מבצע!

אימפרוביזציה - עיצוב חדש בישראל

מל ביירס
על הספרהמחבריםמתוך הספרביקורות ועודעטיפת הספר

עטיפת הספר



גודל אות:

תיאור

אימפרוביזציה: עיצוב חדש בישראל בעריכת מל ביירס מציע סקירה מקיפה, ראשונה מסוגה, של עיצוב ישראלי בתחום מוצרי הצריכה והמוצרים לבית. כיוון שהעיצוב הישראלי החדש אינו מיוצר ברובו ייצור המוני, נחשפים אליו רק מעטים. זה חבל, כי העיצוב הישראלי החדש הוא מבריק, מקורי, ובעל יכולת אינסופית כמעט לאימפרוביזציות המשלבות את השימושי והמשעשע.

מעצבים ישראלים זוכים בהכרה בינלאומית ובפרסים בתחרויות חשובות. בעולם מגלים יותר ויותר את העיצוב הישראלי. הגיע הזמן שגם בישראל יגלו אותו.

תוכן עניינים:

הקדמה הסוד השמור ביותר מל ביירס
+ פתח דבר, אביעד קליינברג
+ הקדמה הסוד השמור ביותר, מל ביירס
+ עיצוב ישראלי – סיפור הצלחה, שרי פארן
+ מפתח שמות מעצבים
+ שמות מעצבים לפי עמודים בלועזית
+ List of Designers by Page
+ אביזרים
+ אביזרים ומכשירים חשמליים
+ שעונים
+ כלי שולחן
+ ריהוט
+ תאורה
+ איחסון
+ ילדים
+ חפצי נוי
+ חנוכיות
+ מפה ומשם

פתח דבר | אביעד קליינברג
יש משהו מדליק בעיצוב הישראלי החדש. חככתי בדעתי אם להשתמש בלשון הדיבור במשפט הפתיחה של הספר הזה ולבסוף החלטתי שכן – העיצוב הישראלי החדש אינו משעשע או מרנין או משובב נפש; הוא מדליק. למה הוא ”מדליק“? משום שהוא מקורי ומלא דמיון והומור, אבל לא פחות מזה משום שנעדרת ממנו היומרנות המדכדכת המאפיינת חלקים רבים כל כך מן האמנות הישראלית ועוד יותר מזה מן השיח על אמנות ישראלית. העיצוב הישראלי לא מביע מחאה על המצב, לא נוקט עמדה בעניין השטחים, לא מבקר את פרויקט הנאורות ולא מקעקע את הקאנון. אני מוכן להתערב שהשפעתו של דלז על המעצבים מינימלית. העיצוב הישראלי לא מלא באלוזיות לשמות גדולים וגם לא מלא בעצמו. כאשר מעצבים מעצבים כיסא, אפשר לשבת עליו; כאשר הם מכינים חנוכייה מאטבים, אפשר להדליק בה נרות וכאשר הם מכינים מנורה מסיפולוקס, היא מאירה. אותי זה מדליק. אנחנו יודעים למה זה מדליק אותך, אתם אומרים בלבכם, כי אתה היסטוריון. אתם ההיסטוריונים, יש לכם איזו חיבה בלתי מוסברת למציאות. אתם צודקים. בני האדם מתחלקים מלידה להיסטוריונים ופילוסופים. הפילוסופים, כמו שכתב אריסטו בפואטיקה, עוסקים במה שיכול היה או צריך היה להיות. הם אוהבים את השאלות הגדולות ואת ההצהרות המפוארות. ההיסטוריונים עוסקים ”במה שעשה אלקיביאדס ובמה שעשו אחרים לאלקיביאדס“. מה שעשה אלקיביאדס מוגבל במגבלות הזמן והמקום. בכל רגע נתון צריך היה אלקיביאדס (וכל מי שרצה לעשות לו דברים) לומר לעצמו: כל זה טוב ויפה בתיאוריה, אבל האם זה יעבוד במציאות? היסטוריונים מקלקלים תיאוריות גדולות עם פרטים מעצבנים (האם נכון, כפי שטען פוקו, שאנשי ימי הביניים נהגו בחמלה במשוגעים וכי במצבם של אלה חלה הידרדרות דווקא עם בוא הנאורות?-לא ממש. מצטערים).

מעצבים עוסקים במה שעובד (גם) במציאות. הם נדרשים לשמור על קשר הדוק עם צרכנים רבים, צרכנים שגם אם אינם מבינים בתיאוריות של האמנות, הם בעלי חושים אסתטיים. לכאורה, מדובר בחיסרון (הם מתפשרים על ”העקרונות האמנותיים“ שלהם). אני מוצא שזה יתרון-הדיאלוג עם הקהילה (שאינה רק קהילת המומחים, האוצרים וסוחרי האמנות), עושה טוב ליוצר. וטוב גם שיש אנשים שאינם לוקחים את עצמם ברצינות גדולה כל כך.

אבל העיצוב הישראלי אינו רק משעשע. הוא מבטא בצורה מושלמת פן מרכזי מאד באופי הישראלי. הצרפתים קוראים לזה ”בריקולאז‘“. הבריקולאז‘ הוא סוג מסוים של אלתור, הוא אמנות המיחזור היצירתי, הכישרון לייצר דברים משאריות ומעודפים, מהכא ומהתם. יש משהו יפה בבריקולאז‘. הוא מבטא יכולת למחשבה שאינה מקובעת בתבניות סטנדרטיות ונכונות להתאים את עצמך ל“מה שיש“. יש ליכולת הזאת גם פן פחות מלהיב – מה שאנחנו מכנים פארטאץ‘. במקום לבנות כמו שצריך מאלתרים; במקום להכין מראש את מה שצריך, משתמשים במה שיש. התוצאה היא לא פעם ”על יד“. המשקפת שהוכנה משני זוגות משקפיים מגדילה פחות או יותר; המספריים שהוכנו משני סכינים, חותכים איכשהו ועל השולחן שהוכן מארגז ומארבע אלות בייסבול אי אפשר להעמיס יותר מחמישה קילוגרמים – וגם זה בתנאי שמחזקים אותו עם הרבה איזולירבנד. המעצבים החדשים הפיקו את המיטב מן הכישרון האמביוולנטי הזה שלנו. הם יודעים לחבר חיבורים מפתיעים ולעתים מבריקים, אבל גם להקפיד על התוצר המוגמר. החיבורים הפארטאצ‘יים שלהם הם פארטאצ‘יים רק למראית עין. הנטייה הזאת מתבטאת גם באיזה היעדר-גימור מכוון המאפיין חלק מן העיצובים. ישראלים לא אוהבים מוצרים מיופייפים מידי. הם אוהבים משטחים שיש בהם חספוס, טיח שאפשר לראות בו את סימני המברשת, מכונות שבהן הברגים אינם מוסתרים באלגנטיות מתחת למכסים מעוצבים היטב, אלא מכריזים בחוצפה על נוכחותו של היוצר. גם את התכונה הזאת אני אוהב. אני אוהב את הגאווה ביכולת-העשייה, את הצפצוף המשועשע על כללי האסתטיקה הבורגניים הבא יחד עם כבוד לעקרונות היעילות של מעמד הביניים (זה יכול להיראות חפיף, אבל זה צריך לעבוד כמו שצריך). אני אוהב את הגיוון ואת הסירוב להיכנע לאיזה גורו אחד שעל פיו יישק דבר. אני אוהב עיצוב ישראלי.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אימפרוביזציה”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרופסור מל ביירס, מומחה בינלאומי להיסטוריה של העיצוב ומחבר של ספרים רבים על עיצוב, מחלק את זמנו בשנים האחרונות בין תל אביב, ניו יורק ופריז ומרבה להרצות על תולדות העיצוב באקדמיות לעיצוב בארץ ובחו"ל.

ספרו The Design Encyclopedia, שיצא לאור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA), זכה בפרס כספר העיון המצטיין לשנת 2004. "אימפרוביזציה" הוא ספרו הראשון היוצא לאור בעברית.

הקדמה:
הסוד השמור ביותר
מאת מל ביירס

בספרי משנת 2003 , ”עיצוב בפלדה“, כתבתי: ”העיצוב הישראלי הוא הסוד השמור ביותר בעולם.“ אף שזכה בשנים האחרונות לחשיפה בינלאומית הן במסגרות רב-לאומיות והן בתערוכות המוקדשות למעצבים ישראלים בלבד העיצוב הישראלי עדיין כמעט שאינו מוכר בעולם. למרבה ההפתעה הוא כמעט שאינו מוכר גם בישראל. הספר שלפניכם הוא ניסיון לגלות את הסוד. הוא מציע לקורא מבט כולל על העיצוב הישראלי. אין בו כמעט יצירות של ישראלים שאינם חיים כעת בישראל. מעצב אחד או שניים הצליחו לחמוק ממסגרתו של קריטריון זה, משום שעקרו לתפוצות אחרי שהכנתו של הספר שלמה. עבודות של רון ארד ודניאל צ‘רני הפועלים בלונדון, של אריק לוי בפאריס, רון גלעד בניו-יורק, צור רשף באמסטרדם, דויד פלטרר בפירנצה, אלי רוזנברג ברומא ואחרים אינן מופיעות כאן. למעלה מ 300- הדוגמאות של עיצוב ישראלי שנכללו בספר מהוות מעין תמונת מצב עכשווית.

כפי שניתן היה לצפות, זוהי תמונת מצב חלקית. יש יצירות ראויות שלא נכללו בה. המוצרים שנבחרו מיועדים לבית (כלי שולחן, אבזרי תאורה, רהיטים וכו‘). ציוד היי-טק, ריהוט משרדי, עיצוב אופנה ועיצוב גרפי אינם נכללים בספר. קשת המעצבים משתרעת על פני ארבעה, ואולי אף חמישה, דורות. את הדור הראשון של מעצבי המדינה מייצגים שניים: שמואל קפלן, יליד 1944 (שעבודתו אינה מופיעה כאן), ויעקב קאופמן, יליד 1945 . את הדור השני מייצג חנן דה לנגה, יליד 1955 . מעצבי הדור השלישי הם ילידי שנות השישים. מעצבי הדור הרביעי, שעבודתם מהווה את מרביתו של ספר זה, הם ילידי שנות השבעים של המאה העשרים. רק מעצב אחד הוא יליד שנות השמונים. הרוב הגדול של המעצבים הללו הם בנים או נכדים למהגרים.

יש עבודות שאותן יצרו מעצבים העובדים לבדם; אחרות נוצרו על-ידי מעצבים העובדים בצמדים או בקבוצות. כמה מן הקבוצות התפרקו מאז כתיבתו של ספר זה. בתחום דינאמי כל כך, דברים משתנים ללא הרף. הספר מתמקד בעבודותיהם של ישראלים שייצרו את עיצוביהם במו ידיהם ובבתי-המלאכה שלהם. קבוצה קטנה יותר של עבודות יוצרו באופן תעשייתי, לצריכה המונית.

כשבוחנים את הפריטים בדפים שלהלן, מתגלים מספר מאפיינים משותפים לעיצוב הישראלי ככלל:

+ חוש הומור
+ דחייה של מושגי היופי הבורגניים
+ קשר חזק למשפחה ולילדים
+ עניין בבידור ובמזון
+ הנטייה למחזר חומרי פסולת או לשנות את
ייעודם של חומרים בדרכים מקוריות
+ נטייה לשלב מוצרים למוצר אחד בעל שני תפקידים
+ העיצוב הישראלי נוטה להיות חילוני וממעט לשאוב
רעיונות ותפיסות מעיצוב כלי הקודש המסורתי.

עיצוב אינו אמנות טהורה. זוהי דיסציפלינה המייצרת אובייקטים שיש להם שימוש מעשי. אמנות, לעומת זאת, אינה משרתת צרכים מעשיים; היא משרתת רעיונות. את העבודות שנכללו בספר זה יצרו אמנים טובים, או מעצבים שרכשו את השכלתם בתחום האמנות, אבל האובייקטים שלהם שהובאו בספר נועדו להיות פונקציונאליים. האם עובדה זו מפקיעה אתם מתחום האומנות? האם רק מי שאינו כפוף לכל שיקול מלבד השיקול האמנותי הוא אמן? האם אובייקט יכול להיות יצירת אמנות וגם מוצר שנועד לשימוש על ידי צרכנים? בשאלות אלה הטורדות את מנוחתם של התיאורטיקנים דשו כבר באריכות ועד זרא. כשלעצמי, ערבובים חביבים עלי, כפי שהם חביבים על המעצבים הישראליים. מי שמעדיף להבחין הבחנות, יכול כמובן לעשות זאת.

ברז כיור ואטבי כביסה
© ברז ג‘בקה, 2003. עיצוב וייצור: עמי דרך ודב גנשרוא. יחיד מסוגו. הפיתרון החריג לעיצוב ידיות הברזים מציע, לדברי המעצבים, ”מבט מבודח על תרבות האילתור“. הברז הוא חלק מאוסף גדול של מוצרי רדימייד מאת המעצבים. (ברז קיים, מלחצות ג‘בקה).

הספר הזה נכתב מן השוליים. איני ישראלי או יהודי, אף שביקרתי בישראל פעמים אחדות. בשנים האחרונות בחרתי להשתקע בתל אביב, אבל רוב שנותיי עברו עלי במקומות אחרים. יש שיחשבו שספר על עיצוב מאת אאוטסיידר הוא רעיון טוב ויש שיחלקו עליהם. האם יש ערך לתובנותיו של מי שאינו בן המקום? אדוורד א. ווילסון, חוקר החרקים מהרווארד, אינו נמלה. רבים מניחים שהוא יודע כל שיש לדעת על נמלים; הנמלים, מן הסתם, סבורות שהוא שוטה. איני יודע, ויש להניח שלעולם לא אדע, את כל שיש לדעת על ישראלים או על עיצוב ישראלי. סביר להניח שישראלים רבים יחשבו אותי לשוטה. חקרתי את העיצוב הישראלי והייתי מוקף במעצבים ישראלים מקצועיים ובסטודנטים לעיצוב בחצי תריסר השנים שבהן ביקרתי, חייתי, עבדתי ולימדתי בישראל. חצי תריסר שנים אינן די זמן בישראל, מדינה הטרוגנית ודינאמית להדהים. עד היום עדיין איני בטוח מיהם הישראלים. מצד שני, מעטים הישראלים היודעים מיהם. אם תבקש עשרה ישראלים להציע הגדרה של הישראליות, אתה עשוי לקבל עשרים וחמש הגדרות. אינני מתיימר לדעת טוב יותר מן הישראלים מהי ישראליות ומהו עיצוב ישראלי. אני מציע זווית ראייה של מי שעוסק בעיצוב בעולם כבר שנים רבות. ייתכן שהנטייה הראשונה של ידידי הישראלים תהייה לפקפק בערך הבחירות שלי, אבל אולי במבט שני ימצאו בהן טעם כלשהו. לעיתים קרובות ישראלים יחלקו עליך בתחילה, ולא משנה מהן הקביעות שתציג בפניהם – גם אם מאוחר יותר יודו שאתה צודק, ולו חלקית.

 

שעון המעוצב כטלפון וורוד
© PhoneClock שעונפון 2005 עיצוב וייצור Groovy (ינון שמחי, דנית שמחי). בייצור. המספרים והשקעים בחוגות של טלפונים ישנים הזכירו למעצבים את המספרים על פני השעון. בהשראה זו הם בחרו להפיח חיים חדשים בטלפוני חוגה ישנים. הם הסירו את חלקי הטלפון ואת האפרכסת, והוסיפו מנגנוני שעון המופעלים בסוללות ולוח מחוגים. גופו של הטלפון נצבע בהתזה במוסך לצביעת רכב וזכה במראה חדש.

פרי הצבר הדוקרני מסמל את ישראל. הישראלים מכבדים אינדיבידואליזם וחושדים במשמעת. מעצבים ישראלים חשים לעיתים קרובות שלא בנוח בקבוצות ממושמעות או ב“אסכולות“. קשה למצוא בישראל מעצב שיאהב ללא סייג את עבודותיו של מעצב אחר, אלא אם אלו עבודות של ידיד. טוב לעבוד ולחשוב באופן עצמאי. בשל גודלה של קהילת העיצוב המקצועית, המונה מן הסתם פחות מ 500- מעצבים פעילים, כל מעשה פלגיאט יזוהה מייד. ואף על פי כן, שום מעצב בשום מדינה שהיא אינו יכול לפעול כיום באופן עצמאי או מבודד לגמרי, מפני שכל המעצבים קוראים בקביעות באותם כתבי-עת, ספרים ואתרי אינטרנט העוסקים בעיצוב, ומאזינים להרצאותיהם של אותם מעצבים בכנסים. כדי להצליח עליהם להכיר את השוק ואת הנעשה בתחום התעשייה.

הדפים שלפניכם יחשפו לעיני הקורא כיצד חושבים מעצבים ישראלים ומהם מקורות ההשראה שלהם. התיאורים המלווים את הצילומים הם בעיקרם מילותיהם של המעצבים עצמם, ולא שלי.

כלי מטבח מעוצבים

 

© מערכת Nomad. עיצוב והפקה: I2D אלישע טל,
אייל קרמר, דני לביא (2002).

המעצבים הישראלים רכשו את השכלתם באחד מכעשרה בתי-הספר העוסקים בנושא בארץ, והושפעו במידות משתנות מן המורים במוסדות הללו. מספר דוגמאות לעבודותיהם של סטודנטים שטרם יצאו לשוק המקצועי נכללו גם הן בספר, מסיבות אחדות. אחת מהן היא שאבות-טיפוס או מוצרים ייחודיים מבטאים לעיתים קרובות דמיון פורה, משוחרר מהכבלים של תכתיבי השוק, שם מיוצרים מוצרים בינוניים שתכליתם לקסום לכל אדם, בכל מקום. סיבה נוספת היא שבישראל פועלים רק יצרנים מעטים המתמחים במוצרים לבית. רבים מהמוצרים הנחשבים ראויים בעיני המעצבים לא יגיעו לכלל ייצור. עוד סיבה הינה העובדה שמוצרי עיצוב יחידים במינם נעשים מבוקשים מאוד, אף שמרבית המעצבים הישראליים אינם מודעים לכך. את התופעה הזו, החדשה עד מאוד, מקדמים מספר בתי מכירות פומביות וגלריות בחו“ל, כמו סותבי‘ס, ובניו-יורק, בלונדון, בפאריס גם גלריות המתמחות בתחום, וחנות ,Design Miami העיצוב ”מוס“ בסוהו של מנהטן, למשל.

לו היה למעצבים בישראל שפע ההזדמנויות שמציעים המוני היצרנים המתמחים במוצרים מעוצבים באיטליה, סביר להניח שלא היה להם הזמן לערוך את כל הניסויים שבהם הם עסוקים. עריכת ניסויים הוא רכיב בריא בצמיחתו האישית של מעצב. באיטליה, שם המצב הפוך, תמצא נכונות פחותה בהרבה לקחת סיכונים, משום שהמספר הרב של אפשרויות תעסוקה במגזר העיצובי אינו מותיר למעצבים את הזמן הדרוש לעריכת ניסויים יצירתיים, אך לא מעשיים. העיצוב האיטלקי היה מקורי יותר כשהיצרנים האיטלקיים לא ניסו לעמוד בדרישותיו של השוק הבין-לאומי.

בישראל כיום מעטים הם הארגונים הממשלתיים המטפחים את התפתחות העיצוב. היזמים בישראל, כמו יצרנים במקומות אחרים, השוכרים מעצבים לעבוד בשירותם, מתגמלים אותם בקמצנות ואינם חולקים איתם בנדיבות את רווחיהם.

רובם הגדול של האובייקטים שיצרו כ- 120 המעצבים הכלולים בספר זה לא יגיעו לשיעורי מכירה גבוהים בישראל או בעולם. רבים מן המוצרים לא נועדו להיות פופולאריים; ואף על פי כן, מרבית העבודות הכלולות כאן הן מושכות, מעניינות, ראויות ומסקרנות. אני מוצא שהעיצוב הישראלי הוא מבריק ומקורי. אני מקווה שגם הקוראים יחשבו כך.

"זה היתרון והחיסרון של מה שקורה בישראל: השימוש ברדי-מייד ובאלתור. מצד אחד, הסיבה לכך ברורה, והיא קשורה להעדר תקציבים. בישראל אין כמעט ארגונים שמטפחים את תחום העיצוב ומעטים היזמים והמפעלים ששוכרים מעצבים קבועים ומתגמלים אותם בשיתוף פעולה מלא לאורך זמן. מצד שני, האלתור אחראי לעיצובים המעניינים והמקוריים שמופיעים בספר. אני קורא לישראל 'בירת הרדי-מייד העולמית'. אין עוד מקום בעולם שהאלתור והשימוש בחומרים מן המוכן תופס בו מקום כל כך נרחב".

יובל סער, הארץ, גלריה פלוס » לכתבה המלאה

…שנה אחרי שגילה את העיצוב הישראלי, בשנת 2003, כתב היסטוריון העיצוב מל ביירס את המשפט הכי מצוטט מאז בעולם העיצוב בארץ: 'העיצוב הישראלי הוא הסוד השמור ביותר בעולם'. …ספרו אימפרוביזציה: עיצוב חדש בישראל שיוצא לאור בימים אלה, הוא ניסיון לגלות את הסוד.

…מדף הספרים הישראלי הרוויח מהחיבור הזה ספר בעל תכנים ישראליים עכשווים, ערוך מתוך פרספקטיבה היסטורית של מומחה שרואה את הכל מחוץ לבועה המקומית.

…אימפרוביזציה הוא הראשון מבין ספריו של ביירס שיוצא בתרגום לעברית, ולא בשפת המקור בא הוא נכתב, אנגלית. …בספר מנסה ביירס לחשוף כיצד חושבים המעצבים הישראלים ומהם מקורות ההשראה שלהם. הוא מקווה שגם הקוראים ימצאו את העיצוב הישראלי מקורי ומבריק כפי שהוא רואה אותו. אין ספק שביירס נוקט בספר עמדה לגבי מהות ואיכות העיצוב הישראלי, ובכך תורם עוד נקודת מבט על התרבות הישראלית.

ענת שטיין, הדס קרוק, מעצבות מוצר בעלות סטודיו ארמדילו.
מגזין את, אפריל 2008

 

אימפרוביזציה – עיצוב חדש בישראל
מאת: מל ביירס

מהדורה ראשונה: אפריל 2008
מס' עמודים: 205
כריכה: קשה
עיצוב: מל ביירס
עריכה מקצועית: חגי שגב
תרגום: עדי הירש-גינצבורג
עימוד גרסה עברית: חיה ליפשיץ, אורקם
תצלומים: המעצבים, אלא אם צוין אחרת
עיצוב פונט כותרות: יאנק יונטף
כריכה קדמית: כורסה מסדרת חומרים שמחים, פיני לייבוביץ
כריכה אחורית: אגרטל מאוסף כלי שולחן עירוניים, סטלה
בעמוד 2: חנוכיה, סהר בצרי

Improvisations
New Design in Israel
Mel Byars
ISBN: 978-965-7241-28-8

 

עטיפת הספר

אימפרוביזציה

129.00 50.00

אימפרוביזציה: עיצוב חדש בישראל בעריכת מל ביירס מציע סקירה מקיפה, ראשונה מסוגה, של עיצוב ישראלי בתחום מוצרי הצריכה והמוצרים לבית. כיוון שהעיצוב הישראלי החדש אינו מיוצר ברובו ייצור המוני, נחשפים אליו רק מעטים. זה חבל, כי העיצוב הישראלי החדש הוא מבריק, מקורי, ובעל יכולת אינסופית כמעט לאימפרוביזציות המשלבות את השימושי והמשעשע.

קטגוריות: ,

תיאור

אימפרוביזציה: עיצוב חדש בישראל בעריכת מל ביירס מציע סקירה מקיפה, ראשונה מסוגה, של עיצוב ישראלי בתחום מוצרי הצריכה והמוצרים לבית. כיוון שהעיצוב הישראלי החדש אינו מיוצר ברובו ייצור המוני, נחשפים אליו רק מעטים. זה חבל, כי העיצוב הישראלי החדש הוא מבריק, מקורי, ובעל יכולת אינסופית כמעט לאימפרוביזציות המשלבות את השימושי והמשעשע.

מעצבים ישראלים זוכים בהכרה בינלאומית ובפרסים בתחרויות חשובות. בעולם מגלים יותר ויותר את העיצוב הישראלי. הגיע הזמן שגם בישראל יגלו אותו.

תוכן עניינים:

הקדמה הסוד השמור ביותר מל ביירס
+ פתח דבר, אביעד קליינברג
+ הקדמה הסוד השמור ביותר, מל ביירס
+ עיצוב ישראלי – סיפור הצלחה, שרי פארן
+ מפתח שמות מעצבים
+ שמות מעצבים לפי עמודים בלועזית
+ List of Designers by Page
+ אביזרים
+ אביזרים ומכשירים חשמליים
+ שעונים
+ כלי שולחן
+ ריהוט
+ תאורה
+ איחסון
+ ילדים
+ חפצי נוי
+ חנוכיות
+ מפה ומשם

פתח דבר | אביעד קליינברג
יש משהו מדליק בעיצוב הישראלי החדש. חככתי בדעתי אם להשתמש בלשון הדיבור במשפט הפתיחה של הספר הזה ולבסוף החלטתי שכן – העיצוב הישראלי החדש אינו משעשע או מרנין או משובב נפש; הוא מדליק. למה הוא ”מדליק“? משום שהוא מקורי ומלא דמיון והומור, אבל לא פחות מזה משום שנעדרת ממנו היומרנות המדכדכת המאפיינת חלקים רבים כל כך מן האמנות הישראלית ועוד יותר מזה מן השיח על אמנות ישראלית. העיצוב הישראלי לא מביע מחאה על המצב, לא נוקט עמדה בעניין השטחים, לא מבקר את פרויקט הנאורות ולא מקעקע את הקאנון. אני מוכן להתערב שהשפעתו של דלז על המעצבים מינימלית. העיצוב הישראלי לא מלא באלוזיות לשמות גדולים וגם לא מלא בעצמו. כאשר מעצבים מעצבים כיסא, אפשר לשבת עליו; כאשר הם מכינים חנוכייה מאטבים, אפשר להדליק בה נרות וכאשר הם מכינים מנורה מסיפולוקס, היא מאירה. אותי זה מדליק. אנחנו יודעים למה זה מדליק אותך, אתם אומרים בלבכם, כי אתה היסטוריון. אתם ההיסטוריונים, יש לכם איזו חיבה בלתי מוסברת למציאות. אתם צודקים. בני האדם מתחלקים מלידה להיסטוריונים ופילוסופים. הפילוסופים, כמו שכתב אריסטו בפואטיקה, עוסקים במה שיכול היה או צריך היה להיות. הם אוהבים את השאלות הגדולות ואת ההצהרות המפוארות. ההיסטוריונים עוסקים ”במה שעשה אלקיביאדס ובמה שעשו אחרים לאלקיביאדס“. מה שעשה אלקיביאדס מוגבל במגבלות הזמן והמקום. בכל רגע נתון צריך היה אלקיביאדס (וכל מי שרצה לעשות לו דברים) לומר לעצמו: כל זה טוב ויפה בתיאוריה, אבל האם זה יעבוד במציאות? היסטוריונים מקלקלים תיאוריות גדולות עם פרטים מעצבנים (האם נכון, כפי שטען פוקו, שאנשי ימי הביניים נהגו בחמלה במשוגעים וכי במצבם של אלה חלה הידרדרות דווקא עם בוא הנאורות?-לא ממש. מצטערים).

מעצבים עוסקים במה שעובד (גם) במציאות. הם נדרשים לשמור על קשר הדוק עם צרכנים רבים, צרכנים שגם אם אינם מבינים בתיאוריות של האמנות, הם בעלי חושים אסתטיים. לכאורה, מדובר בחיסרון (הם מתפשרים על ”העקרונות האמנותיים“ שלהם). אני מוצא שזה יתרון-הדיאלוג עם הקהילה (שאינה רק קהילת המומחים, האוצרים וסוחרי האמנות), עושה טוב ליוצר. וטוב גם שיש אנשים שאינם לוקחים את עצמם ברצינות גדולה כל כך.

אבל העיצוב הישראלי אינו רק משעשע. הוא מבטא בצורה מושלמת פן מרכזי מאד באופי הישראלי. הצרפתים קוראים לזה ”בריקולאז‘“. הבריקולאז‘ הוא סוג מסוים של אלתור, הוא אמנות המיחזור היצירתי, הכישרון לייצר דברים משאריות ומעודפים, מהכא ומהתם. יש משהו יפה בבריקולאז‘. הוא מבטא יכולת למחשבה שאינה מקובעת בתבניות סטנדרטיות ונכונות להתאים את עצמך ל“מה שיש“. יש ליכולת הזאת גם פן פחות מלהיב – מה שאנחנו מכנים פארטאץ‘. במקום לבנות כמו שצריך מאלתרים; במקום להכין מראש את מה שצריך, משתמשים במה שיש. התוצאה היא לא פעם ”על יד“. המשקפת שהוכנה משני זוגות משקפיים מגדילה פחות או יותר; המספריים שהוכנו משני סכינים, חותכים איכשהו ועל השולחן שהוכן מארגז ומארבע אלות בייסבול אי אפשר להעמיס יותר מחמישה קילוגרמים – וגם זה בתנאי שמחזקים אותו עם הרבה איזולירבנד. המעצבים החדשים הפיקו את המיטב מן הכישרון האמביוולנטי הזה שלנו. הם יודעים לחבר חיבורים מפתיעים ולעתים מבריקים, אבל גם להקפיד על התוצר המוגמר. החיבורים הפארטאצ‘יים שלהם הם פארטאצ‘יים רק למראית עין. הנטייה הזאת מתבטאת גם באיזה היעדר-גימור מכוון המאפיין חלק מן העיצובים. ישראלים לא אוהבים מוצרים מיופייפים מידי. הם אוהבים משטחים שיש בהם חספוס, טיח שאפשר לראות בו את סימני המברשת, מכונות שבהן הברגים אינם מוסתרים באלגנטיות מתחת למכסים מעוצבים היטב, אלא מכריזים בחוצפה על נוכחותו של היוצר. גם את התכונה הזאת אני אוהב. אני אוהב את הגאווה ביכולת-העשייה, את הצפצוף המשועשע על כללי האסתטיקה הבורגניים הבא יחד עם כבוד לעקרונות היעילות של מעמד הביניים (זה יכול להיראות חפיף, אבל זה צריך לעבוד כמו שצריך). אני אוהב את הגיוון ואת הסירוב להיכנע לאיזה גורו אחד שעל פיו יישק דבר. אני אוהב עיצוב ישראלי.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אימפרוביזציה”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *