חדש בהוצאה

test

מציג את כל 6 התוצאות

  • אונס בין הלכה למציאות

    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות בגרמניה וצפון צרפת בימי הביניים

    מרב שניצר-מימון

    מבצע! תמונת הספר אונס בין הלכה למציאות

    אונס בין הלכה למציאות בוחן לראשונה בצורה שיטתית את היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות צפון צרפת וגרמניה בימי הביניים. הספר דן בכמה מן השאלות המורכבות במערכת המשפט וביחסים בין נשים לגברים: כיצד ניתן להגדיר כפיית יחסי מין? האם כל כפייה מוגדרת כעבירה? האם תתכן כפיית יחסי מין על ידי הבעל? מה העונש הראוי למי שנמצא אשם בכפייה אסורה? הספר עוסק גם בסוגיית הכפייה בנישואי הקטנות, בנות שלא הגיעו לפרקן (גיל 12 ויום).

    אונס בין הלכה למציאות

    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות בגרמניה וצפון צרפת בימי הביניים

    80.00 72.00 אונס בין הלכה למציאות - היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות בגרמניה וצפון צרפת בימי הביניים
    הוסף לסל

    על הספרמרב שניצר-מימוןמתוך הספר
    X

    אונס בין הלכה למציאות

    על הספר

    תיאור

    אונס בין הלכה למציאות בוחן לראשונה בצורה שיטתית את היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות צפון צרפת וגרמניה בימי הביניים.

    הספר דן בכמה מן השאלות המורכבות במערכת המשפט וביחסים בין נשים לגברים: כיצד ניתן להגדיר כפיית יחסי מין? האם כל כפייה מוגדרת כעבירה? האם תתכן כפיית יחסי מין על ידי הבעל? מה העונש הראוי למי שנמצא אשם בכפייה אסורה? הספר עוסק גם בסוגיית הכפייה בנישואי הקטנות, בנות שלא הגיעו לפרקן (גיל 12 ויום).

    הדיון בכפיית יחסי מין מציג היבטים חדשים ביחס החברה היהודית למשפחה, לגוף האישה ולמיניותה, כמו גם את התפקיד המרכזי שמילאה החברה הנוצרית ביחסם של חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין על נשים בתוך הקהילה.

    עם הזמן הקולות שבחרו להתעלם מתלונות הנשים ובמקרים מסוימים אף להתיר כפיית יחסי מין הלכו והתחזקו. עם התהליך הזה חי מי שכפוף להלכה גם כיום.

     

    ד”ר מרב שניצר מימון עוסקת בהיסטוריה של נשים בהיבט חברתי, תרבותי והלכתי, באירופה בימי הביניים. היא בוגרת בית הספר ליהדות של אוניברסיטת תל אביב וחוקרת במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

    ד”ר מרב שניצר מלמדת במכללת עמק יזרעאל, בסמינר הקיבוצים ובמכללת אחווה.

     

    מבוא

    בסיפור המובא בספר חסידים, ספר הלכה ומוסר יהודי שנכתב בגרמניה במאה ה־ 12, מצויות הוראות לאישה יהודיה ההולכת לבדה בדרכים. על האישה החוששת שתפגוש בגברים נוצרים ש"ישכבו עמה", נכתב, כי עליה להתחפש לנזירה. אבל אם יתברר לה שהסכנה אורבת לה דווקא ממפגש עם "פריצי ישראל", עליה להתחפש לנוצריה. במקרה הזה היא מתבקשת לקרוא לעזרה, גם אם כתוצאה מכך יגיעו למקום גברים נוצרים שיהרגו את התוקפים היהודים.

    רבי יהודה החסיד, שלו מיוחסת כתיבת "ספר חסידים", מתייחס למציאות תקופתו, שבה נשים יהודיות, סוחרות ואחרות, הלכו לבדן בדרכים, חרף הסכנה. מן הסיפור עולה ההנחה שגברים נוצרים ימנעו מלאנוס נזירה ואילו גברים יהודים ימנעו מלאנוס אשה נוצריה.

    מטרת ההוראות היתה אפוא לתת בידי האישה הבודדה עצות פרקטיות שיספקו לה הגנה ויאפשרו את המשך קיום אורח החיים הכרוך ביציאה לדרכים ללא ליווי. אישה שתנהג על פי ההוראות שבספר תוכל להציל עצמה מאחת הסכנות המוחשיות ביותר האורבות לפתחה של האישה ההולכת בדרכים – אונס.

    אם נניח לרגע בצד את ההבט הגרוטסקי הגלום בעצה לאישה לשאת שק תחפושות ולהחליף אותן על פי דתם המשוערת של אנסיה הפוטנציאלים, המסרים המרכזיים של הסיפור נראים ברורים – חכמי ההלכה מעוניינים לעזור לנשים להמשיך בפעילותן, חרף סכנת האונס. ויחד עם זאת הם מטילים על הנשים את מלוא האחריות למניעתה. אישה זהירה, כך עולה מן הכתוב, לא תיאנס.

    הסיפור שבספר חסידים, הוא אחד הסיפורים הבודדים העוסקים באופן גלוי בכפיית יחסי מין על נשים (גם על ידי יהודים) ורואים באונס עבירה ברורה. המקורות ההלכתיים והפרשניים בקהילות גרמניה וצפון צרפת במאות ה־ 12 וה־ 13, אינם מרבים לתאר מקרים קונקרטיים של כפיית יחסי מין של גברים יהודים על נשים יהודיות.

    בראשית המחקר נדמה היה לי שאין די בחומר ההלכתי והפרשני מימי הביניים על מנת לכתוב עבודת מחקר בנושא, אולם מעיון נוסף במקורות עלה כי גם אם מעטים בהם הסיפורים, יש בהם לא מעט התייחסויות, ישירות ועקיפות, לנושא כפיית יחסי מין בתוך החברה היהודית.

    בחרתי להתמקד בשני תחומים מרכזיים: כפיית יחסי מין של גברים על נשים וכפיית יחסי מין של בעלים על נשותיהם. במסגרת הנושא השני אתייחס גם לשאלת הכפייה ב"נישואי קטנות" אשר היו מקובלים בגרמניה וצפון צרפת באותה התקופה (קטנה מוגדרת בהלכה כמי שטרם מלאו לה 12 שנה ויום או שלא צימחה שתי שערות ערווה).

    מקום וזמן
    האזור הגיאוגרפי שבו מתמקד המחקר הוא "צרפת" בלשון אנשי ימי הביניים אזור צפון צרפת המודרני) ו"אשכנז" בלשון התקופה (בעיקר קהילות) אזור הריין המרכזי שבגרמניה המודרנית) על קיומן של הקהילות היהודיות בגרמניה ישנן עדויות ברורות מהמאה התשיעית ואילך; בקהילות צפון צרפת נשמר רצף ההתיישבות למן התקופה הרומית. הקהילות בגרמניה ובצפון צרפת קימו ביניהן אינטראקציה חברתית, כלכלית והלכתית, בחסות השליטים המקומיים בערים ובאזורים השונים. מרבית הקהילות היו עירוניות, ומקור פרנסתן העיקרי היה הלוואה בריבית ומסחר.

    השאלה אם ניתן לכלול את שתי הקהילות תחת השם "אשכנז" שנויה במחלוקת, אולם בשל הקשרים בין חכמי ההלכה בשני המרחבים הגיאוגרפיים הללו, זוהי טענה מקובלת בקרב החוקרים. במהלך כתיבת הדוקטורט הייתי שותפה לעמדה הרואה בקהילות גרמניה וצפון צרפת מרחב תרבותי אחד, ואולם ככל שהעמקתי בחקר הקהילות, בעיקר באזור צפון צרפת, התחוור לי שבכל הנוגע למושאי מחקרי, רב השונה מן המשותף, ולכן החלטתי להתייחס אל שני המרחבים הגיאוגרפיים הנ"ל כמרחבים נפרדים, המקיימים ביניהם אינטראקציה.

    את המסגרת הכרונולוגית של המחקר בחרתי למקד במאות ה־ 12 וה־ 13, תקופה שמרביתה התאפיינה ביציבות כלכלית וחברתית במרחב הגיאוגרפי של גרמניה וצפון צרפת. תחילת התקופה מתאפיינת בהתאוששותן והתחדשותן של קהילות הריין לאחר פרעות תתנ"ו (1096), ואילו את סיומה – בשלהי המאה־ 13 בהתערערות הביטחון, עם תחילת הפרעות בגרמניה ותחילת הגירושים של יהודי צרפת ב־ .1306 הגירושים כמו גם הגירת יהודים לאזורים שונים באירופה, הביאו להידלדלותן של קהילות מסוימות ולהיעלמותן כליל של אחרות.

    כותרת המחקר אמנם מגבילה אותו לזמן, למקום ואף לדת, אך מסגרות אלה ייפתחו, בעת הצורך, על מנת לאפשר את הרכבתה של תמונה מלאה יותר של החברה שבה אעסוק. לעתים אתייחס גם לחכמים בקהילות יהודיות אחרות בהן פרובנס וספרד. חכמי גרמניה וצפון צרפת עמדו בקשר עם חכמים מקהילות אלה.

    אחד ממאפייני אותה יציבות בתקופה שהמחקר עוסק בה, היה גידול בהיקף הכתיבה בקהילות היהודיות – תופעה שהתקיימה גם בחברה הנוצרית של אותה תקופה. החיבורים השונים שנתחברו בשתי החברות, העוסקים במגוון רחב של נושאים, מאפשרים לנו להבין טוב יותר את תפיסת העולם וחיי היומיום של אנשי ונשות התקופה. בתוך כך גם את היחס לכפיית יחסי מין, הן של החברות היהודיות והן של החברות הנוצריות.

    בין החיבורים שנתחברו בחברה היהודית נמנים פרשנות המקרא והתלמוד, מדרשים, ספרות עממית, שאלות ותשובות (שו"ת) ואף יצירתם הייחודית של חסידי אשכנז – "ספר חסידים". בצרפת, פעלו אז רשב"ם – רבי שמואל בן מאיר, 1160-1080, ורבנו תם – רבי יעקב בר' מאיר, 1100 – 1171 – נכדיו של רש"י; 16 ובגרמניה: ראב"ן רבי אלעזר בר נתן, 1170-1090 ,ראבי"ה רבי אליעזר בן יואל הלוי, 1160 – 1235 , ר' יהודה החסיד רבי יהודה בן רבי שמואל, אמצע המאה ה־ 12 עד 1217 ומהר"ם מרוטנבורג ר' מאיר בן ברוך, 1293-1215.

    במחקר הסתמכתי גם על המחקרים הרבים שנכתבו על מעמד האישה, דימויה, היחס לגופה, מיניותה וכפיית יחסי מין בחברה הנוצרית. יצוין בהקשר זה שהקהילות היהודיות באזורי גרמניה וצפון צרפת חיו בתוך הערים הנוצריות ובקרב קהילותיהן הנוצריות – על פי רוב ללא הפרדה פיסית – ולעתים קרובות אף ניהלו יחסי שכנות קרובים; המקורות ההלכתיים מעידים על יחסי שכנות קרובה גם בין הנשים משתי הקהילות. מחקרים שנעשו על נשים בקהילות היהודיות בנות התקופה מצביעים על החשיבות שבשילוב מחקרים על חברת הרוב הנוצרית ככלי להבין באמצעותו את הנעשה בחברת המיעוט היהודית.

    היחס לכפיית יחסי מין
    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בחיבורים ההלכתיים והפרשניים של התקופה הושפע משלושה גורמים מרכזיים: מהמורשת המקראית־תלמודית, אשר היוותה את הבסיס לדיון ההלכתי במאות ה־ 12 וה־ ;13 ממעמד האישה ודימויה בחברה היהודית; ומן הנורמות המשפטיות והחברתיות בחברה הנוצרית שבקרבּהּ חיו היהודים.

    למורשת המקראית־תלמודית היה מקום מרכזי בעיצוב היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקרב חכמי ההלכה. המורשת הזאת מבטאת עמדה מורכבת ביחס לאישה. האישה נתונה למרותו של הגבר כבת וכרעייה, והפגיעה בה היא פגיעה בהם. עם זאת מכירים המקרא והתלמוד בצרכיה ובזכויותיה של האישה, במגבלות מסויימות, כפי שנראה.

    גישת המקרא להסכמה ולכפייה ביחסי מין, כפי שהיא עולה מחוקי האישות המובאים בספר דברים, כ"ב-כ"ט מבטאת את המורכבות הזאת. הדיון אינו ממוקד בשאלת הסכמתה של האישה לקיום יחסי מין, אלא בשלושת הפרמטרים הבאים: שאלת שיוכה לגברים ("בתולה מאורשה", "לא מאורשה" ו"נשואה"); במיקום האקט המיני ("בעיר" או "בשדה"); ובשאלה האם צעקה או לא. ההנחה במקרא היא שהאישה הצועקת בעיר תזכה לסיוע משום שתמיד ימצאו בעיר אנשים שישמעו את קולה.

    אישה שאינה צועקת בעיר מוחזקת כנבעלת מרצון. מאידך גיסא, אם התקיפה המינית מתרחשת "בשדה" מוחזקת האישה תמיד כאנוסה, שהרי בין אם צעקה ובין אם לאו לא היה מי שיבוא לעזרתה. התלמוד מתיייחס לשלושת הפרמטרים המרכזיים במקרא כפרמטרים מרכזיים בהגדרת המושג אונס, תוך התייחסות לגבר כצד הנפגע בעבירה. אך בשונה מהמקרא יש בתלמוד מקרים בהם האישה נתפסת כקורבן ומכאן מתאפשר לה פיצוי, וכך מרגע שהיא מוגדרת נערה (בת 12 ויום) ניתן לה הפיצוי ולא רק לאביה. בתלמוד המיקום הגיאוגרפי הופך פחות רלוונטי, והסטטוס של הנשים המוכרות כקורבן מורחב. נשים נשואות, אשר לא הוזכרו במקרא, מוזכרות בתלמוד כקורבנות אפשריות של כפייה מינית, ולא רק כנואפות.

    אולם החידוש המהותי בתלמוד הוא הדיון בעצם הסכמתה של האישה לאקט המיני, ובתוך זה שאלות המבררות כיצד יש למדוד את הסכמתה של האישה, האם ייתכן להגדיר אקט מיני כאונס גם כאשר האישה לא הביעה התנגדות בצעקה, האם האישה יכולה להסכים לאקט מיני שהתחיל באונס?

    שתי הגישות, המקראית והתלמודית, משפיעות על יחס חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין בגרמניה ובצפון צרפת, במאות ה־ 12 וה־ 13 . בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים נמצאו חכמי הלכה שסברו שדי בכך שהאישה תטען כי סירבה לקיים יחסי מין על מנת להגדירהּ כקורבן אונס. 29 על יחס חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין השפיעו גם מקומן המרכזי של הנשים בכלכלת משפחותיהן ומעמדן החשוב בקהילותיהן.

    הנשים היהודיות השתתפו במסחר, בהלוואה בריבית ולעתים גם היו המפרנסות המרכזיות, בעת שבעליהן נעדרו מן הבית לתקופות ארוכות. היו בהן אף כאלו שניהלו קשרים עם השלטונות והאצולה. יחד עם זאת היו גם חכמי הלכה שטענו כי אין להאמין לנשים וכי יש לחשוד בנשים המתלוננות על אונס. 30 אברהם גרוסמן מיטיב לנסח את האמביוולנטיות של חלק מחכמי ההלכה ביחס לנשים בכותרת אשר בחר לספרו העוסק בנשים יהודיות באירופה: "חסידוֹת ומורדות".

    בספר זה, כמו גם בספרו "והוא ימשול בך?", מתאר גרוסמן את המורכבות ביחס חכמי ההלכה לנשים במאות ה־ 12 וה־ .13 מצד אחד, חכמי ההלכה מרכזיים תקנו תקנות חדשות ובהן איסור גירושין ללא הסכמת האישה, איסור ריבוי נשים (שתי התקנות מיוחסות לרגמ"ה); והעדפת החליצה על פני היבום. עם זאת היו חכמים שהעדיפו את היבום על פני החליצה ואישרו לא פעם גירושין בניגוד לרצונה של האישה. ריבוי נישואי הקטנות בצפון צרפת ובגרמניה באותה העת, מעידים אף הם על יחס מורכב למעמדן של הנשים היהודיות.

    יחס מורכב ואמביוולנטי לנשים עולה גם מהמחקרים העוסקים בנשים ובכפיית יחסי מין בעולם הנוצרי. מחד, הקדושה הנוצרית והאהובה החצרונית זכו להערצה; בחברה הנוצרית נשים נתפשו כשותפות מוערכות בפרנסת המשפחה ובגידול הילדים; האישה נתפשה על ידי המחוקק החילוני והכנסייתי כזכאית להגנת החוק וכישות משפטית נפרדת מזו של בעלה. מאידך אפליית הנשים היתה מובנית הן בחוק עצמו והן ביחסם של השופטים לנאשמות.

    נשים שהתלוננו בגין אונס הואשמו שוב ושוב בביזוי בית המשפט ובהגשת תלונת שווא. לא פעם הסתיימו המשפטים בהענשת המתלוננות עצמן ואף בכליאתן. המחקר בחברה הנוצרית גם מצביע על פער גדול בין חקיקה מחמירה למספר זעום של הרשעות במקרי אונס: על פי החוק, חל עונש מוות על אונס בצרפת ובחלקים רבים מגרמניה בתקופה הנדונה; בפועל, הסתפקו במלקות, קנסות וכשהתאפשר, גם נישואים בין האנס לאישה.

    לא ברור באיזו מידה הנטייה להקל ראש בתלונות נשים רווחה גם בחברה היהודית, שכן למעט מקור אחד ברור, לא נמצאו מקורות הלכתיים שהציגו פסיקה משפטית חד משמעית בנושא אונס. יחד עם זאת ניתן יהיה לבדוק אם יש קשר בין מעמדה של האישה בקהילה לבין יחס חכמי ההלכה לעבירת האונס ולאישה כקורבן. המקורות מגלים שינוי מעניין ביחס של חכמי ההלכה בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים, עליהם ארחיב בגוף הספר.

    בחלקו הראשון של הספר אדון בהגדרת המושג "כפיית יחסי מין", כמו גם במקום שניתן להסכמתה של האישה בהגדרת כפיית יחסי מין. 40 היו תקופות ואזורים גיאוגרפיים שבהם די היה בכך שהעידה על התנגדותה, גם מבלי שנמצאו עדים לתמוך בגירסתה על מנת שיכירו בה כנאנסת; אולם גם הכרה זאת היא לעתים בעלת משמעויות מורכבות יותר מהכרה פשוטה באישה כקורבן.

    הדיון בהגדרה התיאורטית מוביל גם לדיון המשפטי (אם כי, כאמור, לידינו הגיעו כמעט רק מקרים של עקרונות משפטיים ולא תיעוד של דיונים קונקרטיים בבית הדין). חשוב היה לברר כיצד הוכיחו אונס בבית המשפט. בשאלה הזו ההתייחסות למחקר בחברה הנוצרית חשובה, משום שבמקורות היהודיים ישנה עדות לכך שהיו מקרים של אונס וניאוף שהתרחשו בתוך החברה היהודית ונדונו בבתי דין נוצריים.

    החלק השני של הספר, העוסק בכפיית יחסי מין של בעל על אשתו, מציב שאלות מסוג אחר. מרבית המקורות ההלכתיים מחייבים עקרונית את הסכמת האישה לקיום יחסי מין במסגרת הנישואים, אך לצד ההכרה הזאת, נמצא כי סירוב האישה לקיום יחסי מין עשוי לגרום להכרזתה כ"מורדת" – אישה שיש עילה לגרשהּ ללא כתובתה. יש לציין, בהקשר זה, כי בשונה מן היהדות, החוק הקאנוני הנוצרי רואה בהסכמת האישה לנישואים כמחייבת גם לקיום יחסי מין, כך שעקרונית, מרגע שנתנה אישה את הסכמתה לנישואים, היא נתפשת כמי שנתנה את הסכמתה הגורפת גם לקיום יחסי מין עם בעלה. שאלת ההסכמה לנישואים ולקיום יחסי מין במסגרתם נעשית מורכבת אף יותר כאשר עוסקים ב"נישואי קטנות". במאות ה־ 12 וה־ 13 "נישואי קטנות" היו מקובלים בכל שכבות החברה בקהילות היהודיות של צפון צרפת וגרמניה; יש עדויות על נישואי בנות גם בגילאי שמונה ותשע, נישואים אלה היו שנויים במחלוקת כבר מתקופת המשנה והתלמוד.

    הדעה הרווחת במקורות אלו היתה שראוי להשיא בנות מגיל 12 ויום או מרגע שהופיעו בהן סימני בגרות מינית (מרגע הופעת שתי שערות ערווה). אחת השאלות הנוקבות העומדות לדיון בפרק שיעסוק ב"נישואי קטנות" הייתה שאלת מימושם של הנישואים והשלכותיו הפיסיות.

    המקורות
    כאמור, היה עלי להתמודד עם היעדר כמעט מוחלט של דיון משפטי במקרים קונקרטים של כפיית יחסי מין. מעבר לזה, המקורות ההלכתיים מציגים בעיקר את נקודת המבט של חכמי ההלכה בתקופה – נקודת מבט גברית. נקודת מבט זו חושפת אמנם תמונה חלקית, אך מתברר שאלו חלקים רבי חשיבות המאפשרים לנו ללמוד על עולמן של הנשים ואף להכיר את עמדותיהן ותפיסותיהן.

    השילוב בין המקורות הפרשניים להלכתיים מאפשר חשיפה להיבטים שונים של מסגרות החיים בחברה היהודית: החיבורים ההלכתיים– הכוללים את התלמוד, ספרי ההלכה של התקופה וספרות השאלות והתשובות – מדגישים יותר את תשתית החוקים, המנהגים והנורמות בחברה היהודית; המקורות הפרשניים – הכוללים את פרשנות המקרא, התלמוד והמדרשים (בתוכם סיפוריהן של דינה, תמר בת דוד ופילגש בגבעה) – משקפים לצד הנורמות גם את העמדות וההשקפות האישיות של כותביהם.

    השימוש בסיפורת העממית היהודית, כמו גם במקורות הנוצריים ובהם החוק החילוני והדתי, בפרשנות המקרא ובפולקלור הנוצרי מאפשר להרחיב את היריעה אל מעבר לעמדות ולתפיסות של חכמי ההלכה: המקורות הנוצריים מאפשרים את בחינת עמדותיהם של חכמי ההלכה בהשוואה לעמדות המקובלות בחברה הנוצרית שבקרבה חיו, ואילו הקריאה בספרות העממית מאפשרת השוואה של עמדותיהם לנרטיבים שלא היו כפופים למסגרת הספרותית המחייבת של ספרות הלכתית ופרשנית.

    […]

    המקורות הראשוניים, אשר את מרביתם מניתי לעיל, מהווים את המסד המרכזי עליו מושתת המחקר. לצדם, הסתמכתי על המחקרים הנוגעים ליהדות צפון צרפת וגרמניה, כמו גם על מחקרים הנוגעים לנשים היהודיות באזורים אלו, ולמחקרים העוסקים בכפיית יחסי מין על נשים יהודיות בידי גברים נוצרים.

    לצד בחינת הטקסטים היהודיים השונים וההשוואה ביניהם, ערכתי השוואה גם בין הטקסטים הללו לבין מחקרים שעסקו בחברה הנוצרית וביחסה לכפיית יחסי מין. כאמור באזורים שבהם עסקתי, היו החברה היהודית והנוצרית מעורבות זו בזו. האינטראקציה היומיומית באה לידי ביטוי הן בחיים המשותפים בתוך ערים קטנות ללא הפרדה פיסית ממשית בין הקהילות, והן בשיפוט ובאכיפה של מקרי אונס בין יהודים על ידי הרשויות הנוצריות.

    השורשים הרעיוניים המשותפים הביאו ליצירתם של קשרים וחילופי דברים בין המלומדים היהודים למלומדים הנוצריים. העובדה שגם ביסוד היחס של שתי הדתות לסוגיית כפיית יחסי מין עומדים שורשים רעיוניים משותפים – התפיסות המקראיות והתורות המדעיות היווניות (הגאלנית והאריסטוטלית) – תרמה ליצירת דמיון ולעתים אף זהות בגישתן לנושא. סוזן בראונמילר, מחברת הספר "בניגוד לרצוננו", ספר מרכזי בדיון הפמיניסטי העכשווי בנושא אונס, מציינת במבוא לספרה כי: "מעט מאוד השתנה מאז המאה ה־ 13 עד למאה ה־ 20 ." תפיסה זו, המזהה קו רציף בין העבר להווה, היא בגדר הנחת יסוד במחקר הפמיניסטי, המראה לא פעם כיצד מונצחות תפיסות פטריארכאליות ומיזוגיניות מן העבר בחברה ובמשפט דהיום.

    עם זאת, התברר לי שתמונת יחסם של חכמי ההלכה בחברה היהודית בגרמניה וצפון צרפת במאות ה־ 12 וה־ 13 לכפיית יחסי מין, מורכבת יותר. הטקסטים שחקרתי לא מצביעים בהכרח על יחס מיזוגיני במהותו; במקרים רבים תפשו חכמי ההלכה את הדיון בהגדרת המושג "אונס" כחלק מדיון המתייחס לסדר החברתי ולמבנה הקהילה. שאלת עבירת האונס נתפסה יותר כפגיעה במרקם החברתי בתוכו חיו.

    לסיכום פרק זה, אני חוזרת לנקודת המוצא שבא פתחתי את דברי: המחקר נולד מהרצון לחשוף את עולמן של הנשים, דווקא מתוך הטקסטים ההלכתיים שמהם נראה שנשים נעדרות, דווקא מתוך מה שנראה כנקודת מבט גברית מובהקת.

    קראתי קריאה מחודשת טקסטים ידועים, ושאלתי שאלות על היחס למיניות ואלימות, על היחסים בין המינים, על מערכת היחסים במשפחה ועל מעמד האישה בחברה. קריאה זו חשפה נושאים שחכמי ההלכה, החברה הסובבת אותם והנשים עצמן ראו כעניין שהשתיקה יפה לו.

    "יש רגע שבו "אונס בין הלכה למציאות", ספרה של ד"ר מרב שניצר מימון, פורץ פתאום מתוך העמודים והופך לבשר ודם. הרגע הזה מתרחש בעיצומו של השליש השני: אחרי שהרשינו למימון להוליך אותנו במשעולים הסבוכים הנוגעים לאלימות מינית במאות ה־12 וה־13 בגרמניה ובצפון צרפת – סיפורים ופסיקות שנדמים רחוקים כל כך מימינו אנו – במפתיע היא מדלגת לשנת 2003: בית הדין הרבני בירושלים דן בתביעה של אישה נגד הבעל, ולפיה "אינו נוהג באופן מקובל בתחום יחסי אישות…"

    נטע הלפרין, ישראל היום, 06.07.2017 » לכתבה המלאה

     

    אונס בין הלכה למציאות
    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות בגרמניה וצפון צרפת בימי הביניים
    מאת: מרב שניצר-מימון

    עריכה: משה שפרבר, איתי זיו
    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
    הציור על העטיפה: "אונס תמר" 1640 ,(Eustache Le Sueur) מאת אסטאש לה סואר. טיפוגרפיקה: שפי פז, אגתה
    מהדורה ראשונה, מרץ 2017
    מס' עמודים: 250
    כריכה: רכה

    דאנא קוד: 583-79

    Rape between Halacha and Reality, Attitudes towards Sexual Coercion of Women in the Medieval Jewish Communities of Northern France and Germany
    by Merav Schnitzer-Maimon

    ISBN: 978-965-7241-78-3

    עטיפת הספר

    אונס בין הלכה למציאות

    80.00 72.00

    אונס בין הלכה למציאות בוחן לראשונה בצורה שיטתית את היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות צפון צרפת וגרמניה בימי הביניים. הספר דן בכמה מן השאלות המורכבות במערכת המשפט וביחסים בין נשים לגברים: כיצד ניתן להגדיר כפיית יחסי מין? האם כל כפייה מוגדרת כעבירה? האם תתכן כפיית יחסי מין על ידי הבעל? מה העונש הראוי למי שנמצא אשם בכפייה אסורה? הספר עוסק גם בסוגיית הכפייה בנישואי הקטנות, בנות שלא הגיעו לפרקן (גיל 12 ויום).

    לעמוד הספר
    X

    אונס בין הלכה למציאות

    המחברים

    ד”ר מרב שניצר מימון עוסקת בהיסטוריה של נשים בהיבט חברתי, תרבותי והלכתי, באירופה בימי הביניים. היא בוגרת בית הספר ליהדות של אוניברסיטת תל אביב וחוקרת במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

    ד”ר מרב שניצר מלמדת במכללת עמק יזרעאל, בסמינר הקיבוצים ובמכללת אחווה.

     

    לעמוד הספר
    X

    אונס בין הלכה למציאות

    מתוך הספר

    מבוא

    בסיפור המובא בספר חסידים, ספר הלכה ומוסר יהודי שנכתב בגרמניה במאה ה־ 12, מצויות הוראות לאישה יהודיה ההולכת לבדה בדרכים. על האישה החוששת שתפגוש בגברים נוצרים ש"ישכבו עמה", נכתב, כי עליה להתחפש לנזירה. אבל אם יתברר לה שהסכנה אורבת לה דווקא ממפגש עם "פריצי ישראל", עליה להתחפש לנוצריה. במקרה הזה היא מתבקשת לקרוא לעזרה, גם אם כתוצאה מכך יגיעו למקום גברים נוצרים שיהרגו את התוקפים היהודים.

    רבי יהודה החסיד, שלו מיוחסת כתיבת "ספר חסידים", מתייחס למציאות תקופתו, שבה נשים יהודיות, סוחרות ואחרות, הלכו לבדן בדרכים, חרף הסכנה. מן הסיפור עולה ההנחה שגברים נוצרים ימנעו מלאנוס נזירה ואילו גברים יהודים ימנעו מלאנוס אשה נוצריה.

    מטרת ההוראות היתה אפוא לתת בידי האישה הבודדה עצות פרקטיות שיספקו לה הגנה ויאפשרו את המשך קיום אורח החיים הכרוך ביציאה לדרכים ללא ליווי. אישה שתנהג על פי ההוראות שבספר תוכל להציל עצמה מאחת הסכנות המוחשיות ביותר האורבות לפתחה של האישה ההולכת בדרכים – אונס.

    אם נניח לרגע בצד את ההבט הגרוטסקי הגלום בעצה לאישה לשאת שק תחפושות ולהחליף אותן על פי דתם המשוערת של אנסיה הפוטנציאלים, המסרים המרכזיים של הסיפור נראים ברורים – חכמי ההלכה מעוניינים לעזור לנשים להמשיך בפעילותן, חרף סכנת האונס. ויחד עם זאת הם מטילים על הנשים את מלוא האחריות למניעתה. אישה זהירה, כך עולה מן הכתוב, לא תיאנס.

    הסיפור שבספר חסידים, הוא אחד הסיפורים הבודדים העוסקים באופן גלוי בכפיית יחסי מין על נשים (גם על ידי יהודים) ורואים באונס עבירה ברורה. המקורות ההלכתיים והפרשניים בקהילות גרמניה וצפון צרפת במאות ה־ 12 וה־ 13, אינם מרבים לתאר מקרים קונקרטיים של כפיית יחסי מין של גברים יהודים על נשים יהודיות.

    בראשית המחקר נדמה היה לי שאין די בחומר ההלכתי והפרשני מימי הביניים על מנת לכתוב עבודת מחקר בנושא, אולם מעיון נוסף במקורות עלה כי גם אם מעטים בהם הסיפורים, יש בהם לא מעט התייחסויות, ישירות ועקיפות, לנושא כפיית יחסי מין בתוך החברה היהודית.

    בחרתי להתמקד בשני תחומים מרכזיים: כפיית יחסי מין של גברים על נשים וכפיית יחסי מין של בעלים על נשותיהם. במסגרת הנושא השני אתייחס גם לשאלת הכפייה ב"נישואי קטנות" אשר היו מקובלים בגרמניה וצפון צרפת באותה התקופה (קטנה מוגדרת בהלכה כמי שטרם מלאו לה 12 שנה ויום או שלא צימחה שתי שערות ערווה).

    מקום וזמן
    האזור הגיאוגרפי שבו מתמקד המחקר הוא "צרפת" בלשון אנשי ימי הביניים אזור צפון צרפת המודרני) ו"אשכנז" בלשון התקופה (בעיקר קהילות) אזור הריין המרכזי שבגרמניה המודרנית) על קיומן של הקהילות היהודיות בגרמניה ישנן עדויות ברורות מהמאה התשיעית ואילך; בקהילות צפון צרפת נשמר רצף ההתיישבות למן התקופה הרומית. הקהילות בגרמניה ובצפון צרפת קימו ביניהן אינטראקציה חברתית, כלכלית והלכתית, בחסות השליטים המקומיים בערים ובאזורים השונים. מרבית הקהילות היו עירוניות, ומקור פרנסתן העיקרי היה הלוואה בריבית ומסחר.

    השאלה אם ניתן לכלול את שתי הקהילות תחת השם "אשכנז" שנויה במחלוקת, אולם בשל הקשרים בין חכמי ההלכה בשני המרחבים הגיאוגרפיים הללו, זוהי טענה מקובלת בקרב החוקרים. במהלך כתיבת הדוקטורט הייתי שותפה לעמדה הרואה בקהילות גרמניה וצפון צרפת מרחב תרבותי אחד, ואולם ככל שהעמקתי בחקר הקהילות, בעיקר באזור צפון צרפת, התחוור לי שבכל הנוגע למושאי מחקרי, רב השונה מן המשותף, ולכן החלטתי להתייחס אל שני המרחבים הגיאוגרפיים הנ"ל כמרחבים נפרדים, המקיימים ביניהם אינטראקציה.

    את המסגרת הכרונולוגית של המחקר בחרתי למקד במאות ה־ 12 וה־ 13, תקופה שמרביתה התאפיינה ביציבות כלכלית וחברתית במרחב הגיאוגרפי של גרמניה וצפון צרפת. תחילת התקופה מתאפיינת בהתאוששותן והתחדשותן של קהילות הריין לאחר פרעות תתנ"ו (1096), ואילו את סיומה – בשלהי המאה־ 13 בהתערערות הביטחון, עם תחילת הפרעות בגרמניה ותחילת הגירושים של יהודי צרפת ב־ .1306 הגירושים כמו גם הגירת יהודים לאזורים שונים באירופה, הביאו להידלדלותן של קהילות מסוימות ולהיעלמותן כליל של אחרות.

    כותרת המחקר אמנם מגבילה אותו לזמן, למקום ואף לדת, אך מסגרות אלה ייפתחו, בעת הצורך, על מנת לאפשר את הרכבתה של תמונה מלאה יותר של החברה שבה אעסוק. לעתים אתייחס גם לחכמים בקהילות יהודיות אחרות בהן פרובנס וספרד. חכמי גרמניה וצפון צרפת עמדו בקשר עם חכמים מקהילות אלה.

    אחד ממאפייני אותה יציבות בתקופה שהמחקר עוסק בה, היה גידול בהיקף הכתיבה בקהילות היהודיות – תופעה שהתקיימה גם בחברה הנוצרית של אותה תקופה. החיבורים השונים שנתחברו בשתי החברות, העוסקים במגוון רחב של נושאים, מאפשרים לנו להבין טוב יותר את תפיסת העולם וחיי היומיום של אנשי ונשות התקופה. בתוך כך גם את היחס לכפיית יחסי מין, הן של החברות היהודיות והן של החברות הנוצריות.

    בין החיבורים שנתחברו בחברה היהודית נמנים פרשנות המקרא והתלמוד, מדרשים, ספרות עממית, שאלות ותשובות (שו"ת) ואף יצירתם הייחודית של חסידי אשכנז – "ספר חסידים". בצרפת, פעלו אז רשב"ם – רבי שמואל בן מאיר, 1160-1080, ורבנו תם – רבי יעקב בר' מאיר, 1100 – 1171 – נכדיו של רש"י; 16 ובגרמניה: ראב"ן רבי אלעזר בר נתן, 1170-1090 ,ראבי"ה רבי אליעזר בן יואל הלוי, 1160 – 1235 , ר' יהודה החסיד רבי יהודה בן רבי שמואל, אמצע המאה ה־ 12 עד 1217 ומהר"ם מרוטנבורג ר' מאיר בן ברוך, 1293-1215.

    במחקר הסתמכתי גם על המחקרים הרבים שנכתבו על מעמד האישה, דימויה, היחס לגופה, מיניותה וכפיית יחסי מין בחברה הנוצרית. יצוין בהקשר זה שהקהילות היהודיות באזורי גרמניה וצפון צרפת חיו בתוך הערים הנוצריות ובקרב קהילותיהן הנוצריות – על פי רוב ללא הפרדה פיסית – ולעתים קרובות אף ניהלו יחסי שכנות קרובים; המקורות ההלכתיים מעידים על יחסי שכנות קרובה גם בין הנשים משתי הקהילות. מחקרים שנעשו על נשים בקהילות היהודיות בנות התקופה מצביעים על החשיבות שבשילוב מחקרים על חברת הרוב הנוצרית ככלי להבין באמצעותו את הנעשה בחברת המיעוט היהודית.

    היחס לכפיית יחסי מין
    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בחיבורים ההלכתיים והפרשניים של התקופה הושפע משלושה גורמים מרכזיים: מהמורשת המקראית־תלמודית, אשר היוותה את הבסיס לדיון ההלכתי במאות ה־ 12 וה־ ;13 ממעמד האישה ודימויה בחברה היהודית; ומן הנורמות המשפטיות והחברתיות בחברה הנוצרית שבקרבּהּ חיו היהודים.

    למורשת המקראית־תלמודית היה מקום מרכזי בעיצוב היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקרב חכמי ההלכה. המורשת הזאת מבטאת עמדה מורכבת ביחס לאישה. האישה נתונה למרותו של הגבר כבת וכרעייה, והפגיעה בה היא פגיעה בהם. עם זאת מכירים המקרא והתלמוד בצרכיה ובזכויותיה של האישה, במגבלות מסויימות, כפי שנראה.

    גישת המקרא להסכמה ולכפייה ביחסי מין, כפי שהיא עולה מחוקי האישות המובאים בספר דברים, כ"ב-כ"ט מבטאת את המורכבות הזאת. הדיון אינו ממוקד בשאלת הסכמתה של האישה לקיום יחסי מין, אלא בשלושת הפרמטרים הבאים: שאלת שיוכה לגברים ("בתולה מאורשה", "לא מאורשה" ו"נשואה"); במיקום האקט המיני ("בעיר" או "בשדה"); ובשאלה האם צעקה או לא. ההנחה במקרא היא שהאישה הצועקת בעיר תזכה לסיוע משום שתמיד ימצאו בעיר אנשים שישמעו את קולה.

    אישה שאינה צועקת בעיר מוחזקת כנבעלת מרצון. מאידך גיסא, אם התקיפה המינית מתרחשת "בשדה" מוחזקת האישה תמיד כאנוסה, שהרי בין אם צעקה ובין אם לאו לא היה מי שיבוא לעזרתה. התלמוד מתיייחס לשלושת הפרמטרים המרכזיים במקרא כפרמטרים מרכזיים בהגדרת המושג אונס, תוך התייחסות לגבר כצד הנפגע בעבירה. אך בשונה מהמקרא יש בתלמוד מקרים בהם האישה נתפסת כקורבן ומכאן מתאפשר לה פיצוי, וכך מרגע שהיא מוגדרת נערה (בת 12 ויום) ניתן לה הפיצוי ולא רק לאביה. בתלמוד המיקום הגיאוגרפי הופך פחות רלוונטי, והסטטוס של הנשים המוכרות כקורבן מורחב. נשים נשואות, אשר לא הוזכרו במקרא, מוזכרות בתלמוד כקורבנות אפשריות של כפייה מינית, ולא רק כנואפות.

    אולם החידוש המהותי בתלמוד הוא הדיון בעצם הסכמתה של האישה לאקט המיני, ובתוך זה שאלות המבררות כיצד יש למדוד את הסכמתה של האישה, האם ייתכן להגדיר אקט מיני כאונס גם כאשר האישה לא הביעה התנגדות בצעקה, האם האישה יכולה להסכים לאקט מיני שהתחיל באונס?

    שתי הגישות, המקראית והתלמודית, משפיעות על יחס חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין בגרמניה ובצפון צרפת, במאות ה־ 12 וה־ 13 . בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים נמצאו חכמי הלכה שסברו שדי בכך שהאישה תטען כי סירבה לקיים יחסי מין על מנת להגדירהּ כקורבן אונס. 29 על יחס חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין השפיעו גם מקומן המרכזי של הנשים בכלכלת משפחותיהן ומעמדן החשוב בקהילותיהן.

    הנשים היהודיות השתתפו במסחר, בהלוואה בריבית ולעתים גם היו המפרנסות המרכזיות, בעת שבעליהן נעדרו מן הבית לתקופות ארוכות. היו בהן אף כאלו שניהלו קשרים עם השלטונות והאצולה. יחד עם זאת היו גם חכמי הלכה שטענו כי אין להאמין לנשים וכי יש לחשוד בנשים המתלוננות על אונס. 30 אברהם גרוסמן מיטיב לנסח את האמביוולנטיות של חלק מחכמי ההלכה ביחס לנשים בכותרת אשר בחר לספרו העוסק בנשים יהודיות באירופה: "חסידוֹת ומורדות".

    בספר זה, כמו גם בספרו "והוא ימשול בך?", מתאר גרוסמן את המורכבות ביחס חכמי ההלכה לנשים במאות ה־ 12 וה־ .13 מצד אחד, חכמי ההלכה מרכזיים תקנו תקנות חדשות ובהן איסור גירושין ללא הסכמת האישה, איסור ריבוי נשים (שתי התקנות מיוחסות לרגמ"ה); והעדפת החליצה על פני היבום. עם זאת היו חכמים שהעדיפו את היבום על פני החליצה ואישרו לא פעם גירושין בניגוד לרצונה של האישה. ריבוי נישואי הקטנות בצפון צרפת ובגרמניה באותה העת, מעידים אף הם על יחס מורכב למעמדן של הנשים היהודיות.

    יחס מורכב ואמביוולנטי לנשים עולה גם מהמחקרים העוסקים בנשים ובכפיית יחסי מין בעולם הנוצרי. מחד, הקדושה הנוצרית והאהובה החצרונית זכו להערצה; בחברה הנוצרית נשים נתפשו כשותפות מוערכות בפרנסת המשפחה ובגידול הילדים; האישה נתפשה על ידי המחוקק החילוני והכנסייתי כזכאית להגנת החוק וכישות משפטית נפרדת מזו של בעלה. מאידך אפליית הנשים היתה מובנית הן בחוק עצמו והן ביחסם של השופטים לנאשמות.

    נשים שהתלוננו בגין אונס הואשמו שוב ושוב בביזוי בית המשפט ובהגשת תלונת שווא. לא פעם הסתיימו המשפטים בהענשת המתלוננות עצמן ואף בכליאתן. המחקר בחברה הנוצרית גם מצביע על פער גדול בין חקיקה מחמירה למספר זעום של הרשעות במקרי אונס: על פי החוק, חל עונש מוות על אונס בצרפת ובחלקים רבים מגרמניה בתקופה הנדונה; בפועל, הסתפקו במלקות, קנסות וכשהתאפשר, גם נישואים בין האנס לאישה.

    לא ברור באיזו מידה הנטייה להקל ראש בתלונות נשים רווחה גם בחברה היהודית, שכן למעט מקור אחד ברור, לא נמצאו מקורות הלכתיים שהציגו פסיקה משפטית חד משמעית בנושא אונס. יחד עם זאת ניתן יהיה לבדוק אם יש קשר בין מעמדה של האישה בקהילה לבין יחס חכמי ההלכה לעבירת האונס ולאישה כקורבן. המקורות מגלים שינוי מעניין ביחס של חכמי ההלכה בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים, עליהם ארחיב בגוף הספר.

    בחלקו הראשון של הספר אדון בהגדרת המושג "כפיית יחסי מין", כמו גם במקום שניתן להסכמתה של האישה בהגדרת כפיית יחסי מין. 40 היו תקופות ואזורים גיאוגרפיים שבהם די היה בכך שהעידה על התנגדותה, גם מבלי שנמצאו עדים לתמוך בגירסתה על מנת שיכירו בה כנאנסת; אולם גם הכרה זאת היא לעתים בעלת משמעויות מורכבות יותר מהכרה פשוטה באישה כקורבן.

    הדיון בהגדרה התיאורטית מוביל גם לדיון המשפטי (אם כי, כאמור, לידינו הגיעו כמעט רק מקרים של עקרונות משפטיים ולא תיעוד של דיונים קונקרטיים בבית הדין). חשוב היה לברר כיצד הוכיחו אונס בבית המשפט. בשאלה הזו ההתייחסות למחקר בחברה הנוצרית חשובה, משום שבמקורות היהודיים ישנה עדות לכך שהיו מקרים של אונס וניאוף שהתרחשו בתוך החברה היהודית ונדונו בבתי דין נוצריים.

    החלק השני של הספר, העוסק בכפיית יחסי מין של בעל על אשתו, מציב שאלות מסוג אחר. מרבית המקורות ההלכתיים מחייבים עקרונית את הסכמת האישה לקיום יחסי מין במסגרת הנישואים, אך לצד ההכרה הזאת, נמצא כי סירוב האישה לקיום יחסי מין עשוי לגרום להכרזתה כ"מורדת" – אישה שיש עילה לגרשהּ ללא כתובתה. יש לציין, בהקשר זה, כי בשונה מן היהדות, החוק הקאנוני הנוצרי רואה בהסכמת האישה לנישואים כמחייבת גם לקיום יחסי מין, כך שעקרונית, מרגע שנתנה אישה את הסכמתה לנישואים, היא נתפשת כמי שנתנה את הסכמתה הגורפת גם לקיום יחסי מין עם בעלה. שאלת ההסכמה לנישואים ולקיום יחסי מין במסגרתם נעשית מורכבת אף יותר כאשר עוסקים ב"נישואי קטנות". במאות ה־ 12 וה־ 13 "נישואי קטנות" היו מקובלים בכל שכבות החברה בקהילות היהודיות של צפון צרפת וגרמניה; יש עדויות על נישואי בנות גם בגילאי שמונה ותשע, נישואים אלה היו שנויים במחלוקת כבר מתקופת המשנה והתלמוד.

    הדעה הרווחת במקורות אלו היתה שראוי להשיא בנות מגיל 12 ויום או מרגע שהופיעו בהן סימני בגרות מינית (מרגע הופעת שתי שערות ערווה). אחת השאלות הנוקבות העומדות לדיון בפרק שיעסוק ב"נישואי קטנות" הייתה שאלת מימושם של הנישואים והשלכותיו הפיסיות.

    המקורות
    כאמור, היה עלי להתמודד עם היעדר כמעט מוחלט של דיון משפטי במקרים קונקרטים של כפיית יחסי מין. מעבר לזה, המקורות ההלכתיים מציגים בעיקר את נקודת המבט של חכמי ההלכה בתקופה – נקודת מבט גברית. נקודת מבט זו חושפת אמנם תמונה חלקית, אך מתברר שאלו חלקים רבי חשיבות המאפשרים לנו ללמוד על עולמן של הנשים ואף להכיר את עמדותיהן ותפיסותיהן.

    השילוב בין המקורות הפרשניים להלכתיים מאפשר חשיפה להיבטים שונים של מסגרות החיים בחברה היהודית: החיבורים ההלכתיים– הכוללים את התלמוד, ספרי ההלכה של התקופה וספרות השאלות והתשובות – מדגישים יותר את תשתית החוקים, המנהגים והנורמות בחברה היהודית; המקורות הפרשניים – הכוללים את פרשנות המקרא, התלמוד והמדרשים (בתוכם סיפוריהן של דינה, תמר בת דוד ופילגש בגבעה) – משקפים לצד הנורמות גם את העמדות וההשקפות האישיות של כותביהם.

    השימוש בסיפורת העממית היהודית, כמו גם במקורות הנוצריים ובהם החוק החילוני והדתי, בפרשנות המקרא ובפולקלור הנוצרי מאפשר להרחיב את היריעה אל מעבר לעמדות ולתפיסות של חכמי ההלכה: המקורות הנוצריים מאפשרים את בחינת עמדותיהם של חכמי ההלכה בהשוואה לעמדות המקובלות בחברה הנוצרית שבקרבה חיו, ואילו הקריאה בספרות העממית מאפשרת השוואה של עמדותיהם לנרטיבים שלא היו כפופים למסגרת הספרותית המחייבת של ספרות הלכתית ופרשנית.

    […]

    המקורות הראשוניים, אשר את מרביתם מניתי לעיל, מהווים את המסד המרכזי עליו מושתת המחקר. לצדם, הסתמכתי על המחקרים הנוגעים ליהדות צפון צרפת וגרמניה, כמו גם על מחקרים הנוגעים לנשים היהודיות באזורים אלו, ולמחקרים העוסקים בכפיית יחסי מין על נשים יהודיות בידי גברים נוצרים.

    לצד בחינת הטקסטים היהודיים השונים וההשוואה ביניהם, ערכתי השוואה גם בין הטקסטים הללו לבין מחקרים שעסקו בחברה הנוצרית וביחסה לכפיית יחסי מין. כאמור באזורים שבהם עסקתי, היו החברה היהודית והנוצרית מעורבות זו בזו. האינטראקציה היומיומית באה לידי ביטוי הן בחיים המשותפים בתוך ערים קטנות ללא הפרדה פיסית ממשית בין הקהילות, והן בשיפוט ובאכיפה של מקרי אונס בין יהודים על ידי הרשויות הנוצריות.

    השורשים הרעיוניים המשותפים הביאו ליצירתם של קשרים וחילופי דברים בין המלומדים היהודים למלומדים הנוצריים. העובדה שגם ביסוד היחס של שתי הדתות לסוגיית כפיית יחסי מין עומדים שורשים רעיוניים משותפים – התפיסות המקראיות והתורות המדעיות היווניות (הגאלנית והאריסטוטלית) – תרמה ליצירת דמיון ולעתים אף זהות בגישתן לנושא. סוזן בראונמילר, מחברת הספר "בניגוד לרצוננו", ספר מרכזי בדיון הפמיניסטי העכשווי בנושא אונס, מציינת במבוא לספרה כי: "מעט מאוד השתנה מאז המאה ה־ 13 עד למאה ה־ 20 ." תפיסה זו, המזהה קו רציף בין העבר להווה, היא בגדר הנחת יסוד במחקר הפמיניסטי, המראה לא פעם כיצד מונצחות תפיסות פטריארכאליות ומיזוגיניות מן העבר בחברה ובמשפט דהיום.

    עם זאת, התברר לי שתמונת יחסם של חכמי ההלכה בחברה היהודית בגרמניה וצפון צרפת במאות ה־ 12 וה־ 13 לכפיית יחסי מין, מורכבת יותר. הטקסטים שחקרתי לא מצביעים בהכרח על יחס מיזוגיני במהותו; במקרים רבים תפשו חכמי ההלכה את הדיון בהגדרת המושג "אונס" כחלק מדיון המתייחס לסדר החברתי ולמבנה הקהילה. שאלת עבירת האונס נתפסה יותר כפגיעה במרקם החברתי בתוכו חיו.

    לסיכום פרק זה, אני חוזרת לנקודת המוצא שבא פתחתי את דברי: המחקר נולד מהרצון לחשוף את עולמן של הנשים, דווקא מתוך הטקסטים ההלכתיים שמהם נראה שנשים נעדרות, דווקא מתוך מה שנראה כנקודת מבט גברית מובהקת.

    קראתי קריאה מחודשת טקסטים ידועים, ושאלתי שאלות על היחס למיניות ואלימות, על היחסים בין המינים, על מערכת היחסים במשפחה ועל מעמד האישה בחברה. קריאה זו חשפה נושאים שחכמי ההלכה, החברה הסובבת אותם והנשים עצמן ראו כעניין שהשתיקה יפה לו.

    לעמוד הספר
  • דברי הבודהה

    תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים

    קרן ארבל: תרגום מפּאלי, הערות והקדמה

    מבצע! עטיפת הספר

    איך משתחררים מהסבל המנטלי שכרוך בקיום האנושי בעולם נטול וודאות? מה לימד הבודהה ומדוע הייתה לדבריו השפעה עמוקה כל כך על מיליארדי אנשים בעולם כולו? הספר "דברי הבודהה" מציג מבחר מתוך דרשותיו של הבודהה, כפי שהשתמרו במסורת הבודהיסטית של דרום מזרח אסיה. הדרשות מציגות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי. הן עוסקות בתובנות לגבי הקיום האנושי, במדיטציה, במבנה התודעה ובדרכים לשחרר אותה מאי–נחת, מחוסר סיפוק ומסבל; הן עוסקות באורח חיים אתי ובדרך לראות את המציאות נכוחה.

    דברי הבודהה

    תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים

    80.00 72.00 דברי הבודהה - תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים
    הוסף לסל

    על הספרקרן ארבל: תרגום מפּאלי, הערות והקדמהמתוך הספר
    X

    דברי הבודהה

    על הספר

    תיאור

    איך משתחררים מהסבל המנטלי שכרוך בקיום האנושי בעולם נטול וודאות? מה לימד הבודהה ומדוע הייתה לדבריו השפעה עמוקה כל כך על מיליארדי אנשים בעולם כולו?

    הספר שבידכם מציג מבחר מתוך דרשותיו של הבודהה, כפי שהשתמרו במסורת הבודהיסטית של דרום מזרח אסיה. הדרשות מציגות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי. הן עוסקות בתובנות לגבי הקיום האנושי, במדיטציה, במבנה התודעה ובדרכים לשחרר אותה מאי–נחת, מחוסר סיפוק ומסבל; הן עוסקות באורח חיים אתי ובדרך לראות את המציאות נכוחה.

    בשפה קולחת, השומרת על רוח המקור, מציגה קרן ארבל לקוראי העברית, את תובנותיו העמוקות ביותר של הבודהה ("זה שהתעורר"). בנוסף לדרשות, כולל הספר הקדמה, הערות הבהרה ומילון מושגים.

    באחרית הדבר מציגים קרן ארבל ואסף סטי אל–בר את תפיסת העולם והדרך הבודהיסטית כפי שהן עולות מן הדרשות המוקדמות.

    הספר הזה הוא ציון דרך בהצגת אחת משיטות החשיבה החשובות ביותר בעולם לקוראי העברית.

     

    ד"ר קרן ארבל היא חוקרת של הבודהיזם המוקדם ומלמדת בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.

    במוקד מחקרה עומדים הפסיכולוגיה והפילוסופיה הבודהיסטית והפנומנולוגיה של המדיטציה. בעלת תואר שני מהמרכז ללימודי בודהיזם של אוניברסיטת בריסטול באנגליה ותואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב.

    ספרה Early Buddhist Meditation
    יצא לאור בהוצאת Routledge.

    מתרגלת את הדרך הבודהיסטית זה עשרים שנה, ומלמדת כיום דרך זו כדרך חיים.

    "כשם שלאוקינוס יש טעם אחד, טעם המלח,
    כך גם לדְהַמָה ולדרך האימון יש טעם אחד, טעם החופש"
    אַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה IV.203

    הקדמת המתרגמת

    התרגומים בספר זה הם פרי מחקר ארוך־שנים של הכתבים הבודהיסטיים המוקדמים ושנים רבות של תרגול לאורם. כתבים אלה מהווים בעבורי השראה גדולה, כיוון שהם מציעים דרך אתית ותרגול מעשי לחיים חופשיים מכל סבל מנטלי. השילוב בין לימוד ותרגום של הכתבים הבודהיסטיים בפּאלי לתרגול הדרך שלימד הבודהה שלובים בדרכי האישית באופן עמוק, האחד מזין ומעמיק את השני, ושניהם יחד באים לידי ביטוי גם במלאכת התרגום המוגשת בספר זה.

    המפגש הראשון שלי עם תפיסת העולם הבודהסטית היה מעורר. מרגע שפגשתי את מילותיו של הבודהה, בשנת הלימודים הראשונה שלי לתואר הראשון בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, ידעתי שמצאתי דרך שתלווה את חיי. מפגש ראשוני זה בקורס "מבוא לתרבות הודו" הוביל אותי כמה חודשים לאחר מכן, בחופשת הקיץ הראשונה שלי מהאוניברסיטה, לדהרמסלה שבצפון הודו, כדי להשתתף בקורס אינטנסיבי שלימד אותי איך לתרגל את המדיטציה הבודהיסטית שנקראת בעברית "מדיטציית תובנה" (וִיפַּסַנַא).

    מאז ועד היום שילבתי תרגול מעשי של המדיטציה הבודהיסטית עם מחקר אקדמי הבוחן את הכתבים הבודהיסטיים המוקדמים ביותר בשפת פּאלי, השפה שבה הם נשמרו. כתבים אלה עוררו את תודעתי ושבו את לבי יותר מכל טקסט בודהיסטי אחר שקראתי. למרות עתיקותן של דרשות הבודהה – שמקורן בהודו של המאות הראשונות לפנה"ס – יש בהן היבטים רבים שרלוונטיים לכל אדם בכל זמן.

    העיסוק במבנה התודעה האנושית, בתיאור מקורות הסבל ובהבנה שהסבל נובע מתפיסה מסולפת של העצמי ושל המציאות – תפיסה שניתן לשנות ובכך לשחרר את התודעה – אינן עיסוק "עתיק". הם רלוונטיים לכל אדם באשר הוא אדם, לכל אדם העוסק בחיפוש אחר חיים מיטיבים וחופש פנימי. דרשות הבודהה עוסקות בפתרון לסבל שכרוך בקיום אנושי בעולם שאין בו ודאות וביטחון אמיתי. הן מתארות דרך חיים שבה חוכמה, חמלה

    ואהבה הן הבסיס לכל פעולותינו: בגוף, בדיבור ובמחשבה. הן מציגות דרך הכוללת את כל היבטי הקיום האנושי: את ההשקפות, את הכוונות, את הפעולות, את אופן הדיבור ואת דפוסי התודעה.

    למרות הישירות והחדות של הדרשות הבוהיסטיות המוקדמות, הקריאה בהן אינה תמיד פשוטה או קלה. פעמים רבות הן מאתגרות את תפיסת העולם שלנו ודורשת ויתור על האמונות וההשקפות העמוקות ביותר, אמונות והשקפות – שעל פי התפיסה הבודהיסטית – מניעות את האדם לפעולות לא מיטיבות, מערפלות את החוכמה הפנימית ומונעות חיים של חופש.

    כדי להעמיק את הבנתי בחקר הבודהיזם המוקדם ובשפת פּאלי נסעתי במהלך לימודי התואר השני והשלישי ללמוד עם מומחים שונים ברחבי העולם. בזמן שהותי באוניברסיטת ייל, בפונה שבהודו ובאוניברסיטת פֶּרַדֶנִייָה שבסרי לנקה, מצאתי את עצמי מתחילה לתרגם "סוּטוֹת" )"דרשות" הבודהה( מתוך רצון להעביר את יופיין לשפת אמי ולהביא את החוכמה הבודהיסטית לקהל הישראלי. רציתי ליצור תרגום שינגיש את הטקסטים החשובים הללו בהגות האנושית לקוראי העברית ויתמוך בתרגול של מי שבחר לצעוד בדרך זו ויעמיק אותו. המסע הזה הגיע כעת אל סופו, בהוצאה לאור של ספר זה.

    מלאכת התרגום
    הבחירה את מה לתרגם מתוך הקאנון הבודהיסטי המוקדם (הקאנון הפּאלי) – אוסף ספרותי הכולל אלפי דרשות המיוחסות לבודהה – התבססה בעיקרה על השאלה מה יעניין את הקורא/ת הישראלי/ת. בכל ספר תרגומים הכולל רק חלק מהדרשות הקיימות בקאנון הפּאלי יש לבחור מה ייכנס ומה יישאר בחוץ. לבחירה זו יש משמעות, היא לעולם אינה פשוטה והיא תמיד סובייקטיבית. מה שהנחה אותי בבחירה זו היה הרצון לתרגם דרשות שמשקפות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי, במיוחד אלו שיכולות לעורר עניין בקורא הישראלי בן־ זמננו, הן זה המתעניין בהגות ובמחשבה הבודהיסטית והן זה המתעניין בעיקר בתרגול ובדרך הרוחנית שהתווה הבודהה.

    תרגום כתבים בודהיסטיים לעברית )ויהא זה מפּאלי, סנסקריט, טיבטית, יפנית או סינית( הוא מלאכה בתחילת דרכה. "אוצר המילים הבודהיסטי" בעברית הוא עניין חדש ומתפתח, ובהתאם לכך, מלאכת התרגום היא תהליך ארוך, מורכב ומלא אחריות, שאין לו סוף מוגדר, והוא מלא ספקות, הרהורים ושאלות, ובסופו נדרשתי להגיע להכרעה שמנסה לשמור על נאמנות למקור, אך מודעת גם לכך שהתרגום הוא יצירה חדשה.

    לא פעם נדרשה הכרעה בין המובן המילולי לפרשני, ולעתים בין תרגום שהפך מוכר ומקובל לתרגום חדש, שנראה לי מדויק יותר. בתרגום מושגים חשובים ומרכזיים בהגות הבודהיסטית היתה ההכרעה התרגומית קשה במיוחד, כי ההכרעה היא מעשה פרשני ויש לה השפעה על האופן שבו מושג מסוים יובן בתרבות היעד. בחירות רבות עברו שינויים במהלך השנים לאחר התעמקות חוזרת ונשנית במשמעותם של המושגים והמונחים ושיחות עם אנשים שמכירים היטב את התורה הבודהיסטית. אני עדיין מרגישה שרבות מההכרעות אינן סופיות ופתוחות לשינויים.

    אין תרגום "אוביקטיבי", ותמים יהיה לחשוב שטקסט המתורגם משפת מקור עתיקה ושונה כל כך הוא פשוט טקסט־המקור בעברית. תרגום טוב של הכתבים הבודהיסטיים המוקדמים (וכל טקסט מקור מתרבות אחרת) מביא בחשבון כמה שיותר רכיבים בתהליך ההכרעה התרגומי. רכיבים אלה כוללים היכרות מעמיקה עם שפת המקור, וכן עם ההקשר ההיסטורי והתרבותי של הטקסט, ההגות המוצגת בקורפוס הטקסטואלי כולו (ולא רק בדרשה מסוימת), המסורות הפילוסופיות שאיתן התכתב הבודהה ונגדן הוא יצא, המקורות האטימולוגיים של המונחים השונים והמסורת הפרשנית שמלווה את הטקסט.

    בתרגומים המוגשים בספר זה ניסיתי להביא בחשבון את כל הגורמים הללו וליצור תרגום מדויק ככל האפשר, שישקף נאמנה את רוח הטקסט. ההחלטה לתרגם מתוך גישה זו מונעת פרשנות יתר של הטקסט על ידי המתרגמת ושומרת על צביונו המיוחד. בנוסף, בחרתי בעברית לא "גבוהה", כדי לשמור על רוח הטקסט, שנמסר במקור בשפה מדוברת, ישירה, לעתים טכנית, ובעיקר לא מליצית.

    הקאנון הפּאלי
    הקאנון הפּאלי הוא שמו של הקאנון הבודהיסטי שנשמר על יד מסורת התְהֶרָוַואדָה – המסורת הבודהיסטית הרווחת בסרי לנקה, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה (ורווחת פחות גם במדינות נוספות באסיה), ומקורותיה בהודו המוקדמת. הקאנון הפּאלי הוא היחיד ששרד בשלמותו מהמסורות הקדומות של הבודהיזם בהודו. השימוש במילה "פּאלי" לשפת הכתבים של מסורת זו לקוּח מהביטוי "פּאלי בְּהַאסַא" – שפת הכתבים.

    "פּאלי" לא ציינה שפה מסוימת, אלא אוסף כתבים שנשמר בשפה שהיא למעשה בת־כלאיים: שילוב של דיאלקטים שונים שדוברו בצפון הודו בעת העתיקה ושל תהליך סנסקריטיזציה שהתרחש במאה השנים שלאחר מותו של הבּודהה. בתקופתו של הבּודהה (במאה החמישית לפנה"ס) היתה הסנסקריט שפת הלימוד והפולחן הבּרַהמיני, ונראה כי הבודהה נמנע בכוונה מללמד בשפה אליטיסטית זו, ובחר ללמד דווקא בשפות המדוברות באזורים שבהם נדד.

    עם זאת, אף על פי ש"פּאלי" לא היתה שפתו של הבודהה עצמו (נראה כי הוא דיבר בדיאלקט שנקרא מַאגַדְהִי, ודובר באזור מַאגַדְהָה שבו נמצאת היום מדינת ביהאר), המחקר האקדמי מתייחס ל"שפת פּאלי" כעדות העתיקה ביותר לדיאלקטים שדוברו בצפון הודו העתיקה, ולשפה המאפשרת מגע עם עולם המושגים שרווח בתקופתו של הבּודהה.

    על פי הרשומות ההיסטוריות של מסורת התְהֶרָוַואדָה, הקאנון הפּאלי הובא לסרי לנקה במאה השלישית לפנה"ס על ידי מַהִינְדָה, בנו של המלך ההודי החשוב אַשוֹקָה. אמנם אין עדות מכריעה לכך שהקאנון הגיע בשלמותו לסרי לנקה כבר בתקופה מוקדמת זו, אך העובדה שאין בכתבים שום עדות לסינהלזית (השפה המדוברת בסרי לנקה) או לאירועים שהתרחשו בסרי לנקה מחזקת את ההנחה שהקאנון שיש בידינו היום לא עבר שינויים משמעותיים מהמאה השלישית לפנה"ס ועד המאה החמישית, כאשר הקאנון הפּאלי היה מונח בצורתו הנוכחית לפני הפרשן החשוב ביותר של מסורת התהֶרַוואדה, בּוּדְהַגְהוֹסָה.

    הכתבים נמסרו בעל פה במשך כמה מאות שנים על ידי קבוצות שונות של נזירים, ומשמעות מותם של נזירים מקבוצה מסוימת היתה איבוד של חלקים מדברי הבודהה (בּוּדְהָה־וַצַ'נָה).

    לכן במאה הראשונה לפני הספירה, כאשר הקהילה הנזירית בסרי לנקה עמדה לפני הכחדה, בעקבות מלחמות ובצורת, הוחלט להעלות את התורה שבעל פה על הכתב. הקנון הפּאלי נקרא על ידי הבודהיסטים טיפּיטַקָה – "שלושת הסלים", היות שהוא מכיל שלושה קבצים:

    "סוּטָה פִּיטַקָה" – סל המכיל את דרשות הבּודהה המסודרות בחמישה אוספים (נִיקַאיוֹת). מתוך אוספים אלו מתורגמות הדרשות בספר זה: אוסף [הדרשות] באורך בּינוני (מַגְ'הִימָה נִיקַאיָה), הכולל 152 סוּטות. אוסף ]הדרשות[ הארוכות (דִיגְהָה נִיקַאיָה), הכולל 35 סוּטות. אוסף [הדרשות] המקוּבּצות (סַמְיוּטָה נִיקַאיָה), השלישי בגודלו בסוּטה פִּיטָקָה וכולל חמישה "ספרים" או חלקים (vagga). בתרגומים המודרניים לאוסף זה יש מספר קטן בהרבה מכפי שציין בּוּדהַגהוֹסָה, אשר מנה 7,762 סוּטות.

    רופרט גתין שבדק את המהדורה הסינהלזית והבורמזית חישב שמדובר ב־ 6,696 סוּטות באורכים שונים, ואילו בתרגומו של בְּהִיקהוּ בּוֹדהי לאנגלית יש 2,904 סוּטות. ההבדל נובע מהאופי המקוצר של חלק מהסוּטות, צורת החישוב והחלוקה הפנימית בכל חלק. למרות הבדלים אלו, אף סוּטה שבּוּדהגהוֹסָה מתייחס אליה אינה חסרה באוסף שיש בידינו כעת.

    אוסף [הדרשות] הממוספרות (אַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה), הכולל כמה אלפי סוּטות המקובצות לתוך 11 חלקים על פי מספר המרכיבים של הדהמה המתוארים בכל סוּטה. מספר הסוּטות שונה במהדורות השונות. המהדורה הסינהלזית מונה 8,777 סוּטות, אולם רבות מהן זהות, למעט שינוי במילים בודדות. בתרגום של בְּהיקהוּ בּוֹדהי האוסף מונה 2,344 סוּטות.

    אוסף ]הדרשות[ הקצרות (קְהוּדַקָה נִיקַאיָה). אוסף אחרון זה מכיל 15 ספרים במהדורה התאית, 17 בסינהלזית ו־ 18 בבורמזית. למעט הטקסט שנקרא "סוּטָה־ניפַּאטָה" (חלקו תורגם לעברית בידי אביתר שולמן בספר "שירת ההארה"), שאר היצירות מתוארכות לתקופה מאוחרות יותר מארבעת האוספים הראשונים. בין הספרים באוסף זה ניתן למצוא את האוּדַאנָה ("היגדים מעוררי השראה"), הדְהַמַהפַּדָה (שתורגמה מפאלי לעברית בידי אסף פדרמן), טְהֶרַגַאטְהָה ("שירת [ההתעוררות של] הנזירים הותיקים"), הטְהֶרִיגָאטְהָה ("שירת [ההתעוררות של] הנזירות הותיקות"), ו"סיפורי הגַ'אטַקָה" – סיפורי חייו הקודמים של הבודהה.

    תוכנן של "ארבע הנִיקַאיוֹת העיקריות" מגוון מבחינת הנושאים, אולם כשבוחנים כל אוסף באופן כללי, ניתן לראות שלכל אחד מהם יש מכנה משותף והתכוונות מרכזית דומיננטית. בְּהיקהוּ בּוֹדהי מציין שמטרת הדִיגְהָה נִיקַאיָה היא להפיץ את התורה הבודהיסטית ולבסס את עליונותה של הדהמה שלימד הבודהה.

    המַגְ'הִימָה נִיקַאיָה לעומת זאת מופנית פנימה, אל הקהילה הבודהיסטית, ולכן סוּטות רבות עוסקות בנושאים העיקריים של הדרך והתרגול המדיטטיבי. הסַמְיוּטָה נִיקַאיָה והאַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה כוללים סוּטות קצרות ולכן נעדרים מהם בדרך כלל הרקע והדרמה שמופיעים בדרשות ארוכות יותר בשני האוספים הקודמים. רבות מהסוּטות בסַמְיוּטָה נִיקַאיָה מתארות את התובנות הרדיקליות של הבודהה ואת הדרך המדיטטיבית. הסוּטות המופיעות באַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה עוסקות בעיקר בפרקטיקה ופחות בתיאוריה, ומסודרות בצורה קצת

    אחרת מהתבניות והרשימות שמלוות את הסידור בסַמְיוּטָה נִיקַאיָה. 1

    2. "וִינַיָה פִיטַקָה" – חוקי נזירוּת שמסדירים את חיי הנזירים והנזירוֹת במסגרת הקהילה הנזירית (סַנְגְהָה).

    3. "אַבּהִדְהַמָה פִיטַקָה"– שבעה ספרים המנתחים באופן שיטתי את מצבי התודעה השונים.

    אף שהקאנון הפּאלי שייך למסורת התְהֶרַוַואדָה ונשמר בה, ארבעת האוספים הראשונים – "ארבע הנִיקַאיוֹת העיקריות" – קיימות גם בתרגום לסינית ונקראות אַגַמָה (agama). האגמוֹת, בשונה מהניקאיוֹת, אינן שייכות למסורת בודהיסטית אחת, אלא מגיעות ממסורות בודהיסטיות שונות בהודו המוקדמת, מהמסורות שהתפצלו לאחר מותו של הבודהה. כיון שכך, הסידור הפנימי של האוספים אינו זהה (לכן קורה שסוּטה שמופיעה בקאנון הפאלי באַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה יכולה להופיע באגמות בסַמְיוּקְטָה אַגַמָה), אולם עד כה מחקרים שהשוו בין הניקאיות לאגמות מראים כי רוב הדרשות מופיעות בשני הקורפוסים, והן כמעט זהות מבחינת התוכן הדוקטרינלי (גם אם לא מבחינת הסידור בתוך האוספים או בהקשר המיידי שהדרשה מתארת).

    ההנחה המקובלת כיום במחקר האקדמי היא שהניקאיות בפּאלי – יחד עם האַגַמות בסינית ושרידים של כמה דרשות בסנסקריט – הם הכתבים הבודהיסטיים העתיקים ביותר, ומהווים את הירוּשה המשותפת הבסיסית למחשבה הבודהיסטית על כל מסורותיה הקדומות. אין זה אומר שכתבים אלו מייצגים את "הבודהיזם המקורי", אבל הם אכן מהווים נקודת התחלה טובה להבנת המחשבה הבודהיסטית ולהתפתחותם של רעיונות בודהיסטיים מאוחרים יותר.

    מונחים, הערות וביאורים
    לסוּטוֹת – הדרשות הבודהיסטיות בפּאלי – יש מאפיינים מיוחדים. שלושת המאפיינים הבולטים הם שפה חסכנית, ולעתים קרובות גם טכנית, רשימות חוזרות וחזרות מרובות של פסקאות תבניתיות. הסיבה לכך היא שטקסטים אלה נוצרו ונשמרו כתורה שמועברת בעל פה בהקשר של תרבות אוראלית. מאפיינים אלה מקילים על שינון הטקסט וזכירתו, אך בקריאה הם עלולים להיות מייגעים. בתרגום זה בחרתי מדי פעם לקצר את החזרות. הבחירה להשמיט חלק מהן היתה סגנונית ומטרתה להקל על הקורא/ת, מלבד במקרים שבהם הרגשתי שהחזרות תורמות להבנת הטקסט ואינן מכבידות. כאשר חזרות מסוימות קוצצו, הוספנו סוגריים מרובעים ובתוכן שלוש נקודות […].

    השפה החסכנית והטכנית מקשה על התרגום, בעיקר כי מושגים רבים מכסים קשת שלמה של משמעויות, או מתייחסים לאספקט מסוים בחוויה האנושית שאינו ברור באופן מיידי לקורא ההדיוט ללא הסבר (כמו למשל המונח וִינְיַאנָה – "הכרה").

    כאשר הרגשתי שטקסט המקור חסכני ולא ברור דיו השלמתי את המשפט בעברית בתוך סוגריים מרובעים, כך שמה שאינו בסוגריים מופיע בטקסט המקור בפּאלי, בעוד מה שמופיע בתוך הסוגריים הוא תוספת לשם הבהרה. ההערות והביאורים המלווים את התרגומים נועדו לעזור לקורא שאינו בקי בטרמינולוגיה הבודהיסטית, ולשפוך אור על הטקסט ומשמעותו באמצעות הצגה של אפשרויות תרגומיות נוספות. לעתים הוספתי גם הסבר מתוך הפרשנות התהרוואדית המסורתית, מתוך פרשנויות של מורים בודהיסטיים מודרנים ומתוך הבנתי האישית.

    כאשר תרגמתי מונחים חשובים שיש לי יסוד להניח שחלק מהקוראים מכירים, ציינתי בהערות את המילה בפּאלי בתעתיק לעברית, ולעתים גם בגוף הטקסט, בסוגריים עגולים (למשל, סַטִי). בסוף הספר מובא מילון מושגים ובו כל המושגים המרכזיים בהגות הבודהיסטית המוקדמת. כל מושג מופיע קודם בתעתיק לעברית ולאחר מכן, בסוגריים, בתעתיק לטיני.

    התרגום הראשון אחרי התעתיק הלטיני הוא התרגום שבחרתי, ואחריו מופיעות אופציות תרגומיות נוספות. מילון המושגים מאפשר לקורא/ת לקבל את המרחב הסמנטי של מונח מסוים למרות הבחירה שעשיתי בספר.

    כמה מונחים בודהיסטיים התקבעו בתודעה הישראלית (והמערבית) ללא תרגום, כמו המילים נירוואנה וקרמה בסנסקריט (השפה שבה נכתבו טקסטים בודהיסטיים מאוחרים יותר בהודו). באותו אופן, יש כמה מושגים בפּאלי שנראה לי חשוב להשאירם ללא תרגום – המושגים דְהַמַָה (בהא הידיעה וביחיד) – התורה, הלימוד, הדרך שלימד הבודהה; סִילָה – אתיקה, כללי מוסר והתנהגות מיטיבים; וסַנְגְהָה – קהילת המתרגלים.

    למושגים נִיבַּאנָה, סַמַאדְהִי וגְ'הַאנָה אין תרגום טוב בעיני לעברית, לאנגלית או לכל שפה אחרת, ולכן השארתי אותם ללא תרגום. בחרתי לא לתרגם גם חלק מהכינויים של הבודהה, כמו טַטְהַאגַטָה וסוּגַטוֹ. יש מושגים מרכזיים בהגות הבודהיסטית שקשה לתרגמם במילה אחת.

    החשוב ביותר הוא המושג דוּקְהָה, שבחרתי לתרגם בספר זה כ"אי־ נחת, חוסר סיפוק וסבל", כדי להעביר את הספקטרום המלא של מושג מרכזי זה. בשתי דרשות בספר זה בחרתי לתרגם את המושג דוּקהָה כ"אי־מהימנות" – משמעות נוספת וחשובה של המושג. עוד מונח חשוב ומרכזי שבחרתי לתרגם באופן שונה, בשלושה הקשרים שונים, הוא המושג סַנְקְהַארָה: כאשר הוא מופיע כאחד מחמשת המצרפים תרגמתי אותו כ"דפוסים מנטליים"; כאשר הוא מופיע כחוליה השנייה בשרשת ההתהוות המותנית תרגמתי אותו כ"נטיות והתניות"; בדרשה אחת בלבד, כאשר מושג זה מופיע ביחיד (ולא ברבים כמו בהקשרים אחרים), תרגמתי אותו כ"התניה".

    כיוון שדרשות הבודהה עוסקות בנושאים המופיעים גם במסורות פילוסופיות ודתיות אחרות, השתדלתי להימנע משימוש במילים שמזוהות באופן מיידי עם רעיונות מתוך הפילוסופיה המערבית או אחת הדתות המונותאיסטיות. העדפתי להשתמש במילה טעונה פחות, מתוך רצון לצייר תמונה נקייה ככל האפשר ממטען פילוסופי ותרבותי שמילה מסוימת יכולה לשאת (כמו למשל המילה "נשמה"). בספר זה מתורגמות הסוּטוֹת מתוך רגישות להקשר שבו הן נוצרו והבחנה ביניהן לבין המסורת הפרשנית התהֶרַוואדית. במסורת הבודהיסטית התהֶרַוואדית שהתגבשה בסרי לנקה נכתבה לכל דרשה ב"סוּטה־פּיטַקה" פרשנות (אַטְהַקַטְהַא), ולאחר מכן גם "פרשנות על הפרשנות" (טִיקַא). ייתכן שכתבי האַטְהַקַטְהַא הגיעו מהודו לסרי לנקה במאה השלישית לפנה"ס, אולם הנחה זו אינה מגובה במידע היסטורי אמין.

    ידוע שבין המאה השלישית למאה הראשונה לפנה"ס תורגמו חלק מכתבי האַטְהַקַטְהַא לסינהלזית, בעוד פרשנויות נוספות נכתבו בשפה זו (המקור הפּאלי אבד, אם אמנם היה קיים). במאה החמישית לספירה תורגמו האַטְהַקַטְהַא לפּאלי בידי בּוּדְהַגְהוֹסָה, שכתב על סמך כתבים פרשניים אלו את הוִויסוּדְהִימַגָה ("דרך היטהרות [התודעה]") – אולי הטקסט החשוב ביותר במסורת הבודהיסטית התהרוואדית. חשוב לציין של עתים קרובות יש בלבול בין התפיסה התהרוואדית לבין הסוּטות, המייצגות את מה שמכונה במחקר "הבודהיזם המוקדם" או mainstream Buddhism . אף על פי שמסורת התהֶרַוואדה היא ששימרה היסטורית את הדרשות בפּאלי, האופן שבו היא מפרשת את הכתבים משקפת הבנה ייחודית של התורה הבודהיסטית, בעיקר הבנה הנובעת מתוך המחשבה האַבּהידְהַמית והפרשנות הסינהלזית – האַטְהַקַטְהַא. למעשה, עד העת המודרנית נהגו במסורת התהרוואדית לקרוא רק את הכתבים הפרשניים של בּוּדהַגהוֹסה ושל פרשנים נוספים ולא את הדרשות עצמן.

    מנהג זה דומה מאוד להתרכזות במשנה ובתלמוד ולהימנעות מן העיסוק בתנ"ך בישיבות החרדיות. אף שהפרשנות התהֶרַוואדית עשויה להאיר את המשמעות של הטקסט, לעתים היא משקפת את הפער ההיסטורי בין טקסט המקור (הסוּטה) לבין התפיסה התהֶרַוואדית המאוחרת יותר. כפי שניסח זאת אסף פדרמן בתרגומו לדְהַמַפַּדָה, "לעתים קרובות הפרשנות הזו מאירה חלקים סתומים, אך במקרים אחרים היא מעידה על הפרשן יותר מאשר על המקור."

    לאור זאת, כאשר הרגשתי שפרשנות שמופיעה בטקסטים הפרשניים התהֶרַוואדיים מאירה סוגיה חשובה או נותנת הקשר שמבהיר את הסוּטה, בחרתי לציין זאת בהערות. לעתים אף ציינתי בעיות בפרשנות התהֶרַוואדית לאור מה שמופיע בדרשה עצמה.

    לסיום, ההערות שמלוות את הדרשות בספר זה מציגות אלטרנטיבות תרגומיות, מקורות אטימולוגיים, הערות בדבר הופעתו של מונח מסוים בהקשרים ובמקומות אחרים באוספי הדרשות והתייחסות לפרקטיקות ופילוסופיות שהבודהה התייחס אליהן, ושללא היכרות איתן הטקסט עלול להיות סתום. מטרתן היא להאיר דברים שהקורא שאין לו כל רקע בבודהיזם אינו יכול להבין נכונה, והן מבקשות לתת תמונה רחבה מעבר לתרגום הספציפי שבחרתי. הערות אלו משתפות את הקורא גם בתלאות הדרך ובחוסר הוודאות המלווה את תהליך התרגום.

    לימוד ותרגול בדרך הבודהיסטית
    האיזון והשילוב בין לימוד תיאורטי של הכתבים הבודהיסטיים לבין תרגולם המעשי היה נושא לדיון ומקור לפולמוס לאורך ההיסטוריה הבודהיסטית. 3 בדיון זה, היחס בין לימוד ותרגול קיבל דגשים וניסוחים שונים, אולם ניתן לומר בהכללה כי בכל המסורות הבודהיסטיות לימוד "דברי הבודהה" (בּוּדְהָה־וַצַ'נָה) לא נתפס כיעד בפני עצמו, אלא כבסיס לתרגול נכון של הדרך.

    בסוטות, לימוד דבריו של הבודהה, מתואר כנדבך חשוב בדרך, כחלק מהאימון הרוחני. מטרתו להקנות אופני התבוננות משחררים וללמד תרגולים לטיפוח התודעה והאיכויות היפות שבה. זהו לימוד שכוונתו היא טרנספורמציה, שינוי פרספקטיבה עמוק ולא רק צבירת ידע ומידע. לימוד מסוג זה, על פי דרשות הבודהה, אינו יכול להיות רק לימוד אינטלקטואלי. הוא מכוון לחקירה מעמיקה של טבע החוויה, מתוך כוונה לשחרר את התודעה מכבליה. כך נאמר באחת הדרשות:

    "עליכם להתאמן כך: מפעם לפעם עליכם להיכנס לעומק ולשהות עם הדרשות שלימד הבודהה, שהן עמוקות ומשמעותן עמוקה והן עוסקות ברֵיקוּת ובלא־ארצי.

    כך עליכם להתאמן".

    תהליך הלימוד המתואר בדרשות עובר אפוא דרך לימוד התורה, הרהור מעמיק והתבוננות ישירה בחוויה לאור הלימוד. כך יכול הלימוד להפוך לתבוּנה (ולא רק לידע), תבונה שממנה יכולה לנבוע חוכמה משחררת.

    המסורת הבודהיסטית התְהֶרַוַואדית חילקה את הדרך הרוחנית לשלושה נדבכים: פַּרִיַטי – השלב התיאורטי של הלימוד, הכולל את לימוד תורתו של הבודהה; פַּטיפַּטי – השלב המעשי, הכולל תרגול ואימון מדיטטיבי המתבססים על לימוד זה והנחיות המורה; ופַּטיוֶדְהָה – שלב ההגשמה של הדרך, המבוסס על שני הנדבכים הקודמים.

    מנקודת גישה הזו ניתן לראות בדרשות הבודהה מפה של הדרך לשחרור: מפה שמפרטת את המכשולים המנטליים שאדם עלול להיתקל בהם ואת הדרכים להתמודד איתם; מפה שמתארת את הפוטנציאל של התודעה האנושית ומציגה תרגולים מעשיים לשחרורה מבורות, שנאה, תאווה והיאחזות.

    תרגום "דברי הבודהה" היה בשבילי מתנה גדולה, ואני שמחה לחלוק אותה עם הקורא/ת הישראלי/ת. אני מקווה שקובץ זה יעשיר את ארון הספרים העברי ויעניין סטודנטים העוסקים בהגות ההודית והמזרח־ אסייתית, חוקרים המתעניינים במסורת הבודהיסטית ואינם יודעים את שפת המקור וכמובן מתרגלי הבודהה־דהמה – הדרך של הבודהה – מתרגלים ומתרגלות שיש להם עניין להעמיק את התרגול באמצעות קריאה ישירה בדברי הבודהה – ובעברית.

    הדרשות המוגשות בספר זה הנחו אותי, אתגרו אותי, רוממו את לבי, שימחו אותי ועוררו בי השראה. אני מקווה שהתרגום, יחד עם ההערות והביאורים, יהפכו את הטקסט לנגיש ומעורר השראה גם עבור הקוראים, ושהתובנות המתוארות בדברי הבודהה יתעוררו בלבם ובתודעתם. זו היתה מלאכה שהקדשתי לה את כל לבי. אני מקווה שהיא תאפשר לכל קורא וקוראת חוויה מעוררת וטרנספורמטיבית, כפי שהיא היתה בשבילי.

    קרן ארבל
    תל אביב, 2

    "קשה להלך על חוד התער – דרשות בודהה מלמדות כי למרות המרחק יש להן מכנה משותף רחב עם תרבות המערב. עוול נגרם לבודהה. לא זו בלבד ששמו מתנוסס על ברים, בתי קפה ואף על מאכלים, אלא שחסידי העידן החדש התאימו אותו לצורכיהם ושימרו רק את המילים, ולא את הרעיונות."
    אריאל אוקסהורן, ישראל היום, 19.5.2017   » לכתבה המלאה

    "כל מה שמטבעו להתהוות, מטבעו גם להיפסק" בספרה "דברי הבודהה", בתרגומה ובהערותיה, מציעה קרן ארבל לקורא תרבות ואורח חיים, לא מתלהמים, לא מיסיונרים ולא לעוסים לעייפה, תודעה יציבה ואסופה שאינה מוסחת. […]

    "בספר שני מרכיבים עיקריים: תרגום מדויק ובהיר של 75 מדרשות הבודהה מפאלי (השפה המקורית כנראה להגות הבודהיסטית) ודברי ביאור של המחברת בהקדמות, הערות שוליים ובאחרית הדבר המפורטת, "מה לימד הבודהה?", שנכתבה יחד עם אסף סטי אל־בר. זהו כרך שעשוי ליהפך לספר לימוד עברי לכל מחפשי הדרך הבודהיסטית, או מחפשי החופש במלותיה של המחברת. זה אינו רק ספר לקריאה מרתקת אלא אמצעי להרהור מעמיק והתבוננות עצמית והנחיות מקוריות לתרגול מדיטטיבי, שהוא חלק בלתי נפרד מהלימוד הבודהיסטי."
    עמיה ליבליך, הארץ ספרים, 14.4.2017   » לכתבה המלאה

    דברי הבודהה
    תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים
    מאת: קרן ארבל: תרגום מפּאלי, הערות והקדמה

    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
    על העטיפה Rough stone Buddha face Anton Watman/Shutterstock
    טיפוגרפיה: שפי פז, אגתה
    מהדורה ראשונה, דצמבר 2016
    מס' עמודים: 435
    כריכה: רכה

    הספר יוצא לאור בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והמפעל לתרגום ספרות מופת, מרכז הספר והספריות.

    דאנא קוד: 583-79

    The Sayings Of The Buddha
    by Keren Arbel

    ISBN: 978-965-7241-79-0

     

    עטיפת הספר

    דברי הבודהה

    80.00 72.00

    איך משתחררים מהסבל המנטלי שכרוך בקיום האנושי בעולם נטול וודאות? מה לימד הבודהה ומדוע הייתה לדבריו השפעה עמוקה כל כך על מיליארדי אנשים בעולם כולו? הספר "דברי הבודהה" מציג מבחר מתוך דרשותיו של הבודהה, כפי שהשתמרו במסורת הבודהיסטית של דרום מזרח אסיה. הדרשות מציגות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי. הן עוסקות בתובנות לגבי הקיום האנושי, במדיטציה, במבנה התודעה ובדרכים לשחרר אותה מאי–נחת, מחוסר סיפוק ומסבל; הן עוסקות באורח חיים אתי ובדרך לראות את המציאות נכוחה.

    לעמוד הספר
    X

    דברי הבודהה

    המחברים

    ד"ר קרן ארבל היא חוקרת של הבודהיזם המוקדם ומלמדת בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.

    במוקד מחקרה עומדים הפסיכולוגיה והפילוסופיה הבודהיסטית והפנומנולוגיה של המדיטציה. בעלת תואר שני מהמרכז ללימודי בודהיזם של אוניברסיטת בריסטול באנגליה ותואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב.

    ספרה Early Buddhist Meditation
    יצא לאור בהוצאת Routledge.

    מתרגלת את הדרך הבודהיסטית זה עשרים שנה, ומלמדת כיום דרך זו כדרך חיים.

    לעמוד הספר
    X

    דברי הבודהה

    מתוך הספר

    "כשם שלאוקינוס יש טעם אחד, טעם המלח,
    כך גם לדְהַמָה ולדרך האימון יש טעם אחד, טעם החופש"
    אַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה IV.203

    הקדמת המתרגמת

    התרגומים בספר זה הם פרי מחקר ארוך־שנים של הכתבים הבודהיסטיים המוקדמים ושנים רבות של תרגול לאורם. כתבים אלה מהווים בעבורי השראה גדולה, כיוון שהם מציעים דרך אתית ותרגול מעשי לחיים חופשיים מכל סבל מנטלי. השילוב בין לימוד ותרגום של הכתבים הבודהיסטיים בפּאלי לתרגול הדרך שלימד הבודהה שלובים בדרכי האישית באופן עמוק, האחד מזין ומעמיק את השני, ושניהם יחד באים לידי ביטוי גם במלאכת התרגום המוגשת בספר זה.

    המפגש הראשון שלי עם תפיסת העולם הבודהסטית היה מעורר. מרגע שפגשתי את מילותיו של הבודהה, בשנת הלימודים הראשונה שלי לתואר הראשון בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, ידעתי שמצאתי דרך שתלווה את חיי. מפגש ראשוני זה בקורס "מבוא לתרבות הודו" הוביל אותי כמה חודשים לאחר מכן, בחופשת הקיץ הראשונה שלי מהאוניברסיטה, לדהרמסלה שבצפון הודו, כדי להשתתף בקורס אינטנסיבי שלימד אותי איך לתרגל את המדיטציה הבודהיסטית שנקראת בעברית "מדיטציית תובנה" (וִיפַּסַנַא).

    מאז ועד היום שילבתי תרגול מעשי של המדיטציה הבודהיסטית עם מחקר אקדמי הבוחן את הכתבים הבודהיסטיים המוקדמים ביותר בשפת פּאלי, השפה שבה הם נשמרו. כתבים אלה עוררו את תודעתי ושבו את לבי יותר מכל טקסט בודהיסטי אחר שקראתי. למרות עתיקותן של דרשות הבודהה – שמקורן בהודו של המאות הראשונות לפנה"ס – יש בהן היבטים רבים שרלוונטיים לכל אדם בכל זמן.

    העיסוק במבנה התודעה האנושית, בתיאור מקורות הסבל ובהבנה שהסבל נובע מתפיסה מסולפת של העצמי ושל המציאות – תפיסה שניתן לשנות ובכך לשחרר את התודעה – אינן עיסוק "עתיק". הם רלוונטיים לכל אדם באשר הוא אדם, לכל אדם העוסק בחיפוש אחר חיים מיטיבים וחופש פנימי. דרשות הבודהה עוסקות בפתרון לסבל שכרוך בקיום אנושי בעולם שאין בו ודאות וביטחון אמיתי. הן מתארות דרך חיים שבה חוכמה, חמלה

    ואהבה הן הבסיס לכל פעולותינו: בגוף, בדיבור ובמחשבה. הן מציגות דרך הכוללת את כל היבטי הקיום האנושי: את ההשקפות, את הכוונות, את הפעולות, את אופן הדיבור ואת דפוסי התודעה.

    למרות הישירות והחדות של הדרשות הבוהיסטיות המוקדמות, הקריאה בהן אינה תמיד פשוטה או קלה. פעמים רבות הן מאתגרות את תפיסת העולם שלנו ודורשת ויתור על האמונות וההשקפות העמוקות ביותר, אמונות והשקפות – שעל פי התפיסה הבודהיסטית – מניעות את האדם לפעולות לא מיטיבות, מערפלות את החוכמה הפנימית ומונעות חיים של חופש.

    כדי להעמיק את הבנתי בחקר הבודהיזם המוקדם ובשפת פּאלי נסעתי במהלך לימודי התואר השני והשלישי ללמוד עם מומחים שונים ברחבי העולם. בזמן שהותי באוניברסיטת ייל, בפונה שבהודו ובאוניברסיטת פֶּרַדֶנִייָה שבסרי לנקה, מצאתי את עצמי מתחילה לתרגם "סוּטוֹת" )"דרשות" הבודהה( מתוך רצון להעביר את יופיין לשפת אמי ולהביא את החוכמה הבודהיסטית לקהל הישראלי. רציתי ליצור תרגום שינגיש את הטקסטים החשובים הללו בהגות האנושית לקוראי העברית ויתמוך בתרגול של מי שבחר לצעוד בדרך זו ויעמיק אותו. המסע הזה הגיע כעת אל סופו, בהוצאה לאור של ספר זה.

    מלאכת התרגום
    הבחירה את מה לתרגם מתוך הקאנון הבודהיסטי המוקדם (הקאנון הפּאלי) – אוסף ספרותי הכולל אלפי דרשות המיוחסות לבודהה – התבססה בעיקרה על השאלה מה יעניין את הקורא/ת הישראלי/ת. בכל ספר תרגומים הכולל רק חלק מהדרשות הקיימות בקאנון הפּאלי יש לבחור מה ייכנס ומה יישאר בחוץ. לבחירה זו יש משמעות, היא לעולם אינה פשוטה והיא תמיד סובייקטיבית. מה שהנחה אותי בבחירה זו היה הרצון לתרגם דרשות שמשקפות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי, במיוחד אלו שיכולות לעורר עניין בקורא הישראלי בן־ זמננו, הן זה המתעניין בהגות ובמחשבה הבודהיסטית והן זה המתעניין בעיקר בתרגול ובדרך הרוחנית שהתווה הבודהה.

    תרגום כתבים בודהיסטיים לעברית )ויהא זה מפּאלי, סנסקריט, טיבטית, יפנית או סינית( הוא מלאכה בתחילת דרכה. "אוצר המילים הבודהיסטי" בעברית הוא עניין חדש ומתפתח, ובהתאם לכך, מלאכת התרגום היא תהליך ארוך, מורכב ומלא אחריות, שאין לו סוף מוגדר, והוא מלא ספקות, הרהורים ושאלות, ובסופו נדרשתי להגיע להכרעה שמנסה לשמור על נאמנות למקור, אך מודעת גם לכך שהתרגום הוא יצירה חדשה.

    לא פעם נדרשה הכרעה בין המובן המילולי לפרשני, ולעתים בין תרגום שהפך מוכר ומקובל לתרגום חדש, שנראה לי מדויק יותר. בתרגום מושגים חשובים ומרכזיים בהגות הבודהיסטית היתה ההכרעה התרגומית קשה במיוחד, כי ההכרעה היא מעשה פרשני ויש לה השפעה על האופן שבו מושג מסוים יובן בתרבות היעד. בחירות רבות עברו שינויים במהלך השנים לאחר התעמקות חוזרת ונשנית במשמעותם של המושגים והמונחים ושיחות עם אנשים שמכירים היטב את התורה הבודהיסטית. אני עדיין מרגישה שרבות מההכרעות אינן סופיות ופתוחות לשינויים.

    אין תרגום "אוביקטיבי", ותמים יהיה לחשוב שטקסט המתורגם משפת מקור עתיקה ושונה כל כך הוא פשוט טקסט־המקור בעברית. תרגום טוב של הכתבים הבודהיסטיים המוקדמים (וכל טקסט מקור מתרבות אחרת) מביא בחשבון כמה שיותר רכיבים בתהליך ההכרעה התרגומי. רכיבים אלה כוללים היכרות מעמיקה עם שפת המקור, וכן עם ההקשר ההיסטורי והתרבותי של הטקסט, ההגות המוצגת בקורפוס הטקסטואלי כולו (ולא רק בדרשה מסוימת), המסורות הפילוסופיות שאיתן התכתב הבודהה ונגדן הוא יצא, המקורות האטימולוגיים של המונחים השונים והמסורת הפרשנית שמלווה את הטקסט.

    בתרגומים המוגשים בספר זה ניסיתי להביא בחשבון את כל הגורמים הללו וליצור תרגום מדויק ככל האפשר, שישקף נאמנה את רוח הטקסט. ההחלטה לתרגם מתוך גישה זו מונעת פרשנות יתר של הטקסט על ידי המתרגמת ושומרת על צביונו המיוחד. בנוסף, בחרתי בעברית לא "גבוהה", כדי לשמור על רוח הטקסט, שנמסר במקור בשפה מדוברת, ישירה, לעתים טכנית, ובעיקר לא מליצית.

    הקאנון הפּאלי
    הקאנון הפּאלי הוא שמו של הקאנון הבודהיסטי שנשמר על יד מסורת התְהֶרָוַואדָה – המסורת הבודהיסטית הרווחת בסרי לנקה, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה (ורווחת פחות גם במדינות נוספות באסיה), ומקורותיה בהודו המוקדמת. הקאנון הפּאלי הוא היחיד ששרד בשלמותו מהמסורות הקדומות של הבודהיזם בהודו. השימוש במילה "פּאלי" לשפת הכתבים של מסורת זו לקוּח מהביטוי "פּאלי בְּהַאסַא" – שפת הכתבים.

    "פּאלי" לא ציינה שפה מסוימת, אלא אוסף כתבים שנשמר בשפה שהיא למעשה בת־כלאיים: שילוב של דיאלקטים שונים שדוברו בצפון הודו בעת העתיקה ושל תהליך סנסקריטיזציה שהתרחש במאה השנים שלאחר מותו של הבּודהה. בתקופתו של הבּודהה (במאה החמישית לפנה"ס) היתה הסנסקריט שפת הלימוד והפולחן הבּרַהמיני, ונראה כי הבודהה נמנע בכוונה מללמד בשפה אליטיסטית זו, ובחר ללמד דווקא בשפות המדוברות באזורים שבהם נדד.

    עם זאת, אף על פי ש"פּאלי" לא היתה שפתו של הבודהה עצמו (נראה כי הוא דיבר בדיאלקט שנקרא מַאגַדְהִי, ודובר באזור מַאגַדְהָה שבו נמצאת היום מדינת ביהאר), המחקר האקדמי מתייחס ל"שפת פּאלי" כעדות העתיקה ביותר לדיאלקטים שדוברו בצפון הודו העתיקה, ולשפה המאפשרת מגע עם עולם המושגים שרווח בתקופתו של הבּודהה.

    על פי הרשומות ההיסטוריות של מסורת התְהֶרָוַואדָה, הקאנון הפּאלי הובא לסרי לנקה במאה השלישית לפנה"ס על ידי מַהִינְדָה, בנו של המלך ההודי החשוב אַשוֹקָה. אמנם אין עדות מכריעה לכך שהקאנון הגיע בשלמותו לסרי לנקה כבר בתקופה מוקדמת זו, אך העובדה שאין בכתבים שום עדות לסינהלזית (השפה המדוברת בסרי לנקה) או לאירועים שהתרחשו בסרי לנקה מחזקת את ההנחה שהקאנון שיש בידינו היום לא עבר שינויים משמעותיים מהמאה השלישית לפנה"ס ועד המאה החמישית, כאשר הקאנון הפּאלי היה מונח בצורתו הנוכחית לפני הפרשן החשוב ביותר של מסורת התהֶרַוואדה, בּוּדְהַגְהוֹסָה.

    הכתבים נמסרו בעל פה במשך כמה מאות שנים על ידי קבוצות שונות של נזירים, ומשמעות מותם של נזירים מקבוצה מסוימת היתה איבוד של חלקים מדברי הבודהה (בּוּדְהָה־וַצַ'נָה).

    לכן במאה הראשונה לפני הספירה, כאשר הקהילה הנזירית בסרי לנקה עמדה לפני הכחדה, בעקבות מלחמות ובצורת, הוחלט להעלות את התורה שבעל פה על הכתב. הקנון הפּאלי נקרא על ידי הבודהיסטים טיפּיטַקָה – "שלושת הסלים", היות שהוא מכיל שלושה קבצים:

    "סוּטָה פִּיטַקָה" – סל המכיל את דרשות הבּודהה המסודרות בחמישה אוספים (נִיקַאיוֹת). מתוך אוספים אלו מתורגמות הדרשות בספר זה: אוסף [הדרשות] באורך בּינוני (מַגְ'הִימָה נִיקַאיָה), הכולל 152 סוּטות. אוסף ]הדרשות[ הארוכות (דִיגְהָה נִיקַאיָה), הכולל 35 סוּטות. אוסף [הדרשות] המקוּבּצות (סַמְיוּטָה נִיקַאיָה), השלישי בגודלו בסוּטה פִּיטָקָה וכולל חמישה "ספרים" או חלקים (vagga). בתרגומים המודרניים לאוסף זה יש מספר קטן בהרבה מכפי שציין בּוּדהַגהוֹסָה, אשר מנה 7,762 סוּטות.

    רופרט גתין שבדק את המהדורה הסינהלזית והבורמזית חישב שמדובר ב־ 6,696 סוּטות באורכים שונים, ואילו בתרגומו של בְּהִיקהוּ בּוֹדהי לאנגלית יש 2,904 סוּטות. ההבדל נובע מהאופי המקוצר של חלק מהסוּטות, צורת החישוב והחלוקה הפנימית בכל חלק. למרות הבדלים אלו, אף סוּטה שבּוּדהגהוֹסָה מתייחס אליה אינה חסרה באוסף שיש בידינו כעת.

    אוסף [הדרשות] הממוספרות (אַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה), הכולל כמה אלפי סוּטות המקובצות לתוך 11 חלקים על פי מספר המרכיבים של הדהמה המתוארים בכל סוּטה. מספר הסוּטות שונה במהדורות השונות. המהדורה הסינהלזית מונה 8,777 סוּטות, אולם רבות מהן זהות, למעט שינוי במילים בודדות. בתרגום של בְּהיקהוּ בּוֹדהי האוסף מונה 2,344 סוּטות.

    אוסף ]הדרשות[ הקצרות (קְהוּדַקָה נִיקַאיָה). אוסף אחרון זה מכיל 15 ספרים במהדורה התאית, 17 בסינהלזית ו־ 18 בבורמזית. למעט הטקסט שנקרא "סוּטָה־ניפַּאטָה" (חלקו תורגם לעברית בידי אביתר שולמן בספר "שירת ההארה"), שאר היצירות מתוארכות לתקופה מאוחרות יותר מארבעת האוספים הראשונים. בין הספרים באוסף זה ניתן למצוא את האוּדַאנָה ("היגדים מעוררי השראה"), הדְהַמַהפַּדָה (שתורגמה מפאלי לעברית בידי אסף פדרמן), טְהֶרַגַאטְהָה ("שירת [ההתעוררות של] הנזירים הותיקים"), הטְהֶרִיגָאטְהָה ("שירת [ההתעוררות של] הנזירות הותיקות"), ו"סיפורי הגַ'אטַקָה" – סיפורי חייו הקודמים של הבודהה.

    תוכנן של "ארבע הנִיקַאיוֹת העיקריות" מגוון מבחינת הנושאים, אולם כשבוחנים כל אוסף באופן כללי, ניתן לראות שלכל אחד מהם יש מכנה משותף והתכוונות מרכזית דומיננטית. בְּהיקהוּ בּוֹדהי מציין שמטרת הדִיגְהָה נִיקַאיָה היא להפיץ את התורה הבודהיסטית ולבסס את עליונותה של הדהמה שלימד הבודהה.

    המַגְ'הִימָה נִיקַאיָה לעומת זאת מופנית פנימה, אל הקהילה הבודהיסטית, ולכן סוּטות רבות עוסקות בנושאים העיקריים של הדרך והתרגול המדיטטיבי. הסַמְיוּטָה נִיקַאיָה והאַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה כוללים סוּטות קצרות ולכן נעדרים מהם בדרך כלל הרקע והדרמה שמופיעים בדרשות ארוכות יותר בשני האוספים הקודמים. רבות מהסוּטות בסַמְיוּטָה נִיקַאיָה מתארות את התובנות הרדיקליות של הבודהה ואת הדרך המדיטטיבית. הסוּטות המופיעות באַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה עוסקות בעיקר בפרקטיקה ופחות בתיאוריה, ומסודרות בצורה קצת

    אחרת מהתבניות והרשימות שמלוות את הסידור בסַמְיוּטָה נִיקַאיָה. 1

    2. "וִינַיָה פִיטַקָה" – חוקי נזירוּת שמסדירים את חיי הנזירים והנזירוֹת במסגרת הקהילה הנזירית (סַנְגְהָה).

    3. "אַבּהִדְהַמָה פִיטַקָה"– שבעה ספרים המנתחים באופן שיטתי את מצבי התודעה השונים.

    אף שהקאנון הפּאלי שייך למסורת התְהֶרַוַואדָה ונשמר בה, ארבעת האוספים הראשונים – "ארבע הנִיקַאיוֹת העיקריות" – קיימות גם בתרגום לסינית ונקראות אַגַמָה (agama). האגמוֹת, בשונה מהניקאיוֹת, אינן שייכות למסורת בודהיסטית אחת, אלא מגיעות ממסורות בודהיסטיות שונות בהודו המוקדמת, מהמסורות שהתפצלו לאחר מותו של הבודהה. כיון שכך, הסידור הפנימי של האוספים אינו זהה (לכן קורה שסוּטה שמופיעה בקאנון הפאלי באַנְגוּטָרָה נִיקַאיָה יכולה להופיע באגמות בסַמְיוּקְטָה אַגַמָה), אולם עד כה מחקרים שהשוו בין הניקאיות לאגמות מראים כי רוב הדרשות מופיעות בשני הקורפוסים, והן כמעט זהות מבחינת התוכן הדוקטרינלי (גם אם לא מבחינת הסידור בתוך האוספים או בהקשר המיידי שהדרשה מתארת).

    ההנחה המקובלת כיום במחקר האקדמי היא שהניקאיות בפּאלי – יחד עם האַגַמות בסינית ושרידים של כמה דרשות בסנסקריט – הם הכתבים הבודהיסטיים העתיקים ביותר, ומהווים את הירוּשה המשותפת הבסיסית למחשבה הבודהיסטית על כל מסורותיה הקדומות. אין זה אומר שכתבים אלו מייצגים את "הבודהיזם המקורי", אבל הם אכן מהווים נקודת התחלה טובה להבנת המחשבה הבודהיסטית ולהתפתחותם של רעיונות בודהיסטיים מאוחרים יותר.

    מונחים, הערות וביאורים
    לסוּטוֹת – הדרשות הבודהיסטיות בפּאלי – יש מאפיינים מיוחדים. שלושת המאפיינים הבולטים הם שפה חסכנית, ולעתים קרובות גם טכנית, רשימות חוזרות וחזרות מרובות של פסקאות תבניתיות. הסיבה לכך היא שטקסטים אלה נוצרו ונשמרו כתורה שמועברת בעל פה בהקשר של תרבות אוראלית. מאפיינים אלה מקילים על שינון הטקסט וזכירתו, אך בקריאה הם עלולים להיות מייגעים. בתרגום זה בחרתי מדי פעם לקצר את החזרות. הבחירה להשמיט חלק מהן היתה סגנונית ומטרתה להקל על הקורא/ת, מלבד במקרים שבהם הרגשתי שהחזרות תורמות להבנת הטקסט ואינן מכבידות. כאשר חזרות מסוימות קוצצו, הוספנו סוגריים מרובעים ובתוכן שלוש נקודות […].

    השפה החסכנית והטכנית מקשה על התרגום, בעיקר כי מושגים רבים מכסים קשת שלמה של משמעויות, או מתייחסים לאספקט מסוים בחוויה האנושית שאינו ברור באופן מיידי לקורא ההדיוט ללא הסבר (כמו למשל המונח וִינְיַאנָה – "הכרה").

    כאשר הרגשתי שטקסט המקור חסכני ולא ברור דיו השלמתי את המשפט בעברית בתוך סוגריים מרובעים, כך שמה שאינו בסוגריים מופיע בטקסט המקור בפּאלי, בעוד מה שמופיע בתוך הסוגריים הוא תוספת לשם הבהרה. ההערות והביאורים המלווים את התרגומים נועדו לעזור לקורא שאינו בקי בטרמינולוגיה הבודהיסטית, ולשפוך אור על הטקסט ומשמעותו באמצעות הצגה של אפשרויות תרגומיות נוספות. לעתים הוספתי גם הסבר מתוך הפרשנות התהרוואדית המסורתית, מתוך פרשנויות של מורים בודהיסטיים מודרנים ומתוך הבנתי האישית.

    כאשר תרגמתי מונחים חשובים שיש לי יסוד להניח שחלק מהקוראים מכירים, ציינתי בהערות את המילה בפּאלי בתעתיק לעברית, ולעתים גם בגוף הטקסט, בסוגריים עגולים (למשל, סַטִי). בסוף הספר מובא מילון מושגים ובו כל המושגים המרכזיים בהגות הבודהיסטית המוקדמת. כל מושג מופיע קודם בתעתיק לעברית ולאחר מכן, בסוגריים, בתעתיק לטיני.

    התרגום הראשון אחרי התעתיק הלטיני הוא התרגום שבחרתי, ואחריו מופיעות אופציות תרגומיות נוספות. מילון המושגים מאפשר לקורא/ת לקבל את המרחב הסמנטי של מונח מסוים למרות הבחירה שעשיתי בספר.

    כמה מונחים בודהיסטיים התקבעו בתודעה הישראלית (והמערבית) ללא תרגום, כמו המילים נירוואנה וקרמה בסנסקריט (השפה שבה נכתבו טקסטים בודהיסטיים מאוחרים יותר בהודו). באותו אופן, יש כמה מושגים בפּאלי שנראה לי חשוב להשאירם ללא תרגום – המושגים דְהַמַָה (בהא הידיעה וביחיד) – התורה, הלימוד, הדרך שלימד הבודהה; סִילָה – אתיקה, כללי מוסר והתנהגות מיטיבים; וסַנְגְהָה – קהילת המתרגלים.

    למושגים נִיבַּאנָה, סַמַאדְהִי וגְ'הַאנָה אין תרגום טוב בעיני לעברית, לאנגלית או לכל שפה אחרת, ולכן השארתי אותם ללא תרגום. בחרתי לא לתרגם גם חלק מהכינויים של הבודהה, כמו טַטְהַאגַטָה וסוּגַטוֹ. יש מושגים מרכזיים בהגות הבודהיסטית שקשה לתרגמם במילה אחת.

    החשוב ביותר הוא המושג דוּקְהָה, שבחרתי לתרגם בספר זה כ"אי־ נחת, חוסר סיפוק וסבל", כדי להעביר את הספקטרום המלא של מושג מרכזי זה. בשתי דרשות בספר זה בחרתי לתרגם את המושג דוּקהָה כ"אי־מהימנות" – משמעות נוספת וחשובה של המושג. עוד מונח חשוב ומרכזי שבחרתי לתרגם באופן שונה, בשלושה הקשרים שונים, הוא המושג סַנְקְהַארָה: כאשר הוא מופיע כאחד מחמשת המצרפים תרגמתי אותו כ"דפוסים מנטליים"; כאשר הוא מופיע כחוליה השנייה בשרשת ההתהוות המותנית תרגמתי אותו כ"נטיות והתניות"; בדרשה אחת בלבד, כאשר מושג זה מופיע ביחיד (ולא ברבים כמו בהקשרים אחרים), תרגמתי אותו כ"התניה".

    כיוון שדרשות הבודהה עוסקות בנושאים המופיעים גם במסורות פילוסופיות ודתיות אחרות, השתדלתי להימנע משימוש במילים שמזוהות באופן מיידי עם רעיונות מתוך הפילוסופיה המערבית או אחת הדתות המונותאיסטיות. העדפתי להשתמש במילה טעונה פחות, מתוך רצון לצייר תמונה נקייה ככל האפשר ממטען פילוסופי ותרבותי שמילה מסוימת יכולה לשאת (כמו למשל המילה "נשמה"). בספר זה מתורגמות הסוּטוֹת מתוך רגישות להקשר שבו הן נוצרו והבחנה ביניהן לבין המסורת הפרשנית התהֶרַוואדית. במסורת הבודהיסטית התהֶרַוואדית שהתגבשה בסרי לנקה נכתבה לכל דרשה ב"סוּטה־פּיטַקה" פרשנות (אַטְהַקַטְהַא), ולאחר מכן גם "פרשנות על הפרשנות" (טִיקַא). ייתכן שכתבי האַטְהַקַטְהַא הגיעו מהודו לסרי לנקה במאה השלישית לפנה"ס, אולם הנחה זו אינה מגובה במידע היסטורי אמין.

    ידוע שבין המאה השלישית למאה הראשונה לפנה"ס תורגמו חלק מכתבי האַטְהַקַטְהַא לסינהלזית, בעוד פרשנויות נוספות נכתבו בשפה זו (המקור הפּאלי אבד, אם אמנם היה קיים). במאה החמישית לספירה תורגמו האַטְהַקַטְהַא לפּאלי בידי בּוּדְהַגְהוֹסָה, שכתב על סמך כתבים פרשניים אלו את הוִויסוּדְהִימַגָה ("דרך היטהרות [התודעה]") – אולי הטקסט החשוב ביותר במסורת הבודהיסטית התהרוואדית. חשוב לציין של עתים קרובות יש בלבול בין התפיסה התהרוואדית לבין הסוּטות, המייצגות את מה שמכונה במחקר "הבודהיזם המוקדם" או mainstream Buddhism . אף על פי שמסורת התהֶרַוואדה היא ששימרה היסטורית את הדרשות בפּאלי, האופן שבו היא מפרשת את הכתבים משקפת הבנה ייחודית של התורה הבודהיסטית, בעיקר הבנה הנובעת מתוך המחשבה האַבּהידְהַמית והפרשנות הסינהלזית – האַטְהַקַטְהַא. למעשה, עד העת המודרנית נהגו במסורת התהרוואדית לקרוא רק את הכתבים הפרשניים של בּוּדהַגהוֹסה ושל פרשנים נוספים ולא את הדרשות עצמן.

    מנהג זה דומה מאוד להתרכזות במשנה ובתלמוד ולהימנעות מן העיסוק בתנ"ך בישיבות החרדיות. אף שהפרשנות התהֶרַוואדית עשויה להאיר את המשמעות של הטקסט, לעתים היא משקפת את הפער ההיסטורי בין טקסט המקור (הסוּטה) לבין התפיסה התהֶרַוואדית המאוחרת יותר. כפי שניסח זאת אסף פדרמן בתרגומו לדְהַמַפַּדָה, "לעתים קרובות הפרשנות הזו מאירה חלקים סתומים, אך במקרים אחרים היא מעידה על הפרשן יותר מאשר על המקור."

    לאור זאת, כאשר הרגשתי שפרשנות שמופיעה בטקסטים הפרשניים התהֶרַוואדיים מאירה סוגיה חשובה או נותנת הקשר שמבהיר את הסוּטה, בחרתי לציין זאת בהערות. לעתים אף ציינתי בעיות בפרשנות התהֶרַוואדית לאור מה שמופיע בדרשה עצמה.

    לסיום, ההערות שמלוות את הדרשות בספר זה מציגות אלטרנטיבות תרגומיות, מקורות אטימולוגיים, הערות בדבר הופעתו של מונח מסוים בהקשרים ובמקומות אחרים באוספי הדרשות והתייחסות לפרקטיקות ופילוסופיות שהבודהה התייחס אליהן, ושללא היכרות איתן הטקסט עלול להיות סתום. מטרתן היא להאיר דברים שהקורא שאין לו כל רקע בבודהיזם אינו יכול להבין נכונה, והן מבקשות לתת תמונה רחבה מעבר לתרגום הספציפי שבחרתי. הערות אלו משתפות את הקורא גם בתלאות הדרך ובחוסר הוודאות המלווה את תהליך התרגום.

    לימוד ותרגול בדרך הבודהיסטית
    האיזון והשילוב בין לימוד תיאורטי של הכתבים הבודהיסטיים לבין תרגולם המעשי היה נושא לדיון ומקור לפולמוס לאורך ההיסטוריה הבודהיסטית. 3 בדיון זה, היחס בין לימוד ותרגול קיבל דגשים וניסוחים שונים, אולם ניתן לומר בהכללה כי בכל המסורות הבודהיסטיות לימוד "דברי הבודהה" (בּוּדְהָה־וַצַ'נָה) לא נתפס כיעד בפני עצמו, אלא כבסיס לתרגול נכון של הדרך.

    בסוטות, לימוד דבריו של הבודהה, מתואר כנדבך חשוב בדרך, כחלק מהאימון הרוחני. מטרתו להקנות אופני התבוננות משחררים וללמד תרגולים לטיפוח התודעה והאיכויות היפות שבה. זהו לימוד שכוונתו היא טרנספורמציה, שינוי פרספקטיבה עמוק ולא רק צבירת ידע ומידע. לימוד מסוג זה, על פי דרשות הבודהה, אינו יכול להיות רק לימוד אינטלקטואלי. הוא מכוון לחקירה מעמיקה של טבע החוויה, מתוך כוונה לשחרר את התודעה מכבליה. כך נאמר באחת הדרשות:

    "עליכם להתאמן כך: מפעם לפעם עליכם להיכנס לעומק ולשהות עם הדרשות שלימד הבודהה, שהן עמוקות ומשמעותן עמוקה והן עוסקות ברֵיקוּת ובלא־ארצי.

    כך עליכם להתאמן".

    תהליך הלימוד המתואר בדרשות עובר אפוא דרך לימוד התורה, הרהור מעמיק והתבוננות ישירה בחוויה לאור הלימוד. כך יכול הלימוד להפוך לתבוּנה (ולא רק לידע), תבונה שממנה יכולה לנבוע חוכמה משחררת.

    המסורת הבודהיסטית התְהֶרַוַואדית חילקה את הדרך הרוחנית לשלושה נדבכים: פַּרִיַטי – השלב התיאורטי של הלימוד, הכולל את לימוד תורתו של הבודהה; פַּטיפַּטי – השלב המעשי, הכולל תרגול ואימון מדיטטיבי המתבססים על לימוד זה והנחיות המורה; ופַּטיוֶדְהָה – שלב ההגשמה של הדרך, המבוסס על שני הנדבכים הקודמים.

    מנקודת גישה הזו ניתן לראות בדרשות הבודהה מפה של הדרך לשחרור: מפה שמפרטת את המכשולים המנטליים שאדם עלול להיתקל בהם ואת הדרכים להתמודד איתם; מפה שמתארת את הפוטנציאל של התודעה האנושית ומציגה תרגולים מעשיים לשחרורה מבורות, שנאה, תאווה והיאחזות.

    תרגום "דברי הבודהה" היה בשבילי מתנה גדולה, ואני שמחה לחלוק אותה עם הקורא/ת הישראלי/ת. אני מקווה שקובץ זה יעשיר את ארון הספרים העברי ויעניין סטודנטים העוסקים בהגות ההודית והמזרח־ אסייתית, חוקרים המתעניינים במסורת הבודהיסטית ואינם יודעים את שפת המקור וכמובן מתרגלי הבודהה־דהמה – הדרך של הבודהה – מתרגלים ומתרגלות שיש להם עניין להעמיק את התרגול באמצעות קריאה ישירה בדברי הבודהה – ובעברית.

    הדרשות המוגשות בספר זה הנחו אותי, אתגרו אותי, רוממו את לבי, שימחו אותי ועוררו בי השראה. אני מקווה שהתרגום, יחד עם ההערות והביאורים, יהפכו את הטקסט לנגיש ומעורר השראה גם עבור הקוראים, ושהתובנות המתוארות בדברי הבודהה יתעוררו בלבם ובתודעתם. זו היתה מלאכה שהקדשתי לה את כל לבי. אני מקווה שהיא תאפשר לכל קורא וקוראת חוויה מעוררת וטרנספורמטיבית, כפי שהיא היתה בשבילי.

    קרן ארבל
    תל אביב, 2

    לעמוד הספר
  • הקוראן – גירסה דיגיטלית

    בתרגום אורי רובין

    מבצע! עטיפת הספר

    פרופסור אורי רובין, בכיר חוקרי הקוראן בארץ, מגיש לנו תרגום חדש, מוער, של הספר הקדוש ללמעלה ממיליארד מוסלמים בעולם. הקוראן מוגש בתרגום בהיר, בעברית בת-ימינו, המעביר לקורא העברית את העוצמה הפיוטית הגדולה של הקוראן.

    הקוראן – גירסה דיגיטלית

    70.00 60.00 הקוראן – גירסה דיגיטלית -
    הוסף לסל

    על הספר בתרגום אורי רוביןמתוך הספר
    X

    הקוראן – גירסה דיגיטלית

    על הספר

    תיאור

    מהדורה חדשה ומעודכנת.

    הקוראן, הספר הקדוש לאסלאם, מעולם לא היה אקטואלי כפי שהוא כיום. הספר הזה הוא יותר מסיפורה של התגלות האל לנביא מוחמד; הוא ספר תיאולוגיה וחוק, מדריך מוסרי ומורה דרך לחיים לכל מוסלמי בעולם. מאות מילויוני מוסלמים יודעים לצטט פסוקים ופרשות מתוכו ומנהלים את חייהם לאורו. השאלה "מה אומר הקוראן?" אינה אפוא שאלה לתיאולוגים ולחוקרי דת בלבד. היא שאלה בעלת השלכות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות עמוקות. לא פעם היא עניין של חיים ומוות.

    הקוראן רואה עתה אור בהוצאת אוניברסיטת ת"א בתרגום עדכני ומדויק ,בלווית הערות מאת פרופסור אורי רובין, מן המומחים הגדולים בעולם לקוראן ולפרשנות המוסלמית שלו. רובין תרגם את הערבית העשירה של הקוראן לעברית חיה וקולחת ולווה את התרגום בהערות מאירות עיניים המסייעות לקורא להבין את הקוראן לאור המסורת הפרשנית המוסלמית והמחקר המדעי. בסיומו של הספר מופיע מפתח עניינים, המקל על הקורא למצוא כל נושא ואישיות בקלות.

    אוניברסיטת תל אביב גאה להגיש לקורא העברי ספר הנוגע לכל אחד ואחד מאיתנו.

    אורי רובין הוא פרופ' לערבית ולאיסלאם בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת ת"א. הוא נמנה על החשובים שבחוקרי הקוראן ומומחה בעל שם לפרשנות הקוראן ולמסורת האסלמית הקדומה.

    הקדמה למהדורה החדשה
    מאת: אורי רובין 

    תרגום הקוראן המוגש בזאת לקורא העברי במהדורה חדשה הופיע לראשונה בשנת 2005 . הוא בא בעקבות תרגומים קודמים של הקוראן מן המקור הערבי, פרי עטם של צבי חיים הרמן רקנדורף (לייפציג 1857), יוסף יואל ריבלין (תל אביב 1937), ואהרן בן שמש (תל אביב 1971).

    במהדורה חדשה זו, נפניתי לא רק לשיפור התרגום, אלא גם, ובעיקר, להרחבת הביאורים הניתנים בהערות השוליים. בתוך כך לובנו מחדש כמה מן הסוגיות הנדונות בספרות פרשנות הקוראן (התַפְסִיר), וזאת באמצעות מקורות פרשניים נוספים על אלה ששימשו אותי במהדורה הראשונה. מקורות אלה זמינים באתר התפסיר המקוון .

    במהלך עדכון הביאורים החלפתי את ההפניות לספר האגדה של ביאליק ורבניצקי במובאות ישירות מתוך המקורות היהודיים, והרחבתי את קשת הציטוטים מתוך כלל המקורות הקדם-אסלאמיים, כולל הנוצריים (ראו מפתח המקורות המצוטטים בהערות המופיע בסוף כרך זה). המובאות הללו לא נועדו להצביע על "מקורותיו" הישירים של הקוראן, אלא רק להציג היבטים של המרחב התרבותי-רוחני של בבל, סוריה, א"י וערב, שעל-פיו ניתן להבין טוב יותר את הקשריו הקדם- אסלאמיים של הקוראן.

    לצורך איתור המקורות הקדם-אסלאמיים נעזרתי רבות בספרו של היינריך שפייר על סיפורי המקרא בקוראן. כמו כן הסתייעתי בפרסומיהם של חוקרים נוספים בני ימינו והוספתי להערות השוליים כמה וכמה מחידושיהם. אבל כמו במהדורה הראשונה, נמנעתי גם הפעם מהפניות מפורטות למחקרים המדעיים, כמו גם למקורות התפסיר, וזאת כדי לשמור על האופי השווה לכל נפש של עבודה זו.

    בכל זאת, מראי מקום לכמה מהמחקרים ששימשו אותי ניתנים ברשימת הביבליוגרפיה הנבחרת המצורפת להלן. מפתח חדש ומפורט של המקורות הקדם-אסלאמיים המצוטטים בהערות מופיע בסוף כרך זה. מקורות אלה צוטטו ממהדורות מודפסות וכן מתוך גרסאות מקוונות. פרטים עליהן ניתנים בראש המפתח. כמו כן ימצא הקורא בסוף כרך זה גרסה מעודכנת ומורחבת של מפתח העניינים.

    בכותרתה של כל סורה נוסף במהדורה זו שמה הערבי בתעתיק עברי מדויק )בין סוגריים(. השמות תואמים את המקובל בקוראנים המודפסים המופצים כיום, אם כי לאורך הדורות ניתנו כמעט לכל סורה מספר שמות.

    כמו כן נוסף בכותרת ציון הזמן שבו נגלתה הסורה במהלך כל אחת משתי התקופות שבהן פעל הנביא מוחמד, בין אם במֶכה (בין השנים 612-622), או במַדינה (בין השנים 622-632). פרטי תקופת ההתגלות הם בהתאם לנאמר בתַפְסִיר אלגַ'לַאלַיְן, ואולם יש לציין כי בפירושים אחרים ניכרים הבדלים מסוימים באשר לתקופת התגלותן של הסורות השונות, ולעיתים התאמתי את הפרטים לנאמר בהן. אשר לסדר הפנימי של התגלות הסורות בכל אחת משתי התקופות, על כך ניתנים פרטים בסוף כרך זה, בנספח המעודכן על סדר התגלות פרקי הקוראן.

    אשר לשמות נביאי המקרא, במהדורה הראשונה שמרתי על צורתם העברית המקראית וכן גם במהדורה זו. מובן מאליו שאילו היו נזכרים בקוראן אנשים בני דורו של מוחמד הנקראים על שם דמויות מקראיות, היה צורך לשמור על צורתם הערבית של השמות. ואכן כמה מחברי הנביא נקראים אִבְרַאהִים, אִסְחַאק, א ס מא עיל וכדומה, אלא שאיש מהם אינו נזכר בקוראן.

    אשר למילה "אללה", המציינת את האל הקוראני, במהדורה הראשונה היא תורגמה במילה "אלוהים", אבל במהדורה חדשה זו הושארה כצורתה. סיבת השינוי היא שלמילה "אללה" אין מקבילה עברית אחת ויחידה, והיא טומנת בחובה גם את "האל" וגם את "אלוה", ומן הראוי להשאירה כצורתה. כמו כן עדכנתי במהדורה זו את תרגומם של כמה מן התארים "השמות הנאים"( שבהם מכתיר הקוראן את אללה (למשל סורה 59 : 22-24). רשימה סדורה שלהם (תשעים ותשעה) ניתנת במפתח מיוחד של שמותיו ותאריו של האל שנוסף אף הוא בסוף כרך זה. שם אחד – צַמַד – הוא מעורפל במיוחד, ולכן לא תורגם והושאר כצורתו (סורה 112: 2),

    אשר לשמה של דת הקוראן – אִסלאם – זו הושארה כצורתה כבר במהדורה הראשונה (למשל סורה 3 : 19 , וכו). אלא שהצורה מֻסְלִמוּן תורגמה כ"מתמסרים". כך נהגתי גם במהדורה זו, שכן לעתים צורת מֻסְלִמוּן מופיעה עם מילית היחס "ל" (למשל, סורה 2 : 128), וזו הצריכה את התרגום "מתמסרים ל(אללה)".

    תעתיק
    שמות ומונחים ערביים המופיעים בגוף הטקסט ניתנו בתעתיק מדויק, וכך גם בהערות השוליים. אלא שכמה מן השמות הנפוצים במיוחד, בהופיעם בהערות, ניתנו בכתיב המלא המקובל (לכן מוחמד ולא מֻחמד, קוראן ולא קֻ ראַאן).

    אותיות ערביות שאין להן מקבילות בכתב העברי תועתקו כך: ث – ת'; ج – ג'; خ – ח'; ذ – ד'; ض – צ'; ظ – ט'; غ – ע'; ی – א.

    עיקרי העדכונים וההרחבות
    מקום נרחב מוקדש בקוראן לתיאורי גן העדן והגיהינום. בגן העדן זורמים נחלים ("נהרות") המפכים "מתחת" לגנים, ותרגומו של תיאור נפוץ אך סתום זה עודכן, כמוסבר בהערה לסורה 2 : 25 . הגיהינום זוכה בקוראן לקשת כינויים של האש המלהטת שם, ותרגומם עודכן אף הוא. רשימה סדורה של שמות הגיהינום ניתנת במפתח העניינים הכללי (בערך "גיהינום, שמותיו של").

    מבין שאר ההערות המעודכנות, יש לציין במיוחד את אלה העוסקות בנושאים הבאים: דמות מוחמד ונבואתו, דמות אברהם, יצחק, ישמעאל ויעקב, דמות עֻזַיְר, תולדות שבט קריש, קדושת מכה והכעבה, מעמד ירושלים, משה בני ישראל ויציאת מצרים, הפיכת החוטאים לקופים.

    אני מקווה לפרסם בקרוב בחיבור נפרד דיון מלא ומפורט בשורת עניינים הנזכרים בהערות רק באופן כללי. חיבור זה יאיר את תפקיד המקרא בלבושו הקוראני, ויתמקד במעמדן של ירושלים ומֶכה על רקע רעיון הארץ המובטחת.

    מתוך פתח הדבר למהדורה הראשונה 
    תרגומים ראשונים של הקוראן לעברית השתמרו בכמה כתבי יד שלא פורסמו מעולם. האחד מצוי באוקספורד, והוא מן המאה ה-17, והשני מצוי בספריה הבריטית בלונדון, ונכתב כנראה בהודו במאה ה- 18. בכתבי היד הללו מצוי תרגום עברי של הקוראן שנעשה במאה ה-17 בידי רבי יעקב בן ישראל הלוי, שהשתמש בנוסח איטלקי של הקוראן שפורסם בונציה בשנת 1547. הנוסח האיטלקי עצמו נעשה על-פי נוסח לטיני של הקוראן.

    כתב יד שלישי מצוי בספריית הקונגרס בוושינגטון, והוא מתואר כפרפרזה יותר מאשר תרגום ממש, ונעשה על-פי נוסח הולנדי של הקוראן.

    התרגום העברי הראשון של הקוראן שהופיע בדפוס נעשה בידי צבי חיים הרמן רקנדורף (1875-1825), ושמו "אלקוראן או המקרא". תרגום זה נדפס בלייפציג בשנת 1857. יחסית ליושנו מצטיין תרגום זה בסגנון קולח ובהיר.

    התרגום השני שהופיע בדפוס הוכן בידי יוסף יואל ריבלין (1971-1890). הוא פורסם לראשונה בהוצאת דביר בשנת 1937, ומאז נדפס מחדש פעמים רבות. למרות דיוקו יש בו שימושי לשון המקשים על הבנתו ללא עזרת המקור הערבי.

    תרגומו של אהרן בן שמש שהופיע לראשונה בהוצאת מסדה בשנת 1971 הוא ברור וקולח, אבל חופשי עד מאד.

    פירושי הקוראן
    הקוראן זכה לשלל פירושים שחוברו על-ידי המוסלמים לאורך הדורות, והבא לתרגמו נאלץ לבחור בין שלל אפשרויות פרשניות. בחירתי הודרכה בעיקר על-ידי השאיפה ליצור נוסח עברי שישקף את הפירוש המקובל ביותר בעיני מפרשי הקוראן המוסלמים. תרגומי אינו שואף אפוא להיות "אותנטי", כלומר למסור את משמעותו "המקורית" של הקוראן.

    כל מטרתי היא למסור את תמונתו של הקוראן בעיני המאמינים. תמונה זו משתקפת בקבצי פרשנות הקוראן (תַפְסִיר) שחוברו במהלך המאות הראשונות לאסלאם, ובחרתי להשתמש בעיקר בקבצי הפרשנות האלה: התפסיר של אַבוּ אללַית' אלסַמַרְקַנְדִי (מת 375 ה/ 985); זַאד אלמַסִיר מאת עַבְד אלרַחְמַאן אבן אלגַ'וְזִי (מת 597 ה/ 1200); התפסיר של אלבַיְצַ'אוִי (מת 716 ה/ 1316); תפסיר אלגַ'לַאלַיְן, מאת גַ'לַאל אלדִין אלמַחַלִי (מת 864 ה/ 1459) וג'לאל אלדין אלסֻיוּטִי (מת 911 ה/ 1506). קבצים אלה מסכמים את שלל הפירושים שהוצעו לפסוקי הקוראן השונים במהלך הדורות מאז מות מוחמד, ושילבתי מבחר מהם בהערות השוליים.

    פסוקים ופסקאות
    תרגומי מבוסס על גרסת הקוראן המקובלת במהדורות המודפסות בנות ימינו, זו הקרויה גרסת חַפְץ (מת 796 ה/ 1393) מפי עאצִם (מת 744 ה/ 1343). חלוקת הפסוקים בגרסה זו נשמרה בקפידה, ואולם הרשיתי לעצמי לחלק את הטקסט לפסקאות שאינן קיימות במקור, וזאת כדי להקל על הקורא לעקוב אחר השתלשלות העניינים.

    השמות הפרטיים
    שמותיהן של דמויות מקראיות ניתנו כצורתם העברית, כלומר משׁה ולא מוּסא, אברהם ולא אִבְראהִים. ואולם שמות ערביים שאין להם מקבילה במקרא, כגון ד'וּ אלכִפְל, ד'וּ אלנוּן, הושארו כצורתם.

    כתיב וניקוד
    בגוף התרגום נקטתי בכתיב המלא בתוספת ניקוד מסייע. ואולם שמות הסורות ניתנו תמיד בכתיב חסר ובניקוד מלא.

    להלן הסורה הראשונה מתוך תרגומו של אורי רובין:

    סוּרַהַ 1 פְַּתִיחָה (אלפאתִחה)
    1 בשם אללה הרחמן והרחום.
    2 התהילה לאללה ריבּון העולמים, 3 הרחמן והרחום,
    4 המו לֵך ביום הדין.
    5 אותךָ נעבוד ומעִמךָ נבקש עֵזֶר.
    6 נְחֵנו באורח מישור,
    7 אורחָם של אלה אשר נטיתָ להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה החֵמה עליהם, ולא של התועים.

    ביקורות ועוד

    ..והנה מופיע עתה תרגומו החדש של אורי רובין, המנוסח בעברית רהוטה ומובנת, המתאימה לקורא העברי בן-זמננו. תרגומו של רובין, שהוא פרי עמל של שנים רבות, מאפשר להבין את תוכן הקוראן בלי להזדקק לטקסט הערבי המקורי…אין ספק, שתרגום אמין ומדוייק כמו זה שלפנינו, המוסר את הקוראן על פי תפישת הפרשנים המוסלמים ושנעשה בלב טהור, יוכל לשרת את המתעניינים באסלאם ובקוראן למשך דורות רבים…"

    נאסר בסל, ידיעות אחרונות, ספרות, 7.10.2005

     

    "…תרגומו של פרופ' אורי רובין, מומחה נודע לאיסלאם ובמיוחד לקוראן, מרשים ביותר. המתרגם שולט, כחוקר, בקושיות שמציב הטקסט, שאין כמוהו עתיר פרשנויות מסורתיות ומדעיות, לקורא המודרני. בעיות הספר הזה נהירות לו כשבילי נהרדעא, שכן רכש לו ניסיון של שנים וקשה לשער כמה פרשני מדיניות, מזרחנים ומורים הנם או יהיו עוד מתלמידיו. מעולם לא נתקלתי במנגנון יעיל ומתומצת כל כך של הפניות לקוראים, המרוכז בתחתית העמודים ושולח מפרק לפרק, ומגדיר בקצרה חילוקי דעות פרשניים, סברות מסורתיות, שימושים שנעשו בפסוקים וכיוצא באלו הדברים, בלי לגרור לכך שמות ומראי מקום מסורבלים. בוודאי אין כל פגם לציין לצד עבודתו המדעית של אדם גם את היותו איש הוראה, גם לכולנו, קוראיו…."

    יוסף סדן, הארץ.תרבות וספרות, 2.9.2005   » לכתבה המלאה

     

    "…כל מי שנזקק לתרגום עברי של הקוראן חש זה מכבר בצורך בתרגום עברי חדש התואם את העברית בת-זמננו, ובה בעת משקף את ההתקדמות שחלה במחקר האיסלאם בדורות האחרונים. עתה, עם הופעת התרגום החדש מאת פרופ' אורי רובין, מתמלא חסר זה. זהו תרגום מצויין, מעשה ידיו של אחד מבני הסמבא בחקר האיסלאם הקדום, שידיו רב לו גם במחקר הקוראן ופרשנותו…
    מחזיקים אנו טובה מרובה למתרגם על התרומה שהרים הן למען הקורא העברי המשכיל והן למען ציבור העוסקים בערבית ובאיסלאם. מכמה וכמה חברים ומכרים שמעתי אמירות כגון: סוף סוף יש בידינו תרגום שאפשר לא רק להינות ממנו אלא גם להבין מה כתוב בקוראן…"

    מאיר בר-אשר, הארץ.ספרים, 15.6.2005

     

    "…בשם אלוהים הרחמן והרחום, התהילה לאלוהים ריבון העולמים, יש קוראן חדש בעברית. אחרי שלוש שנות עבודה מאומצות ומלאות אתגרים עבור מי שהוליך את הספר הקדוש למוסלמים במשעולי העברית, ואחרי שלושים שנה לפחות שהשפה העברית זקוקה לתרגום חדש, מגיע כרך בצבעי חול-מדבר ועליו מתנוסס רק שם הספר ושם המתרגם: פרופ' אורי רובין, איש אוניברסיטת תל-אביב, שגם אחראית להוצאת הספר.ועכשיו מתבקש רק להתחיל לקרוא…"

    אריאנה מלמד, 7 ימים.ידיעות אחרונות, 1.4.2005

    הקוראן, מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת
    מאת: אורי רובין, תרגם מערבית

    מהדורה חדשה ומעודכנת: אוקטובר 2016
    מהדורה ראשונה: מרץ 2005
    מס' עמודים: 614
    עיצוב העטיפה: סטודיו זה
    דאנא קוד: 583-75

    The Qur'an
    Hebrew translation from the Arabic by Uri Rubin
    New Edition, Updated and Extended

    ISBN: 978-965-7241-75-2

     

    הקוראן – גירסה דיגיטלית

    70.00 60.00

    פרופסור אורי רובין, בכיר חוקרי הקוראן בארץ, מגיש לנו תרגום חדש, מוער, של הספר הקדוש ללמעלה ממיליארד מוסלמים בעולם. הקוראן מוגש בתרגום בהיר, בעברית בת-ימינו, המעביר לקורא העברית את העוצמה הפיוטית הגדולה של הקוראן.

    לעמוד הספר
    X

    הקוראן – גירסה דיגיטלית

    המחברים

    אורי רובין הוא פרופ' לערבית ולאיסלאם בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת ת"א. הוא נמנה על החשובים שבחוקרי הקוראן ומומחה בעל שם לפרשנות הקוראן ולמסורת האסלמית הקדומה.

    לעמוד הספר
    X

    הקוראן – גירסה דיגיטלית

    מתוך הספר

    הקדמה למהדורה החדשה
    מאת: אורי רובין 

    תרגום הקוראן המוגש בזאת לקורא העברי במהדורה חדשה הופיע לראשונה בשנת 2005 . הוא בא בעקבות תרגומים קודמים של הקוראן מן המקור הערבי, פרי עטם של צבי חיים הרמן רקנדורף (לייפציג 1857), יוסף יואל ריבלין (תל אביב 1937), ואהרן בן שמש (תל אביב 1971).

    במהדורה חדשה זו, נפניתי לא רק לשיפור התרגום, אלא גם, ובעיקר, להרחבת הביאורים הניתנים בהערות השוליים. בתוך כך לובנו מחדש כמה מן הסוגיות הנדונות בספרות פרשנות הקוראן (התַפְסִיר), וזאת באמצעות מקורות פרשניים נוספים על אלה ששימשו אותי במהדורה הראשונה. מקורות אלה זמינים באתר התפסיר המקוון .

    במהלך עדכון הביאורים החלפתי את ההפניות לספר האגדה של ביאליק ורבניצקי במובאות ישירות מתוך המקורות היהודיים, והרחבתי את קשת הציטוטים מתוך כלל המקורות הקדם-אסלאמיים, כולל הנוצריים (ראו מפתח המקורות המצוטטים בהערות המופיע בסוף כרך זה). המובאות הללו לא נועדו להצביע על "מקורותיו" הישירים של הקוראן, אלא רק להציג היבטים של המרחב התרבותי-רוחני של בבל, סוריה, א"י וערב, שעל-פיו ניתן להבין טוב יותר את הקשריו הקדם- אסלאמיים של הקוראן.

    לצורך איתור המקורות הקדם-אסלאמיים נעזרתי רבות בספרו של היינריך שפייר על סיפורי המקרא בקוראן. כמו כן הסתייעתי בפרסומיהם של חוקרים נוספים בני ימינו והוספתי להערות השוליים כמה וכמה מחידושיהם. אבל כמו במהדורה הראשונה, נמנעתי גם הפעם מהפניות מפורטות למחקרים המדעיים, כמו גם למקורות התפסיר, וזאת כדי לשמור על האופי השווה לכל נפש של עבודה זו.

    בכל זאת, מראי מקום לכמה מהמחקרים ששימשו אותי ניתנים ברשימת הביבליוגרפיה הנבחרת המצורפת להלן. מפתח חדש ומפורט של המקורות הקדם-אסלאמיים המצוטטים בהערות מופיע בסוף כרך זה. מקורות אלה צוטטו ממהדורות מודפסות וכן מתוך גרסאות מקוונות. פרטים עליהן ניתנים בראש המפתח. כמו כן ימצא הקורא בסוף כרך זה גרסה מעודכנת ומורחבת של מפתח העניינים.

    בכותרתה של כל סורה נוסף במהדורה זו שמה הערבי בתעתיק עברי מדויק )בין סוגריים(. השמות תואמים את המקובל בקוראנים המודפסים המופצים כיום, אם כי לאורך הדורות ניתנו כמעט לכל סורה מספר שמות.

    כמו כן נוסף בכותרת ציון הזמן שבו נגלתה הסורה במהלך כל אחת משתי התקופות שבהן פעל הנביא מוחמד, בין אם במֶכה (בין השנים 612-622), או במַדינה (בין השנים 622-632). פרטי תקופת ההתגלות הם בהתאם לנאמר בתַפְסִיר אלגַ'לַאלַיְן, ואולם יש לציין כי בפירושים אחרים ניכרים הבדלים מסוימים באשר לתקופת התגלותן של הסורות השונות, ולעיתים התאמתי את הפרטים לנאמר בהן. אשר לסדר הפנימי של התגלות הסורות בכל אחת משתי התקופות, על כך ניתנים פרטים בסוף כרך זה, בנספח המעודכן על סדר התגלות פרקי הקוראן.

    אשר לשמות נביאי המקרא, במהדורה הראשונה שמרתי על צורתם העברית המקראית וכן גם במהדורה זו. מובן מאליו שאילו היו נזכרים בקוראן אנשים בני דורו של מוחמד הנקראים על שם דמויות מקראיות, היה צורך לשמור על צורתם הערבית של השמות. ואכן כמה מחברי הנביא נקראים אִבְרַאהִים, אִסְחַאק, א ס מא עיל וכדומה, אלא שאיש מהם אינו נזכר בקוראן.

    אשר למילה "אללה", המציינת את האל הקוראני, במהדורה הראשונה היא תורגמה במילה "אלוהים", אבל במהדורה חדשה זו הושארה כצורתה. סיבת השינוי היא שלמילה "אללה" אין מקבילה עברית אחת ויחידה, והיא טומנת בחובה גם את "האל" וגם את "אלוה", ומן הראוי להשאירה כצורתה. כמו כן עדכנתי במהדורה זו את תרגומם של כמה מן התארים "השמות הנאים"( שבהם מכתיר הקוראן את אללה (למשל סורה 59 : 22-24). רשימה סדורה שלהם (תשעים ותשעה) ניתנת במפתח מיוחד של שמותיו ותאריו של האל שנוסף אף הוא בסוף כרך זה. שם אחד – צַמַד – הוא מעורפל במיוחד, ולכן לא תורגם והושאר כצורתו (סורה 112: 2),

    אשר לשמה של דת הקוראן – אִסלאם – זו הושארה כצורתה כבר במהדורה הראשונה (למשל סורה 3 : 19 , וכו). אלא שהצורה מֻסְלִמוּן תורגמה כ"מתמסרים". כך נהגתי גם במהדורה זו, שכן לעתים צורת מֻסְלִמוּן מופיעה עם מילית היחס "ל" (למשל, סורה 2 : 128), וזו הצריכה את התרגום "מתמסרים ל(אללה)".

    תעתיק
    שמות ומונחים ערביים המופיעים בגוף הטקסט ניתנו בתעתיק מדויק, וכך גם בהערות השוליים. אלא שכמה מן השמות הנפוצים במיוחד, בהופיעם בהערות, ניתנו בכתיב המלא המקובל (לכן מוחמד ולא מֻחמד, קוראן ולא קֻ ראַאן).

    אותיות ערביות שאין להן מקבילות בכתב העברי תועתקו כך: ث – ת'; ج – ג'; خ – ח'; ذ – ד'; ض – צ'; ظ – ט'; غ – ע'; ی – א.

    עיקרי העדכונים וההרחבות
    מקום נרחב מוקדש בקוראן לתיאורי גן העדן והגיהינום. בגן העדן זורמים נחלים ("נהרות") המפכים "מתחת" לגנים, ותרגומו של תיאור נפוץ אך סתום זה עודכן, כמוסבר בהערה לסורה 2 : 25 . הגיהינום זוכה בקוראן לקשת כינויים של האש המלהטת שם, ותרגומם עודכן אף הוא. רשימה סדורה של שמות הגיהינום ניתנת במפתח העניינים הכללי (בערך "גיהינום, שמותיו של").

    מבין שאר ההערות המעודכנות, יש לציין במיוחד את אלה העוסקות בנושאים הבאים: דמות מוחמד ונבואתו, דמות אברהם, יצחק, ישמעאל ויעקב, דמות עֻזַיְר, תולדות שבט קריש, קדושת מכה והכעבה, מעמד ירושלים, משה בני ישראל ויציאת מצרים, הפיכת החוטאים לקופים.

    אני מקווה לפרסם בקרוב בחיבור נפרד דיון מלא ומפורט בשורת עניינים הנזכרים בהערות רק באופן כללי. חיבור זה יאיר את תפקיד המקרא בלבושו הקוראני, ויתמקד במעמדן של ירושלים ומֶכה על רקע רעיון הארץ המובטחת.

    מתוך פתח הדבר למהדורה הראשונה 
    תרגומים ראשונים של הקוראן לעברית השתמרו בכמה כתבי יד שלא פורסמו מעולם. האחד מצוי באוקספורד, והוא מן המאה ה-17, והשני מצוי בספריה הבריטית בלונדון, ונכתב כנראה בהודו במאה ה- 18. בכתבי היד הללו מצוי תרגום עברי של הקוראן שנעשה במאה ה-17 בידי רבי יעקב בן ישראל הלוי, שהשתמש בנוסח איטלקי של הקוראן שפורסם בונציה בשנת 1547. הנוסח האיטלקי עצמו נעשה על-פי נוסח לטיני של הקוראן.

    כתב יד שלישי מצוי בספריית הקונגרס בוושינגטון, והוא מתואר כפרפרזה יותר מאשר תרגום ממש, ונעשה על-פי נוסח הולנדי של הקוראן.

    התרגום העברי הראשון של הקוראן שהופיע בדפוס נעשה בידי צבי חיים הרמן רקנדורף (1875-1825), ושמו "אלקוראן או המקרא". תרגום זה נדפס בלייפציג בשנת 1857. יחסית ליושנו מצטיין תרגום זה בסגנון קולח ובהיר.

    התרגום השני שהופיע בדפוס הוכן בידי יוסף יואל ריבלין (1971-1890). הוא פורסם לראשונה בהוצאת דביר בשנת 1937, ומאז נדפס מחדש פעמים רבות. למרות דיוקו יש בו שימושי לשון המקשים על הבנתו ללא עזרת המקור הערבי.

    תרגומו של אהרן בן שמש שהופיע לראשונה בהוצאת מסדה בשנת 1971 הוא ברור וקולח, אבל חופשי עד מאד.

    פירושי הקוראן
    הקוראן זכה לשלל פירושים שחוברו על-ידי המוסלמים לאורך הדורות, והבא לתרגמו נאלץ לבחור בין שלל אפשרויות פרשניות. בחירתי הודרכה בעיקר על-ידי השאיפה ליצור נוסח עברי שישקף את הפירוש המקובל ביותר בעיני מפרשי הקוראן המוסלמים. תרגומי אינו שואף אפוא להיות "אותנטי", כלומר למסור את משמעותו "המקורית" של הקוראן.

    כל מטרתי היא למסור את תמונתו של הקוראן בעיני המאמינים. תמונה זו משתקפת בקבצי פרשנות הקוראן (תַפְסִיר) שחוברו במהלך המאות הראשונות לאסלאם, ובחרתי להשתמש בעיקר בקבצי הפרשנות האלה: התפסיר של אַבוּ אללַית' אלסַמַרְקַנְדִי (מת 375 ה/ 985); זַאד אלמַסִיר מאת עַבְד אלרַחְמַאן אבן אלגַ'וְזִי (מת 597 ה/ 1200); התפסיר של אלבַיְצַ'אוִי (מת 716 ה/ 1316); תפסיר אלגַ'לַאלַיְן, מאת גַ'לַאל אלדִין אלמַחַלִי (מת 864 ה/ 1459) וג'לאל אלדין אלסֻיוּטִי (מת 911 ה/ 1506). קבצים אלה מסכמים את שלל הפירושים שהוצעו לפסוקי הקוראן השונים במהלך הדורות מאז מות מוחמד, ושילבתי מבחר מהם בהערות השוליים.

    פסוקים ופסקאות
    תרגומי מבוסס על גרסת הקוראן המקובלת במהדורות המודפסות בנות ימינו, זו הקרויה גרסת חַפְץ (מת 796 ה/ 1393) מפי עאצִם (מת 744 ה/ 1343). חלוקת הפסוקים בגרסה זו נשמרה בקפידה, ואולם הרשיתי לעצמי לחלק את הטקסט לפסקאות שאינן קיימות במקור, וזאת כדי להקל על הקורא לעקוב אחר השתלשלות העניינים.

    השמות הפרטיים
    שמותיהן של דמויות מקראיות ניתנו כצורתם העברית, כלומר משׁה ולא מוּסא, אברהם ולא אִבְראהִים. ואולם שמות ערביים שאין להם מקבילה במקרא, כגון ד'וּ אלכִפְל, ד'וּ אלנוּן, הושארו כצורתם.

    כתיב וניקוד
    בגוף התרגום נקטתי בכתיב המלא בתוספת ניקוד מסייע. ואולם שמות הסורות ניתנו תמיד בכתיב חסר ובניקוד מלא.

    להלן הסורה הראשונה מתוך תרגומו של אורי רובין:

    סוּרַהַ 1 פְַּתִיחָה (אלפאתִחה)
    1 בשם אללה הרחמן והרחום.
    2 התהילה לאללה ריבּון העולמים, 3 הרחמן והרחום,
    4 המו לֵך ביום הדין.
    5 אותךָ נעבוד ומעִמךָ נבקש עֵזֶר.
    6 נְחֵנו באורח מישור,
    7 אורחָם של אלה אשר נטיתָ להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה החֵמה עליהם, ולא של התועים.

    לעמוד הספר
  • נשים במקרא

    מבט פמיניסטי על נשים במקרא ובברית החדשה

    מבצע! נשים במקרא עטיפה

    המקרא מלא בדמויות נשים. חלקן מופיעות בשמן וחלקן נותרות עלומות שם.
    מה אפשר ללמוד מן הדרך שבה מתאר המקרא נשים – ממלכות ונביאות דרך נשים נטולות מעמד מיוחד ועד נשים שמצאו את עצמן בשולי החברה – על תפיסות העולם של מחבריו ועורכיו? מה כתוב בשורות ומה אפשר לקרוא בין שורות המקרא?

    נשים במקרא

    מבט פמיניסטי על נשים במקרא ובברית החדשה

    88.00 79.00 נשים במקרא - מבט פמיניסטי על נשים במקרא ובברית החדשה
    הוסף לסל

    על הספרעתליה ברנר-עידןמתוך הספר
    X

    נשים במקרא

    על הספר

    תיאור

    נשים במקרא
    מבט פמיניסטי על נשים במקרא ובברית החדשה.

    המקרא מלא בדמויות נשים. חלקן מופיעות בשמן וחלקן נותרות עלומות שם.
    מה אפשר ללמוד מן הדרך שבה מתאר המקרא נשים – ממלכות ונביאות דרך נשים נטולות מעמד מיוחד ועד נשים שמצאו את עצמן בשולי החברה – על תפיסות העולם של מחבריו ועורכיו? מה כתוב בשורות ומה אפשר לקרוא בין שורות המקרא?
    בספרה בוחנת עתליה ברנר-עידן את תיאורי הנשים במקרא ובברית החדשה. היא מנתחת את יחס המחברים לגיבורותיהם מנקודת מבט פמיניסטית, תוך שימוש בכלי ניתוח היסטוריים, ספרותיים וסוציולוגיים.
    התוצאה היא מבט מאתגר ומעורר מחשבה על מנהיגות ומשוררות, על אימהות ובנות, על נשים צדקניות ועל נשים מפתות, על עבריות ונוכריות, על מכשפות וזונות, שמצאו את עצמן, לטוב ולרע, בכתבי הקודש.

    פרופ' אביעד קליינברג,
    מנהל ההוצאה לאור של אונ' ת"א ע"ש חיים רובין

    עתליה ברנר-עידן

    המרחב הנכון לאישה, על פי המקרא, הוא המשפחה ופעילויות ביתיות. הדרך הטובה והשימושית ביותר עבורה לבטא את עצמה ולהשיג ביטחון אישי היא באמצעות לידת ילדים, זכרים במיוחד. פעולות רבות אשר מיועדות להשגת מטרה זו, פעולות אשר בהקשרים אחרים היו נחשבות לבלתי מוסריות בגלל איסורים מיניים ומוסא ציבורי, מוצדקות על ידי המחברים המקראיים. העיקרון החברתי של שימור והמשכיות הוא ערך עליון בחברה המקראית ועיקר ביצוע מוטל על נשים. האישה כפופה לשליטת האיש, לא בהכרח כיוון שהיא נבונה פחות או בעלת השראה מוגבלת יותר מאשר הגבר, אלא כיוון שהיא נחשבת לחסרת אחריות וזקוקה להגנה מפני עצמה.

    שתי השקפות שולטות אלה- שתפקידה העיקרי של האישה הוא בתוך הבית (במסגרת נישואים), וכי נשים צריכות להיות נתונות תחת השגחה גברית – כמעט מוציאות מכלל אפשרות את יכולתה של איה רגילה להשתתף בענייני ציבור. יוצאים מן הכלל מתרחשים ולפעמים הם נשפטים בחומרה יתרה (כמו למשל מקרה של מרים אחות אהרן ומשה, במדבר יב).

    נשים במקרא עטיפה

    נשים במקרא

    88.00 79.00

    המקרא מלא בדמויות נשים. חלקן מופיעות בשמן וחלקן נותרות עלומות שם.
    מה אפשר ללמוד מן הדרך שבה מתאר המקרא נשים – ממלכות ונביאות דרך נשים נטולות מעמד מיוחד ועד נשים שמצאו את עצמן בשולי החברה – על תפיסות העולם של מחבריו ועורכיו? מה כתוב בשורות ומה אפשר לקרוא בין שורות המקרא?

    לעמוד הספר
    X

    נשים במקרא

    המחברים

    עתליה ברנר-עידן

    לעמוד הספר
    X

    נשים במקרא

    מתוך הספר

    המרחב הנכון לאישה, על פי המקרא, הוא המשפחה ופעילויות ביתיות. הדרך הטובה והשימושית ביותר עבורה לבטא את עצמה ולהשיג ביטחון אישי היא באמצעות לידת ילדים, זכרים במיוחד. פעולות רבות אשר מיועדות להשגת מטרה זו, פעולות אשר בהקשרים אחרים היו נחשבות לבלתי מוסריות בגלל איסורים מיניים ומוסא ציבורי, מוצדקות על ידי המחברים המקראיים. העיקרון החברתי של שימור והמשכיות הוא ערך עליון בחברה המקראית ועיקר ביצוע מוטל על נשים. האישה כפופה לשליטת האיש, לא בהכרח כיוון שהיא נבונה פחות או בעלת השראה מוגבלת יותר מאשר הגבר, אלא כיוון שהיא נחשבת לחסרת אחריות וזקוקה להגנה מפני עצמה.

    שתי השקפות שולטות אלה- שתפקידה העיקרי של האישה הוא בתוך הבית (במסגרת נישואים), וכי נשים צריכות להיות נתונות תחת השגחה גברית – כמעט מוציאות מכלל אפשרות את יכולתה של איה רגילה להשתתף בענייני ציבור. יוצאים מן הכלל מתרחשים ולפעמים הם נשפטים בחומרה יתרה (כמו למשל מקרה של מרים אחות אהרן ומשה, במדבר יב).

    לעמוד הספר
  • ס. יזהר חלק ב'

    סיפור חיים, כרך שני

    ניצה בן־ארי

    מבצע! עטיפת הספר

    יזהר סמילנסקי אינו רק אחד מחשובי הסופרים בישראל, הוא גם אחת מן הדמויות האיקוניות שלה: צבר, מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, סופר עטור פרסים שכתביו ודעותיו גרמו אי נחת בימין וגם בשמאל—מי היה האיש הזה? בעזרת יומנים, מכתבים, עדויות בני משפחה וחברים, וכמובן בעזרת ספריו וסיפוריו, ממשיך ומשחזר הכרך השני, במונוגרפיה מאת ניצה בן-ארי, את העולם שבו עוצבה דמותו רבת המתחים והסתירות של ס. יזהר, ב-70 שנות יצירה ועשיה.

    ס. יזהר חלק ב'

    סיפור חיים, כרך שני

    84.00 80.00 ס. יזהר חלק ב' - סיפור חיים, כרך שני
    הוסף לסל

    על הספרניצה בן־ארימתוך הספר
    X

    ס. יזהר חלק ב'

    על הספר

    תיאור

    יזהר סמילנסקי אינו רק אחד מחשובי הסופרים בישראל, הוא גם אחת מן הדמויות האיקוניות שלה: צבר, מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, סופר עטור פרסים שכתביו ודעותיו גרמו אי נחת בימין וגם בשמאל-מי היה האיש הזה?

    בעזרת יומנים, מכתבים, עדויות בני משפחה וחברים, וכמובן בעזרת יצירותיו, ממשיך ומשחזר הכרך השני, במונוגרפיה מאת ניצה בן-ארי, את העולם שבו עוצבה דמותו רבת המתחים והסתירות של ס. יזהר, ב-70 שנות יצירה ועשיה, מאז "אפרים חוזר לאספסת" ועד מותו, בתקופה רבת תהפוכות בחיי המדינה.
    מילדות חלם יזהר על כתיבת יצירת המופת שלו,התכונן ונערך לקראתה ואף קיבל על עצמו, שלל חובות והתחייבויות ובלבד שיוכל להגשים את שאיפתו.
    ה´כישלון´ של "ימי צקלג", כפי שהוא ראה זאת, גרר אותו למשבר קשה, שבו פקפק אם יחזור ויכתוב אי-פעם, או ימשיך לחיות אפילו.
    בלי הכתיבה, ההתחייבויות, שנטל על עצמו, הפכו למסגרת ריקה ואף לכלא, ממנו היה מסוגל להחלץ רק באמצעות חיים כפולים. 28 שנים של שתיקה ספרותית, הניבו תואר אקדמי במדיניות החינוך ומאות מאמרים חריפים בנושאי ספרות, חברה ומדינה.
    יזהר הפך למרצה נערץ ושנוי במחלוקת: מבחוץ נראה כמצליף הלאומי, תקיף ושופע ביטחון עצמי, כשלמעשה היה בודד, רווי ביקורת עצמית וחסר יכולת הכרעה. "אני אמן הכתיבה והשתיקה", כך כתב לעצמו בשעת דיכאון כבד בשנת 1966….
    בגיל 75 חזר לכתיבה דבר שהיה בחזקת חגיגה ספרותית, שהניבה שישה ספרים חדשים ומחדשים.

    פרופ´ ניצה בן-ארי היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל-אביב.
    בן-ארי תרגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהן פאוסט של גתה (2006), וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום. ספריה, רומן עם העבר (1997) ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, (2006) עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.

    פרופ' ניצה בן-ארי היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל-אביב. בן-ארי תרגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהןפאוסט של גתה (2006), וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום.

    ספריה, רומן עם העבר (1997) ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, (2006) עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.

    יעודכן בקרוב

    ביקורות ועוד

    הספר ראה אור בסוף חודש דצמבר 2013

    ס. יזהר
    סיפור חיים, כרך שני
    מאת: ניצה בן־ארי

    שנת הוצאה לאור של המקור
    2017

    כריכה רכה
    831 עמודים

    עטיפת הספר

    ס. יזהר חלק ב'

    84.00 80.00

    יזהר סמילנסקי אינו רק אחד מחשובי הסופרים בישראל, הוא גם אחת מן הדמויות האיקוניות שלה: צבר, מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, סופר עטור פרסים שכתביו ודעותיו גרמו אי נחת בימין וגם בשמאל—מי היה האיש הזה? בעזרת יומנים, מכתבים, עדויות בני משפחה וחברים, וכמובן בעזרת ספריו וסיפוריו, ממשיך ומשחזר הכרך השני, במונוגרפיה מאת ניצה בן-ארי, את העולם שבו עוצבה דמותו רבת המתחים והסתירות של ס. יזהר, ב-70 שנות יצירה ועשיה.

    לעמוד הספר
    X

    ס. יזהר חלק ב'

    המחברים

    פרופ' ניצה בן-ארי היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל-אביב. בן-ארי תרגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהןפאוסט של גתה (2006), וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום.

    ספריה, רומן עם העבר (1997) ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, (2006) עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.

    לעמוד הספר
    X

    ס. יזהר חלק ב'

    מתוך הספר

    יעודכן בקרוב

    לעמוד הספר
  • ספר נילי כוהן

    משפט, תרבות וספר

    עורכים:עופר גרוסקופף ושי לביא

    מבצע! תמונת הספר - ספר נילי כוהן

    הספר "משפט, תרבות וספר" מפגיש אנשי משפט ואנשי ספר. לכאורה זהו מפגש בין עולמות העומדים בסתירה זה לזה: המשפט עוסק בעולם המציאותי ואילו הספרות בבדיון. הספרות עוסקת בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש, ואילו המשפט מניח כהנחת עבודה שנמעניו כפופים לחוקי התבונה.

    אנשי הספרות יכולים לתאר באמפתיה פושעים ועוברי עבירות, ואילו השופטים, תהיה אשר תהיה נטיית ליבם, נדרשים לחרוץ דין על פי ספרי החוקים. בפועל הקשרים בין העולמות מורכבים ביותר. לא פעם מתברר שקווי התיחום בין העולמות פרוצים. כותבי המאמרים בספר מציגים בין דפיו את המורכבות הזאת, ומנסים להבין ולבאר אותה בלשון שווה לכל נפש.

    ספר נילי כוהן

    משפט, תרבות וספר

    120.00 105.00 ספר נילי כוהן - משפט, תרבות וספר
    הוסף לסל

    על הספרהמשתתפיםמתוך הספר
    X

    ספר נילי כוהן

    על הספר

    תיאור

    הספר שלפניכם מפגיש אנשי משפט ואנשי ספר. לכאורה זהו מפגש בין עולמות העומדים בסתירה זה לזה: המשפט עוסק בעולם המציאותי ואילו הספרות בבדיון. הספרות עוסקת בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש, ואילו המשפט מניח כהנחת עבודה שנמעניו כפופים לחוקי התבונה.

    אנשי הספרות יכולים לתאר באמפתיה פושעים ועוברי עבירות, ואילו השופטים, תהיה אשר תהיה נטיית ליבם, נדרשים לחרוץ דין על פי ספרי החוקים. בפועל הקשרים בין העולמות מורכבים ביותר. לא פעם מתברר שקווי התיחום בין העולמות פרוצים. כותבי המאמרים בספר מציגים בין דפיו את המורכבות הזאת, ומנסים להבין ולבאר אותה בלשון שווה לכל נפש.

    המאמרים הכלולים בספר, שתחילת רבים מהם בסדרת מפגשים פופולארית שמרכזת פרופסור נילי כהן באוניברסיטת תל אביב, בוחנים בעין רעננה את יחסי הגומלין בין משפט וספרות. המשפטנים התבקשו לעסוק בנושאים שנחשבים ברגיל כנושאים "ספרותיים", כמו אהבה, זיכרון, ואוטופיה. אנשי הספר התבקשו לכתוב על תחומים "משפטיים", כמו ציות לחוק, זהות לאומית וצדק. מה ניתן ללמוד מדיאלוג זה שבין המשפט והספרות לגבי המציאות הבדיונית שהם מתעדים, ולגבי העולם המציאותי שהם מדמיינים? התוצאה מאירת עיניים ולא פעם מפתיעה.

    פרופסור נילי כהן, כלת פרס ישראל בחקר המשפט לשנת תשע"ז, היא נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, רקטור (לשעבר) של אוניברסיטת תל אביב ופרופסור (אמריטה) בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. ספר זה, בו נוטלים בו חלק טובי הסופרים, החוקרים, השופטים והמשפטנים, הינו מחווה לתרומתה העצומה למשפט, לאקדמיה ולחברה בישראל.

    תוכן העניינים, שערי הספר:

    שער ראשון – משפט ותרבות
    חלק א': בריאה ויצירה
    חלק ב': דמיון וזיכרון

    שער שני – משפט וחברה
    חלק ג': אהבה וזוגיות
    חלק ד': השתייכות חברתית ואחריות חברתית

    שער שלישי – משפט ופוליטיקה
    חלק ה': ציות לחוק ורדיפת צדק
    חלק ו': נורמות חברתיות והסדרה פרטית
    חלק ז': לאומיות ואוטופיה

    פרופסור נילי כהן, כלת פרס ישראל בחקר המשפט לשנת תשע"ז, היא נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, רקטור (לשעבר) של אוניברסיטת תל אביב ופרופסור (אמריטה) בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. ספר זה, בו נוטלים בו חלק טובי הסופרים, החוקרים, השופטים והמשפטנים, הינו מחווה לתרומתה העצומה למשפט, לאקדמיה ולחברה בישראל.

    עורכי הספר: עופר גרוסקופף, שי לביא.

    רשימת משתתפים (סדר אלפביתי, שמות משפחה)
    1. ליאורה בילסקי | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    2. מיכאל בירנהק | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    3. אלי בלכמן | עוזר משפטי, בית המשפט העליון
    4. ישי בלנק | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    5. איל בנבנשתי | מופקד הקתדרה למשפט בינלאומי באוניברסיטת
    קיימברידג' ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    6. אהרן ברק | נשיא (בדימוס), בית המשפט העליון
    ופרופסור למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    7. דפנה ברק-ארז | שופטת, בית המשפט העליון
    8. אמיר גוטפרוינד | סופר
    9. עופר גרוסקופף | שופט, בית המשפט המחוזי מרכז, לוד
    10. חנוך דגן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    11. יורם דנציגר | שופט, בית המשפט העליון
    12. אבנר הולצמן | פרופסור לספרות, אוניברסיטת תל־אביב
    13. דפנה הקר | פרופסור למשפטים ומרצה בתוכנית
    ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל־אביב
    14. נינה זלצמן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    15. שרון חנס | דיקאן הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    16. נילי כהן | נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים
    ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    17 . דן לאור | פרופסור לספרות, אוניברסיטת תל־אביב
    18. שי לביא | ראש מכון ון ליר בירושלים
    ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    19. מנחם מאוטנר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    20. גיא מונדלק | פרופסור למשפטים ומרצה בחוג ללימודי עבודה,
    אוניברסיטת תל־אביב
    21. חנן מלצר | שופט, בית המשפט העליון
    22. יורם מרגליות | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    23. עמוס עוז | סופר ופרופסור לספרות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
    24. אריאל פורת | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    25. מנחם פינקלשטיין | שופט, בית המשפט המחוזי מרכז, לוד
    26. טליה פישר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    27. דניאל פרידמן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    28. אהרן צ'חנובר | פרופסור מחקר, הטכניון
    29. רועי קרייטנר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    30. אמנון רובינשטיין | פרופסור למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    31. יששכר רוזן צבי | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    32. ענת רוזנברג | ד"ר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    33. יופי תירוש | ד"ר למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב

    הקדמה | עָלֵי משפט ועָלֵי ספר

    ספר זה, המיועד לקהל קוראים רחב, מארח אנשי משפט ואנשי ספר ומפגיש טקסטים משפטיים עם טקסטים ספרותיים. המאמרים הכלולים בספר בוחנים את הקשרים, הפערים, ויחסי הגומלין בין משפט וספרות באמצעות סדרה של מפגשים בין אנשי ספר ומשפטנים. שני הצדדים, שעוסקים בחיי היומיום שלהם בטקסטים, מתבוננים בהם מנקודת מבט רעננה.

    המשפטנים התבקשו לעסוק, בין היתר, בנושאים שנחשבים ברגיל כנושאים ספרותיים, כדוגמת אהבה, זיכרון ואוטופיה, ואנשי הספר מתמודדים, בין היתר, עם תחומים משפטיים כגון ציות לחוק, זהות לאומית וצדק. מה ניתן ללמוד מדיאלוג זה שבין המשפט והספרות לגבי המציאות הבדיונית שהם מתעדים, ולגבי העולם המציאותי שהם מדמיינים?

    המפגשים בין ספרות ומשפט ובין אנשי ספר ואנשי משפט מתקיימים בין דפי הספר, אך קדמה להם סדרה של מפגשים במציאות. הספר מבוסס בחלקו על הרצאות "מועדון משפט וספר", הנערכות באוניברסיטת תל־אביב ברציפות זה למעלה מעשור, ביוזמתה ובניצוחה של פרופסור נילי כהן.

    במפגשים אלו מוזמנים אנשי משפט ואנשי ספר לשוחח עם קהל רחב של קוראי ספר וחובבי משפט על נושא משותף, המשתנה ממפגש למפגש. מרבית המאמרים הכלולים בספר זה מהווים עיבוד של לקט מובחר מההרצאות שניתנו במסגרת הסדרה בעשור הראשון לקיומה, ואליהם צירפנו מספר מאמרים נוספים של דמויות מובילות בעולם המשפט והספרות הישראלית. העיסוק ביחסים המורכבים בין ספרות לבין משפט אינו חדש. הספר בונה על מסורת אקדמית שעוסקת בשאלה זו, אך מבקש לפתח את התחום מעבר לגבולותיו המקובלים. המסורת האקדמית מבחינה בין "משפט בספרות" ל"משפט כספרות".

    תחת הקטגוריה הראשונה, מנתחים חוקרים טקסטים ספרותיים העוסקים במשפט, כדוגמת משפט שלמה, "הסוחר מוונציה" של שייקספיר והמשפט של קפקא, כדי לבחון את האופן שבו המשפט משתקף בעיני הספרות והסופרים. תחת הקטגוריה השנייה, עוסקים חוקרים בטקסט המשפטי כסוגה ספרותית, ומסתייעים בכלים ספרותיים כדי לנתח טקסטים משפטיים. במקרה האחד, הספרות מובאת לבחינה משפטית, ובמקרה האחר, המשפט מובא לבחינה ספרותית.

    המאמרים בספר זה תורמים לשני הז'אנרים המוכרים, אך הספר כמכלול שייך לז'אנר אחר – מפגשים מהסוג השלישי בין משפט וספרות. במפגשים אלה, אנשי ספר ואנשי משפט, טקסטים משפטיים וטקסטים ספרותיים, נמצאים על אותו מישור ומקיימים ביניהם דיאלוג חיוני. רבים מהמאמרים, והספר כמכלול, בוחנים מחדש את הזיקות בין משפט לספרות בלי להניח מראש גבולות ברורים ביניהם.

    על פניו, זהו מפגש בין עולמות מקבילים. המשפט עוסק בעולם המציאותי ומסדיר את היחסים החומריים בין בני אדם, ואילו הספרות עוסקת בבדיון וממלאת את עולמנו הרוחני. המשפט מבוסס על ניגודים חדים בין מותר ואסור, חוקי ולא־חוקי, תקף ובטל; ואילו הספרות עושה שימוש בקשת צבעים רחבה, ומסרבת לראות את המציאות בשחור ולבן.

    הספרות מכירה בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש ומזמינה את הקורא להרגיש, ואילו המשפט מניח שנמעניו כפופים לחוקי התבונה, ודורש מכותביו וקוראיו לדבוק בשפת ההיגיון הקר. בניגוד למשפט, השולט במעשיהם החיצוניים של בני אדם, הספרות מפשפשת בחייהם הפרטיים של גיבוריה, וחודרת למעמקי הנפש של קוראיה.

    לבסוף, בעוד שהדיון המשפטי מתנהל במישור הנורמטיבי והשופט מתווה דרך להתנהגות ראויה, הספרות אינה שופטת, וסופר מסכן את איכותה האסתטית של היצירה אם הוא הופך אותה באופן מפורש למוסרנית. המאמרים המתארחים בספר זה מציעים לבחון מחדש אבחנות ודימויים מוכרים אלה ולהציע חדשים במקומם.

    חלוקת העבודה המסורתית מניחה שהמשפט עוסק בספירה הציבורית, ואילו הספרות עניינה החיים הפרטיים. כנגד חלוקה זו, מראה אבנר הולצמן במאמרו "הוי ארצי מולדתי" כי לספרות ולשירה תפקיד משמעותי בחיים הציבוריים. לשירה העברית החדשה, מרחל מורפורגו ועד לאה גולדברג, תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הקולקטיבית הישראלית.

    המאמר מראה שינוי שהתרחש בזהות זו מתפיסת גאולה גלותית ופסיבית אל תקווה לגאולה מדינית ופוליטית. ואולם, גם המשפט נוטל חלק בעיצוב זהויות, כפי שעולה ממאמרו של אמנון רובינשטיין על התהפוכות שעברה החקיקה בנושא "מיהו יהודי". רובינשטיין אינו מסתפק בהצגת סקירה היסטורית, ומציע הגדרה חדשה ומרחיבה יותר לזהות יהודית, כזו התואמת את מצבה של יהדות העולם.

    המשפט והספרות אינם רק משרטטים את גבולות הקולקטיב מבפנים, אלא גם תוחמים אותו מבחוץ. גיא מונדלק בוחן שייכות והדרה מהקולקטיב הישראלי תוך השוואה בין הדמות הקנונית של הישראלי, כפי שהיא עולה מדמותו של של אליק בספרו של משה שמיר, במו ידיו (פרקי אליק), לבין האופן שבו בתי המשפט משרטטים את גבולות הקולקטיב כשהם מתמודדים עם מעמדם וזכויותיהם של מהגרי עבודה.

    למותר לציין, שהמשפט והספרות קושרים ופורמים זהויות אישיות ולא רק לאומיות. כך, למשל, דנה דפנה ברק־ארז במתח שבין זהות הורית ביולוגית וחברתית. היא משווה בין האופן שבו מתח זה מתגלם במחזה הנודע של ברטולד ברכט, "מעגל הגיר הקווקזי", לבין האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם אותו מתח עצמו בפסקי דין העוסקים באימוץ.

    ברמת הפשטה גבוהה יותר, מראה מנחם מאוטנר את תרומתם של המשפט ושל האמנות להעניק משמעות לחיי היומיום. "טנגו אחרון בפריס", סרטו הנודע של ברנרדו ברטולוצ'י, מהווה נקודת מוצא לדיון של מנחם מאוטנר באבחנה בין טבע ותרבות ובאופן שבו אבחנה זו מייצרת משמעות בקולנוע ובמשפט כאחד.

    טענה מקובלת אחרת, הזוכה לבחינה מחודשת בספר, היא שלמשפט מחויבות נורמטיבית, בעוד שלספרות הבדיונית מוענק רישיון לחרוג מגבולות המוסר. במאמרו בוחן דן לאור מקרוב את הרומן חיי נישואים פרי עטו של דוד פוגל. הרומן מוביל אל הרגע שבו רודולף גורדוויל, גיבור הרומאן (למעשה, האנטי־גיבור), נקלע למבוי סתום שאין מוצא ממנו, ונדחף לרצוח את אשתו.

    הספרות, טוען לאור, מסייעת לנו להבין, אך כמובן לא להצדיק, את מעשה הפשע ודווקא משום כך יש בה תועלת רבה גם למשפטן, הנדרש לשפוט מציאות מורכבת. מאמרה של נילי כהן עוסק בצידו האחר של המטבע, בגבולות המוסריים של הספרות. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, שואלת כהן מה קורה כאשר סופר מבסס את הרומן שכתב על חייו האישיים וחושף פרטים מחדר המיטות של בת זוגו.

    כיצד מתמודדים שופטים וסופרים עם דילמה זו? האמנם ראוי לכותבי רומנים ליהנות מחירות ספרותית ומהגנה משפטית? עמוס עוז חוזר לסיפורי התנ"ך כדי להראות כיצד המחבר המקראי נמנע מלהעניק הצדקה למעשי האל, ואדרבה מחדד את המסתורין והשרירות שבה מתנהל האל עם ברואיו. הדים לתפיסה זו מגלה עוז גם אצל סופרים ומשוררים המזוהים כחילוניים, ובהם יהודה עמיחי, דן פגיס וש"י עגנון, שיותר משהם כופרים בקיומו של האל, הם ניצבים מול שתיקתו.

    שאלת המוסר במשפט ובספרות עולה במאמרים נוספים בספר. שרון חנס קורא את סיפור הנקם המפורסם של היינריך פון קלייסט, "מיכאל קולהאס", ומעורר דיון על הקו הדק שבין המשפט והנקמה והמשיכה של הספרות וקוראיה אל האחרון. מנחם פינקלשטיין עוסק בחובה לא לציית לחוק, כפי שהתעוררה במשפט כפר קאסם ובשיריו של אלתרמן על הפרשה, ואילו שי לביא דן בשאלות דומות כשהוא מנגיד בין שתי פרשנויות פילוסופית ופואטית למחזה היווני הקלאסי מאת סופוקלס, "אנטיגונה".

    הניגוד בין משפט וספרות מוגדר לעתים קרובות כניגוד בין תבונה ורגשות, אך האם אבחנה זו הכרחית? אמיר גוטפרוינד ז"ל בוחן את מערכת היחסים בין שלמה לבין מלכת שבא, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר המקראי, ומלמד כי ניתן לקרוא את סיפור האהבה הרומנטי כמערכת סבוכה של תככים ומזימות פוליטיים. מאמרה של דפנה הקר, העוסק באופן שבו אנשים כותבים צוואות, מראה שלעתים קרובות שפתו של המשפט רזה ועניינית, אך אין מניעה עקרונית לשילוב של רגשות, ובפרט אהבה, גם במסמך משפטי רשמי כמו צוואה.

    אהרן צ'חנובר מראה שדינמיקה דומה קיימת גם במדע. המדע זקוק ליצירתיות לא פחות מלחשיבה לוגית בהירה. יצירה ויצירתיות הן גם מושא להגנה משפטית, כפי שעולה ממאמרו של מיכאל בירנהק. המשפט מגן על היצירה המקורית כשהוא מגן על זכויות יוצרים, אך כדי לא למנוע יצירתיות נוספת, המשפט מכיר בזכותם של אחרים לשימוש הוגן.

    המשפט, כפי שהוא משתקף בדפי הספר, אינו מנותק מעולמנו הפנימי אלא מבטא אותו. יורם מרגליות מציע קריאה פרשנית במלך ליר, ומראה כיצד דיני המיסוי המודרניים מתמודדים עם שאלות דומות שניצבו בפני שייקספיר. לשיטתו של מרגליות, דיני המיסוי אינם מערכת ביורוקרטית אפורה, אלא ביטוי משפטי של עולם ערכים פנימי.

    נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מבקשים ליצור הלימה בין תפקידה של דירת מגורים בקיומה ובטיפוחה של הזוגיות לבין ההגנה המשפטית הניתנת לה מפני נושים. טליה פישר מבקשת לתת להעדפות הצדדים תפקיד מכריע גם בליבת הפרוצדורה המשפטית – הגדרת הכללים הראייתיים שלפיהם יוכרע המשפט. ואילו אריאל פורת מציע זיקה אחרת ליחסים בין עולם הערכים הפנימי לבין עולם המשפט.

    בעוד שמשפטנים רבים רואים במשפט ביטוי של העדפות קיימות, מבקש פורת לבחון את האופן שבו המשפט מעצב מחדש העדפות. המאמרים בספר מעוררים את שאלת היחס שבין מציאות ובדיון בעולם המשפט. ואכן, המשפט, כך מתברר, הוא נשף מסכות לא פחות מהספרות, ומדיום שבאמצעותו אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בדרכים חדשות.

    אין זה מפתיע, אם זוכרים כי הצדדים המופיעים בפני השופט מופיעים כפרסונות משפטיות, ו"פרסונה", במשמעותה המקורית, אינה אלא מסכה בדיונית. במאמרה "ריגול כמשל לדיני אפליה", דנה יופי תירוש באופן שבו לעתים דווקא החברה – ולא המשפט – תובעת מהחברים בה ללבוש מסכות ולנהל אורח חיים המקטלג אותנו על פי חלוקות מוכרות, בעוד שדיני האפליה מאפשרים לבני אדם לנהל את חייהם ולדמיין את עצמם כרצונם.

    יורם דנציגר ואלי בלכמן דנים בדרישות הגילוי המוטלות על בורר, ובוחנים את כוחן להבטיח כי תיווצר הפרדה נחוצה בין דמותו הפרטית לבין הפרסונה השיפוטית שלו; תרומה אחרת לבדיון משפטי מרים מאמרו של איל בנבנישתי, הדן בצורך של משפט המדינה לדמיין את הקהילה הפוליטית מעבר לגבולותיה המוכרים, ולהכיר באחריות המדינה לא רק כלפי אזרחיה, אלא גם כלפי אזרחים של מדינות זרות.

    באופן דומה אך בתחום שונה, מבקש אהרן ברק להרחיב את האחריות החברתית. המשפט החוקתי במדינת ישראל אמנם מכיר במפורש בזכות הקניין של הפרט, אך על המשפטן להכיר שעליו להרחיב את הגנתו גם לזכויות חברתיות של מחוסרי קניין.

    מאמרם של חנוך דגן ורועי קרייטנר מבקש להרחיב את גבולות המחקר המשפטי מעבר לחשיבה הדוקטרינרית, הרואה את המשפט נפרד מדיסציפלינות אחרות, וחשיבה בינתחומית המבקשת לבחון את המשפט מפרספקטיבה של דיסציפלינות זרות.

    המשפט אינו צריך לכרות ברית עם דיסציפלינות אחרות ואינו צריך להסתגר בדלת אמותיו. המחקר המשפטי צריך לדמיין את גבולותיו מחדש כך שיכלול בתוכו תובנות רלוונטיות מדיסציפלינות אחרות, אך להתמקד בשלושת מאפייניו המרכזיים: הכפייה, הנורמטיביות, והמוסדיות.

    שאלות של מציאות ובדיון קשורות בטבורן לשאלות של זיכרון ושכחה. שלושה מאמרים בספר עוסקים בסוגיה זו. מאמרה של ליאורה בילסקי על אמיל חביבי מראה כיצד המשפט והספרות מייצרים סיפורים היסטוריים שונים ומתחרים. מאמרו של יששכר רוזן־צבי עוסק בשאלת הענישה וההתיישנות, ובצורך של המשפט לשכוח כדי לא להפוך לנקמני. מזווית אחרת, בוחן ישי בלנק את תפקידו של התקדים בעולם המשפט, כמנגנון של זיכרון אך לא פחות מכך כמנגנון של שכחה והדחקה.

    לבסוף, שלושה מהמאמרים בספר עוסקים ביחסים שבין משפט וספרות במישור העקרוני. מאמרו של חנן מלצר מדגים את השימוש במשפט וספרות בפסיקתם של בתי המשפט. דניאל פרידמן מצביע על הניגודים בין המשפט לספרות, באמצעות ניתוח של יצירות ספרותיות שונות, ובהן עלובי החיים (ויקטור הוגו), "בית הבובות" (הנריק איבסן), וכן "בעל אידיאלי" (אוסקר ווילד).

    ביצירות אלה הספרות מציעה תמונה רחבה של העולם, בעוד המשפט מתמקד במסכת נרטיבית צרה הדרושה להכרעה המשפטית. פרידמן מראה כיצד, בניגוד ליצירות אלה, בספרו המפורסם של אלבר קאמי, הזר, ההליך המשפטי דווקא שוטח תמונה עובדתית רחבה ו"לא רלוונטית" להכרעה. פרק הסיכום של ענת רוזנברג מציג תמונה רחבה של הכתיבה האקדמית בתחום המחקר ״משפט וספרות״, ומראה מגמות שונות בכתיבה של חוקרים ישראלים בתחום.

    הספר ראה אור בחודש מאי 2017

     

    ספר נילי כהן – משפט, תרבות וספר
    מאת: עופר גרוסקופף ושי לביא, עורכים

    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
    הציור על העטיפה: Raphael, Justice, from the "Stanza della Segnatura" 1509-1511
    טיפוגרפיקה: שפי פז, אגתה
    מהדורה ראשונה, מאי 2017
    מס' עמודים: 770
    כריכה: רכה
    דאנא קוד: 583-82
    Nili's Book – Law, Culture and Literature
    Edited by Ofer Grosskopf, Shai Lavi

    ISBN: 978-965-7241-80-6

    תמונת הספר - ספר נילי כוהן

    ספר נילי כוהן

    120.00 105.00

    הספר "משפט, תרבות וספר" מפגיש אנשי משפט ואנשי ספר. לכאורה זהו מפגש בין עולמות העומדים בסתירה זה לזה: המשפט עוסק בעולם המציאותי ואילו הספרות בבדיון. הספרות עוסקת בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש, ואילו המשפט מניח כהנחת עבודה שנמעניו כפופים לחוקי התבונה.

    אנשי הספרות יכולים לתאר באמפתיה פושעים ועוברי עבירות, ואילו השופטים, תהיה אשר תהיה נטיית ליבם, נדרשים לחרוץ דין על פי ספרי החוקים. בפועל הקשרים בין העולמות מורכבים ביותר. לא פעם מתברר שקווי התיחום בין העולמות פרוצים. כותבי המאמרים בספר מציגים בין דפיו את המורכבות הזאת, ומנסים להבין ולבאר אותה בלשון שווה לכל נפש.

    לעמוד הספר
    X

    ספר נילי כוהן

    המחברים

    פרופסור נילי כהן, כלת פרס ישראל בחקר המשפט לשנת תשע"ז, היא נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, רקטור (לשעבר) של אוניברסיטת תל אביב ופרופסור (אמריטה) בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. ספר זה, בו נוטלים בו חלק טובי הסופרים, החוקרים, השופטים והמשפטנים, הינו מחווה לתרומתה העצומה למשפט, לאקדמיה ולחברה בישראל.

    עורכי הספר: עופר גרוסקופף, שי לביא.

    רשימת משתתפים (סדר אלפביתי, שמות משפחה)
    1. ליאורה בילסקי | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    2. מיכאל בירנהק | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    3. אלי בלכמן | עוזר משפטי, בית המשפט העליון
    4. ישי בלנק | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    5. איל בנבנשתי | מופקד הקתדרה למשפט בינלאומי באוניברסיטת
    קיימברידג' ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    6. אהרן ברק | נשיא (בדימוס), בית המשפט העליון
    ופרופסור למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    7. דפנה ברק-ארז | שופטת, בית המשפט העליון
    8. אמיר גוטפרוינד | סופר
    9. עופר גרוסקופף | שופט, בית המשפט המחוזי מרכז, לוד
    10. חנוך דגן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    11. יורם דנציגר | שופט, בית המשפט העליון
    12. אבנר הולצמן | פרופסור לספרות, אוניברסיטת תל־אביב
    13. דפנה הקר | פרופסור למשפטים ומרצה בתוכנית
    ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל־אביב
    14. נינה זלצמן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    15. שרון חנס | דיקאן הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    16. נילי כהן | נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים
    ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    17 . דן לאור | פרופסור לספרות, אוניברסיטת תל־אביב
    18. שי לביא | ראש מכון ון ליר בירושלים
    ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    19. מנחם מאוטנר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    20. גיא מונדלק | פרופסור למשפטים ומרצה בחוג ללימודי עבודה,
    אוניברסיטת תל־אביב
    21. חנן מלצר | שופט, בית המשפט העליון
    22. יורם מרגליות | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    23. עמוס עוז | סופר ופרופסור לספרות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
    24. אריאל פורת | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    25. מנחם פינקלשטיין | שופט, בית המשפט המחוזי מרכז, לוד
    26. טליה פישר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    27. דניאל פרידמן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    28. אהרן צ'חנובר | פרופסור מחקר, הטכניון
    29. רועי קרייטנר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    30. אמנון רובינשטיין | פרופסור למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    31. יששכר רוזן צבי | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    32. ענת רוזנברג | ד"ר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    33. יופי תירוש | ד"ר למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב

    לעמוד הספר
    X

    ספר נילי כוהן

    מתוך הספר

    הקדמה | עָלֵי משפט ועָלֵי ספר

    ספר זה, המיועד לקהל קוראים רחב, מארח אנשי משפט ואנשי ספר ומפגיש טקסטים משפטיים עם טקסטים ספרותיים. המאמרים הכלולים בספר בוחנים את הקשרים, הפערים, ויחסי הגומלין בין משפט וספרות באמצעות סדרה של מפגשים בין אנשי ספר ומשפטנים. שני הצדדים, שעוסקים בחיי היומיום שלהם בטקסטים, מתבוננים בהם מנקודת מבט רעננה.

    המשפטנים התבקשו לעסוק, בין היתר, בנושאים שנחשבים ברגיל כנושאים ספרותיים, כדוגמת אהבה, זיכרון ואוטופיה, ואנשי הספר מתמודדים, בין היתר, עם תחומים משפטיים כגון ציות לחוק, זהות לאומית וצדק. מה ניתן ללמוד מדיאלוג זה שבין המשפט והספרות לגבי המציאות הבדיונית שהם מתעדים, ולגבי העולם המציאותי שהם מדמיינים?

    המפגשים בין ספרות ומשפט ובין אנשי ספר ואנשי משפט מתקיימים בין דפי הספר, אך קדמה להם סדרה של מפגשים במציאות. הספר מבוסס בחלקו על הרצאות "מועדון משפט וספר", הנערכות באוניברסיטת תל־אביב ברציפות זה למעלה מעשור, ביוזמתה ובניצוחה של פרופסור נילי כהן.

    במפגשים אלו מוזמנים אנשי משפט ואנשי ספר לשוחח עם קהל רחב של קוראי ספר וחובבי משפט על נושא משותף, המשתנה ממפגש למפגש. מרבית המאמרים הכלולים בספר זה מהווים עיבוד של לקט מובחר מההרצאות שניתנו במסגרת הסדרה בעשור הראשון לקיומה, ואליהם צירפנו מספר מאמרים נוספים של דמויות מובילות בעולם המשפט והספרות הישראלית. העיסוק ביחסים המורכבים בין ספרות לבין משפט אינו חדש. הספר בונה על מסורת אקדמית שעוסקת בשאלה זו, אך מבקש לפתח את התחום מעבר לגבולותיו המקובלים. המסורת האקדמית מבחינה בין "משפט בספרות" ל"משפט כספרות".

    תחת הקטגוריה הראשונה, מנתחים חוקרים טקסטים ספרותיים העוסקים במשפט, כדוגמת משפט שלמה, "הסוחר מוונציה" של שייקספיר והמשפט של קפקא, כדי לבחון את האופן שבו המשפט משתקף בעיני הספרות והסופרים. תחת הקטגוריה השנייה, עוסקים חוקרים בטקסט המשפטי כסוגה ספרותית, ומסתייעים בכלים ספרותיים כדי לנתח טקסטים משפטיים. במקרה האחד, הספרות מובאת לבחינה משפטית, ובמקרה האחר, המשפט מובא לבחינה ספרותית.

    המאמרים בספר זה תורמים לשני הז'אנרים המוכרים, אך הספר כמכלול שייך לז'אנר אחר – מפגשים מהסוג השלישי בין משפט וספרות. במפגשים אלה, אנשי ספר ואנשי משפט, טקסטים משפטיים וטקסטים ספרותיים, נמצאים על אותו מישור ומקיימים ביניהם דיאלוג חיוני. רבים מהמאמרים, והספר כמכלול, בוחנים מחדש את הזיקות בין משפט לספרות בלי להניח מראש גבולות ברורים ביניהם.

    על פניו, זהו מפגש בין עולמות מקבילים. המשפט עוסק בעולם המציאותי ומסדיר את היחסים החומריים בין בני אדם, ואילו הספרות עוסקת בבדיון וממלאת את עולמנו הרוחני. המשפט מבוסס על ניגודים חדים בין מותר ואסור, חוקי ולא־חוקי, תקף ובטל; ואילו הספרות עושה שימוש בקשת צבעים רחבה, ומסרבת לראות את המציאות בשחור ולבן.

    הספרות מכירה בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש ומזמינה את הקורא להרגיש, ואילו המשפט מניח שנמעניו כפופים לחוקי התבונה, ודורש מכותביו וקוראיו לדבוק בשפת ההיגיון הקר. בניגוד למשפט, השולט במעשיהם החיצוניים של בני אדם, הספרות מפשפשת בחייהם הפרטיים של גיבוריה, וחודרת למעמקי הנפש של קוראיה.

    לבסוף, בעוד שהדיון המשפטי מתנהל במישור הנורמטיבי והשופט מתווה דרך להתנהגות ראויה, הספרות אינה שופטת, וסופר מסכן את איכותה האסתטית של היצירה אם הוא הופך אותה באופן מפורש למוסרנית. המאמרים המתארחים בספר זה מציעים לבחון מחדש אבחנות ודימויים מוכרים אלה ולהציע חדשים במקומם.

    חלוקת העבודה המסורתית מניחה שהמשפט עוסק בספירה הציבורית, ואילו הספרות עניינה החיים הפרטיים. כנגד חלוקה זו, מראה אבנר הולצמן במאמרו "הוי ארצי מולדתי" כי לספרות ולשירה תפקיד משמעותי בחיים הציבוריים. לשירה העברית החדשה, מרחל מורפורגו ועד לאה גולדברג, תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הקולקטיבית הישראלית.

    המאמר מראה שינוי שהתרחש בזהות זו מתפיסת גאולה גלותית ופסיבית אל תקווה לגאולה מדינית ופוליטית. ואולם, גם המשפט נוטל חלק בעיצוב זהויות, כפי שעולה ממאמרו של אמנון רובינשטיין על התהפוכות שעברה החקיקה בנושא "מיהו יהודי". רובינשטיין אינו מסתפק בהצגת סקירה היסטורית, ומציע הגדרה חדשה ומרחיבה יותר לזהות יהודית, כזו התואמת את מצבה של יהדות העולם.

    המשפט והספרות אינם רק משרטטים את גבולות הקולקטיב מבפנים, אלא גם תוחמים אותו מבחוץ. גיא מונדלק בוחן שייכות והדרה מהקולקטיב הישראלי תוך השוואה בין הדמות הקנונית של הישראלי, כפי שהיא עולה מדמותו של של אליק בספרו של משה שמיר, במו ידיו (פרקי אליק), לבין האופן שבו בתי המשפט משרטטים את גבולות הקולקטיב כשהם מתמודדים עם מעמדם וזכויותיהם של מהגרי עבודה.

    למותר לציין, שהמשפט והספרות קושרים ופורמים זהויות אישיות ולא רק לאומיות. כך, למשל, דנה דפנה ברק־ארז במתח שבין זהות הורית ביולוגית וחברתית. היא משווה בין האופן שבו מתח זה מתגלם במחזה הנודע של ברטולד ברכט, "מעגל הגיר הקווקזי", לבין האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם אותו מתח עצמו בפסקי דין העוסקים באימוץ.

    ברמת הפשטה גבוהה יותר, מראה מנחם מאוטנר את תרומתם של המשפט ושל האמנות להעניק משמעות לחיי היומיום. "טנגו אחרון בפריס", סרטו הנודע של ברנרדו ברטולוצ'י, מהווה נקודת מוצא לדיון של מנחם מאוטנר באבחנה בין טבע ותרבות ובאופן שבו אבחנה זו מייצרת משמעות בקולנוע ובמשפט כאחד.

    טענה מקובלת אחרת, הזוכה לבחינה מחודשת בספר, היא שלמשפט מחויבות נורמטיבית, בעוד שלספרות הבדיונית מוענק רישיון לחרוג מגבולות המוסר. במאמרו בוחן דן לאור מקרוב את הרומן חיי נישואים פרי עטו של דוד פוגל. הרומן מוביל אל הרגע שבו רודולף גורדוויל, גיבור הרומאן (למעשה, האנטי־גיבור), נקלע למבוי סתום שאין מוצא ממנו, ונדחף לרצוח את אשתו.

    הספרות, טוען לאור, מסייעת לנו להבין, אך כמובן לא להצדיק, את מעשה הפשע ודווקא משום כך יש בה תועלת רבה גם למשפטן, הנדרש לשפוט מציאות מורכבת. מאמרה של נילי כהן עוסק בצידו האחר של המטבע, בגבולות המוסריים של הספרות. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, שואלת כהן מה קורה כאשר סופר מבסס את הרומן שכתב על חייו האישיים וחושף פרטים מחדר המיטות של בת זוגו.

    כיצד מתמודדים שופטים וסופרים עם דילמה זו? האמנם ראוי לכותבי רומנים ליהנות מחירות ספרותית ומהגנה משפטית? עמוס עוז חוזר לסיפורי התנ"ך כדי להראות כיצד המחבר המקראי נמנע מלהעניק הצדקה למעשי האל, ואדרבה מחדד את המסתורין והשרירות שבה מתנהל האל עם ברואיו. הדים לתפיסה זו מגלה עוז גם אצל סופרים ומשוררים המזוהים כחילוניים, ובהם יהודה עמיחי, דן פגיס וש"י עגנון, שיותר משהם כופרים בקיומו של האל, הם ניצבים מול שתיקתו.

    שאלת המוסר במשפט ובספרות עולה במאמרים נוספים בספר. שרון חנס קורא את סיפור הנקם המפורסם של היינריך פון קלייסט, "מיכאל קולהאס", ומעורר דיון על הקו הדק שבין המשפט והנקמה והמשיכה של הספרות וקוראיה אל האחרון. מנחם פינקלשטיין עוסק בחובה לא לציית לחוק, כפי שהתעוררה במשפט כפר קאסם ובשיריו של אלתרמן על הפרשה, ואילו שי לביא דן בשאלות דומות כשהוא מנגיד בין שתי פרשנויות פילוסופית ופואטית למחזה היווני הקלאסי מאת סופוקלס, "אנטיגונה".

    הניגוד בין משפט וספרות מוגדר לעתים קרובות כניגוד בין תבונה ורגשות, אך האם אבחנה זו הכרחית? אמיר גוטפרוינד ז"ל בוחן את מערכת היחסים בין שלמה לבין מלכת שבא, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר המקראי, ומלמד כי ניתן לקרוא את סיפור האהבה הרומנטי כמערכת סבוכה של תככים ומזימות פוליטיים. מאמרה של דפנה הקר, העוסק באופן שבו אנשים כותבים צוואות, מראה שלעתים קרובות שפתו של המשפט רזה ועניינית, אך אין מניעה עקרונית לשילוב של רגשות, ובפרט אהבה, גם במסמך משפטי רשמי כמו צוואה.

    אהרן צ'חנובר מראה שדינמיקה דומה קיימת גם במדע. המדע זקוק ליצירתיות לא פחות מלחשיבה לוגית בהירה. יצירה ויצירתיות הן גם מושא להגנה משפטית, כפי שעולה ממאמרו של מיכאל בירנהק. המשפט מגן על היצירה המקורית כשהוא מגן על זכויות יוצרים, אך כדי לא למנוע יצירתיות נוספת, המשפט מכיר בזכותם של אחרים לשימוש הוגן.

    המשפט, כפי שהוא משתקף בדפי הספר, אינו מנותק מעולמנו הפנימי אלא מבטא אותו. יורם מרגליות מציע קריאה פרשנית במלך ליר, ומראה כיצד דיני המיסוי המודרניים מתמודדים עם שאלות דומות שניצבו בפני שייקספיר. לשיטתו של מרגליות, דיני המיסוי אינם מערכת ביורוקרטית אפורה, אלא ביטוי משפטי של עולם ערכים פנימי.

    נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מבקשים ליצור הלימה בין תפקידה של דירת מגורים בקיומה ובטיפוחה של הזוגיות לבין ההגנה המשפטית הניתנת לה מפני נושים. טליה פישר מבקשת לתת להעדפות הצדדים תפקיד מכריע גם בליבת הפרוצדורה המשפטית – הגדרת הכללים הראייתיים שלפיהם יוכרע המשפט. ואילו אריאל פורת מציע זיקה אחרת ליחסים בין עולם הערכים הפנימי לבין עולם המשפט.

    בעוד שמשפטנים רבים רואים במשפט ביטוי של העדפות קיימות, מבקש פורת לבחון את האופן שבו המשפט מעצב מחדש העדפות. המאמרים בספר מעוררים את שאלת היחס שבין מציאות ובדיון בעולם המשפט. ואכן, המשפט, כך מתברר, הוא נשף מסכות לא פחות מהספרות, ומדיום שבאמצעותו אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בדרכים חדשות.

    אין זה מפתיע, אם זוכרים כי הצדדים המופיעים בפני השופט מופיעים כפרסונות משפטיות, ו"פרסונה", במשמעותה המקורית, אינה אלא מסכה בדיונית. במאמרה "ריגול כמשל לדיני אפליה", דנה יופי תירוש באופן שבו לעתים דווקא החברה – ולא המשפט – תובעת מהחברים בה ללבוש מסכות ולנהל אורח חיים המקטלג אותנו על פי חלוקות מוכרות, בעוד שדיני האפליה מאפשרים לבני אדם לנהל את חייהם ולדמיין את עצמם כרצונם.

    יורם דנציגר ואלי בלכמן דנים בדרישות הגילוי המוטלות על בורר, ובוחנים את כוחן להבטיח כי תיווצר הפרדה נחוצה בין דמותו הפרטית לבין הפרסונה השיפוטית שלו; תרומה אחרת לבדיון משפטי מרים מאמרו של איל בנבנישתי, הדן בצורך של משפט המדינה לדמיין את הקהילה הפוליטית מעבר לגבולותיה המוכרים, ולהכיר באחריות המדינה לא רק כלפי אזרחיה, אלא גם כלפי אזרחים של מדינות זרות.

    באופן דומה אך בתחום שונה, מבקש אהרן ברק להרחיב את האחריות החברתית. המשפט החוקתי במדינת ישראל אמנם מכיר במפורש בזכות הקניין של הפרט, אך על המשפטן להכיר שעליו להרחיב את הגנתו גם לזכויות חברתיות של מחוסרי קניין.

    מאמרם של חנוך דגן ורועי קרייטנר מבקש להרחיב את גבולות המחקר המשפטי מעבר לחשיבה הדוקטרינרית, הרואה את המשפט נפרד מדיסציפלינות אחרות, וחשיבה בינתחומית המבקשת לבחון את המשפט מפרספקטיבה של דיסציפלינות זרות.

    המשפט אינו צריך לכרות ברית עם דיסציפלינות אחרות ואינו צריך להסתגר בדלת אמותיו. המחקר המשפטי צריך לדמיין את גבולותיו מחדש כך שיכלול בתוכו תובנות רלוונטיות מדיסציפלינות אחרות, אך להתמקד בשלושת מאפייניו המרכזיים: הכפייה, הנורמטיביות, והמוסדיות.

    שאלות של מציאות ובדיון קשורות בטבורן לשאלות של זיכרון ושכחה. שלושה מאמרים בספר עוסקים בסוגיה זו. מאמרה של ליאורה בילסקי על אמיל חביבי מראה כיצד המשפט והספרות מייצרים סיפורים היסטוריים שונים ומתחרים. מאמרו של יששכר רוזן־צבי עוסק בשאלת הענישה וההתיישנות, ובצורך של המשפט לשכוח כדי לא להפוך לנקמני. מזווית אחרת, בוחן ישי בלנק את תפקידו של התקדים בעולם המשפט, כמנגנון של זיכרון אך לא פחות מכך כמנגנון של שכחה והדחקה.

    לבסוף, שלושה מהמאמרים בספר עוסקים ביחסים שבין משפט וספרות במישור העקרוני. מאמרו של חנן מלצר מדגים את השימוש במשפט וספרות בפסיקתם של בתי המשפט. דניאל פרידמן מצביע על הניגודים בין המשפט לספרות, באמצעות ניתוח של יצירות ספרותיות שונות, ובהן עלובי החיים (ויקטור הוגו), "בית הבובות" (הנריק איבסן), וכן "בעל אידיאלי" (אוסקר ווילד).

    ביצירות אלה הספרות מציעה תמונה רחבה של העולם, בעוד המשפט מתמקד במסכת נרטיבית צרה הדרושה להכרעה המשפטית. פרידמן מראה כיצד, בניגוד ליצירות אלה, בספרו המפורסם של אלבר קאמי, הזר, ההליך המשפטי דווקא שוטח תמונה עובדתית רחבה ו"לא רלוונטית" להכרעה. פרק הסיכום של ענת רוזנברג מציג תמונה רחבה של הכתיבה האקדמית בתחום המחקר ״משפט וספרות״, ומראה מגמות שונות בכתיבה של חוקרים ישראלים בתחום.

    לעמוד הספר