לוּ ציין את ההקבלות בין אל-שפאא לאל-נג’אה’, כשהן חלות על יחידות ארוכות (כמו למשל בשלושת הפרקים של הדיון בנבואה בפרק התשיעי בספרנו (שפאא, מטא’, מאמר 10 , עמ’ 370358 ; נג’אה’, אלהיאת, עמ’ 308299 ), כפי שאמנם נהג בפרק הדן בהישארות הנפש (שפאא, מטא’, מאמר 9, עמ’ 357347 ; נג’אה’ עמ’ 298291 ).
חלק ניכר מהשיח הפילוסופי שיצר אבן סינא מתפרנס מהדיאלוג עם כתבי הקודש. הקורא בן זמננו עלול לחוש שהשאלות שהעסיקו מאוד את אבן סינא אינן כלל מעניינו, אך הרלוונטיות של הספר וחוסנו יונקים מעמידותה של המטאפיסיקה לשִׁניֵ הזמן ומהרלוונטיות של הרציונליות לבקשת משמעות.
אבן סינא הטמיע את ההבחנה בין חומר לצורה ובין כוח למימושו ביחסו של האל לעולם, והמיר את המטבע הנפוץ של בורא ונברא בהבחנה מתוחכמת בין הימצאות being) ) הכרחית לבין הימצאות קונטינגנטית, ובין מחויב המציאות ( existence ) מצד עצמו לבין מחויב המציאות מזולתו. הזיווג הכובש שיצר בין מימוש האושר הפילוסופי, הנובע מידיעת האמת הנצחית, לבין ההבטחה הדתית להישארות הנפש כיודעת וכנצחית, הוצג על ידי אלגזאלי כסלע המחלוקת בינו לבין פרשני כתבי הקודש.
בעיקרו של דבר, חידושיו של אבן סינא נוגעים בראיית השכל כפסגת האהבה וכשפתה של אלוהות אוהבת ונאהבת עד בלי די. הערצת השלמות והכיסופים למימוש מעניקה יתרון לקבוע על פני המשתנה, לעצמותי על פני המקרי ולמוגדר על פני הפרוץ. היא מייתרת את היחס הרצוני הניזון משבירת החוקיות.
הספר פותח בביוגרפיה של אבן סינא (פרק ראשון), שתועדה בידי תלמידו ובן לווייתו. הוא ממשיך בחלוקה של המדעים השכליים (פרק שני ושלישי), במקומו של ההיגיון בהגות ששיאה קרבה שכלית אל האל (פרק רביעי), וטיבה של ההוכחה הלוגית המכרעת (המופת). בשלושה פרקים אלה קנה הקורא כלים להבנת תמונת עולמו של אבן סינא, הנשלטת על ידי שכל מוחלט. כשברשותו חוקי הדקדוק של השפה השכלית של אבן סינא הוא מסוגל עתה לפלס את דרכו בנתיבים המטאפיסיים.
הפרק הבא שבאנתולוגיה מוקדש לדיון הארוך בנפש (פרק חמישי). בספרנו, כמו גם בספר ‘ההצלה’ שממנו הוא לקוח, ממוקם הדיון בנפש אחרי הלוגיקה ולפני המטאפיסיקה. כך מנהירה האנתולוגיה את מקומו של מדע הטבע בתוך המִשנה כולה. צורות הנפשיוּת אף הן נמתחות מארעיות קיומה של גופניות ללא מודעות (נפש צמחית) ועד לחוסן קיומה של מודעות ללא גוף, ובתוך כך ממחישות את הרצף הקוסמי והאידיאי שבו נטוע מדע הטבע. נמצא שהדיון בנפש מכשיר את הדיון שמוקצה בפרקי הסיום של האנתולוגיה לתכלית האדם; לחיפושו אחר האמת, האושר והעונג העליון (פרק שניים-עשר) ולהישארות הנפש (פרק שלושה-עשר).
הפרקים הבאים באנתולוגיה, הלקוחים מן המאמר הראשון באל-שפאא, מוקדשים למעמד המציאות (ביחס למהות, הפרק השישי) של האל ושל יתר הנמצאים (מחויב המציאות והכרחי המציאות, הפרק השביעי). הם נועדו לחדד את ההבחנה בין מהות למציאות, שמעידה על העיבוד המבריק שעשה אבן סינא לפילוסופיה של אריסטו. הקורא יכול עתה להתלוות לדיון מופשט זה משום שפרקי האנתולוגיה הקודמים שכנעו אותו בוודאותן של מסקנות שכליות ובכמיהתו של כל מופע במדרג הקוסמי לחוש אל קרבתה של המציאות המוחלטת ולבקוע מהגדרת מהותו אל המציאות בפועל.
הכתרת בורא עולם בתואר “מחויב המציאות” מפגישה את הקורא עם חדשנותו של אבן סינא בשאלת ידיעת האל (פרק שמיני) ועם השפה הדתית הייחודית לו. במקום שהאל יהיה אחראי על ההתרחשות, ההתרחשות ממנו והלאה; במקום השלטה תקיפה של כל מה שיכול להיות במציאות, האל הוא מקור התוקף של כל דבר ודבר שיש לו מציאות.
הסוגיה מהי הידיעה האלוהית ואם היא מעל להיסטוריה ולביוגרפיה היא הקו המקשר בין פרק זה לפרק הבא אחריו, העוסק בנבואה ובתורת המדינה (פרק תשיעי). אלפאראבי השתית את הפילוסופיה הדתית על ההבדל בין דת הפילוסופים לבין דת ההמונים. הסמיכות בין הפרק הדן בידיעת האל לבין פרק זה ממחישה לקורא שהמנגנון המסביר את ידיעתו העל-זמנית והכמו-מדעית של הנביא הוא העתק של הדגם שלפיו פועלת הידיעה האלוהית, המרוממת מהיכרות עם מופע פרטי ותלוי זמן. שעה שהמציאות כולה נענית לקוד השכלי, ברי שסוד כוחם של השליט והמנהיג הנבואי טמון בפיצוח הקוד ובהצפנתו מחדש תחת כסות קומוניקטיבית.
העורך הראשי מציג בפתח פרק זה את הגישות השונות והסותרות לגבי הבנת תפקודו של הנביא בחברה שוחרת ידע. הקוטב האחד מצדד בפוליטיות המוחלטת של הנביא, ובהסתרה מכוונת של שפת הפילוסופים תחת מעטה דימויים דו-משמעיים, ובעיקר הטיית האושר האישי שבהתבוננות לעבר הסיפוק ממעשה טוב בין-אישי, ואילו בקוטב המנוגד לו מצדדים חוקרים בני זמננו, המיישרים את הניתוח המחקרי על פי ההבחנה עתיקת היומין בין פשט לדרש ורואים בדמות הנביא שיקוף שכלי של כתבי הקודש. למרות שאפשרות זאת לא הוצגה בפניו, יכול הקורא להסיק בעצמו מעצם קיומו של ידע אינטואיטיבי וספונטני (אליו התוודע בעת הדיון בהיקש המופתי, עמ’ 83 ) את ההסבר הטבעי לתופעת הנביא: “לפיכך חובה שיימצא נביא, חובה שיהיה אדם וחובה שיהיו לו מאפיינים ייחודיים שאינם לשאר האנשים” (עמ’ 232-233).
כשם שחייב להיות מניע בלתי מונע, או סיבה ראשונה בראש השלשלת הסיבתית והקוסמית, כדי למנוע שלשלת אינסופית של תופעות אפשריות ומקריות, כך חייב להיות בראש הנביעה ההיקשית כושר שכלי המאשר את עצמו תוך כדי מימושו, כדי למנוע טענות סיבוביות. אפשר לומר שכדי לשמור על עצמאות השכל, אבן סינא רואה בנביא ישות שכלית אוטונומית. לו אימץ פתרון כמו זה של דקארט אחריו, הייתה הערבות האלוהית לנכונותו של השכל נכרכת בצווארו לעולמי עד וחונקת את קיומו העצמאי. הקיום העצמותי של השכל, שמלבה את התשוקה של בעלי השכל להזדהות עם האמת, מקנה לנביא האמת מעמד על-פוליטי. בזאת מתרוממת הופעתו מעל לשיקולי אתיקה ופוליטיקה מוטי זמן. כשרונו השכלי האינטואיטיבי שבאמצעותו הוא מפענח את ההתרחשויות מרומם אותו מכל אי-ידיעה, שמקורה בהדבקת התופעות למשתנה תלוי זמן.
כחלופה לסיפוק שרווה אדם מרווחה גופנית המושגת ביחסי גומלין בין-אישיים בחיי חברה, מציג אבן סינא את העונג העליון האישי המוחלט, שאליו מגיע אדם עם דיכוי כוחות הגוף. לגאולת הנפש הדתית המשולבת במימוש העצמי הפילוסופי, הנדמה לפרקים כעוטה נופך מיסטי, מוקדשים הפרקים האחרונים של האנתולוגיה.
התוואי הפילוסופי של רכישת הידע, התובע את ההתמסרות המוחלטת של התודעה לאמת הקיימת מחוצה לה, מפורש לעתים מזומנות כהיבלעות מיסטית של האני בנוכחות של הקדושה. אולם גם בגישות רציונליות מובהקות פעילות השכל האנושי הפסיבי מתבססת על דבקותו בשכל האקטיבי הנמצא מחוצה לו. הגלישה מן התחום השכלי המאופק לתחום המיסטי הפרוץ ניכרת באיגרת של אבן סינא ‘על אודות מהות התפילה’ (פרק עשירי) ובקטעים הנרחבים מספר ‘הרמיזות וההערות’ (פרק ארבעה-עשר).
עם דיכוי כוחות הגוף. לגאולת הנפש הדתית המשולבת במימוש העצמי הפילוסופי, הנדמה לפרקים כעוטה נופך מיסטי, מוקדשים הפרקים האחרונים של האנתולוגיה. התוואי הפילוסופי של רכישת הידע, התובע את ההתמסרות המוחלטת של התודעה לאמת הקיימת מחוצה לה, מפורש לעתים מזומנות כהיבלעות מיסטית של האני בנוכחות של הקדושה. אולם גם בגישות רציונליות מובהקות פעילות השכל האנושי הפסיבי מתבססת על דבקותו בשכל האקטיבי הנמצא מחוצה לו. הגלישה מן התחום השכלי המאופק לתחום המיסטי הפרוץ ניכרת באיגרת של אבן סינא ‘על אודות מהות התפילה’ (פרק עשירי) ובקטעים הנרחבים מספר ‘הרמיזות וההערות’ (פרק ארבעה-עשר).
בפרקים האחרונים, שבהם מובאים חיבורים עצמאיים נוספים של אבן סינא, קל יותר לעמוד על היסודות החוזרים בהגותו ועל לכידותה של משנתו. כך למשל, ‘האיגרת על האהבה’ (פרק אחד-עשר), יצירה מרתקת בפני עצמה, מיישמת את ההבחנה הפלוטינית בין אהבה נחותה לאהבה עליונה, כשהיא מחברת בין המנעד הקוסמי האבן סיני לבין סולם האהבה ב’משתה’. באיגרת, כמו בידיעת האל (הפרק השמיני), הכיסופים לדבוק בטוב המוחלט, המונעים מהערצת השכל לאמת, מזכירים את אהבת אלוהים של שפינוזה. אבן סינא ושפינוזה אחריו מאפיינים את האהבה בכך שהיא איננה קיימת כעמדה נפשית ותו לא. לפי שניהם האהבה היא דבקות בדבר האהוב, ויהא זה גוף או תוכן מופשט. כיוון שהאהבה היא נכונות לדבוק באחר, ככל שמושג הערצתה גדול יותר, כך היא נעלה יותר, וככל שהתפיסה מוגבלת יותר, תכניה נחותים יותר. הבהירות השכלית היא שערבה למיצוי ההנאה מפעולת ההכרה. הכרה מוגבלת, התלויה בתפקודם של החושים או בחסדיו והתעמרותו של התוכן הנערג, ממילא אינה ראויה להכיל את האהבה העליונה, והיא נדונה להסתפק בתחליף תפל לדבר המהותי.
עונג האהבה הוא פרי התובנה האריסטוטלית שכל דבר שואף להיות במיטבו. במאמץ לשמר את הדפוס המדעי של הפילוסופיה הדתית ולקיים שיח שכלי שאת חוקיותו ניתן לצפות מראש, מתוחמת התערבותו של האל בעולם בתפיסתם של אבן סינא ושפינוזה לתגובה של סיבה ומסובב. האהבה השכלית היא מיזוג בין אדישות החוקיות האוניברסלית לבין הרצון האלוהי הפרטי.
לסיכום, האנתולוגיה היא ספר יסוד חיוני לכל שוחר דעת. במבוא מונה העורך הראשי את חידושי אבן סינא בתורת ההכרה (לכאן יש לקשור לדעתי גם את תפיסת ההאצלה, שאינה אלא דגם-על של הרציונליות המכירה בעצמה), ואת השפעתו על הוגים יהודיים, ובראשם הרמב”ם. אין לי ספק שהאנתולוגיה תקנה לכל המעיין בה מבט חדש ושקול על תורתו של הרמב”ם ותסייע בידו להכיר את השדה הפילוסופי שהצמיח את הגותו של גדול הפילוסופים היהודיים.
עמירה ערן
האוניברסיטה העברית בירושלים
אנתולוגיה לכתבי אבן סינא
מאת: שמואל הרוי – עורך
עורכי פרקים: מאיר בר־אשר, גבריאלה ברזין, נגה הרטמן, בצלאל מנקין, יאיר שיפמן
תרגום: אביבה שוסמן
עריכת לשון: גלית שמאע
מהדורה ראשונה: יוני 2009
438 עמודים
כריכה: קשה
עיצוב העטיפה: יעל בר־דיין
הספר רואה אור בסיועו
הנדיב של מר יוסף חכמי
Anthology of the Writings of Avicenna
Edited by Steven Harvey
ISBN: 978-965-7241-38-7