על הספר המחברים מתוך הספר ביקורות ועוד עטיפת הספר

אימפרוביזציה

45.00 

עיצוב חדש בישראל מל ביירס

אימפרוביזציה: עיצוב חדש בישראל בעריכת מל ביירס מציע סקירה מקיפה, ראשונה מסוגה, של עיצוב ישראלי בתחום מוצרי הצריכה והמוצרים לבית. כיוון שהעיצוב הישראלי החדש אינו מיוצר ברובו ייצור המוני, נחשפים אליו רק מעטים. זה חבל, כי העיצוב הישראלי החדש הוא מבריק, מקורי, ובעל יכולת אינסופית כמעט לאימפרוביזציות המשלבות את השימושי והמשעשע.

מעצבים ישראלים זוכים בהכרה בינלאומית ובפרסים בתחרויות חשובות. בעולם מגלים יותר ויותר את העיצוב הישראלי. הגיע הזמן שגם בישראל יגלו אותו.

תוכן עניינים:

הקדמה הסוד השמור ביותר מל ביירס
+ פתח דבר, אביעד קליינברג
+ הקדמה הסוד השמור ביותר, מל ביירס
+ עיצוב ישראלי – סיפור הצלחה, שרי פארן
+ מפתח שמות מעצבים
+ שמות מעצבים לפי עמודים בלועזית
+ List of Designers by Page
+ אביזרים
+ אביזרים ומכשירים חשמליים
+ שעונים
+ כלי שולחן
+ ריהוט
+ תאורה
+ איחסון
+ ילדים
+ חפצי נוי
+ חנוכיות
+ מפה ומשם

פתח דבר | אביעד קליינברג
יש משהו מדליק בעיצוב הישראלי החדש. חככתי בדעתי אם להשתמש בלשון הדיבור במשפט הפתיחה של הספר הזה ולבסוף החלטתי שכן – העיצוב הישראלי החדש אינו משעשע או מרנין או משובב נפש; הוא מדליק. למה הוא ”מדליק“? משום שהוא מקורי ומלא דמיון והומור, אבל לא פחות מזה משום שנעדרת ממנו היומרנות המדכדכת המאפיינת חלקים רבים כל כך מן האמנות הישראלית ועוד יותר מזה מן השיח על אמנות ישראלית. העיצוב הישראלי לא מביע מחאה על המצב, לא נוקט עמדה בעניין השטחים, לא מבקר את פרויקט הנאורות ולא מקעקע את הקאנון. אני מוכן להתערב שהשפעתו של דלז על המעצבים מינימלית. העיצוב הישראלי לא מלא באלוזיות לשמות גדולים וגם לא מלא בעצמו. כאשר מעצבים מעצבים כיסא, אפשר לשבת עליו; כאשר הם מכינים חנוכייה מאטבים, אפשר להדליק בה נרות וכאשר הם מכינים מנורה מסיפולוקס, היא מאירה. אותי זה מדליק. אנחנו יודעים למה זה מדליק אותך, אתם אומרים בלבכם, כי אתה היסטוריון. אתם ההיסטוריונים, יש לכם איזו חיבה בלתי מוסברת למציאות. אתם צודקים. בני האדם מתחלקים מלידה להיסטוריונים ופילוסופים. הפילוסופים, כמו שכתב אריסטו בפואטיקה, עוסקים במה שיכול היה או צריך היה להיות. הם אוהבים את השאלות הגדולות ואת ההצהרות המפוארות. ההיסטוריונים עוסקים ”במה שעשה אלקיביאדס ובמה שעשו אחרים לאלקיביאדס“. מה שעשה אלקיביאדס מוגבל במגבלות הזמן והמקום. בכל רגע נתון צריך היה אלקיביאדס (וכל מי שרצה לעשות לו דברים) לומר לעצמו: כל זה טוב ויפה בתיאוריה, אבל האם זה יעבוד במציאות? היסטוריונים מקלקלים תיאוריות גדולות עם פרטים מעצבנים (האם נכון, כפי שטען פוקו, שאנשי ימי הביניים נהגו בחמלה במשוגעים וכי במצבם של אלה חלה הידרדרות דווקא עם בוא הנאורות?-לא ממש. מצטערים).

מעצבים עוסקים במה שעובד (גם) במציאות. הם נדרשים לשמור על קשר הדוק עם צרכנים רבים, צרכנים שגם אם אינם מבינים בתיאוריות של האמנות, הם בעלי חושים אסתטיים. לכאורה, מדובר בחיסרון (הם מתפשרים על ”העקרונות האמנותיים“ שלהם). אני מוצא שזה יתרון-הדיאלוג עם הקהילה (שאינה רק קהילת המומחים, האוצרים וסוחרי האמנות), עושה טוב ליוצר. וטוב גם שיש אנשים שאינם לוקחים את עצמם ברצינות גדולה כל כך.

אבל העיצוב הישראלי אינו רק משעשע. הוא מבטא בצורה מושלמת פן מרכזי מאד באופי הישראלי. הצרפתים קוראים לזה ”בריקולאז‘“. הבריקולאז‘ הוא סוג מסוים של אלתור, הוא אמנות המיחזור היצירתי, הכישרון לייצר דברים משאריות ומעודפים, מהכא ומהתם. יש משהו יפה בבריקולאז‘. הוא מבטא יכולת למחשבה שאינה מקובעת בתבניות סטנדרטיות ונכונות להתאים את עצמך ל“מה שיש“. יש ליכולת הזאת גם פן פחות מלהיב – מה שאנחנו מכנים פארטאץ‘. במקום לבנות כמו שצריך מאלתרים; במקום להכין מראש את מה שצריך, משתמשים במה שיש. התוצאה היא לא פעם ”על יד“. המשקפת שהוכנה משני זוגות משקפיים מגדילה פחות או יותר; המספריים שהוכנו משני סכינים, חותכים איכשהו ועל השולחן שהוכן מארגז ומארבע אלות בייסבול אי אפשר להעמיס יותר מחמישה קילוגרמים – וגם זה בתנאי שמחזקים אותו עם הרבה איזולירבנד. המעצבים החדשים הפיקו את המיטב מן הכישרון האמביוולנטי הזה שלנו. הם יודעים לחבר חיבורים מפתיעים ולעתים מבריקים, אבל גם להקפיד על התוצר המוגמר. החיבורים הפארטאצ‘יים שלהם הם פארטאצ‘יים רק למראית עין. הנטייה הזאת מתבטאת גם באיזה היעדר-גימור מכוון המאפיין חלק מן העיצובים. ישראלים לא אוהבים מוצרים מיופייפים מידי. הם אוהבים משטחים שיש בהם חספוס, טיח שאפשר לראות בו את סימני המברשת, מכונות שבהן הברגים אינם מוסתרים באלגנטיות מתחת למכסים מעוצבים היטב, אלא מכריזים בחוצפה על נוכחותו של היוצר. גם את התכונה הזאת אני אוהב. אני אוהב את הגאווה ביכולת-העשייה, את הצפצוף המשועשע על כללי האסתטיקה הבורגניים הבא יחד עם כבוד לעקרונות היעילות של מעמד הביניים (זה יכול להיראות חפיף, אבל זה צריך לעבוד כמו שצריך). אני אוהב את הגיוון ואת הסירוב להיכנע לאיזה גורו אחד שעל פיו יישק דבר. אני אוהב עיצוב ישראלי.

המלאי אזל

קטגוריות: ,