יהדות

test
הצג עגלה “בן המלך והנזיר” נוסף לעגלת הקניות שלך.

מציג 21–30 מתוך 46 תוצאות

  • יובלי זוהר

    מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמות

    ***מהדורה סינופטית דיגיטלית מצורפת***

    חומרי עזר לחוקרים-מהדורה סינופטית להורדה בחינם (לחץ כאן)

    חומרי עזר לחוקר – המהדורה הסינופטית מציגה את מגוון הנוסחים שסיפקו בסיס למחקר, ואילו הספר הנדפס כולל את חידושי המחקר ומציג בצורה רהוטה ומוערת את הנוסחים הנבחרים ואת תרגומם.

    ספר זה זכה בפרס יצחק בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח וקהילות ספרד ופזורתן לשנת תש"פ

    יובלי זוהר

    מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמות

    158.00 יובלי זוהר - מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמותהוסף לסל

    על הספררונית מרוזמתוך הספר
    X

    יובלי זוהר

    על הספר

    תיאור

    חומרי עזר לחוקרים-מהדורה סינופטית מקוונת של זוהר, פרשת שמות, כולל מבואות

    ***מומלץ לפתוח את הקובץ באמצעות  ADOBE ACROBAT READER ע"מ לראות את סרגל העזר עם תוכן עניינם 

    הזוהר, היצירה היהודית החשובה ביותר בתחום תורת הסוד, מיוחס

    במסורת לתנא ר' שמעון בר יוחאי שחי במאה השנייה לספירה בארץ

    ישראל. בין החוקרים רווחת הדעה שהחיבור נכתב בספרד בשלהי המאה

    ה־יג.

    הספר שבידיכם, פרי שנים רבות של מחקר, משנה את הדרך שבה אנחנו

    חושבים הן על זמן כתיבתו של הטקסט המרכזי הזה והן על הדרך שבה

    התגבש.

    רונית מרוז מוכיחה שראשיתו של הזוהר בטקסט עברי שנכתב במאה

    ה־יא במזרח הים התיכון. היא מראה כיצד במסעו מערבה לספרד

    התווספו לגרעין העברי הקדום טקסטים ארמיים, וכיצד הושפעו

    מלשונות המקום. מאז הלך הטקסט והתגוון בכתיבה נועזת ועתירת

    דמיון, עד שהפך לזוהר המוכר לנו כיום – חיבור רב כרכים העוסק בכל

    תחומי החיים, אחד משיאיה של הספרות היהודית לדורותיה.

    הספר כולל מהדורה ביקורתית מוערת ראשונה של זוהר, פרשת שמות.

    המהדורה הזאת מסייעת באיתור ה'ארכיאולוגיה' הטקסטואלית של

    הזוהר. נ"ב יחידותיה מוצגות בליווי הנוסחים העיקריים ותרגומיהם

    (נוסחים חלקיים מופיעים בהערות השוליים).

    המבוא לכל יחידה בוחן את לשונות היחידה, את מאפייניה הפואטיים ,

    את הקשריה ההיסטוריים, את רעיונותיה ואת מסריה. זהו ספר חובה

    לכל מי שמתעניין בזוהר.

    ספרה הקודם של פרופ' רונית מרוז, מן החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד

    באוניברסיטת תל אביב, הביוגרפיה הרוחנית של רבי שמעון בר יוחאי:

    דיון ביסודותיו הטקסטואליים של הזוהר, יצא לאור בשנת תשע”ח. הוא

    זכה בפרס מתנאל מטעם האיגוד העולמי למדעי היהדות.

    ((יובלי זוהר, עמ' 584–592))

    יחידה לג. המת המתאבל (מדרש הנעלם)

    מהדורת מרגליות, ח"ב, טז ע"א–ע"ב; מהדורת הסולם, §רעו–רעט[1]

     

    … יחידה לג היא בבחינת אקסמפלום, סיפור-דוגמה, המתאר כיצד מגנות נשמות המתים על בניהן.[2] כדי שלא יהיה לנו ספק במוסר השכל זה, הכותב חוזר ומזכיר לנו זאת בסוף הטקסט (§328), ואף נעזר לשם כך בפסוק מקראי כראיָה.

     

    עלילת הסיפור על פי קריאה ראשונה

    שני חכמים, ר' יהודה בר שלום ור' אבא, ­יוצאים לדרך, כנהוג ושגור בחבורות הזוהר. בעודם הולכים הם מגיעים במקרה למקום נבדל במקצת משאר המקומות, אולי אפילו סגור ומוגן – 'הר אדרא', או – 'חד אדרא';[3] ואולי הכוונה, על פי הארמית המקראית, לגורן בראשו של הר (§324).[4] החברים נכנסו, אכלו והניחו ראשם על תלולית של עפר מתוך כוונה ללכת לישון. אך מן התלולית מתעורר מת הקורא: 'תריסר שנים לא נעורתי אלא עתה! את פניו של בנִי אני רואה כאן!' (§324). שני חכמים מזדמנים אפוא, ללא ידיעה קודמת, לקבר עלום, וזוכים לשוחח עם מת, שלראשונה מזה שתים עשרה שנים 'התעורר'. מיד הם מתעשתים מן ההפתעה ומבקשים לברר פרטים בדבר מעשיהם של המתים בעולם הבא על דרך הכלל (§326). המת, לעומת זאת, מתעקש להתמקד בסיפור המשפחתי והפרטי שלו.[5] מסתבר כי בנו נחטף על ידי גוי בהיותו קטן והלה ממשיך להתעלל בו מאז מדי יום ביומו.[6] החכמים, אגב, אינם מגלים שום אמפתיה לצערו של האב וגם אינם תוהים אם אפשר לפדות את הבן משוביו.[7] על כל פנים, מחמת צערו על הבן אין האב יכול לנוח על משכבו בשלום או לדור בעולם הבא במקום הראוי לו; הצער הנגרם לאב מונע ממנו את הכניסה לגן עדן (§325). אבל באותו היום, כך התבשר קודם לכן, יזכה לראות את בנו (§326). לפתע נרעש הקבר והמת מגרש את אורחיו הבלתי צפויים מעל פניו[8] – לא רק שעומדים להכות את בנו (§327) אלא שבמשתמע המת מעדיף לחוות את המפגש עם בנו בפרטיות, בלעדיהם. ואכן, לאחר שברחו מן המקום, ראו באור הבוקר את הבן רץ ובורח לאחר שהצליח להשתחרר מנוגשו, והוא עדיין שותת דם (§327). החכמים למדים מכך שתפילותיו של האב המת נענו, ועתה תשרה שלווה במעונותיהם – של הבן בעולם הזה, ושל האב – בעולם הבא. מרוב בהלה הם חוששים לשוב למקומם ב'אדרא' ולדבר עם המת, אבל עדיין מסוגלים לזהות כי לא היו שניים אלו אלא לחמא בר ליואי ואביו – ליואי בר לחמא (§328).

     

    כמה מן ההיבטים הספרותיים

    הסיפור בנוי מעשה מחשבת של הצגת תקבולות וניגודים, הממוקדים בהשוואה בין שני הזוגות, גיבורי הסיפור: החכמים מן הצד האחד, ר' אבא ור' בר שלום; והאב והבן מן הצד השני. החכמים מתנהגים כאנשים נינוחים; ישיבתם לצורך אכילה וכוונתם לשכב לישון, על פי קריאת הסיפור לעיל, מעידות על כך. השלווה והחכמה שורות עמהם; על השלווה מעיד שמו של הראשון – 'בר שלום', ואילו שמו של ר' אבא מעיד על כך שהוא 'אבא […] בחכמה ובשנין'.[9] המת ובנו, לעומת זאת, חסרי מנוח, אכולי צער ויגון; המת אינו יכול להיכנס אל המקום הראוי לו, והבן מצוי במנוסה מתמדת. האב אמנם זה עתה התעורר; משמע, קודם לכן ישן, אבל לא הייתה זו אלא שינה טרופה, שינה דאוּגה. שמותיהם של האב והבן, בר לחמא ולחמא, מעידים באופן אירוני, על פי ניביה השונים של הארמית, על מצבם. משמעות אחת של המילה 'לחמא' היא – לחם או אוכל; בעוד החכמים יושבים לאכול ממש הרי האב המת, אשר לכאורה מהותו כרוכה באכילה, אינו זוכה להיזון מזיו השכינה, כדרכם של תושבי העולם הבא.[10] משמעות אחרת היא – הולם, מתאים; אבל כאמור אין האב יכול להיכנס למקום ההולם אותו בגן עדן. משמעות שלישית קשורה בלחימה ואיום, ואכן הבן מאוים כל הזמן, והאב מזדהה עמו.[11]

    בראשית הסיפור נכנסים החכמים אל הגורן, מקום סגור ומוגן, הראוי למנוחה. אבל עבור המת ובנו המקום מייצג את הדַיש – המלקות שמהן הבן סובל. עם זאת, כניסתם לגורן מסמנת את הרגע שבו גורלם של האב המת ובנו מתהפך, בדיוק כשם שמהפכים את הגורן, בדיוק כשם שתפילת המתים מהפכת גזירה רעה, מדין לרחמים.[12]

    סופו של הסיפור הוא בהיפוך מצבם של המת ובנו, ופתרון מצוקתם ­– הבן בורח מנוגשו ונראה כי האב יוכל עתה להיכנס בשלום למחיצה הראויה לו בגן עדן. אף מצבם של החכמים מתהפך – מנינוחות לתימהון. נקודת המפנה בקורותיהם של הארבעה חלה בלילה, באזור הדמדומים בין ערנות לשינה: לקראת השגת השקט המיוחל בשעה שבנו נגאל מיסוריו, המת מתעורר משנתו חסרת המנוח, מונע שינה מן החכמים ומכניס חוסר שקט לחייהם.

     

    קשיים העולים בקריאה הראשונה

    סיפור קצר זה בנוי לתלפיות. אולם האם כל הפרטים אכן מתיישבים זה עם זה?

    ניתן למצוא כאן כמה פרטים מטרידים. הכיצד זה מצוי קבר בכלל וקבר יהודי בפרט בתוך גורן? וכי אין לו ציון המאפשר את זיהויו? והאם סביר למצוא גורן דווקא בראש הר? סביר יותר שתהא ממוקמת בסמוך לשדה, ולאו דווקא במיקום שלחינם יטריח חקלאי במעלה ההר. ואם לא היה שם ציון, כיצד ידעו החכמים לזהות בדיעבד את הבן ואביו כלחמא ובר לחמא? ואם אמנם הגיעו למקום זה באופן בלתי צפוי בדרכם למקום אחר, מדוע ציינו שלא חזרו לאדרא (§328)? אם לא היה זה אלא מקום לינה מקרי, חסר ייחוד (כפי שנראה בהמשך – כך יטענו הדפוסים), תחנה בדרך ליעד אחר, לשם מה לחזור אליו? עלינו אפוא לשנות את נקודת המבט שלנו: לכאן באו בכוונת מכוון; אמנם נבהלו ופחדו לשוב, אך בדיעבד מסתבר שמקום זה עצמו היה יעדם.

     

    עלילת הסיפור על פי קריאה שנייה

    נראה אפוא שיש לקרוא את הסיפור בצורה אחרת מאשר בקריאתנו הראשונה. מסַפר הסיפור אינו מספר יודע-כול אלא מספר סמוי, שאינו 'יכול' אלא רק לצפות בַּמתרחש כביכול לנגד עיניו ('מספר עד'). מלכתחילה הוא אינו 'יודע' מה כוונתם של גיבוריו, אבל מתוך מה שהוא רואה, שומע ומעיד בפנינו, יכולים אנו הקוראים להשלים את הפערים, ולהסיק בדיעבד את מסקנותינו.

    מתברר אפוא ששני החכמים יצאו ליעד מוגדר היטב, 'חד אדרא' או 'הר אדרא', ביודעם שיתאים לאירועים מעין אלו המתוארים בסיפור.[13] החכמים נקטו בפרקטיקה מאגית של התקשרות למתים,[14] שרכיביה היו למצער – מקום ייחודי שיש בו קבר או קברים, אכילה ולינה.[15] אמנם בהמשך לא עמדו בעוצמתה של החוויה; החוויה הייתה קשה מן הצפוי ומפחידה. הם נבהלו ולא שבו על עקבותיהם, אבל עדיין נראה שבעבורה הלכו לאן שהלכו.

    זאת ועוד, בשעה שנטו לישון הרי באופן טבעי אף הרכינו את ראשם כלפי מטה. אין תֵמה שהצליחו לשמוע את קולם של המתים; זו אכן הדרך המקובלת והאמצעי לשמעָם על פי מדרש הנעלם. כך למשל, על פי אחד מן הסיפורים בחטיבה זו 'מרכין' ר' זמיראה את אוזניו, או 'גוחן' ארצה, כדי לשמוע את קולות המתים בגהינום.[16] ואילו על פי גרסתו הקדומה של 'מעשה ר' יוסי בן פזי', ר' כהנא 'גוחן' ארצה; אולי כדי לשמוע בת קול, אולי כדי לשמוע את דבריו של אחד מן הצדיקים בגן עדן.[17] אמנם בתיאור הבא, הלקוח מתוך הסיפור 'רב מתיבתא', עניין זה מתואר בהסתייגות רבה, אבל ממנו מסתבר כי עניין ה'גחינה' מוכר היטב בספרות הזוהר לרבדיה השונים:

    הקול ההוא [קול צערם של המתים בשעה שנשמתם יוצאת מגופם] הוא כלול [מ]רוח ונפש והבל העצמות, מעיצבון הבשר, ומשוטט באוויר.[18] וכל אחד [מחלקי הנפש] נפרד זה מזה, וכאשר מגיע [כל חלק] למקום ההוא שנכנס בו יושב כמת. וכל אותם המכשפים והקוסמים יודעים מקומות אלו בכשפיהם, וגוחנים לארץ ושומעים קול זה, שמתחברים הרוח והנפש והבל העצמות ההם ומודיעים דבר. וזה הוא אוב מארץ [יש' כט ד].[19]

     

    נראה שביקורתו זו של הסיפור 'רב מתיבתא' מופנית גם פנימה, אל חוג הזוהר עצמו ולא רק כלפי מנהגי הכישוף של עמים אחרים,[20] שכן במקום אחר בזוהר מוצג תהליך דומה של קישור בין חלקיו השונים של נפש המת[21] בצורה חיובית דווקא (אמנם ללא אזכור מפורש של הפועל 'גחן'), כחלק מפועלם של צדיקים בשעה שהעולם צריך לרחמים.[22]

    הטקסט שלנו מסתפק בתיאור חלקי, מרומז ובלתי מפורש של תהליך ההתקשרות למת.[23] כך למשל איננו למדים את כל הפרטים על פרקטיקה זו, ואף איננו יודעים אם התקשרות זו אינה אלא חלק מפולחנו של קדוש מסוים. את ההימנעות מהבאת מלוא פרטיו של תהליך ההתקשרות יש לראות בהקשר של ז'אנר הכתיבה. הטקסט שלנו אינו מִרשם מאגי ואינו ספר מאגיה, ואף לא תיאור של אירוע היסטורי. הטקסט הוא סיפור-דוגמה, אקסמפלום; על פי טיבו הוא אינו מופנה אל העבר, אל תיאור טכני או ספרותי של מעשה שהיה. זה טקסט ספרותי המופנה אל העתיד, כלומר אל הנחלתו של מוסר ההשכל. הוא מניח ידע מאגי כמובן מאליו, ללא כל צורך להוכיחו. הפירוט אינו מעניינו. המאגיה עבורו אינה אלא נדבך נוסף ככל נדבך אפשרי אחר לבנייתו של מוסר ההשכל.

     

    מוסר השכל וסימבוליקה

    ובכן, מהו מוסר ההשכל שהסיפור רוצה להנחיל לקוראיו? מוטיב המת חסר המנוח משייך את הסיפור שלנו לקבוצה גדולה של פולקלור של עמים רבים.[24] כך למשל ניתן למצוא סיפורים בעלי הקשר נוצרי אשר על פיהם המת אינו יכול לנוח בקברו מאחר שלא התוודה לפני מותו.[25] דומה כי גם בסיפורנו יש כמה וכמה רכיבים ערכיים כאלו, ההולמים כמובן את רקעו הוא.

    מן המהלך הנרטיבי בַּסיפור למדנו שהמתים מסייעים למקצת מן החכמים בכך שהם מתגלים לפניהם ומספקים להם ידע. אבל מתברר כי גם המתים זקוקים לַחיים – כאן המת תלוי בבנו ואינו יכול לזכות בטוּב המיועד לו במחיצתו בטרם נגאל הלה מייסוריו. קרוב לוודאי שכאן, כמו במקורות אחרים, אחת הסיבות לכך שהאב אינו זוכה במנוחה איננה רק סבלו של הבן, אלא גם העובדה שבגלל נסיבות חייו אינו יכול לעסוק בתורה או בתפילה.[26] ייתכן שהדבר קורה משום שהוא שבוי בין הגויים, וייתכן שגם מפאת גילו; יש לשים לב לכך שהמת התעורר לראשונה אחרי זמן רב. על פי חלק מן המקורות, מדובר בשתים עשרה שנה, ועל פי אחרים – בשלוש עשרה.[27]  ואולי נחטף ממש בינקותו, ועתה היה אמור להתחיל בקיום המצוות. זאת ועוד, על פי כמה מסיפורי-הדוּגמה האחרים שבזוהר, לתורה ולתפילה (שהבן נתרחק מהן בעל כורחו) יש כוח רב על המתים.[28]

    היבט נוסף במוסר ההשכל מוצג במפורש בסופו של הסיפור: המתים מתפללים למען החיים. הדוגמה הניתנת היא של המת המתפלל למען בנו, אבל נראה שאפשר להכליל זאת ביחס לכלל ישראל – המתים מסייעים לבני ישראל בתפילות למענם. רכיב זה הוא הקובע את מיקומו של הסיפור על ידי אחד מעורכיו של הזוהר דווקא בסמיכות ליחידה הקודמת.

    בהקשר זה יש לשוב ולהעלות את שמו של האב המת, ר' ליואי בר לחמא. כפי ששמם של החכמים, ר' אבא ור' בר שלום, היה שם בעל משמעות סימבולית-ספרותית ולא היסטורית או פסוידו-אפיגרפית כך גם שמו של מת זה. משמעות השם יכולה להיגזר מתוך ההבנה כי הסיפור נוקט באסטרטגיה של רפרור לסיפור ידוע אחר. בתלמוד הבבלי אנו מוצאים דיון בשאלת פרטיה של תענית ציבור (תענית טז ע"א). רבי חנינא מציג את הדעה כי כחלק מתענית ציבור יש לצאת לבתי הקברות כדי שהמתים יבקשו רחמים על החיים; ר' לוי בר לחמא (או: בר חמא), אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי, רומז לפירוש מטפורי של אפשרות זו, וטוען כי אין משמעה של הליכה זו אלא ההצהרה כי 'הרי אנו חשובין לפניך כמתים'. נראה כי על דרך ההתרסה, סיפורנו מפריך כביכול את דעתו של ר' לוי, וזאת בטוענו כי ר' לוי בר לחמא 'עמד על טעותו' משהגיע לעולם האמת וכי אפילו הוא עצמו מתפלל עתה על החיים! התרסה כזו משמשת אמצעי רטורי להדגשת מגמתו של מכלול הסיפור, דהיינו ההוכחה כי המתים אכן מתפללים למען החיים ובכך מגנים עליהם.

    מסר נוסף, אשר משמעותו היא ככל הנראה הפניית תשומת הלב מן הסיפור האישי לכלל עם ישראל, מצוי ברמיזה לסיפור המקראי על יוסף: גם יוסף נמכר לגויים, גם אביו לא ידע אם בנו חי או מת ולבסוף ביקש לראות את פניו בטרם ימות (בר' מה כ); ובהקשר של סיפורנו אפשר לפרש – בטרם 'ימות', כלומר ייכנס למקומו בעולם העליון. האם עלינו ללמוד מכך שהאב הוא במעמדו של יעקב אבי האומה וכי גם הבן עשוי לעלות לגדולה כמו יוסף? ייתכן, אם כי ייתכן שיש להרחיב את הרמז לכלל האומה ולא רק לסיפור האישי של לחמא ובר לחמא.

    כך או כך, מלאכתו של סיפור קצר זה היא מעשה מחשבת – המבנה המהודק של הקבלות וניגודים, לצד רפרור לסיפורים או דמויות שיש להן הקשר אידאי ידוע, יוצרים יריעה ספרותית, אסתטית ואידאית רחבה הרבה יותר ממה שהמילים כפשוטן אומרות במפורש.

     

    האדרא והצעה בדבר הקשריו ההיסטוריים של הסיפור

    נשוב לעניין לינתם של החכמים בראש ההר. האם אמנם סביר שבתוך אדרא, דהיינו גורן, מצוי קבר?! המילה 'אדרא' נפוצה בספרות הזוהר, אם כי במשמעויות שונות וייחודיות לה בלבד, ללא תקדים בספרות הארמית הקודמת לה. המשמעות הדומיננטית ביותר מתייחסת לכינוסים רבי רושם, שבראשם עמד בדרך כלל רשב"י עצמו. בזה אחר זה קמו המשתתפים (בדרך כלל שבעה או עשרה) אשר התכנסו באווירה מסתורית, ודרשו בעניינים משיחיים ותפיסות אנתרופומורפיות של האלוהות. הם דיברו, למשל, על זקנו של האל ותלתליו, על חוטמו וגביני עיניו ועל האופן שבו יש לתקנם כדי להחזיר את העולם לשלמותו. אש על-טבעית הקיפה אותם ימים ולילות, בעודם מסוגרים מן העולם, אינם אוכלים ואינם שותים. גם החיבורים המתארים כינוסים אלו קרויים בשם 'אדרות', והחשובים והמפורסמים שבהם הם האדרא רבא והאדרא זוטא (הכינוס הגדול והכינוס הקטן).[29]

    אין ספק שלא לכך התכוון סיפורנו. לא מצינו כאן הוד, הדר ואש על-טבעית. על שני חכמים בלבד אנו שומעים כאן, האוכלים ומנסים לישון, ולא זאת אלא שהם נָסים ממקומם. מלכתחילה כלל אינם מתכוונים לעסוק בתיקון האלוהות אלא בהתקשרות למתים.

    ובכן, למה התכוון הסיפור כאשר שלח את גיבוריו לאדרא? הפתרון המוצע הוא שאף שהסיפור שומר על משחק המילים, על משמעויותה של המילה 'גורן', הרי עיקר המשמעות שאולה מן המילה היוונית δραέ – אֵדרָא.[30] משמעות המילה היוונית היא[31] – sitting place, וזאת בכמה משמעויות-משנֶה. למשל – seat, chair, ובמיוחד – seat of honour, throne, או לחלופין – 'המקום הנכון, הראוי'. משמעות-משנֶה קרובה היא – seat, abode, especially of the gods, sanctuary, temple, dwelling place of gods or men. משמעויות נוספות הן:quarters of the sky in which omens appear; sitting, especially of suppliants; sitting still, inactivity, delay, quietude.

    הצעתי היא אפוא שהטקסט נכתב באלף השני לספירה במרחב הביזנטי, דובר יוונית, כמפורט בהרחבה במבוא לספר, או שהוא משמר השפעה של מרחב כזה. במרחב זה הייתה יכולה המילה 'אדרא' לחדור במשמעות של ישיבה במקום מקודש, או מקום שבו אפשר להתקשר לישויות על-טבעיות. בספרד לא הייתה השפה היוונית מוכרת. לאחר חדירתה של המילה לחוג הזוהר בספרד אנו נוכחים לדעת כי נוצר שינוי הדרגתי באופן השימוש בה. יש להניח שהמילה הופיעה בטקסטים שחברי החוג עיינו בהם והתייחסו אליהם כאל מסורת קדושה, אבל המילה עצמה, כמילה יוונית, לא הייתה מוכרת להם. מתוך הקשריה עמדו על רוח הדברים עד שהפכה חלק מן העגה שאפיינה את החוג. לעתים קיבלה המילה 'אדרא' את משמעותה של המילה הארמית 'אדרונא', דהיינו חדר, ובמיוחד אם ההקשר עסק בהתבודדותו של אדם יחיד. כך 'עאל לאדריה'[32] משמעו התבודד בחדרו לשם תפילה או תהליך מיסטי כלשהו, ונכנס לאתר ייחודי לו בעולם העליון. לעתים התגלגלה למשמעות הייחודית של הטקס המיסטי שעוצב במסגרת חבורות הזוהר, כמתואר לעיל.

    בתוך הסיפור שלנו שרדה המילה 'אדרא' כהווייתה, וזאת עד לדפוסי המאה ה-טז. כל כתבי היד עד אז, ללא יוצא מן הכלל, מעידים על נוסח זה. הדפוסים הראשונים הם ששינו את הנוסח. הם הכירו את תכניו של הזוהר היטב עוד בטרם עסקו בהדפסתו, ועל כן מילה זו נראתה בעיניהם זרה בסיפור זה – אין בסיפור זה כנס מופלא של מיסטיקנים עזי נפש אלא שני חכמים הנסים על נפשם מהמפגש עם המת ובנו, בעלי  הגורל המר. אין כאן תיקון של אל ואדם אלא פרקטיקה מאגית ידועה, ואולי אפילו זבחי מתים. לענייננו חשוב לציין את הדומיננטיות של משמעותה החדשה של המילה במכלול הזוהר ככינוי לכנסים המופלאים. דומיננטיות זו אף מתגברת בקרב פרשניו של הזוהר לדורותיהם, והופכת לרכיב מרכזי בדימויו של הזוהר. בעיניהם הפכו חטיבות האדרות למייצג המובהק ביותר של רוח הזוהר; השיא הספרותי-תאולוגי והחווייתי שלו. אגב כך המשמעויות האחרות של המילה 'אדרא' נדחקו אל השוליים. לאור דימוי זה, פתרונם של המדפיסים היה מוצלח להפליא – בעקבות שינוי קל של אות אחת בלבד הפכה ה'אדרא' ל'אתרא', כלומר למקום, מקום סתמי. החכמים הלכו למקום כלשהו, וללא כל הכנה הסתבר שהמדובר בקבר ובמת המתעורר משנתו, ומשם התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. גרסה זו מתחמקת מן הסתירה עם מושג 'האדרא' הזוהרי המפותח, וכך הכול בא על מקומו בשלום. שוחרי הזוהר, לעומת זאת, הנעזרים בדפוסים, הפסידו עולם ומלואו מחילופיה של אות בודדת זו.

     

     

     


     

    מקור

    וטיקן 206 (=ו5), דף 4ב

    תרגום חדש לעברית

     

    [324] ר' יהודה בר שלום הוה אזיל באורח' ור' אבא הוה עמיה. עאלו להר אדרא ובתו תמן, אכלו. כד בעו למשכב שוו ראשיהון בההוא תלא דארעא והוה חד קברא. עד דלא דמכו קרא קלא מן קברא, אמ': זרעא לארעא אזלא! תריסר שנין הוה דלא אתערית בר האידנא! פרצופא דבנִי חמינא הכא![33] [324] ר' יהודה בר שלום היה הולך בדרך ור' אבא היה עמו. נכנסו להר אדרא ולנו שם, אכלו. כאשר רצו לשכב הניחו את ראשיהם על תלולית של עפר, [ש]היה [בה] קבר. בטרם ישנו קרא קול מן הקבר. אמר: זרע הולך לארץ! תריסר שנים לא נעורתי אלא עתה! את פניו של בנִי אני רואה כאן!
    [325] א"ר יהודה: מאן את?

    אמר: יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא בעינא למיעל בגין ההוא צערא דבני דגנביה ההוא גוי כד זעירא ולקי ליה כל יומא. וצערא דיליה דחי לי למיעל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית בר האידנא.[34]

    [325] אמר ר' יהודה: מי אתה?

    אמר: יהודי אני, ואני יושב נזוף, שאיני יכול להיכנס [לגן עדן] בגין צערו של בני, שגנָבו גוי כאשר היה קטן ומכהו בכל יום. וצערו דוחה אותי מלהיכנס במקומי, ובמקום זה לא נעורתי אלא עתה.

    [326] א"ל: ואתון ידעי צערא דחיי?

    א"ל: שרי קברא, אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון עלמא! והאידנא איתערית הכא, דהוו אמרין כל יומא דלעול, ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא.[35]

    [326] אמר לו: ואתם [האומנם] יודעים [אתם] בצער החיים?

    אמר לו: [חֵי] דרי הקבר, אלמלא תחינותינו על החיים לא היו מתקיימים [ב]עולם! ועתה נעורתי כאן, שאמרו לי כל [ה]יום להיכנס, [ש]יבוא בני [ל]כאן, ולא ידעתי אם בחיי[ו] או במות[ו].

    [327] א"ל ר' יהוד': מאי עבידתייכו בההוא עלמא?

    אתרגיש קברא ואמ': אייזילו קמי, דהאידנא ילקון לברי!

    תַּוְהו וערקו מתמן פלגות מיל. יתבו עד דנהיר צפרא. קמו למיזל, חמו חד גבר, דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי. אחדו ביה וסח להו עובדא.[36]

    [327] אמר לו ר' יהודה: מה מעשיכם באותו עולם?

    נרעש הקבר ואמר: לכו [מ]לפני, שעתה מכים לבני!

    תמהו וברחו משם חצי המיל. ישבו עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו איש אחד, שהיה רץ ובורח, והיה שותת דם מכתפו. אחזו בו וסח להם המעשה.

    [328] אמרו ליה: מה שמך?

    א"ל: לחמא בר ליואי.

    אמרו: ומה ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא ומסתפינא לאשתעי יתיר בהדיה. לא אהדרו.

    א"ר אבא: האי דאמ' דצלותא דמתייא מגיני על חיי, מנל'? – דכתי' ויעלו בנגב ויבא עד חברון [במ' יג כב].[37]

    [328] אמרו לו: מה שמך?

    אמר להם: לחמא בר ליואי.

    אמרו: ומה ליואי בר לחמא היה אותו מת, ויראים אנו לסַפר עמו יותר. לא חזרו.

     

    אמר ר' אבא: זה שאמר שתפילת המתים מגנה על החיים, מניין [לנו]? שכתוב – ויעלו בנגב ויבא עד חברון [במ' יג כב].

     

    [1] תרגום רובה של יחידה זו מצוי אצל בן גריון, ממקור ישראל, עמ' רמו–רמז. לדיון קודם ומצומצם יותר ביחידה זו ראו מרוז, המת המתאבל.

    [2] למאפייניה ולייחודה של סוגה זו בזוהר ראו המבוא לספר, עמ' 136–137.

    [3] כך בכל אופן ע"פ חלק מעדי הנוסח. וראו להלן, הערות הנוסח ל–§324.

    [4] וראו דנ' ב לה; וכן המילון המקיף. לדיון נוסף ראו בהמשך.

    [5] גם לסיפור הם מתוודעים במקוטעין – חלק ממנו מגלה האב, חלק מגלה הבן, ואת המכלול הם מבינים רק בעצמם.

    [6] לא מן הנמנע שהחטיפה נעשתה בהיותו תינוק ודווקא על רקע יהדותו, וראו עוד להלן.

    [7] כפי שהעיר הרמ"ק, אור החמה יט ט"ב.

    [8] לאחר שגורשו מן האדרא הם בורחים כחצי המיל (§327) ולמדים כי אלמלא המתים לא הייתה מחצית העולם מתקיימת אפילו מחצית היום (§327, ע"פ שילוב של חילופי נוסח שונים).

    [9] ע"פ קטע אחר בזוהר – ח"א, ע ע"ב.

    [10] ראו למשל ברכות יז ע"א.

    [11] פיין-סמית', מילון, עמ' 240; יאסטרוב, מילון, עמ' 703–704; סוקולוף, בבל, עמ' 622; הנ"ל, א"י, עמ' 280; המילון המקיף, ערך לח"ם.

    [12] וראו את הביטוי 'דהפיך אידרה' – בר"ר סג, ד (עמ' 681), או במילונו של יאסטרוב, שם.

    [13] לעניין קבר בראשו של הר השוו, כדוגמה אחת מני רבות ביותר, לקבורתו של שמואל ברמה; שמ"א כה א.

    [14] ראו להלן, הערה 23.

    [15] על זבחי מתים ועל דרישה אל המתים ראו למשל: דב' כו יד; תה' קו כח; ברכות יח ע"ב; הררי, כישוף, עמ' 313–330. בדרך כלל דווקא אין מדובר בצירוף בין אכילה לדרישה אל המתים; וראו סנהדרין סה ע"ב: 'דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות'.

    [16]  ז"ח, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות). על סיפור זה ראו עוד להלן, הערה 26.

    [17] הגרסה המאוחרת של סיפור זה נדפסה בזוהר, ח"ב, פח ע"א–ע"ב. הגרסה הקדומה מצויה בכ"י מינכן 203, 114ב–115א. שתי גרסאות אלו נדפסו ונדונו במאמרי, וראו מרוז, עיבודים, בפרט עמ' 51. על האפשרות שמקומם של הצדיקים בגן עדן מתחת לארץ ראו יחידה כו, 'יועזר במערה'; ושם הפניות לסיפורים נוספים בזוהר. בגרסה המאוחרת של 'מעשה ר' יוסי בן פזי' ר' כהנא אינו 'גוחן' אלא 'נכנס לחדרו' (במקור: עאל לאדריה). ביטוי זה נמצא גם בזוהר, ח"א, פט ע"ב–צ ע"א (סתרי תורה). עוד בעניינו ראו להלן, סמוך להערה 32.

    [18] קודם לפסקה זו נאמר (כעיבוד לרעיון המופיע בפרקי דרבי אליעזר, פל"ד, כט ע"ב) כי אותם 'קולות הצער' היוצאים מן האדם בשעת מותו והולכים ומשוטטים בעולם, מקצה העולם ועד קצהו, נכנסים לנקיקים ומחילות.

    [19] זוהר, ח"ג, קסט ע"א (רב מתיבתא); ובמקור: 'ההוא קלא איהי כלילא רוחא ונפשא והבל גרמי מעצבונא דבשרא, ומשטטא באוירא. וכל חד מתפרש דא מן דא, וכד מטא לההוא אתר דעאל ביה יתבא כמיתא. וכל אינון חרשין וקוסמין ידעין אתרין אלין בחרשייהו, וגחנין לארעא ושמעין קלא דא, דמתחברן אינון רוחא ונפשא והבל דגרמי ואודעין מלה. ודא איהו אוב מארץ [יש' כט ד]'. על מכלול הסיפור ראו וולסקי וכרמלי, רב מתיבתא. על קשרים אפשריים בין טכניקה זו לנהוג באשכנז ראו ההערות הבאות וכן המחקרים: גינצבורג, שבת, עמ' 104, 106, 168 (הערות 183, 186, 189), 175 (הערה 231); תא-שמע, הנגלה; הנ"ל, עוד; קנרפוגל, סקירה, עמ' 153.

    [20] למקרים נוספים של ביקורת פנימית ראו במבוא, עמ' 41–51, וכן מרוז, משיח עכשיו; הנ"ל, הביוגרפיה, עמ' 260–265.

    [21] כלומר קישור בין הנפש, הרוח והנשמה.

    [22] זוהר, ח"ג, ע ע"ב–עא ע"ב. תיאור זה נתפרסם ביותר, בין השאר משום ששימש כאחת מנקודות המוצא לטכניקת ההשתטחות של האר"י; וראו את דברי האר"י כמובא אצל הרח"ו, שער רוח הקודש מג ע"א–ע"ב. הטכניקה של האר"י, הנזכרת גם לעיל, בחלקה הרביעי של היחידה הקודמת, נדונה הרבה בספרות. לכמה הפניות ביבליוגרפיות ראו ההערה הבאה.

    [23] לתהליכי ההתקשרות אל המתים עשויים להיות גוונים שונים, המתפרסים על פני קשת שלמה של מאפיינים, למן חגיגות עממיות במסגרת של פולחן קדושים (זיארה) ועד לפרקטיקות מאגיות מובהקות להשגת מידע (נקרומנטיקה) או לפרקטיקות שההיבט המיסטי שבהן מודגש יותר (כגון מה שמכונה בקבלת האר"י בשם 'ייחודים'). לעתים קרובות יש לקבר מסוים כמה תפקודים שונים, כגון קברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון. עוד יש לציין שמשמעותם של המונחים המשמשים את התחום הזה, כמו גם הערכיות המוענקת להם, משתנות ע"פ הקונטקסט התרבותי. כך למשל, ביחס למונחים המרכזיים בעברית – דרישה אל המתים והעלאה באוב. כאן אזכיר מבחר ביבליוגרפי הנוגע לעניינים אלה, אך אין כאן המקום להרחיב מעבר לכך. על תפוצתן המוגבלת של טכניקות להתקשרות למתים בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים: הררי, כישוף, עמ' 313–­330; הנ"ל, פרקטיקות, עמ' 335–336. לעומת זאת, על נקרומנטיקה הענפה בעולם היווני והרומי: אוגדן, נקרומנטיקה. על תיאור אוניברסלי של פולחן קדושים: בילו, פולחן קדושים. על פולחן קדושים בארץ ישראל על דרך הכלל, במיוחד בימי הביניים: וילנאי, מצבות; אילן, קברים; ריינר, עלייה, עמ' 217–320. על פולחן קדושים דווקא בצפת (במיוחד במאה ה-טז ובמיוחד על ה'ייחודים'): פיין, רופא הנפש, עמ' 259–299; פנטון, צוּפים; גילר, קדושת הגליל; הוס, פולחן; הנ"ל, מירון; רוזנסון, קברו ומדרשו. על פולחן קדושים, נקרומנטיקה וצורות נוספות של התקשרויות למתים במיוחד באשכנז: הורוביץ, בתי קברות; טרכטנברג, מאגיה, עמ' 61–68, 222–224; לוינסקי, תפילת המתים. עוד ראו צוואתו של ר' יהודה בן אשר (הרא"ש), אשר נולד בשנת 1250 באשכנז ועבר בנעוריו לדור בספרד, בתוך: אברהמס, צוואות, עמ' 168, 183–184, 187–188. על פולחן קדושים בנצרות: בראון, קדושים. על פולחן קדושים באסלם ראו גולדציהר, קדושים.

    [24] ראו את היקף החומר המצוי בקבוצות הבאות של מוטיבים אצל תומפסון, אינדקס, הקבוצות – E750, E755, Q174, Q560.

    [25] גולדברג, אינדקס, עמ' 33 (ספר העוסק בסיפורים שמקורם בספרד); בקבוצת המוטיבים E411 ניתן למצוא מגוון סיבות ערכיות לחוסר מנוחתו של המת.

    [26] ראו סנהדרין קד ע"א: 'ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא', כלומר הבן מזכה אב, האב אינו מזכה בן. וריאציה על מוטיב זה מצויה למשל בסיפור 'גירושו של מלאך המוות' – זוהר, ח"א, ריז ע"ב–ריח ע"ב. וראו המבוא לספר, עמ' 50– 51. עוד ראו הסיפור המופיע בשתי גרסאות שונות: ז"ח, מט ט"א; שם, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות); ולניתוחו ראו וייס, שתי גרסאות. גרסאות אלו מצטרפות לכמה וכמה גרסאות שונות של סיפור 'התנא והמת', ובעניינם עיינו במחקרים הבאים: קושלבסקי, התנא והמת; לרנר, התנא והמת; יסיף, שוורים; לנדא, המת הנודד (ובמאמרים הנזכרים הפניות ביבליוגרפיות נוספות למכביר). לעיסוק נוסף בעניין תלות האב בבן, ראו להלן, הערה 28.

    [27] ראו להלן, הערות ל-§324.

    [28] לכוחה הגואל של התורה ראו את 'מעשה ר' יוסי בן פזי'. גרסה אחת שלו נדפסה בזוהר, ח"א, פח ע"א–ע"ב (ס"ת, אך צריך להיות מדה"נ). להדפסתן של שתי גרסאותיו בליווי ניתוח והתייחסות לחטיבה שעמה הוא אמור להימנות ראו מרוז, עיבודים, בעיקר עמ' 16–34, 50–54. עוד לכוחן של התורה והתפילה ראו הסיפור המופיע בז"ח, מט ט"א; שם, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות) (הסיפור הנזכר בהערה 26). המגמה בסיפורנו המרמזת על חשיבותו של גיל המצווה שונה מן המנהג האשכנזי אשר ייחס חשיבות להשפעתם של קטנים על אביהם המת באמצעות קריאת ההפטרה בקהל, וניכרת, כפי שפירט תא-שמע, גם בכמה מקומות בזוהר; וראו תא-שמע, הנגלה, עמ' 93; וראו גם לעיל, הערה 26.

    [29] לדיון במושג הזוהרי של ה'אדרא', ובהקשרה הן ל'אדרא' בארמית מקראית והן למילה 'אדרונא' (חדר) בארמית המאוחרת יותר, ראו למשל שלום, מילון, עמ' 191–211; ליבס, מילון, עמ' 95 ואילך; הנ"ל, המשיח; סובול, אדרות; הנ"ל, הפרת התורה; אסולין, השכינה.

    [30] ראו המבוא לספר, עמ' 158– 161.

    [31] ראו לידל, סקוט וג'ונס, מילון, בערכה של מילה זו.

    [32] ראו לעיל, הערה 17.

    [33] §324. חילופי נוסח. אזיל] פ2: נפיק (יחידאי; נוסח המדגיש את קריאתנו השנייה). להר] ו16 ורוב המקורות: לחד. אדרא] משפחת הדפוסים (בלבד): אתרא (עריכת תוכן וראו בסוף מבוא זה). חד קברא] מר ועוד: חד קברא תמן. דמכו] ו5: נמנו, ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות. לארעא] ו5: לדרע', ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות. תריסר] ו16 ועוד: תליסר; וראו סמוך להערה 27. פרצופא] נ41, משפחת הדפוסים ועוד: דפרצופא. חמינא] ו5: המילה מוכתמת, והושלם על פי ו16 ורוב המקורות; לי3, קט1: חזינא.

    הערות ומקורות. תלולית של עפר] דרך אמת על אתר: 'השכיבו ראשם על הר קטן שהיה שם קבר אחד'. זרע הולך לארץ] ע"פ דרך אמת על אתר, המשפט מתאר היפוך במצבו של המת: עד עתה, במשך שתים עשרה שנים היה המת עצמו בחזקת מי ש'הלך אל הארץ', כלומר שב אל העפר, אבל עתה, למראה בנו, התעורר. הרח"ו, לעומת זאת, מזכיר (אור החמה יט ט"ב) כי לכל זמן ועת לכל חפץ (קה' ג א), וכך גם זמנם של זרעים הנזרעים בקרקע. הזכרת ה'זרע' אינה אלא משל הרומז לכך שעתה הגיעה העת לשחרור הבן משביו כמו גם להתעוררות האב. ע"פ רוב הפרשנים, המת מתייחס במונח 'זרע' לבנו ולא לעצמו. הרמ"ק (אור החמה יט ט"ב) מפרש שזרעו בסכנת מוות, שכן 'הכוהו הכאת מוות'. בניגוד לדברי הרח"ו המשובצים באור החמה, הרי בהגהותיו שנדפסו במהדורת מרגליות מצטרף הרח"ו לדעת הרמ"ק וגורס כי 'עתה יכו את בני עד למיתה ונקבר בארץ'. הרא"ג טוען (אור החמה יט ט"ד) כי המת מצר על שבנו 'הולך ומטולטל ולא היה יודע אם בחיים אם במותא', כמוזכר בפסקה הבאה. ברוח זו של תהייה בדבר מצבו של הבן מגיהים דוד לוריא וראובן מרגליות (כמובא ב'ניצוצי זוהר' על אתר) את הטקסט – 'זרעא לארעא או לא'. לא נעורתי] ע"פ הרמ"ק (אור החמה יט ט"ד), הכוונה היא שנפש המת לא יכלה לפקוד את קברו. ע"פ סיפורנו, שנתו של המת טרופה אך הוא אינו מתעורר מחמת צער הבן אלא לרגל ביקורו. הדבר דומה לנאמר בילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנז, שצער הבנים גורם לכך כי 'נדדה שנת אבות העולם ממערת המכפלה'.

    [34] §325. חילופי נוסח. נזיפא] צ2: כסיפא. בעינא] ו5: מוכתם, והושלם ע"פ ו16 ורוב המקורות. דבני] ו16 ועוד: דברי. גוי] מנ, קר ועוד: עע"ז; מר: עכו"ם. ולקי] נ41, משפחת הדפוסים ועוד: ואלקי. דחי לי] ו5 ועוד: דחי ליה, ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות וכן ע"פ העניין. אתרא] ו16 ומשפחת הארמיים: דוכת'.

    הערות ומקורות. נזוף] לדעת הרא"ג (אור החמה יט ט"ד), 'אין הכוונה שהוא [המת] נזוף מלמעלה' אלא שאינו רוצה להיכנס למחיצתו, אולם אין טענה זו מתיישבת עם המגמה הניכרת בזוהר בדבר יכולתו של הבן להשפיע על גורל האב; וראו לעיל, הערות 26, 28. איני יכול להיכנס לגן עדן] השוו ברכות יח ע"ב, שם נותר לוי מחוץ לישיבה של רקיע.

    [35] §326. חילופי נוסח. א"ל שרי] רח"ו, אור החמה יט ט"ב: אל שדי (וראו ההערות). עלמא] ו16 ורוב המקורות: פלגות עלמ'; משפחות הארמיים והדפוסים: פלגות יומא (וראו לעיל, הערה 8). דלעול] מנ ועוד: דלעגלא (והנוסח מושפע אולי מן הקדיש).

    הערות ומקורות.      המתים יודעים בצער החיים] השוו ברכות יח ע"א–ע"ב. חי דרי הקבר (שרי קברא)] ע"פ הרח"ו (אור החמה יט ט"ב), הנוסח הנכון הוא 'אל שדי', ופירושו 'נשבע לו [המת] בהקב"ה הפותח קברות ישראל [שאכן כך הדבר] מפני שהיה הוא [המת יודע זאת, בהיותו] בתוך הקבר ו[אילו] הם [החכמים] חוץ לקבר'. לדעת מרגליות (הגהות 'ניצוצי זוהר'), המת מתחלחל מדבריהם של החכמים, המעלים ספק אם אכן המתים יודעים בצער החיים, ומבקש על כן 'מחילה מכל הקברים'. אם בחייו] המת אינו יודע אם בנו עדיין בחיים; ע"פ הרמ"ק (אור החמה יט ט"ב) משמעות הדבר: 'שינצל בשביו וישתטח על קברי'. כך או כך, הרמ"ק רומז לטרוניה כלפי החכמים על שלא 'חשו לצערו, לפדותו', כלומר לפדות את הבן משביו.

    [36] §327. חילופי נוסח. אייזילו] משפחת הארמיים: זילו; מנ, מר: אזילו. קמי] ו16 ורוב המקורות: קומו. פלגות] ו16 וכל שאר המקורות: כפלגות. גבר] משפחת הדפוסים: בר נש. וסח להו] ו16 (יחידאי): ושאלוהו (חילופי שפה); מי5: ושח להו (חילופי שפה).

    [37] §328. חילופי נוסח. ליואי] ו5: לואי, ושונה ע"פ ו16 וכל שאר המקורות, וכן ע"פ שאר מופעיו של שם זה ב-ו5.

    הערות ומקורות.      ויבא עד חברון] נאמר במקרא על המרגלים; אחד מהם הוא כלב בן יפונה. על כלב נאמר (סוטה לד ע"ב) כי 'הלך ונשתטח על קיברי האבות. אמר להם: אבותי! בקשו עלי רחמים'.

    yov_44_press-עטיפה

    יובלי זוהר
    מאת: רונית מרוז

    מהדורה ראשונה: אוקטובר 2019
    מס' עמודים: 772

    ISBN 978-965-7241-93-6

    עיצוב העטיפה: פיני חמו

    עימוד: רם הוצאה לאור

     

    יובלי זוהר

    158.00

    חומרי עזר לחוקרים-מהדורה סינופטית להורדה בחינם (לחץ כאן)

    חומרי עזר לחוקר – המהדורה הסינופטית מציגה את מגוון הנוסחים שסיפקו בסיס למחקר, ואילו הספר הנדפס כולל את חידושי המחקר ומציג בצורה רהוטה ומוערת את הנוסחים הנבחרים ואת תרגומם.

    ספר זה זכה בפרס יצחק בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח וקהילות ספרד ופזורתן לשנת תש"פ

    לעמוד הספר
    X

    יובלי זוהר

    המחברים
    לעמוד הספר
    X

    יובלי זוהר

    מתוך הספר

    ((יובלי זוהר, עמ' 584–592))

    יחידה לג. המת המתאבל (מדרש הנעלם)

    מהדורת מרגליות, ח"ב, טז ע"א–ע"ב; מהדורת הסולם, §רעו–רעט[1]

     

    … יחידה לג היא בבחינת אקסמפלום, סיפור-דוגמה, המתאר כיצד מגנות נשמות המתים על בניהן.[2] כדי שלא יהיה לנו ספק במוסר השכל זה, הכותב חוזר ומזכיר לנו זאת בסוף הטקסט (§328), ואף נעזר לשם כך בפסוק מקראי כראיָה.

     

    עלילת הסיפור על פי קריאה ראשונה

    שני חכמים, ר' יהודה בר שלום ור' אבא, ­יוצאים לדרך, כנהוג ושגור בחבורות הזוהר. בעודם הולכים הם מגיעים במקרה למקום נבדל במקצת משאר המקומות, אולי אפילו סגור ומוגן – 'הר אדרא', או – 'חד אדרא';[3] ואולי הכוונה, על פי הארמית המקראית, לגורן בראשו של הר (§324).[4] החברים נכנסו, אכלו והניחו ראשם על תלולית של עפר מתוך כוונה ללכת לישון. אך מן התלולית מתעורר מת הקורא: 'תריסר שנים לא נעורתי אלא עתה! את פניו של בנִי אני רואה כאן!' (§324). שני חכמים מזדמנים אפוא, ללא ידיעה קודמת, לקבר עלום, וזוכים לשוחח עם מת, שלראשונה מזה שתים עשרה שנים 'התעורר'. מיד הם מתעשתים מן ההפתעה ומבקשים לברר פרטים בדבר מעשיהם של המתים בעולם הבא על דרך הכלל (§326). המת, לעומת זאת, מתעקש להתמקד בסיפור המשפחתי והפרטי שלו.[5] מסתבר כי בנו נחטף על ידי גוי בהיותו קטן והלה ממשיך להתעלל בו מאז מדי יום ביומו.[6] החכמים, אגב, אינם מגלים שום אמפתיה לצערו של האב וגם אינם תוהים אם אפשר לפדות את הבן משוביו.[7] על כל פנים, מחמת צערו על הבן אין האב יכול לנוח על משכבו בשלום או לדור בעולם הבא במקום הראוי לו; הצער הנגרם לאב מונע ממנו את הכניסה לגן עדן (§325). אבל באותו היום, כך התבשר קודם לכן, יזכה לראות את בנו (§326). לפתע נרעש הקבר והמת מגרש את אורחיו הבלתי צפויים מעל פניו[8] – לא רק שעומדים להכות את בנו (§327) אלא שבמשתמע המת מעדיף לחוות את המפגש עם בנו בפרטיות, בלעדיהם. ואכן, לאחר שברחו מן המקום, ראו באור הבוקר את הבן רץ ובורח לאחר שהצליח להשתחרר מנוגשו, והוא עדיין שותת דם (§327). החכמים למדים מכך שתפילותיו של האב המת נענו, ועתה תשרה שלווה במעונותיהם – של הבן בעולם הזה, ושל האב – בעולם הבא. מרוב בהלה הם חוששים לשוב למקומם ב'אדרא' ולדבר עם המת, אבל עדיין מסוגלים לזהות כי לא היו שניים אלו אלא לחמא בר ליואי ואביו – ליואי בר לחמא (§328).

     

    כמה מן ההיבטים הספרותיים

    הסיפור בנוי מעשה מחשבת של הצגת תקבולות וניגודים, הממוקדים בהשוואה בין שני הזוגות, גיבורי הסיפור: החכמים מן הצד האחד, ר' אבא ור' בר שלום; והאב והבן מן הצד השני. החכמים מתנהגים כאנשים נינוחים; ישיבתם לצורך אכילה וכוונתם לשכב לישון, על פי קריאת הסיפור לעיל, מעידות על כך. השלווה והחכמה שורות עמהם; על השלווה מעיד שמו של הראשון – 'בר שלום', ואילו שמו של ר' אבא מעיד על כך שהוא 'אבא […] בחכמה ובשנין'.[9] המת ובנו, לעומת זאת, חסרי מנוח, אכולי צער ויגון; המת אינו יכול להיכנס אל המקום הראוי לו, והבן מצוי במנוסה מתמדת. האב אמנם זה עתה התעורר; משמע, קודם לכן ישן, אבל לא הייתה זו אלא שינה טרופה, שינה דאוּגה. שמותיהם של האב והבן, בר לחמא ולחמא, מעידים באופן אירוני, על פי ניביה השונים של הארמית, על מצבם. משמעות אחת של המילה 'לחמא' היא – לחם או אוכל; בעוד החכמים יושבים לאכול ממש הרי האב המת, אשר לכאורה מהותו כרוכה באכילה, אינו זוכה להיזון מזיו השכינה, כדרכם של תושבי העולם הבא.[10] משמעות אחרת היא – הולם, מתאים; אבל כאמור אין האב יכול להיכנס למקום ההולם אותו בגן עדן. משמעות שלישית קשורה בלחימה ואיום, ואכן הבן מאוים כל הזמן, והאב מזדהה עמו.[11]

    בראשית הסיפור נכנסים החכמים אל הגורן, מקום סגור ומוגן, הראוי למנוחה. אבל עבור המת ובנו המקום מייצג את הדַיש – המלקות שמהן הבן סובל. עם זאת, כניסתם לגורן מסמנת את הרגע שבו גורלם של האב המת ובנו מתהפך, בדיוק כשם שמהפכים את הגורן, בדיוק כשם שתפילת המתים מהפכת גזירה רעה, מדין לרחמים.[12]

    סופו של הסיפור הוא בהיפוך מצבם של המת ובנו, ופתרון מצוקתם ­– הבן בורח מנוגשו ונראה כי האב יוכל עתה להיכנס בשלום למחיצה הראויה לו בגן עדן. אף מצבם של החכמים מתהפך – מנינוחות לתימהון. נקודת המפנה בקורותיהם של הארבעה חלה בלילה, באזור הדמדומים בין ערנות לשינה: לקראת השגת השקט המיוחל בשעה שבנו נגאל מיסוריו, המת מתעורר משנתו חסרת המנוח, מונע שינה מן החכמים ומכניס חוסר שקט לחייהם.

     

    קשיים העולים בקריאה הראשונה

    סיפור קצר זה בנוי לתלפיות. אולם האם כל הפרטים אכן מתיישבים זה עם זה?

    ניתן למצוא כאן כמה פרטים מטרידים. הכיצד זה מצוי קבר בכלל וקבר יהודי בפרט בתוך גורן? וכי אין לו ציון המאפשר את זיהויו? והאם סביר למצוא גורן דווקא בראש הר? סביר יותר שתהא ממוקמת בסמוך לשדה, ולאו דווקא במיקום שלחינם יטריח חקלאי במעלה ההר. ואם לא היה שם ציון, כיצד ידעו החכמים לזהות בדיעבד את הבן ואביו כלחמא ובר לחמא? ואם אמנם הגיעו למקום זה באופן בלתי צפוי בדרכם למקום אחר, מדוע ציינו שלא חזרו לאדרא (§328)? אם לא היה זה אלא מקום לינה מקרי, חסר ייחוד (כפי שנראה בהמשך – כך יטענו הדפוסים), תחנה בדרך ליעד אחר, לשם מה לחזור אליו? עלינו אפוא לשנות את נקודת המבט שלנו: לכאן באו בכוונת מכוון; אמנם נבהלו ופחדו לשוב, אך בדיעבד מסתבר שמקום זה עצמו היה יעדם.

     

    עלילת הסיפור על פי קריאה שנייה

    נראה אפוא שיש לקרוא את הסיפור בצורה אחרת מאשר בקריאתנו הראשונה. מסַפר הסיפור אינו מספר יודע-כול אלא מספר סמוי, שאינו 'יכול' אלא רק לצפות בַּמתרחש כביכול לנגד עיניו ('מספר עד'). מלכתחילה הוא אינו 'יודע' מה כוונתם של גיבוריו, אבל מתוך מה שהוא רואה, שומע ומעיד בפנינו, יכולים אנו הקוראים להשלים את הפערים, ולהסיק בדיעבד את מסקנותינו.

    מתברר אפוא ששני החכמים יצאו ליעד מוגדר היטב, 'חד אדרא' או 'הר אדרא', ביודעם שיתאים לאירועים מעין אלו המתוארים בסיפור.[13] החכמים נקטו בפרקטיקה מאגית של התקשרות למתים,[14] שרכיביה היו למצער – מקום ייחודי שיש בו קבר או קברים, אכילה ולינה.[15] אמנם בהמשך לא עמדו בעוצמתה של החוויה; החוויה הייתה קשה מן הצפוי ומפחידה. הם נבהלו ולא שבו על עקבותיהם, אבל עדיין נראה שבעבורה הלכו לאן שהלכו.

    זאת ועוד, בשעה שנטו לישון הרי באופן טבעי אף הרכינו את ראשם כלפי מטה. אין תֵמה שהצליחו לשמוע את קולם של המתים; זו אכן הדרך המקובלת והאמצעי לשמעָם על פי מדרש הנעלם. כך למשל, על פי אחד מן הסיפורים בחטיבה זו 'מרכין' ר' זמיראה את אוזניו, או 'גוחן' ארצה, כדי לשמוע את קולות המתים בגהינום.[16] ואילו על פי גרסתו הקדומה של 'מעשה ר' יוסי בן פזי', ר' כהנא 'גוחן' ארצה; אולי כדי לשמוע בת קול, אולי כדי לשמוע את דבריו של אחד מן הצדיקים בגן עדן.[17] אמנם בתיאור הבא, הלקוח מתוך הסיפור 'רב מתיבתא', עניין זה מתואר בהסתייגות רבה, אבל ממנו מסתבר כי עניין ה'גחינה' מוכר היטב בספרות הזוהר לרבדיה השונים:

    הקול ההוא [קול צערם של המתים בשעה שנשמתם יוצאת מגופם] הוא כלול [מ]רוח ונפש והבל העצמות, מעיצבון הבשר, ומשוטט באוויר.[18] וכל אחד [מחלקי הנפש] נפרד זה מזה, וכאשר מגיע [כל חלק] למקום ההוא שנכנס בו יושב כמת. וכל אותם המכשפים והקוסמים יודעים מקומות אלו בכשפיהם, וגוחנים לארץ ושומעים קול זה, שמתחברים הרוח והנפש והבל העצמות ההם ומודיעים דבר. וזה הוא אוב מארץ [יש' כט ד].[19]

     

    נראה שביקורתו זו של הסיפור 'רב מתיבתא' מופנית גם פנימה, אל חוג הזוהר עצמו ולא רק כלפי מנהגי הכישוף של עמים אחרים,[20] שכן במקום אחר בזוהר מוצג תהליך דומה של קישור בין חלקיו השונים של נפש המת[21] בצורה חיובית דווקא (אמנם ללא אזכור מפורש של הפועל 'גחן'), כחלק מפועלם של צדיקים בשעה שהעולם צריך לרחמים.[22]

    הטקסט שלנו מסתפק בתיאור חלקי, מרומז ובלתי מפורש של תהליך ההתקשרות למת.[23] כך למשל איננו למדים את כל הפרטים על פרקטיקה זו, ואף איננו יודעים אם התקשרות זו אינה אלא חלק מפולחנו של קדוש מסוים. את ההימנעות מהבאת מלוא פרטיו של תהליך ההתקשרות יש לראות בהקשר של ז'אנר הכתיבה. הטקסט שלנו אינו מִרשם מאגי ואינו ספר מאגיה, ואף לא תיאור של אירוע היסטורי. הטקסט הוא סיפור-דוגמה, אקסמפלום; על פי טיבו הוא אינו מופנה אל העבר, אל תיאור טכני או ספרותי של מעשה שהיה. זה טקסט ספרותי המופנה אל העתיד, כלומר אל הנחלתו של מוסר ההשכל. הוא מניח ידע מאגי כמובן מאליו, ללא כל צורך להוכיחו. הפירוט אינו מעניינו. המאגיה עבורו אינה אלא נדבך נוסף ככל נדבך אפשרי אחר לבנייתו של מוסר ההשכל.

     

    מוסר השכל וסימבוליקה

    ובכן, מהו מוסר ההשכל שהסיפור רוצה להנחיל לקוראיו? מוטיב המת חסר המנוח משייך את הסיפור שלנו לקבוצה גדולה של פולקלור של עמים רבים.[24] כך למשל ניתן למצוא סיפורים בעלי הקשר נוצרי אשר על פיהם המת אינו יכול לנוח בקברו מאחר שלא התוודה לפני מותו.[25] דומה כי גם בסיפורנו יש כמה וכמה רכיבים ערכיים כאלו, ההולמים כמובן את רקעו הוא.

    מן המהלך הנרטיבי בַּסיפור למדנו שהמתים מסייעים למקצת מן החכמים בכך שהם מתגלים לפניהם ומספקים להם ידע. אבל מתברר כי גם המתים זקוקים לַחיים – כאן המת תלוי בבנו ואינו יכול לזכות בטוּב המיועד לו במחיצתו בטרם נגאל הלה מייסוריו. קרוב לוודאי שכאן, כמו במקורות אחרים, אחת הסיבות לכך שהאב אינו זוכה במנוחה איננה רק סבלו של הבן, אלא גם העובדה שבגלל נסיבות חייו אינו יכול לעסוק בתורה או בתפילה.[26] ייתכן שהדבר קורה משום שהוא שבוי בין הגויים, וייתכן שגם מפאת גילו; יש לשים לב לכך שהמת התעורר לראשונה אחרי זמן רב. על פי חלק מן המקורות, מדובר בשתים עשרה שנה, ועל פי אחרים – בשלוש עשרה.[27]  ואולי נחטף ממש בינקותו, ועתה היה אמור להתחיל בקיום המצוות. זאת ועוד, על פי כמה מסיפורי-הדוּגמה האחרים שבזוהר, לתורה ולתפילה (שהבן נתרחק מהן בעל כורחו) יש כוח רב על המתים.[28]

    היבט נוסף במוסר ההשכל מוצג במפורש בסופו של הסיפור: המתים מתפללים למען החיים. הדוגמה הניתנת היא של המת המתפלל למען בנו, אבל נראה שאפשר להכליל זאת ביחס לכלל ישראל – המתים מסייעים לבני ישראל בתפילות למענם. רכיב זה הוא הקובע את מיקומו של הסיפור על ידי אחד מעורכיו של הזוהר דווקא בסמיכות ליחידה הקודמת.

    בהקשר זה יש לשוב ולהעלות את שמו של האב המת, ר' ליואי בר לחמא. כפי ששמם של החכמים, ר' אבא ור' בר שלום, היה שם בעל משמעות סימבולית-ספרותית ולא היסטורית או פסוידו-אפיגרפית כך גם שמו של מת זה. משמעות השם יכולה להיגזר מתוך ההבנה כי הסיפור נוקט באסטרטגיה של רפרור לסיפור ידוע אחר. בתלמוד הבבלי אנו מוצאים דיון בשאלת פרטיה של תענית ציבור (תענית טז ע"א). רבי חנינא מציג את הדעה כי כחלק מתענית ציבור יש לצאת לבתי הקברות כדי שהמתים יבקשו רחמים על החיים; ר' לוי בר לחמא (או: בר חמא), אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי, רומז לפירוש מטפורי של אפשרות זו, וטוען כי אין משמעה של הליכה זו אלא ההצהרה כי 'הרי אנו חשובין לפניך כמתים'. נראה כי על דרך ההתרסה, סיפורנו מפריך כביכול את דעתו של ר' לוי, וזאת בטוענו כי ר' לוי בר לחמא 'עמד על טעותו' משהגיע לעולם האמת וכי אפילו הוא עצמו מתפלל עתה על החיים! התרסה כזו משמשת אמצעי רטורי להדגשת מגמתו של מכלול הסיפור, דהיינו ההוכחה כי המתים אכן מתפללים למען החיים ובכך מגנים עליהם.

    מסר נוסף, אשר משמעותו היא ככל הנראה הפניית תשומת הלב מן הסיפור האישי לכלל עם ישראל, מצוי ברמיזה לסיפור המקראי על יוסף: גם יוסף נמכר לגויים, גם אביו לא ידע אם בנו חי או מת ולבסוף ביקש לראות את פניו בטרם ימות (בר' מה כ); ובהקשר של סיפורנו אפשר לפרש – בטרם 'ימות', כלומר ייכנס למקומו בעולם העליון. האם עלינו ללמוד מכך שהאב הוא במעמדו של יעקב אבי האומה וכי גם הבן עשוי לעלות לגדולה כמו יוסף? ייתכן, אם כי ייתכן שיש להרחיב את הרמז לכלל האומה ולא רק לסיפור האישי של לחמא ובר לחמא.

    כך או כך, מלאכתו של סיפור קצר זה היא מעשה מחשבת – המבנה המהודק של הקבלות וניגודים, לצד רפרור לסיפורים או דמויות שיש להן הקשר אידאי ידוע, יוצרים יריעה ספרותית, אסתטית ואידאית רחבה הרבה יותר ממה שהמילים כפשוטן אומרות במפורש.

     

    האדרא והצעה בדבר הקשריו ההיסטוריים של הסיפור

    נשוב לעניין לינתם של החכמים בראש ההר. האם אמנם סביר שבתוך אדרא, דהיינו גורן, מצוי קבר?! המילה 'אדרא' נפוצה בספרות הזוהר, אם כי במשמעויות שונות וייחודיות לה בלבד, ללא תקדים בספרות הארמית הקודמת לה. המשמעות הדומיננטית ביותר מתייחסת לכינוסים רבי רושם, שבראשם עמד בדרך כלל רשב"י עצמו. בזה אחר זה קמו המשתתפים (בדרך כלל שבעה או עשרה) אשר התכנסו באווירה מסתורית, ודרשו בעניינים משיחיים ותפיסות אנתרופומורפיות של האלוהות. הם דיברו, למשל, על זקנו של האל ותלתליו, על חוטמו וגביני עיניו ועל האופן שבו יש לתקנם כדי להחזיר את העולם לשלמותו. אש על-טבעית הקיפה אותם ימים ולילות, בעודם מסוגרים מן העולם, אינם אוכלים ואינם שותים. גם החיבורים המתארים כינוסים אלו קרויים בשם 'אדרות', והחשובים והמפורסמים שבהם הם האדרא רבא והאדרא זוטא (הכינוס הגדול והכינוס הקטן).[29]

    אין ספק שלא לכך התכוון סיפורנו. לא מצינו כאן הוד, הדר ואש על-טבעית. על שני חכמים בלבד אנו שומעים כאן, האוכלים ומנסים לישון, ולא זאת אלא שהם נָסים ממקומם. מלכתחילה כלל אינם מתכוונים לעסוק בתיקון האלוהות אלא בהתקשרות למתים.

    ובכן, למה התכוון הסיפור כאשר שלח את גיבוריו לאדרא? הפתרון המוצע הוא שאף שהסיפור שומר על משחק המילים, על משמעויותה של המילה 'גורן', הרי עיקר המשמעות שאולה מן המילה היוונית δραέ – אֵדרָא.[30] משמעות המילה היוונית היא[31] – sitting place, וזאת בכמה משמעויות-משנֶה. למשל – seat, chair, ובמיוחד – seat of honour, throne, או לחלופין – 'המקום הנכון, הראוי'. משמעות-משנֶה קרובה היא – seat, abode, especially of the gods, sanctuary, temple, dwelling place of gods or men. משמעויות נוספות הן:quarters of the sky in which omens appear; sitting, especially of suppliants; sitting still, inactivity, delay, quietude.

    הצעתי היא אפוא שהטקסט נכתב באלף השני לספירה במרחב הביזנטי, דובר יוונית, כמפורט בהרחבה במבוא לספר, או שהוא משמר השפעה של מרחב כזה. במרחב זה הייתה יכולה המילה 'אדרא' לחדור במשמעות של ישיבה במקום מקודש, או מקום שבו אפשר להתקשר לישויות על-טבעיות. בספרד לא הייתה השפה היוונית מוכרת. לאחר חדירתה של המילה לחוג הזוהר בספרד אנו נוכחים לדעת כי נוצר שינוי הדרגתי באופן השימוש בה. יש להניח שהמילה הופיעה בטקסטים שחברי החוג עיינו בהם והתייחסו אליהם כאל מסורת קדושה, אבל המילה עצמה, כמילה יוונית, לא הייתה מוכרת להם. מתוך הקשריה עמדו על רוח הדברים עד שהפכה חלק מן העגה שאפיינה את החוג. לעתים קיבלה המילה 'אדרא' את משמעותה של המילה הארמית 'אדרונא', דהיינו חדר, ובמיוחד אם ההקשר עסק בהתבודדותו של אדם יחיד. כך 'עאל לאדריה'[32] משמעו התבודד בחדרו לשם תפילה או תהליך מיסטי כלשהו, ונכנס לאתר ייחודי לו בעולם העליון. לעתים התגלגלה למשמעות הייחודית של הטקס המיסטי שעוצב במסגרת חבורות הזוהר, כמתואר לעיל.

    בתוך הסיפור שלנו שרדה המילה 'אדרא' כהווייתה, וזאת עד לדפוסי המאה ה-טז. כל כתבי היד עד אז, ללא יוצא מן הכלל, מעידים על נוסח זה. הדפוסים הראשונים הם ששינו את הנוסח. הם הכירו את תכניו של הזוהר היטב עוד בטרם עסקו בהדפסתו, ועל כן מילה זו נראתה בעיניהם זרה בסיפור זה – אין בסיפור זה כנס מופלא של מיסטיקנים עזי נפש אלא שני חכמים הנסים על נפשם מהמפגש עם המת ובנו, בעלי  הגורל המר. אין כאן תיקון של אל ואדם אלא פרקטיקה מאגית ידועה, ואולי אפילו זבחי מתים. לענייננו חשוב לציין את הדומיננטיות של משמעותה החדשה של המילה במכלול הזוהר ככינוי לכנסים המופלאים. דומיננטיות זו אף מתגברת בקרב פרשניו של הזוהר לדורותיהם, והופכת לרכיב מרכזי בדימויו של הזוהר. בעיניהם הפכו חטיבות האדרות למייצג המובהק ביותר של רוח הזוהר; השיא הספרותי-תאולוגי והחווייתי שלו. אגב כך המשמעויות האחרות של המילה 'אדרא' נדחקו אל השוליים. לאור דימוי זה, פתרונם של המדפיסים היה מוצלח להפליא – בעקבות שינוי קל של אות אחת בלבד הפכה ה'אדרא' ל'אתרא', כלומר למקום, מקום סתמי. החכמים הלכו למקום כלשהו, וללא כל הכנה הסתבר שהמדובר בקבר ובמת המתעורר משנתו, ומשם התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. גרסה זו מתחמקת מן הסתירה עם מושג 'האדרא' הזוהרי המפותח, וכך הכול בא על מקומו בשלום. שוחרי הזוהר, לעומת זאת, הנעזרים בדפוסים, הפסידו עולם ומלואו מחילופיה של אות בודדת זו.

     

     

     


     

    מקור

    וטיקן 206 (=ו5), דף 4ב

    תרגום חדש לעברית

     

    [324] ר' יהודה בר שלום הוה אזיל באורח' ור' אבא הוה עמיה. עאלו להר אדרא ובתו תמן, אכלו. כד בעו למשכב שוו ראשיהון בההוא תלא דארעא והוה חד קברא. עד דלא דמכו קרא קלא מן קברא, אמ': זרעא לארעא אזלא! תריסר שנין הוה דלא אתערית בר האידנא! פרצופא דבנִי חמינא הכא![33] [324] ר' יהודה בר שלום היה הולך בדרך ור' אבא היה עמו. נכנסו להר אדרא ולנו שם, אכלו. כאשר רצו לשכב הניחו את ראשיהם על תלולית של עפר, [ש]היה [בה] קבר. בטרם ישנו קרא קול מן הקבר. אמר: זרע הולך לארץ! תריסר שנים לא נעורתי אלא עתה! את פניו של בנִי אני רואה כאן!
    [325] א"ר יהודה: מאן את?

    אמר: יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא בעינא למיעל בגין ההוא צערא דבני דגנביה ההוא גוי כד זעירא ולקי ליה כל יומא. וצערא דיליה דחי לי למיעל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית בר האידנא.[34]

    [325] אמר ר' יהודה: מי אתה?

    אמר: יהודי אני, ואני יושב נזוף, שאיני יכול להיכנס [לגן עדן] בגין צערו של בני, שגנָבו גוי כאשר היה קטן ומכהו בכל יום. וצערו דוחה אותי מלהיכנס במקומי, ובמקום זה לא נעורתי אלא עתה.

    [326] א"ל: ואתון ידעי צערא דחיי?

    א"ל: שרי קברא, אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון עלמא! והאידנא איתערית הכא, דהוו אמרין כל יומא דלעול, ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא.[35]

    [326] אמר לו: ואתם [האומנם] יודעים [אתם] בצער החיים?

    אמר לו: [חֵי] דרי הקבר, אלמלא תחינותינו על החיים לא היו מתקיימים [ב]עולם! ועתה נעורתי כאן, שאמרו לי כל [ה]יום להיכנס, [ש]יבוא בני [ל]כאן, ולא ידעתי אם בחיי[ו] או במות[ו].

    [327] א"ל ר' יהוד': מאי עבידתייכו בההוא עלמא?

    אתרגיש קברא ואמ': אייזילו קמי, דהאידנא ילקון לברי!

    תַּוְהו וערקו מתמן פלגות מיל. יתבו עד דנהיר צפרא. קמו למיזל, חמו חד גבר, דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי. אחדו ביה וסח להו עובדא.[36]

    [327] אמר לו ר' יהודה: מה מעשיכם באותו עולם?

    נרעש הקבר ואמר: לכו [מ]לפני, שעתה מכים לבני!

    תמהו וברחו משם חצי המיל. ישבו עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו איש אחד, שהיה רץ ובורח, והיה שותת דם מכתפו. אחזו בו וסח להם המעשה.

    [328] אמרו ליה: מה שמך?

    א"ל: לחמא בר ליואי.

    אמרו: ומה ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא ומסתפינא לאשתעי יתיר בהדיה. לא אהדרו.

    א"ר אבא: האי דאמ' דצלותא דמתייא מגיני על חיי, מנל'? – דכתי' ויעלו בנגב ויבא עד חברון [במ' יג כב].[37]

    [328] אמרו לו: מה שמך?

    אמר להם: לחמא בר ליואי.

    אמרו: ומה ליואי בר לחמא היה אותו מת, ויראים אנו לסַפר עמו יותר. לא חזרו.

     

    אמר ר' אבא: זה שאמר שתפילת המתים מגנה על החיים, מניין [לנו]? שכתוב – ויעלו בנגב ויבא עד חברון [במ' יג כב].

     

    [1] תרגום רובה של יחידה זו מצוי אצל בן גריון, ממקור ישראל, עמ' רמו–רמז. לדיון קודם ומצומצם יותר ביחידה זו ראו מרוז, המת המתאבל.

    [2] למאפייניה ולייחודה של סוגה זו בזוהר ראו המבוא לספר, עמ' 136–137.

    [3] כך בכל אופן ע"פ חלק מעדי הנוסח. וראו להלן, הערות הנוסח ל–§324.

    [4] וראו דנ' ב לה; וכן המילון המקיף. לדיון נוסף ראו בהמשך.

    [5] גם לסיפור הם מתוודעים במקוטעין – חלק ממנו מגלה האב, חלק מגלה הבן, ואת המכלול הם מבינים רק בעצמם.

    [6] לא מן הנמנע שהחטיפה נעשתה בהיותו תינוק ודווקא על רקע יהדותו, וראו עוד להלן.

    [7] כפי שהעיר הרמ"ק, אור החמה יט ט"ב.

    [8] לאחר שגורשו מן האדרא הם בורחים כחצי המיל (§327) ולמדים כי אלמלא המתים לא הייתה מחצית העולם מתקיימת אפילו מחצית היום (§327, ע"פ שילוב של חילופי נוסח שונים).

    [9] ע"פ קטע אחר בזוהר – ח"א, ע ע"ב.

    [10] ראו למשל ברכות יז ע"א.

    [11] פיין-סמית', מילון, עמ' 240; יאסטרוב, מילון, עמ' 703–704; סוקולוף, בבל, עמ' 622; הנ"ל, א"י, עמ' 280; המילון המקיף, ערך לח"ם.

    [12] וראו את הביטוי 'דהפיך אידרה' – בר"ר סג, ד (עמ' 681), או במילונו של יאסטרוב, שם.

    [13] לעניין קבר בראשו של הר השוו, כדוגמה אחת מני רבות ביותר, לקבורתו של שמואל ברמה; שמ"א כה א.

    [14] ראו להלן, הערה 23.

    [15] על זבחי מתים ועל דרישה אל המתים ראו למשל: דב' כו יד; תה' קו כח; ברכות יח ע"ב; הררי, כישוף, עמ' 313–330. בדרך כלל דווקא אין מדובר בצירוף בין אכילה לדרישה אל המתים; וראו סנהדרין סה ע"ב: 'דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות'.

    [16]  ז"ח, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות). על סיפור זה ראו עוד להלן, הערה 26.

    [17] הגרסה המאוחרת של סיפור זה נדפסה בזוהר, ח"ב, פח ע"א–ע"ב. הגרסה הקדומה מצויה בכ"י מינכן 203, 114ב–115א. שתי גרסאות אלו נדפסו ונדונו במאמרי, וראו מרוז, עיבודים, בפרט עמ' 51. על האפשרות שמקומם של הצדיקים בגן עדן מתחת לארץ ראו יחידה כו, 'יועזר במערה'; ושם הפניות לסיפורים נוספים בזוהר. בגרסה המאוחרת של 'מעשה ר' יוסי בן פזי' ר' כהנא אינו 'גוחן' אלא 'נכנס לחדרו' (במקור: עאל לאדריה). ביטוי זה נמצא גם בזוהר, ח"א, פט ע"ב–צ ע"א (סתרי תורה). עוד בעניינו ראו להלן, סמוך להערה 32.

    [18] קודם לפסקה זו נאמר (כעיבוד לרעיון המופיע בפרקי דרבי אליעזר, פל"ד, כט ע"ב) כי אותם 'קולות הצער' היוצאים מן האדם בשעת מותו והולכים ומשוטטים בעולם, מקצה העולם ועד קצהו, נכנסים לנקיקים ומחילות.

    [19] זוהר, ח"ג, קסט ע"א (רב מתיבתא); ובמקור: 'ההוא קלא איהי כלילא רוחא ונפשא והבל גרמי מעצבונא דבשרא, ומשטטא באוירא. וכל חד מתפרש דא מן דא, וכד מטא לההוא אתר דעאל ביה יתבא כמיתא. וכל אינון חרשין וקוסמין ידעין אתרין אלין בחרשייהו, וגחנין לארעא ושמעין קלא דא, דמתחברן אינון רוחא ונפשא והבל דגרמי ואודעין מלה. ודא איהו אוב מארץ [יש' כט ד]'. על מכלול הסיפור ראו וולסקי וכרמלי, רב מתיבתא. על קשרים אפשריים בין טכניקה זו לנהוג באשכנז ראו ההערות הבאות וכן המחקרים: גינצבורג, שבת, עמ' 104, 106, 168 (הערות 183, 186, 189), 175 (הערה 231); תא-שמע, הנגלה; הנ"ל, עוד; קנרפוגל, סקירה, עמ' 153.

    [20] למקרים נוספים של ביקורת פנימית ראו במבוא, עמ' 41–51, וכן מרוז, משיח עכשיו; הנ"ל, הביוגרפיה, עמ' 260–265.

    [21] כלומר קישור בין הנפש, הרוח והנשמה.

    [22] זוהר, ח"ג, ע ע"ב–עא ע"ב. תיאור זה נתפרסם ביותר, בין השאר משום ששימש כאחת מנקודות המוצא לטכניקת ההשתטחות של האר"י; וראו את דברי האר"י כמובא אצל הרח"ו, שער רוח הקודש מג ע"א–ע"ב. הטכניקה של האר"י, הנזכרת גם לעיל, בחלקה הרביעי של היחידה הקודמת, נדונה הרבה בספרות. לכמה הפניות ביבליוגרפיות ראו ההערה הבאה.

    [23] לתהליכי ההתקשרות אל המתים עשויים להיות גוונים שונים, המתפרסים על פני קשת שלמה של מאפיינים, למן חגיגות עממיות במסגרת של פולחן קדושים (זיארה) ועד לפרקטיקות מאגיות מובהקות להשגת מידע (נקרומנטיקה) או לפרקטיקות שההיבט המיסטי שבהן מודגש יותר (כגון מה שמכונה בקבלת האר"י בשם 'ייחודים'). לעתים קרובות יש לקבר מסוים כמה תפקודים שונים, כגון קברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון. עוד יש לציין שמשמעותם של המונחים המשמשים את התחום הזה, כמו גם הערכיות המוענקת להם, משתנות ע"פ הקונטקסט התרבותי. כך למשל, ביחס למונחים המרכזיים בעברית – דרישה אל המתים והעלאה באוב. כאן אזכיר מבחר ביבליוגרפי הנוגע לעניינים אלה, אך אין כאן המקום להרחיב מעבר לכך. על תפוצתן המוגבלת של טכניקות להתקשרות למתים בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים: הררי, כישוף, עמ' 313–­330; הנ"ל, פרקטיקות, עמ' 335–336. לעומת זאת, על נקרומנטיקה הענפה בעולם היווני והרומי: אוגדן, נקרומנטיקה. על תיאור אוניברסלי של פולחן קדושים: בילו, פולחן קדושים. על פולחן קדושים בארץ ישראל על דרך הכלל, במיוחד בימי הביניים: וילנאי, מצבות; אילן, קברים; ריינר, עלייה, עמ' 217–320. על פולחן קדושים דווקא בצפת (במיוחד במאה ה-טז ובמיוחד על ה'ייחודים'): פיין, רופא הנפש, עמ' 259–299; פנטון, צוּפים; גילר, קדושת הגליל; הוס, פולחן; הנ"ל, מירון; רוזנסון, קברו ומדרשו. על פולחן קדושים, נקרומנטיקה וצורות נוספות של התקשרויות למתים במיוחד באשכנז: הורוביץ, בתי קברות; טרכטנברג, מאגיה, עמ' 61–68, 222–224; לוינסקי, תפילת המתים. עוד ראו צוואתו של ר' יהודה בן אשר (הרא"ש), אשר נולד בשנת 1250 באשכנז ועבר בנעוריו לדור בספרד, בתוך: אברהמס, צוואות, עמ' 168, 183–184, 187–188. על פולחן קדושים בנצרות: בראון, קדושים. על פולחן קדושים באסלם ראו גולדציהר, קדושים.

    [24] ראו את היקף החומר המצוי בקבוצות הבאות של מוטיבים אצל תומפסון, אינדקס, הקבוצות – E750, E755, Q174, Q560.

    [25] גולדברג, אינדקס, עמ' 33 (ספר העוסק בסיפורים שמקורם בספרד); בקבוצת המוטיבים E411 ניתן למצוא מגוון סיבות ערכיות לחוסר מנוחתו של המת.

    [26] ראו סנהדרין קד ע"א: 'ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא', כלומר הבן מזכה אב, האב אינו מזכה בן. וריאציה על מוטיב זה מצויה למשל בסיפור 'גירושו של מלאך המוות' – זוהר, ח"א, ריז ע"ב–ריח ע"ב. וראו המבוא לספר, עמ' 50– 51. עוד ראו הסיפור המופיע בשתי גרסאות שונות: ז"ח, מט ט"א; שם, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות); ולניתוחו ראו וייס, שתי גרסאות. גרסאות אלו מצטרפות לכמה וכמה גרסאות שונות של סיפור 'התנא והמת', ובעניינם עיינו במחקרים הבאים: קושלבסקי, התנא והמת; לרנר, התנא והמת; יסיף, שוורים; לנדא, המת הנודד (ובמאמרים הנזכרים הפניות ביבליוגרפיות נוספות למכביר). לעיסוק נוסף בעניין תלות האב בבן, ראו להלן, הערה 28.

    [27] ראו להלן, הערות ל-§324.

    [28] לכוחה הגואל של התורה ראו את 'מעשה ר' יוסי בן פזי'. גרסה אחת שלו נדפסה בזוהר, ח"א, פח ע"א–ע"ב (ס"ת, אך צריך להיות מדה"נ). להדפסתן של שתי גרסאותיו בליווי ניתוח והתייחסות לחטיבה שעמה הוא אמור להימנות ראו מרוז, עיבודים, בעיקר עמ' 16–34, 50–54. עוד לכוחן של התורה והתפילה ראו הסיפור המופיע בז"ח, מט ט"א; שם, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות) (הסיפור הנזכר בהערה 26). המגמה בסיפורנו המרמזת על חשיבותו של גיל המצווה שונה מן המנהג האשכנזי אשר ייחס חשיבות להשפעתם של קטנים על אביהם המת באמצעות קריאת ההפטרה בקהל, וניכרת, כפי שפירט תא-שמע, גם בכמה מקומות בזוהר; וראו תא-שמע, הנגלה, עמ' 93; וראו גם לעיל, הערה 26.

    [29] לדיון במושג הזוהרי של ה'אדרא', ובהקשרה הן ל'אדרא' בארמית מקראית והן למילה 'אדרונא' (חדר) בארמית המאוחרת יותר, ראו למשל שלום, מילון, עמ' 191–211; ליבס, מילון, עמ' 95 ואילך; הנ"ל, המשיח; סובול, אדרות; הנ"ל, הפרת התורה; אסולין, השכינה.

    [30] ראו המבוא לספר, עמ' 158– 161.

    [31] ראו לידל, סקוט וג'ונס, מילון, בערכה של מילה זו.

    [32] ראו לעיל, הערה 17.

    [33] §324. חילופי נוסח. אזיל] פ2: נפיק (יחידאי; נוסח המדגיש את קריאתנו השנייה). להר] ו16 ורוב המקורות: לחד. אדרא] משפחת הדפוסים (בלבד): אתרא (עריכת תוכן וראו בסוף מבוא זה). חד קברא] מר ועוד: חד קברא תמן. דמכו] ו5: נמנו, ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות. לארעא] ו5: לדרע', ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות. תריסר] ו16 ועוד: תליסר; וראו סמוך להערה 27. פרצופא] נ41, משפחת הדפוסים ועוד: דפרצופא. חמינא] ו5: המילה מוכתמת, והושלם על פי ו16 ורוב המקורות; לי3, קט1: חזינא.

    הערות ומקורות. תלולית של עפר] דרך אמת על אתר: 'השכיבו ראשם על הר קטן שהיה שם קבר אחד'. זרע הולך לארץ] ע"פ דרך אמת על אתר, המשפט מתאר היפוך במצבו של המת: עד עתה, במשך שתים עשרה שנים היה המת עצמו בחזקת מי ש'הלך אל הארץ', כלומר שב אל העפר, אבל עתה, למראה בנו, התעורר. הרח"ו, לעומת זאת, מזכיר (אור החמה יט ט"ב) כי לכל זמן ועת לכל חפץ (קה' ג א), וכך גם זמנם של זרעים הנזרעים בקרקע. הזכרת ה'זרע' אינה אלא משל הרומז לכך שעתה הגיעה העת לשחרור הבן משביו כמו גם להתעוררות האב. ע"פ רוב הפרשנים, המת מתייחס במונח 'זרע' לבנו ולא לעצמו. הרמ"ק (אור החמה יט ט"ב) מפרש שזרעו בסכנת מוות, שכן 'הכוהו הכאת מוות'. בניגוד לדברי הרח"ו המשובצים באור החמה, הרי בהגהותיו שנדפסו במהדורת מרגליות מצטרף הרח"ו לדעת הרמ"ק וגורס כי 'עתה יכו את בני עד למיתה ונקבר בארץ'. הרא"ג טוען (אור החמה יט ט"ד) כי המת מצר על שבנו 'הולך ומטולטל ולא היה יודע אם בחיים אם במותא', כמוזכר בפסקה הבאה. ברוח זו של תהייה בדבר מצבו של הבן מגיהים דוד לוריא וראובן מרגליות (כמובא ב'ניצוצי זוהר' על אתר) את הטקסט – 'זרעא לארעא או לא'. לא נעורתי] ע"פ הרמ"ק (אור החמה יט ט"ד), הכוונה היא שנפש המת לא יכלה לפקוד את קברו. ע"פ סיפורנו, שנתו של המת טרופה אך הוא אינו מתעורר מחמת צער הבן אלא לרגל ביקורו. הדבר דומה לנאמר בילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנז, שצער הבנים גורם לכך כי 'נדדה שנת אבות העולם ממערת המכפלה'.

    [34] §325. חילופי נוסח. נזיפא] צ2: כסיפא. בעינא] ו5: מוכתם, והושלם ע"פ ו16 ורוב המקורות. דבני] ו16 ועוד: דברי. גוי] מנ, קר ועוד: עע"ז; מר: עכו"ם. ולקי] נ41, משפחת הדפוסים ועוד: ואלקי. דחי לי] ו5 ועוד: דחי ליה, ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות וכן ע"פ העניין. אתרא] ו16 ומשפחת הארמיים: דוכת'.

    הערות ומקורות. נזוף] לדעת הרא"ג (אור החמה יט ט"ד), 'אין הכוונה שהוא [המת] נזוף מלמעלה' אלא שאינו רוצה להיכנס למחיצתו, אולם אין טענה זו מתיישבת עם המגמה הניכרת בזוהר בדבר יכולתו של הבן להשפיע על גורל האב; וראו לעיל, הערות 26, 28. איני יכול להיכנס לגן עדן] השוו ברכות יח ע"ב, שם נותר לוי מחוץ לישיבה של רקיע.

    [35] §326. חילופי נוסח. א"ל שרי] רח"ו, אור החמה יט ט"ב: אל שדי (וראו ההערות). עלמא] ו16 ורוב המקורות: פלגות עלמ'; משפחות הארמיים והדפוסים: פלגות יומא (וראו לעיל, הערה 8). דלעול] מנ ועוד: דלעגלא (והנוסח מושפע אולי מן הקדיש).

    הערות ומקורות.      המתים יודעים בצער החיים] השוו ברכות יח ע"א–ע"ב. חי דרי הקבר (שרי קברא)] ע"פ הרח"ו (אור החמה יט ט"ב), הנוסח הנכון הוא 'אל שדי', ופירושו 'נשבע לו [המת] בהקב"ה הפותח קברות ישראל [שאכן כך הדבר] מפני שהיה הוא [המת יודע זאת, בהיותו] בתוך הקבר ו[אילו] הם [החכמים] חוץ לקבר'. לדעת מרגליות (הגהות 'ניצוצי זוהר'), המת מתחלחל מדבריהם של החכמים, המעלים ספק אם אכן המתים יודעים בצער החיים, ומבקש על כן 'מחילה מכל הקברים'. אם בחייו] המת אינו יודע אם בנו עדיין בחיים; ע"פ הרמ"ק (אור החמה יט ט"ב) משמעות הדבר: 'שינצל בשביו וישתטח על קברי'. כך או כך, הרמ"ק רומז לטרוניה כלפי החכמים על שלא 'חשו לצערו, לפדותו', כלומר לפדות את הבן משביו.

    [36] §327. חילופי נוסח. אייזילו] משפחת הארמיים: זילו; מנ, מר: אזילו. קמי] ו16 ורוב המקורות: קומו. פלגות] ו16 וכל שאר המקורות: כפלגות. גבר] משפחת הדפוסים: בר נש. וסח להו] ו16 (יחידאי): ושאלוהו (חילופי שפה); מי5: ושח להו (חילופי שפה).

    [37] §328. חילופי נוסח. ליואי] ו5: לואי, ושונה ע"פ ו16 וכל שאר המקורות, וכן ע"פ שאר מופעיו של שם זה ב-ו5.

    הערות ומקורות.      ויבא עד חברון] נאמר במקרא על המרגלים; אחד מהם הוא כלב בן יפונה. על כלב נאמר (סוטה לד ע"ב) כי 'הלך ונשתטח על קיברי האבות. אמר להם: אבותי! בקשו עלי רחמים'.

    לעמוד הספר
  • ישראל נג'ארה

    שירים

    טובה בארי, עורכת

    מבצע! עטיפת הספר

    ישראל נג'ארה הוא גדול המשוררים העבריים בדורות הראשונים לאחר גירוש ספרד ומייסדה של אסכולה שירית חדשה. נג'ארה יצר בתחומי ספרות שונים (פרשנות מקרא, דרשות וענייני הלכה), אבל עיקר פרסומו בא לו משיריו הרבים, שאותם נהג לזמר בקולו הערב, כשהם מותאמים לעתים קרובות למנגינות של שירים לועזיים. במורשתו השירית הענפה נשתמרו כאלף שירים. כשליש מהם נדפסו עוד בחייו בשלוש (ואולי בארבע) מהדורות בשם "זמירות ישראל". האחרונה בהן נדפסה בוונציה בשנת 1600-1599. את שיריו המאוחרים קיבץ לאסופה בשם "שארית ישראל", והיא נותרה בכתבי יד.

    ישראל נג'ארה

    שירים

    72.00 65.00 ישראל נג'ארה - שירים
    קרא עוד

    על הספרטובה בארי, עורכתמתוך הספר
    X

    ישראל נג'ארה

    על הספר

    תיאור

    ישראל נג'ארה (צפת 1550 לערך – עזה 1625 לערך) הוא גדול המשוררים העבריים בדורות הראשונים לאחר גירוש ספרד ומייסדה של אסכולה שירית חדשה.

    נג'ארה יצר בתחומי ספרות שונים (פרשנות מקרא, דרשות וענייני הלכה), אבל עיקר פרסומו בא לו משיריו הרבים, שאותם נהג לזמר בקולו הערב, כשהם מותאמים לעתים קרובות למנגינות של שירים לועזיים. במורשתו השירית הענפה נשתמרו כאלף שירים.

    כשליש מהם נדפסו עוד בחייו בשלוש (ואולי בארבע) מהדורות בשם 'זמירות ישראל'. האחרונה בהן נדפסה בוונציה בשנת 1600-1599. את שיריו המאוחרים קיבץ לאסופה בשם 'שארית ישראל', והיא נותרה בכתבי יד.

    שיריו של נג'ארה זכו לפופולאריות גדולה בקהילות ישראל לתפוצותיהן מרגע חיבורם ועד ימינו אנו, מקוצ'ין שבפאתיי מזרח ועד מרוקו בקצה מערב, ומתימן בדרום ועד אירופה בצפון. קסם שיריו מצוי בכישרונו וביכולתו למזג בשיריו, בהלימה מושלמת, תוכן ומוזיקה.

    ברוב שיריו תינה המשורר את צרות האומה, וניסח בחן את תקוות שומעיו לגאולה קרובה. דרכי ההבעה והעיצוב הספרותי תאמו את טעמם האסתטי של בני זמנו, ואף המנגינות שבחר, שהיו מוכרות לשומעיו (לעתים מתרבות הסביבה) וחביבות עליהם, האהיבו את שיריו ותרמו לתפוצתם הגדולה. בקובץ זה מוגש לקוראים מבחר מבואר של שמונים שירים ממכלול יצירתו של המשורר.

    תוכן עניינים:

      ישראל נג'ארה – מבוא

    שערי הספר 
      שער א: שבת חג ומועד – מבוא
    א. יודוך רעיוני; ב. יחלום לבי כי בא קץ; ג. ירומם פי לצור; ד. יוצרי כאב את בן ירצה; ה. יה רבון עלם ועלמיא; ו. אני לאדני אני אשירה; ז. אבוא ביתך בשיר נהדר; ח. ימי חנכה גואלי; ט. יום אל קרן עמו נשא; י. ישיר ישראל שיר נעם; יא. יום אל הנחיל דת; יב. שימי רעיה בעצבון; יג. על היכלי חבלי; יד. מלך יושב על כסא דין; טו. אודך יום חדותי

      שער ב: יהגה חכי מוסר השכל – מבוא
    טז. יהגה חכי מוסר השכל; יז. יחידה בטוהר רעיון; יח. ילדי זמן גפן; יט. ינום גבר יישן גבר; כ. יום יפול גבר; כא. יציר אדמה נגדך שים

      שער ג: יהללך ניב שפתי – מבוא
    כב. אזמרך אלהי כל יצורים; כג. אהיה אשר אהיה; כד. יאמר נא ישראל; כה. שיר חדש אשירה לך; כו. יהללך ניב שפתי; כז. לפנות בקר דוד אבקר; כח. ידי תקצר למצא כפר; כט. יה קדוש יושב תהלות; ל. אנה אלך מרוחך; לא. יציר כפך אני אבי; לב. יצו אל עזרו

      שער ד: אהבת הדוד והרעיה – מבוא
    לג. יפיפית צבי עפר; לד. ירהיבוני עיניך יפה; לה. ידד שנת עיני; לו. ישנה בחיק תאוה; לז. יערת דבש על לשונך; לח. ירתח כסיר לבי; לט. יפה מה תהמי; מ. ידיד ממתקים חכו; מא. מן פז ובוץ ומשי; מב. יעלה יעלה בואי לגני מג. יפיפיה לבבתיני המתיני

      שער ה: יונה קולך שמעתי – מבוא
    מד. יונה על קן תתאונן; מה. גורי גורי יונה; מו. יונה עצורה תוך פח; מז. יונה נדה מקנה; מח. יונה קולך שמעתי

      שער ו: החש פדות מהר נקם – מבוא
    מט. יה שיר ושבחה אערך; נ. יגדל נא כח אדני; נא. יושב תהלות צור מחסי; נב. יום יום ידרשון לך רעיוני; נג. צור גואלי יה; נד. יעלם שבני נעלם זמני ; נה. יראני אל בצררי

      שער ז: אבות ובנים – מבוא
    נו. אוריד כנחל דמעתי; נז. אוי על חמה שוקעת; נח. ינהלני על מי מנוחות; נט. מי ישעך צו עלי להזות; ס. ישמח משה במנת חלקו; סא. אקונן בעין דומע

      שער ח: רננים לחתנים – מבוא
    סב. אראה אורך כי יהל; סג. ישראל נושע באדני; סד. יעלה לקרא חתני; סה. יה לא ינום ולא יישן

      שער ט: איש רעים להתרועע – מבוא
    סו. יפה נף צחות שח; סז. יום נגלתה קשת; סח. יעירוני מזמותי ולבי; סט. יקר רוח ואיש חכמה; ע. ראו נער אשר יער לבו; עא. אם לבך עצב

      שער י: שונות – מבוא
    עב. יד בי תתמוך; עג. אותי תניד לך; עד. בין תבינו לקנות חכמה; עה. איש בכל יערוך שולחנו; עו. ימלט אי נקי; עז. יה מושיב יחידים 248; עח. ילאה נשוא לב; עט. ירעם אל קולו; פ. יקד יקוד רוחי

    פרופסור טובה בארי מלמדת שירת ימי הביניים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. מחקריה עוסקים בשירה העברית במזרח במאות העשירית והאחת-עשרה, על פי כתבי יד מן הגניזה הקהירית, וכן בשירה העברית בארץ ישראל ובמזרח במאה השש-עשרה, ובעיקר בשירתו של ישראל נג'ארה.

    בארי פרסמה עשרות מאמרים ושני ספרים: החזן הגדול אשר בבגדאד: פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני (תשס"ג) ולדויד מזמור: פיוטי דויד הנשיא (תשס"ט).

    ציטוט

    ישראל נג'ארה | מבוא

    ישראל נג'ארה הוא אחד מן היוצרים היחידים ששיריהם מושרים יותר מארבע מאות שנה, ולא רק בחברה המסורתית, ליד שולחן השבת או בהתכנסויות בבית הכנסת, אלא גם מחוץ לכותלי בית הכנסת.

    המשורר ושיריו מעוררים את סקרנותם של מלחינים, זמרים ובמאים בני זמננו, ודמותו המרתקת אף זכתה בעת האחרונה לעיבוד במחזה ששולבו בו גם שירים שכתב. בשנים האחרונות נערכים מופעים שנועדו לציבור הרחב וגם לקהל צעיר, ובהם מושרים שירי נג'ארה בעיבודים מודרניים.

    על האהדה הרבה לשיריו עוד בחייו מעידות שלוש המהדורות של שיריו שראו אור בחייו (הראשונה בצפת בשנת 1587, השנייה בסלוניקי בשנת 1599 והשלישית בוונציה בשנת 1600).

    יש סברה שלפיה הודפסה גם מהדורה רביעית, אולם אבדה. בדברים שלהלן ובהדגמות משיריו ננסה לעמוד על סוד קסמו של משורר פורה ומעניין זה.

    תולדות חייו 
    ישראל נג'ארה הוא צאצא למשפחה של תלמידי חכמים שמוצאה בעיר Nשjera שבצפון ספרד. סבו, רבי לוי נג'ארה, הגיע לסלוניקי עם גל המגורשים מספרד. שם התיישבו רבים מיוצאי ספרד ושם נולד משה נג'ארה, אביו של רבי ישראל. רבי משה נג'ארה היה תלמיד חכם ומקובל ובגיל לא צעיר עלה לצפת, להסתופף בחבורת המקובלים, ואף זכה להימנות עם המבוגרים שבתלמידי האר"י (רבי יצחק לוריא). הוא נשא לאישה את בתו של אחד מחכמי צפת החשובים, ר' ישראל די קוריאל.

    בצפת, באמצע המאה השש־עשרה (בשנת 1550 לערך), נולד ישראל נג'ארה. בהיותו עלם צעיר התגלה כי הוא זמר ופייטן מוכשר. מסופר שהאר"י אמר על שירתו של ישראל נג'ארה כי בשעה שהוא מזמר, מלאכים יורדים לשמוע אותו. ישראל נג'ארה הרבה לנדוד; את שנות נעוריו עשה בצפת, משם עבר לדמשק עם אביו ששימש שם ברבנות.

    ישראל נשאר בדמשק גם לאחר שנפטר שם אביו (בשנת 1581), והיה סופר הקהילה היהודית בדמשק ודרשן אהוד בה ובג'ובר הסמוכה לה. במסלול נדודיו כלולות גם חלב וקושטא, שם עסק בהדפסת חיבורו של אביו. הוא ביקר גם בבורסה שבטורקיה, ופגש שם את המשורר יוסף גאנסו. הוא הגיע גם למצרים וממנה שב לצפת, כנראה לרגל הדפסת ספר שיריו 'זמירות ישראל'. בשנות חייו האחרונות התיישב בעזה, ובקהילה זו לימד תורה עד מותו בשנת 1625 לערך.

    בנו רבי משה ירש ממנו את משרת הרבנות בעזה ונכדו, יעקב בן משה, נמנה עם תומכיהם הנלהבים של נתן העזתי ושבתאי צבי. יעקב ביקר באיזמיר וכתב תיעוד ארוך ומעניין על מנהגי שבתאי צבי בשבתות ובאירועים שונים.

    חייו של ישראל נג'ארה לא היו קלים ונוחים. הוא ידע שכול ועוני ורדיפות מצד אנשי שם מבני דורו, ובראשם רב חיים ויטאל. אולם רוחו לא נשברה ושירתו וכתביו חדורים אמונה שלמה בצדקת הבורא ובאהבה גדולה לעם ישראל. אשתו הראשונה נפטרה, כנראה בהיותה צעירה, ואפשר שהייתה אם בתו הבכורה.

    גם בתו זו נפטרה בהיותה צעירה, בת עשר שנים, והוא נשא עליה קינה מלאת כאב. באותה העת לא היו לו ילדים אחרים. הוא נשא אישה שנייה, והיא ילדה לו שלושה בנים. בנו יעקב נפטר ממחלת האבעבועות בהיותו בן שלוש. הוא ספד לו, ותיאר את סבלו של הילד הקטן מן המחלה.

    על בנו משה, שכאמור שימש אחריו רב הקהילה בעזה, יש כמה עדויות בכתבי ישראל נג'ארה. בהיות משה נער, חיבר בעבורו רבי ישראל את הספר 'שוחטי הילדים', המלמד את דיני השחיטה בחרוזים, כדי להקל על הלימוד. כמו כן כתב לבנו זה שיר כאשר חלה והחלים מחוליו ושיר לרגל חתונתו.

    את בן הזקונים שלו, לוי, הזכיר עם משה יחד בשיר קצר שבו הוא מתפלל שיזכה לראותם בחיים. כפי הנראה ירש לוי מכישורי אביו, ותשעה מפיוטיו שרדו בכתבי יד, מועתקים לצד פיוטי אביו.

    יצירתו 
    ישראל נג'ארה יצר במגוון סוגות: שירה, פרשנות, דרשות, הלכה ומוסר, וכן חיבור איגרות אל אישים וראשי קהילות. בצעירותו חיבר פירוש מקיף לספר איוב ושמו 'פצעי אוהב', אולם למרבה הצער שרדו ממנו רק קטעים מעטים. מ'מערכות ישראל', פירושו לתורה, לא שרד דבר מלבד עדות של אחרים שראו את החיבור. עוד חיבר ר׳ ישראל אוסף של ארבעים דרשות ושמו 'מקוה ישראל' (ראו רגב). בתחום ההלכה כבר צוין חיבורו 'שוחטי הילדים' – לימוד דיני שחיטה בחרוזים שחיבר לכבוד בנו משה. בספר קטן, 'כלי מחזיק ברכה', כלל את דיני ברכת המזון, וכן שיר המפייט את הברכות.

    'משחקת בתבל', מעין איגרת מוסר הכתובה בפרוזה חרוזה בשילוב שירים, נדפסה בסוף מהדורת שיריו 'זמירות ישראל' (צפת 1587). איגרות ששלח אל אישים וקהילות, וכן פרטים על קורות חייו בשילוב שירים, קיבץ נג'ארה בחיבור האוטוביוגרפי־ספרותי 'מימי ישראל' (לשירים בחיבור זה ראו ברקוביץ, שירי החול). החיבור נדפס פעם אחת, בסוף 'זמירות ישראל', מהדורת ונציה (1600 לערך).

    אף שהחיבורים שנמנו כאן מרשימים בהיקפם ומעידים כי יוצרם היה מלומד ובקיא, עיקר פרסומו של ישראל נג'ארה בא לו דווקא מסוגת השירה, וגם בה ניכרת שליטתו הנרחבת במקרא ובכתבי חז"ל. ישראל נג'ארה היה יוצר פורה מאוד. ידועים לנו היום יותר מאלף שירים פרי עטו, מהם הוא זימר בקולו הערב בקהילות שונות (צפת, דמשק, חלב, מצרים ועוד) במגוון אירועים. משיריו הרבים נדפסו בחייו רק כארבע מאות, והשאר פזורים בהעתקות בכתבי יד רבים. את רוב שירי רבי ישראל אפשר להגדיר שירי קודש, מעין פיוטים לא ליטורגיים, היינו שירים שלא נועדו להיאמר בתפילות התקניות של הציבור אלא בשוליהן (וראו על כך עוד בהמשך.

    כאמור, ספר שיריו המפורסם 'זמירות ישראל' נדפס בחייו לפחות שלוש פעמים. המהדורה האחרונה והמלאה של הספר (ונציה 1600) נחלקת לשלוש חטיבות ייעודיות: (א) 'עולת תמיד', ובה שירים שנועדו להתכנסויות שלפני התפילה או לאחריה; (ב) 'עולת שבת', ובה חמישים וארבעה שירים לכל שבת ושבת, על פי סדר הפרשות; (ג) 'עולת חֹדש', ובה פיוטים לראשי חדשים, לחגים ולתעניות. בסוף הספר מובאת קבוצת שירים לכבוד חתנים שעולים לקרוא בתורה.

    פרץ היצירה של המשורר הלך וגבר עם השנים. את השירים הרבים שחיבר לאחר שנת 1600 , השנה שבו נדפס 'זמירות ישראל' במלואו, הוא אסף לחיבור בשם 'שארית ישראל'. ככל הנראה היה בכוונתו להדפיס גם קובץ זה אלא שלא נסתייע בידו ומאות השירים, יותר משש מאות, נשארו בכתבי יד. שירים אלה אספו והעתיקו מעריציו, אוהדי שיריו, ומשוררים שהוסיפו משיריהם ליד שירי ישראל נג'ארה.

    עותק אחד כזה של 'שארית ישראל' הכין תלמידו, אבטליון בן מרדכי, שפעל בטורקיה, והיה משורר פורה בעצמו. במהלך הדורות נפוצו שירי ישראל נג'ארה ברוב קהילות ישראל. היום אפשר למצוא כתבי יד של שיריו שהועתקו בקצווי תבל, מקוצ'ין שבהודו, דרך ארצות המזרח וצפון אפריקה ועד אמסטרדם שבצפון אירופה. בפרס זכו שיריו גם לעיבוד ולתרגום לפרסית יהודית.

    שירים רבים מקובץ 'שארית ישראל' חדרו גם לאוספי פיוטים שנדפסו במהלך השנים, והם כלולים עד היום ברפרטואר קבוע של שירי הבקשות בקהילות רבות. איסוף כל היצירות הללו יחדיו הוא משימה קשה אך חשובה, ולכשתושלם נזכה לקרוא את מכלול שיריו של גדול המשוררים שפעל בדורות הראשונים שלאחר גירוש ספרד, בעת החדשה המוקדמת.

    ענייני השיר 
    כאמור, שירי ישראל נג'ארה התקבלו באהדה רבה במגוון קהילות, נדפסו כמה פעמים בחייו, והועתקו שוב ושוב בתפוצות ישראל. מה היה סוד קסמו של האיש, ובעיקר של שיריו? להערכתנו התשובה לכך טמונה קודם כול בכישרונו וביכולתו למזג בשיריו, בהלימה מושלמת, תוכן ומוזיקה. תוכני שיריו וניסוחם בחן עממי ענו על צורכי הציבור בימיו ועל טעמו האסתטי, ולשירים אלה בחר מנגינות שהציבור אהב והכיר, מנגינות שרבות מהן שאל מתרבות הסביבה.

    א. תכנים וייעוד 
    כידוע, חלק ניכר ממגורשי ספרד הגיע לערי האימפריה העות'מאנית, שלמן תחילת המאה השש־עשרה גם ארץ־ישראל וסוריה נכללו בה. בקרב המגורשים היו תלמידי חכמים כגון רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדוברו ואחרים. הם הגיעו מטורקיה לארץ־ישראל, וייסדו בצפת את המרכז הגדול והחשוב ביותר ללימוד הקבלה. חכמי הדור ניסו בדרכים מדרכים שונות לתת מענה לעצמם ולעם על השבר הגדול שפקד אותם בעקבות הגירוש. לתשובות שהועלו הייתה השפעה מרחיקת לכת על תורתם ועל פעילותם של המקובלים, והאווירה סביבם הייתה חדורת מתח משיחי גובר.

    ישראל נג'ארה פעל בתקופה זו ובקרבת אנשים כאלה (כזכור אביו, רבי משה, נמנה עם תלמידי האר"י), והלכי רוח כאלה, הן בבית המדרש הן בציבור הרחב, ודאי השפיעו על בחירת תוכנם של רבים משיריו. על כן אין פלא שאת עיקר כישרונו גייס ישראל נג'ארה לניחום ולעידוד של קהל המתפללים.

    בשיריו הוא מביע אמונה כי על אף הגירוש הטראומתי מספרד האל לא זנח את עמו, וכי הגאולה בוא תבוא. לשם כך הוא נוקט מגוון אמצעים: לעתים קרובות הוא בונה את השירים כמונולוג של אוהבים, המתבסס על הפרשנות האלגורית המסורתית לשיר השירים: האל הוא הדוד וכנסת ישראל היא הרעיה. בשירים הם משמיעים זה לזה דברי אהבה וגעגועים (ראו עוד במבוא לשער ד ודוגמאות שם).

    בשירים אחרים המשורר מדבר מגרונו של העם המתנהֶ את צרותיו בגלות המתמשכת, ונאנק תחת עול האויבים האכזריים. יש שהוא מוסיף בקשה מפורשת לראות נקמה באויבי ישראל ולזכות בגאולה שלמה, וביטוייה הם בניין המקדש וחידוש העבודה בו. אמנם נג'ארה מזכיר את עניין הקורבנות שלעתיד לבוא, אך בהווה הוא מנסח את שיריו כתפילה, שהיא על פי מסורת חז"ל, תחליף לקורבנות.

    אצל נג'ארה משמשות המילים 'תפילה' ו'שיר' בערבוביה, ונראה שאין הבחנה מהותית ביניהן; הן התפילה הן השיר הם תחליף לקורבנות שהיה הדובר (המתפלל) מקריב בבית המקדש אילו עמד על מכונו. כך ניכר בביטויים כגון "לֹא תַחְפּוֹץ זֶבַח אֶתֵּנָה / וּבְעוֹלָה לֹא תִרְצֵנִי // אַךְ תִּבְחַר שִׁירָה וְזִמְרָה" או "וּשְׁעֵה נִיבִי בִּמְקוֹם אִשֶּׁה" וכיוצא באלה עוד רבים.

    בימי ישראל נג'ארה התרופף מאוד מעמדם של הפיוטים הליטורגיים, אלה שעל פי המסורת הארץ־ישראלית הקדומה, למן המאה השישית לערך, נאמרו בפי שליחי הציבור, החזנים, בתוך התפילה התקנית. דעתם של חכמים, ובראשם האר"י, לא הייתה נוחה מאמירת דברי שירה שחיברו משוררים אשר לא היו בקיאים בחכמת הסוד (ובאלה נכללו משוררי ספרד הגדולים) בתוך הברכות שבתפילה. אולם ציבור המתפללים, יוצאי ספרד, זכר ואהב את הפיוטים הללו ולא על נקלה ויתר עליהם.

    נג'ארה סיפק חומר פיוטי רב למעמדים שמחוץ לתפילה התקנית, אך בשיריו יש לא מעט 'התכתבויות' מכוונות עם פיוטים ספרדיים, בשאילה של תוכן, בשימוש במוטיבים דומים או בצירופי לשון הרומזים בבירור לפיוט ספרדי מוכר שהציבור מזהה.

    כאלה הם דרך משל "ילדי זמן גפן" (יח) המתכתב עם התוכחה הידועה של שלמה אבן גבירול "שכחי יגונך נפש הומיה"; "ינום גבר" (יט) המתכתב עם שירו של משה אבן עזרא בעל הפתיחה הדומה "יזכור גבר"; "אנה אלך מרוחך" (ל) הדומה בתוכנו ובניסוחו ל'אופן' של יהודה הלוי "יה אנה אמצאך"; "ישנה בחיק תאוה" (ל) שדומה בפתיחתו לשירו של יהודה הלוי "ישנה בחיק ילדות" ועוד רבים.

    אמצעי נוסף לקשר עם מסורת הפיוט הספרדי הוא בחירת מנגינה של שיר מופת ספרדי. ראו למשל בפיוט לשבת 'אחרי מות' (ג) שנג'ארה בחר לעצבו ולזמרו על פי הפיוט "שפל רוח שפל ברך" של שלמה אבן גבירול. כך יכלו המתפללים ליהנות מהשירים החדשים ולהיזכר באמצעותם בשירים הישנים והמוכרים.

    במקום הפיוטים שבתוך התפילות, החלו להיווצר בקהילות ישראל במזרח ובדרום אירופה התכנסויות וטקסים חדשים, שבהם נאמרו פיוטים. חלק מהטקסים הללו התחדשו במאה השש־עשרה בהנהגת המקובלים בצפת, ואחרים החלו להיווצר עוד קודם לכן. טקסים שנתחדשו בהנהגת המקובלים הם דרך משל המשמרות לראש חודש, ולשמם חיבר נג'ארה בקשות, וידויים ותוכחות. עוד ביססו המקובלים בצפת את ההתכנסות הלילית בבית הכנסת לאמירת 'תיקון חצות'.

    מנהג זה היה אמנם מוכר קודם אבל רק מעטים נהגו לקיימו בצנעה. בימי ישראל נג'ארה נעשה טקס זה מרכזי בחיי הציבור, וההתכנסות הלילית בבית הכנסת יצרה הזדמנות גם להשמעת שירים־ פזמונים שעניינם צרות הגלות וציפייה לגאולה, וכאמור, שירים כאלה חיבר ישראל נג'ארה בשפע. עדות מעניינת בהקשר זה נשתמרה במכתב שנשלח מצפת בראשית המאה השבע־עשרה, ובו תיאור של התכנסות לילית בעיר:

    "אחד היה פה צפת […] בכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות ונתן קולו והוא צועק בקול מר 'קומו לכבוד השם יתברך, שהשכינה היא בגלות ובית מקדשנו היתה לשרפת אש, וישראל הם בצרות גדולות' […] ובשעה אחת נתמלאה כל העיר כולה קולות של פריסות ושל משניות ושל זוהר ומדרשי רז"ל [רבותינו ז"ל] ושל תהלים ושל נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות".

    מסגרת פרה־ליטורגית אחרת, ובעלת משמעות רבה יותר לענייננו, היא מנהגם של יהודים בזמנו של נג'ארה להגיע אל בית הכנסת מוקדם בבוקר לפני תפילת שחרית.

    בעדות מסוימות המנהג קיים גם בימינו בתקופות שונות בשנה. בטרם החלה התפילה התקנית היו מזמרים מפזמוניו של ישראל נג'ארה ומשל פייטנים ספרדיים קדומים. בהמשך הקטע שצוטט למעלה יש תיאור קצר של מנהג זה:

    "באשמורת הבוקר כמו חצי שעה קודם עלות השחר השמש עומד ומכריז: 'קומו לבקשות!' ומתחילים לשורר פזמון 'כל ברואי מעלה' ]שלמה אבן גבירול[, ו'שחר אבקשך צורי' [שלמה אבן גבירול], ופזמונים דומים לאלו, עד שמאיר היום ואומרים פסוקי דזמרה בנחת ובנועם גדול'.

    התכנסויות כאלו נערכו גם בשבתות ובחגים, ור' ישראל נג'ארה דאג לספק להן חומר שירי. כאבו העמוק של המשורר, הזדהותו המלאה עם צערם של ישראל בזמנו ובקשתו־ציפייתו לגאולה קרובה שולטים גם ברבים מן השירים הללו.

    אמנם הגלות והגאולה ממלאות מקום חשוב בשירי נג'ארה, אולם טעות תהיה להגדירו יוצר של תמה אחת. הוא חיבר גם שירי מוסר ותוכחה רבים. במורשתו יש גם שפע של שירי שבח והודיה לאל. בין אלה בולטים בייחודם שירים שאפשר אולי לכנותם 'ארס־פואטיים', ובהם נג'ארה חושף את מודעתו לכישרון השירה והזמרה שלו, ומודה לאל על מתת זו.

    בכתבי נג'ארה יש גם שירים לאירועים ציבוריים ואישיים: נג'ארה חיבר שירים לכבוד חתנים שנקראים לעלות ולקרוא בתורה בשבת שלאחר נישואיהם. הוא אף רשם את שמם בשיר, ובחר לחתום את מחרוזות השירים בפסוקים החורזים בשמות החתנים. בין שירי נג'ארה יש שירים המדברים בשבחה של ארץ־ישראל, אווירה הצח ויבולה העשיר, הגשם והשלג המקפיא ועוד כיוצא באלה. גם שירים אישיים אינם נפקדים מיצירתו: כמה ממאורעות חייו מתועדים בשיריו, ובהם אירועי שמחה ולהבדיל קינות על מות יקיריו (ראו בשער ז).

    ישראל נג'ארה היה גם איש רעים. הוא נדד בין ערים, ופגש אנשים רבים והתחבר עמם. בהיותו מזכיר הקהילה בדמשק הוא חיבר איגרות ארוכות ומליציות אל נכבדים ואנשי שם. אל ידידיו ומכריו האישיים שיגר איגרות המלוות בשירי שבח וידידות, ובכתביו יש גם כמה שירי שעשוע קלילים (ראו שירים עא-עג).

    ב. אמנות השיר: לשון, תבנית, משקל 
    ישראל נג'ארה התחנך, ככל בן טובים בזמנו, על ברכי מסורות השירה והפיוט הספרדיים, וגם רוב קהל היעד של יצירותיו היה מיוצאי חצי האי האיברי. על אף מחויבותו המוצהרת של ישראל נג'ארה למסורת השירה הספרדית ולמשורריה הגדולים, הוא בחר ביצירותיו נתיבה חדשה בתולדות השירה העברית.

    שירי נג'ארה היו מופת והשראה למשוררים בני זמנו ולמשוררים שפעלו אחריו, בעיקר בטורקיה, כגון תלמידיו אבטליון בן מרדכי, יוסף גאנסו ואחרים. אלה למדו ממנו היתר לעצב את שיריהם על פי דוגמאות שירה ומוזיקה טורקיים, אלא שכישרונם לא הגיע לדרגת כישרונו של מורם הגדול ישראל נג'ארה.

    אוצר המילים בשירי נג'ארה מקראי ברובו, כאוצר המילים בשיריהם של משוררי ספרד שקדמו לו. הוא חיבר גם שירים מעטים בארמית; המפורסם שבהם הוא "יה ריבון עלם" )שיר ה( – יצירה המושרת עד היום בקהילות רבות בין הזמירות לסעודות השבת. מן הפייטנים הספרדים למד נג'ארה להשתמש בשיבוצים מקראיים כלשונם, ובעיקר לצטט חלקי פסוקים בסופי המחרוזות. כך הפגין נג'ארה את בקיאותו במקרא. אמצעי זה גם הקנה לו אפשרות למשחקי משמעות חריפים בין הקשר הפסוק במקרא למשמעו החדש בשיר, כפי שנהגו גם משוררי ספרד (ראו למשל בפירוש לשירים יב, יח, כד ועוד).

    ישראל נג'ארה מרבה במשחקי לשון נופל על לשון (צימודים), אמצעי רטורי שנקטו גם משוררי ספרד, אולם בניגוד לשירי הספרדים, לשיריו הצימודים מוסיפים על פי רוב ברק לשוני מקומי ואינם מעניקים לדברים רובד משמעות נוסף. הבדל נוסף בין שירי נג'ארה לשירה הספרדית הוא בתחום הלשון הציורית: נג'ארה ממעיט להשתמש בציורי לשון (מטפורות או דימויים) מקוריים, ועל פי רוב ציורי הלשון שלו מושתתים על מקורות מקראיים. לעומת זאת, נג'ארה מרבה לשאול מוטיבים משירת החשק הספרדית, והוא משלבם בהקשרים חדשים ומעניינים (ראו במבוא לשער ד).

    למן ימיה הקדומים של היצירה הפייטנית בארץ־ישראל נהגו פייטנים בכל הדורות ובמרכזי היצירה השונים לחתום את שמם על שיריהם. כך נהג גם ישראל נג'ארה. רוב שיריו נושאים את שמו, ובשירים רבים גם את שם אביו, משה, באקרוסטיכון שעולה מצירוף האות הראשונה שבראשי מחרוזות השיר.

    תבניות השיר הנפוצות במורשתו של ישראל נג'ארה הן סטרופיות, היינו בנויות מחרוזות מחרוזות. החרוז מתחלף בכל מחרוזת, אבל נשאר גם רכיב חוזר וקבוע בסופיהן. תבנית זו מכונה במחקר 'מעין שיר אזור', בשל דמיונה למבנה המֻוַשַּׁח שמקורו בשירה הערבית בספרד.

    משוררי ספרד הגדולים הרבו ליצור בתבנית זו בעיקר בפיוטיהם. שירים המעוצבים בתבניות כאלה מתאימים במיוחד לביצוע המשתף את הציבור בשירה בשל החזרה על טור רֶפרְֵיני, שחרוזו מגולם בסוף כל מחרוזת ממחרוזות השיר.

    את הרפרין (הפזמון החוזר) ציין נג'ארה באמצעות המילה הראשונה של הטור או הטורים שעליהם אמור הציבור לחזור במקומות קבועים לאורך השיר. בשירים רבים שִׁכְלֵל נג'ארה את תבנית הבסיס, והוסיף עליה מורכבות מבנית והצטעצעות חרוזית, שתאמו את המנגינה שנבחרה משיריהם של עמי הסביבה. עוד חיבר נג'ארה שירים לא רבים בתבנית אחידה, ובה כל טורי השיר חורזים בחרוז זהה. כידוע, מקורה של תבנית זו הוא בשירה הערבית שממנה למדו משוררי ספרד. אם תבניות השיר מלמדות כי נג'ארה הולך לרוב בדרכם של הספרדים, בתוספות ובהרחבות מיוחדות לו, הרי שבמשקלי השיר הוא סוטה לגמרי מן המסורת של השירה העברית הספרדית. רוב שיריו שקולים במשקל הברתי, שבו נמנים שוואים נעים וחטפים כשאר התנועות. אמנם נג'ארה לא המציא משקל זה, אולם אין ספק שהוא גרם לשימוש הנרחב בו בקרב היוצרים שפעלו סביבו ולאחריו.

    שיטה זו קלה יותר למשורר והיא תאמה גם את הצרכים המוזיקליים שבהם נדון בהמשך. גם ממשקל כמותי שמקורו בשירה הערבית, ובו שקלו משוררי ספרד את שירי החול ולעתים את שירי הקודש שלהם, לא משך נג'ארה את ידו. בשיטה זו שקל לעתים פיוטים ארוכים לחגים, וכמובן את שירי החול שלו.

    ג. המוזיקה 
    כאמור סוד ההצלחה של שירי ישראל נג'ארה בקרב ציבור רחב טמון בחיבור המיוחד שהשכיל המשורר לשלב בין תכנים שנגעו ללבות אנשים ובין המוזיקה שערבה לאזניהם. שלא כמו בארצות הנוצריות במערב, לא נהגו בארצות המוסלמיות בימי נג'ארה (ואף זמן רב לאחר ימיו) לציין את המוזיקה בתווים.

    במקום תווים נהגו לרשום מעל השירים את המילים הפותחות של שיר אחר אשר מנגינתו שימשה מופת לביצוע השיר הנתון, וכך נהג גם נג'ארה. את המנגינה הרצויה ציין, כפי שנהגו מעתיקים במזרח מאות שנים לפניו, במילה 'לחן', ואת מילות שיר המופת כתב תמיד באותיות עבריות, גם אם לשון השיר לא הייתה עברית. על פי רוב הייתה לשיר המופת השפעה על עיצוב תבניתו ומשקלו של השיר שנג'ארה חיבר, והוא יצר הלימה מדויקת בין ביצוע שירו החדש לבין המנגינה של שיר המופת שבחר. את שירי המופת שאל מרפרטואר עשיר ומגוון; מיעוטם משירים עבריים קדומים ורובם משירים לועזיים בלשון רומנסי (הלדינו שבפי יוצאי ספרד) או בערבית (שבפי המוסתערבים, יהודים שחיו בארץ־ישראל, בסוריה ובסביבה) וכן משירים טורקיים לרוב.

    כאמור, השיר הלועזי נרשם באותיות עבריות, ולא תמיד קל לפענחן, וגם איתור השיר עצמו הוא מלאכה סבוכה. אבל שירים שאותרו מלמדים שהיו אלה לעתים שירים עממיים, כולל שירי אהבה חילוניים. (ראו טיצה־ יהלום). מהלך זה של נג'ארה, שבו שירים בעלי תוכן דתי של פנייה לאל ובקשה לגאולה זומרו במנגינות של שירים לועזיים בעלי אופי חילוני, זכה לביקורות נוקבות מצד אישים אחדים.

    ואולם, דווקא בשיריו אלה קנה נג'ארה את אהדת הציבור הרחב. ישראל נג'ארה טען להגנתו כי הציבור נוהה אחרי המנגינות הללו וכי השירים הלועזיים מושרים ממילא בפי רבים, ואילו בשיריו הוא מחליף את מילות השירים הלועזיים במילים עבריות ושם בפי הציבור תכנים חיוביים, לאומיים ודתיים.

    אין ספק שהמוזיקה של תרבות הסביבה, ובראשה זו הטורקית, השאירה רושם עז על ישראל נג'ארה ומכאן גם על יצירתו. פתיחותו של נג'ארה כלפי תרבות המוזיקה של הסביבה הובילה לאחד מחידושיו הגדולים בתחום: נקיטת שיטת המקאמים (מעין סולמות מוזיקליים מזרחיים) בשיריו.

    הוא היה היוצר הראשון שארגן את רוב שיריו הלא ליטורגיים בחלוקה לפי מקאמים שהיו בשימוש במוזיקה הטורקית של זמנו (ראו, סרוסי, מעצב זמרת הקודש). ממנו למדו גם אחרים, וברוב כתבי היד העבריים מהאזורים של האימפריה העות'מאנית יש שירים־פזמונים מסודרים על פי מקאמים. השפעה זו הייתה מרחיקת לכת: עד היום מושרים פיוטי 'בקשות' בחלק מבתי הכנסת על פי המקאמים הטורקיים.

    הקובץ שלפנינו 
    שירי 'זמירות ישראל' של ישראל נג'ארה ראו אור במהדורה מודרנית אחת, בשנת 1946 מהדורה זו אזלה מזמן ואין להשיגה. שירים רבים בקובץ שלפנינו מבוססים על מהדורה זו בתוספת ביאור ותיקונים, כנצרך. מקובץ שיריו המאוחר, 'שארית ישראל', שנשאר בכתבי יד, נדפסו שירים במפוזר ובבמות שונות בידי כמה חוקרים, ובראשם אהרן מירסקי, וכן ישראל דוידזון, אדוין סרוסי ושירים אחדים מ'שארית ישראל' פרסמתי אני מעל במות שונות.

    עוד נכללו כמה שירים מהקובץ 'מימי ישראל' שעליהם עבד תלמידי, מר אילן מר אילן ברקוביץ בעבודת הגמר שלו, אוניברסיטת תל־אביב 2004.

    איסוף כל שירי ישראל נג'ארה מכתבי יד הוא משימה גדולה — מלאכה שכותבת שורות אלה, בשיתוף פרופ' אדוין סרוסי ובתמיכת הקרן הלאומית למדע עושה בימים אלה. לקורא הישראלי אנתולוגיה זו היא המפגש הראשון עם שיריו של אחד מגדולי היוצרים שפעלו בארץ־ישראל ובסביבתה לפני יותר מארבע מאות שנה. במבחר הטקסטים שבספר ניסיתי להציג את שיריו של ישראל נג'ארה על מגוון תכונותיו: תוכניות, תבניתיות ומשקליות.

    לשם כך ליקטתי שירים משלושה קבצים: מ'זמירות ישראל', מכתבי היד של 'שארית ישראל' ומחיבורו האוטוביוגרפי 'מימי ישראל' שנדפס פעם אחת בלבד, בסוף מהדורת ונציה (1600 לערך), והוא בעל מעמד של כתב יד. השירים מחולקים לעשרה שערים תוכניים אף שחלוקה זו אינה חדה, ויש שירים שהיה אפשר לצרפם בד בבד לכמה שערים.

    ניקוד השירים ועיצוב התבניות נעשה על פי המקובל בחקר השירה העברית של ימי הביניים. בניקוד נקטתי שיטה התואמת את המשקלים, לפיכך בשירים רבים הובלעו שוואים וחטפים במילות השיר, בלא שהערתי על כך במקום. בראשי השירים נרשמו המשקל, ציון המקאם שישראל נג'ארה קבע לשיר, וכן מקור הלחן, אך לא נרשמו מילות הלחן הלועזי.

    בשירים שלחנם מקורו בשיר עברי והוא זוהה רשמתי את מחברו והפניה למקום פרסומו, אם ידוע. כמו כן צוין הקובץ שממנו הובא השיר לכאן. השירים מלווים בביאור מילים וצירופים, להקל על קריאה שוטפת, ומובאים מקורות המשמשים אסמכתה לביאור. כפי שצוין, שירים אחדים הכלולים כאן ראו אור בפרסומים שונים, עם ביאור חלקי בלבד.

    הספר ראה אור בחודש פברואר 2015

    ישראל נג'ארה – שירים
    מאת: טובה בארי, עורכת

    הספר רואה אור בתמיכת פרויקט ספרות מופת עברית של מרכז הספר והספריות בסיוע משרד התרבות והספורט.

    הספר רואה אור בסיוע הקרן הלאומית למדע.

    מהדורה ראשונה, פברואר 2015
    מס' עמודים: 258
    כריכה: רכה
    הקלדת ניקוד: גילה יצחק
    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין

    Yisrael Najara: Selected Poems

    Edited by Tova Beeri

    ISBN: ISBN 978-965-7241-68-4

     

    עטיפת הספר

    ישראל נג'ארה

    72.00 65.00

    ישראל נג'ארה הוא גדול המשוררים העבריים בדורות הראשונים לאחר גירוש ספרד ומייסדה של אסכולה שירית חדשה. נג'ארה יצר בתחומי ספרות שונים (פרשנות מקרא, דרשות וענייני הלכה), אבל עיקר פרסומו בא לו משיריו הרבים, שאותם נהג לזמר בקולו הערב, כשהם מותאמים לעתים קרובות למנגינות של שירים לועזיים. במורשתו השירית הענפה נשתמרו כאלף שירים. כשליש מהם נדפסו עוד בחייו בשלוש (ואולי בארבע) מהדורות בשם "זמירות ישראל". האחרונה בהן נדפסה בוונציה בשנת 1600-1599. את שיריו המאוחרים קיבץ לאסופה בשם "שארית ישראל", והיא נותרה בכתבי יד.

    המלאי אזל

    לעמוד הספר
    X

    ישראל נג'ארה

    המחברים

    פרופסור טובה בארי מלמדת שירת ימי הביניים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. מחקריה עוסקים בשירה העברית במזרח במאות העשירית והאחת-עשרה, על פי כתבי יד מן הגניזה הקהירית, וכן בשירה העברית בארץ ישראל ובמזרח במאה השש-עשרה, ובעיקר בשירתו של ישראל נג'ארה.

    בארי פרסמה עשרות מאמרים ושני ספרים: החזן הגדול אשר בבגדאד: פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני (תשס"ג) ולדויד מזמור: פיוטי דויד הנשיא (תשס"ט).

    לעמוד הספר
    X

    ישראל נג'ארה

    מתוך הספר

    ציטוט

    ישראל נג'ארה | מבוא

    ישראל נג'ארה הוא אחד מן היוצרים היחידים ששיריהם מושרים יותר מארבע מאות שנה, ולא רק בחברה המסורתית, ליד שולחן השבת או בהתכנסויות בבית הכנסת, אלא גם מחוץ לכותלי בית הכנסת.

    המשורר ושיריו מעוררים את סקרנותם של מלחינים, זמרים ובמאים בני זמננו, ודמותו המרתקת אף זכתה בעת האחרונה לעיבוד במחזה ששולבו בו גם שירים שכתב. בשנים האחרונות נערכים מופעים שנועדו לציבור הרחב וגם לקהל צעיר, ובהם מושרים שירי נג'ארה בעיבודים מודרניים.

    על האהדה הרבה לשיריו עוד בחייו מעידות שלוש המהדורות של שיריו שראו אור בחייו (הראשונה בצפת בשנת 1587, השנייה בסלוניקי בשנת 1599 והשלישית בוונציה בשנת 1600).

    יש סברה שלפיה הודפסה גם מהדורה רביעית, אולם אבדה. בדברים שלהלן ובהדגמות משיריו ננסה לעמוד על סוד קסמו של משורר פורה ומעניין זה.

    תולדות חייו 
    ישראל נג'ארה הוא צאצא למשפחה של תלמידי חכמים שמוצאה בעיר Nשjera שבצפון ספרד. סבו, רבי לוי נג'ארה, הגיע לסלוניקי עם גל המגורשים מספרד. שם התיישבו רבים מיוצאי ספרד ושם נולד משה נג'ארה, אביו של רבי ישראל. רבי משה נג'ארה היה תלמיד חכם ומקובל ובגיל לא צעיר עלה לצפת, להסתופף בחבורת המקובלים, ואף זכה להימנות עם המבוגרים שבתלמידי האר"י (רבי יצחק לוריא). הוא נשא לאישה את בתו של אחד מחכמי צפת החשובים, ר' ישראל די קוריאל.

    בצפת, באמצע המאה השש־עשרה (בשנת 1550 לערך), נולד ישראל נג'ארה. בהיותו עלם צעיר התגלה כי הוא זמר ופייטן מוכשר. מסופר שהאר"י אמר על שירתו של ישראל נג'ארה כי בשעה שהוא מזמר, מלאכים יורדים לשמוע אותו. ישראל נג'ארה הרבה לנדוד; את שנות נעוריו עשה בצפת, משם עבר לדמשק עם אביו ששימש שם ברבנות.

    ישראל נשאר בדמשק גם לאחר שנפטר שם אביו (בשנת 1581), והיה סופר הקהילה היהודית בדמשק ודרשן אהוד בה ובג'ובר הסמוכה לה. במסלול נדודיו כלולות גם חלב וקושטא, שם עסק בהדפסת חיבורו של אביו. הוא ביקר גם בבורסה שבטורקיה, ופגש שם את המשורר יוסף גאנסו. הוא הגיע גם למצרים וממנה שב לצפת, כנראה לרגל הדפסת ספר שיריו 'זמירות ישראל'. בשנות חייו האחרונות התיישב בעזה, ובקהילה זו לימד תורה עד מותו בשנת 1625 לערך.

    בנו רבי משה ירש ממנו את משרת הרבנות בעזה ונכדו, יעקב בן משה, נמנה עם תומכיהם הנלהבים של נתן העזתי ושבתאי צבי. יעקב ביקר באיזמיר וכתב תיעוד ארוך ומעניין על מנהגי שבתאי צבי בשבתות ובאירועים שונים.

    חייו של ישראל נג'ארה לא היו קלים ונוחים. הוא ידע שכול ועוני ורדיפות מצד אנשי שם מבני דורו, ובראשם רב חיים ויטאל. אולם רוחו לא נשברה ושירתו וכתביו חדורים אמונה שלמה בצדקת הבורא ובאהבה גדולה לעם ישראל. אשתו הראשונה נפטרה, כנראה בהיותה צעירה, ואפשר שהייתה אם בתו הבכורה.

    גם בתו זו נפטרה בהיותה צעירה, בת עשר שנים, והוא נשא עליה קינה מלאת כאב. באותה העת לא היו לו ילדים אחרים. הוא נשא אישה שנייה, והיא ילדה לו שלושה בנים. בנו יעקב נפטר ממחלת האבעבועות בהיותו בן שלוש. הוא ספד לו, ותיאר את סבלו של הילד הקטן מן המחלה.

    על בנו משה, שכאמור שימש אחריו רב הקהילה בעזה, יש כמה עדויות בכתבי ישראל נג'ארה. בהיות משה נער, חיבר בעבורו רבי ישראל את הספר 'שוחטי הילדים', המלמד את דיני השחיטה בחרוזים, כדי להקל על הלימוד. כמו כן כתב לבנו זה שיר כאשר חלה והחלים מחוליו ושיר לרגל חתונתו.

    את בן הזקונים שלו, לוי, הזכיר עם משה יחד בשיר קצר שבו הוא מתפלל שיזכה לראותם בחיים. כפי הנראה ירש לוי מכישורי אביו, ותשעה מפיוטיו שרדו בכתבי יד, מועתקים לצד פיוטי אביו.

    יצירתו 
    ישראל נג'ארה יצר במגוון סוגות: שירה, פרשנות, דרשות, הלכה ומוסר, וכן חיבור איגרות אל אישים וראשי קהילות. בצעירותו חיבר פירוש מקיף לספר איוב ושמו 'פצעי אוהב', אולם למרבה הצער שרדו ממנו רק קטעים מעטים. מ'מערכות ישראל', פירושו לתורה, לא שרד דבר מלבד עדות של אחרים שראו את החיבור. עוד חיבר ר׳ ישראל אוסף של ארבעים דרשות ושמו 'מקוה ישראל' (ראו רגב). בתחום ההלכה כבר צוין חיבורו 'שוחטי הילדים' – לימוד דיני שחיטה בחרוזים שחיבר לכבוד בנו משה. בספר קטן, 'כלי מחזיק ברכה', כלל את דיני ברכת המזון, וכן שיר המפייט את הברכות.

    'משחקת בתבל', מעין איגרת מוסר הכתובה בפרוזה חרוזה בשילוב שירים, נדפסה בסוף מהדורת שיריו 'זמירות ישראל' (צפת 1587). איגרות ששלח אל אישים וקהילות, וכן פרטים על קורות חייו בשילוב שירים, קיבץ נג'ארה בחיבור האוטוביוגרפי־ספרותי 'מימי ישראל' (לשירים בחיבור זה ראו ברקוביץ, שירי החול). החיבור נדפס פעם אחת, בסוף 'זמירות ישראל', מהדורת ונציה (1600 לערך).

    אף שהחיבורים שנמנו כאן מרשימים בהיקפם ומעידים כי יוצרם היה מלומד ובקיא, עיקר פרסומו של ישראל נג'ארה בא לו דווקא מסוגת השירה, וגם בה ניכרת שליטתו הנרחבת במקרא ובכתבי חז"ל. ישראל נג'ארה היה יוצר פורה מאוד. ידועים לנו היום יותר מאלף שירים פרי עטו, מהם הוא זימר בקולו הערב בקהילות שונות (צפת, דמשק, חלב, מצרים ועוד) במגוון אירועים. משיריו הרבים נדפסו בחייו רק כארבע מאות, והשאר פזורים בהעתקות בכתבי יד רבים. את רוב שירי רבי ישראל אפשר להגדיר שירי קודש, מעין פיוטים לא ליטורגיים, היינו שירים שלא נועדו להיאמר בתפילות התקניות של הציבור אלא בשוליהן (וראו על כך עוד בהמשך.

    כאמור, ספר שיריו המפורסם 'זמירות ישראל' נדפס בחייו לפחות שלוש פעמים. המהדורה האחרונה והמלאה של הספר (ונציה 1600) נחלקת לשלוש חטיבות ייעודיות: (א) 'עולת תמיד', ובה שירים שנועדו להתכנסויות שלפני התפילה או לאחריה; (ב) 'עולת שבת', ובה חמישים וארבעה שירים לכל שבת ושבת, על פי סדר הפרשות; (ג) 'עולת חֹדש', ובה פיוטים לראשי חדשים, לחגים ולתעניות. בסוף הספר מובאת קבוצת שירים לכבוד חתנים שעולים לקרוא בתורה.

    פרץ היצירה של המשורר הלך וגבר עם השנים. את השירים הרבים שחיבר לאחר שנת 1600 , השנה שבו נדפס 'זמירות ישראל' במלואו, הוא אסף לחיבור בשם 'שארית ישראל'. ככל הנראה היה בכוונתו להדפיס גם קובץ זה אלא שלא נסתייע בידו ומאות השירים, יותר משש מאות, נשארו בכתבי יד. שירים אלה אספו והעתיקו מעריציו, אוהדי שיריו, ומשוררים שהוסיפו משיריהם ליד שירי ישראל נג'ארה.

    עותק אחד כזה של 'שארית ישראל' הכין תלמידו, אבטליון בן מרדכי, שפעל בטורקיה, והיה משורר פורה בעצמו. במהלך הדורות נפוצו שירי ישראל נג'ארה ברוב קהילות ישראל. היום אפשר למצוא כתבי יד של שיריו שהועתקו בקצווי תבל, מקוצ'ין שבהודו, דרך ארצות המזרח וצפון אפריקה ועד אמסטרדם שבצפון אירופה. בפרס זכו שיריו גם לעיבוד ולתרגום לפרסית יהודית.

    שירים רבים מקובץ 'שארית ישראל' חדרו גם לאוספי פיוטים שנדפסו במהלך השנים, והם כלולים עד היום ברפרטואר קבוע של שירי הבקשות בקהילות רבות. איסוף כל היצירות הללו יחדיו הוא משימה קשה אך חשובה, ולכשתושלם נזכה לקרוא את מכלול שיריו של גדול המשוררים שפעל בדורות הראשונים שלאחר גירוש ספרד, בעת החדשה המוקדמת.

    ענייני השיר 
    כאמור, שירי ישראל נג'ארה התקבלו באהדה רבה במגוון קהילות, נדפסו כמה פעמים בחייו, והועתקו שוב ושוב בתפוצות ישראל. מה היה סוד קסמו של האיש, ובעיקר של שיריו? להערכתנו התשובה לכך טמונה קודם כול בכישרונו וביכולתו למזג בשיריו, בהלימה מושלמת, תוכן ומוזיקה. תוכני שיריו וניסוחם בחן עממי ענו על צורכי הציבור בימיו ועל טעמו האסתטי, ולשירים אלה בחר מנגינות שהציבור אהב והכיר, מנגינות שרבות מהן שאל מתרבות הסביבה.

    א. תכנים וייעוד 
    כידוע, חלק ניכר ממגורשי ספרד הגיע לערי האימפריה העות'מאנית, שלמן תחילת המאה השש־עשרה גם ארץ־ישראל וסוריה נכללו בה. בקרב המגורשים היו תלמידי חכמים כגון רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדוברו ואחרים. הם הגיעו מטורקיה לארץ־ישראל, וייסדו בצפת את המרכז הגדול והחשוב ביותר ללימוד הקבלה. חכמי הדור ניסו בדרכים מדרכים שונות לתת מענה לעצמם ולעם על השבר הגדול שפקד אותם בעקבות הגירוש. לתשובות שהועלו הייתה השפעה מרחיקת לכת על תורתם ועל פעילותם של המקובלים, והאווירה סביבם הייתה חדורת מתח משיחי גובר.

    ישראל נג'ארה פעל בתקופה זו ובקרבת אנשים כאלה (כזכור אביו, רבי משה, נמנה עם תלמידי האר"י), והלכי רוח כאלה, הן בבית המדרש הן בציבור הרחב, ודאי השפיעו על בחירת תוכנם של רבים משיריו. על כן אין פלא שאת עיקר כישרונו גייס ישראל נג'ארה לניחום ולעידוד של קהל המתפללים.

    בשיריו הוא מביע אמונה כי על אף הגירוש הטראומתי מספרד האל לא זנח את עמו, וכי הגאולה בוא תבוא. לשם כך הוא נוקט מגוון אמצעים: לעתים קרובות הוא בונה את השירים כמונולוג של אוהבים, המתבסס על הפרשנות האלגורית המסורתית לשיר השירים: האל הוא הדוד וכנסת ישראל היא הרעיה. בשירים הם משמיעים זה לזה דברי אהבה וגעגועים (ראו עוד במבוא לשער ד ודוגמאות שם).

    בשירים אחרים המשורר מדבר מגרונו של העם המתנהֶ את צרותיו בגלות המתמשכת, ונאנק תחת עול האויבים האכזריים. יש שהוא מוסיף בקשה מפורשת לראות נקמה באויבי ישראל ולזכות בגאולה שלמה, וביטוייה הם בניין המקדש וחידוש העבודה בו. אמנם נג'ארה מזכיר את עניין הקורבנות שלעתיד לבוא, אך בהווה הוא מנסח את שיריו כתפילה, שהיא על פי מסורת חז"ל, תחליף לקורבנות.

    אצל נג'ארה משמשות המילים 'תפילה' ו'שיר' בערבוביה, ונראה שאין הבחנה מהותית ביניהן; הן התפילה הן השיר הם תחליף לקורבנות שהיה הדובר (המתפלל) מקריב בבית המקדש אילו עמד על מכונו. כך ניכר בביטויים כגון "לֹא תַחְפּוֹץ זֶבַח אֶתֵּנָה / וּבְעוֹלָה לֹא תִרְצֵנִי // אַךְ תִּבְחַר שִׁירָה וְזִמְרָה" או "וּשְׁעֵה נִיבִי בִּמְקוֹם אִשֶּׁה" וכיוצא באלה עוד רבים.

    בימי ישראל נג'ארה התרופף מאוד מעמדם של הפיוטים הליטורגיים, אלה שעל פי המסורת הארץ־ישראלית הקדומה, למן המאה השישית לערך, נאמרו בפי שליחי הציבור, החזנים, בתוך התפילה התקנית. דעתם של חכמים, ובראשם האר"י, לא הייתה נוחה מאמירת דברי שירה שחיברו משוררים אשר לא היו בקיאים בחכמת הסוד (ובאלה נכללו משוררי ספרד הגדולים) בתוך הברכות שבתפילה. אולם ציבור המתפללים, יוצאי ספרד, זכר ואהב את הפיוטים הללו ולא על נקלה ויתר עליהם.

    נג'ארה סיפק חומר פיוטי רב למעמדים שמחוץ לתפילה התקנית, אך בשיריו יש לא מעט 'התכתבויות' מכוונות עם פיוטים ספרדיים, בשאילה של תוכן, בשימוש במוטיבים דומים או בצירופי לשון הרומזים בבירור לפיוט ספרדי מוכר שהציבור מזהה.

    כאלה הם דרך משל "ילדי זמן גפן" (יח) המתכתב עם התוכחה הידועה של שלמה אבן גבירול "שכחי יגונך נפש הומיה"; "ינום גבר" (יט) המתכתב עם שירו של משה אבן עזרא בעל הפתיחה הדומה "יזכור גבר"; "אנה אלך מרוחך" (ל) הדומה בתוכנו ובניסוחו ל'אופן' של יהודה הלוי "יה אנה אמצאך"; "ישנה בחיק תאוה" (ל) שדומה בפתיחתו לשירו של יהודה הלוי "ישנה בחיק ילדות" ועוד רבים.

    אמצעי נוסף לקשר עם מסורת הפיוט הספרדי הוא בחירת מנגינה של שיר מופת ספרדי. ראו למשל בפיוט לשבת 'אחרי מות' (ג) שנג'ארה בחר לעצבו ולזמרו על פי הפיוט "שפל רוח שפל ברך" של שלמה אבן גבירול. כך יכלו המתפללים ליהנות מהשירים החדשים ולהיזכר באמצעותם בשירים הישנים והמוכרים.

    במקום הפיוטים שבתוך התפילות, החלו להיווצר בקהילות ישראל במזרח ובדרום אירופה התכנסויות וטקסים חדשים, שבהם נאמרו פיוטים. חלק מהטקסים הללו התחדשו במאה השש־עשרה בהנהגת המקובלים בצפת, ואחרים החלו להיווצר עוד קודם לכן. טקסים שנתחדשו בהנהגת המקובלים הם דרך משל המשמרות לראש חודש, ולשמם חיבר נג'ארה בקשות, וידויים ותוכחות. עוד ביססו המקובלים בצפת את ההתכנסות הלילית בבית הכנסת לאמירת 'תיקון חצות'.

    מנהג זה היה אמנם מוכר קודם אבל רק מעטים נהגו לקיימו בצנעה. בימי ישראל נג'ארה נעשה טקס זה מרכזי בחיי הציבור, וההתכנסות הלילית בבית הכנסת יצרה הזדמנות גם להשמעת שירים־ פזמונים שעניינם צרות הגלות וציפייה לגאולה, וכאמור, שירים כאלה חיבר ישראל נג'ארה בשפע. עדות מעניינת בהקשר זה נשתמרה במכתב שנשלח מצפת בראשית המאה השבע־עשרה, ובו תיאור של התכנסות לילית בעיר:

    "אחד היה פה צפת […] בכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות ונתן קולו והוא צועק בקול מר 'קומו לכבוד השם יתברך, שהשכינה היא בגלות ובית מקדשנו היתה לשרפת אש, וישראל הם בצרות גדולות' […] ובשעה אחת נתמלאה כל העיר כולה קולות של פריסות ושל משניות ושל זוהר ומדרשי רז"ל [רבותינו ז"ל] ושל תהלים ושל נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות".

    מסגרת פרה־ליטורגית אחרת, ובעלת משמעות רבה יותר לענייננו, היא מנהגם של יהודים בזמנו של נג'ארה להגיע אל בית הכנסת מוקדם בבוקר לפני תפילת שחרית.

    בעדות מסוימות המנהג קיים גם בימינו בתקופות שונות בשנה. בטרם החלה התפילה התקנית היו מזמרים מפזמוניו של ישראל נג'ארה ומשל פייטנים ספרדיים קדומים. בהמשך הקטע שצוטט למעלה יש תיאור קצר של מנהג זה:

    "באשמורת הבוקר כמו חצי שעה קודם עלות השחר השמש עומד ומכריז: 'קומו לבקשות!' ומתחילים לשורר פזמון 'כל ברואי מעלה' ]שלמה אבן גבירול[, ו'שחר אבקשך צורי' [שלמה אבן גבירול], ופזמונים דומים לאלו, עד שמאיר היום ואומרים פסוקי דזמרה בנחת ובנועם גדול'.

    התכנסויות כאלו נערכו גם בשבתות ובחגים, ור' ישראל נג'ארה דאג לספק להן חומר שירי. כאבו העמוק של המשורר, הזדהותו המלאה עם צערם של ישראל בזמנו ובקשתו־ציפייתו לגאולה קרובה שולטים גם ברבים מן השירים הללו.

    אמנם הגלות והגאולה ממלאות מקום חשוב בשירי נג'ארה, אולם טעות תהיה להגדירו יוצר של תמה אחת. הוא חיבר גם שירי מוסר ותוכחה רבים. במורשתו יש גם שפע של שירי שבח והודיה לאל. בין אלה בולטים בייחודם שירים שאפשר אולי לכנותם 'ארס־פואטיים', ובהם נג'ארה חושף את מודעתו לכישרון השירה והזמרה שלו, ומודה לאל על מתת זו.

    בכתבי נג'ארה יש גם שירים לאירועים ציבוריים ואישיים: נג'ארה חיבר שירים לכבוד חתנים שנקראים לעלות ולקרוא בתורה בשבת שלאחר נישואיהם. הוא אף רשם את שמם בשיר, ובחר לחתום את מחרוזות השירים בפסוקים החורזים בשמות החתנים. בין שירי נג'ארה יש שירים המדברים בשבחה של ארץ־ישראל, אווירה הצח ויבולה העשיר, הגשם והשלג המקפיא ועוד כיוצא באלה. גם שירים אישיים אינם נפקדים מיצירתו: כמה ממאורעות חייו מתועדים בשיריו, ובהם אירועי שמחה ולהבדיל קינות על מות יקיריו (ראו בשער ז).

    ישראל נג'ארה היה גם איש רעים. הוא נדד בין ערים, ופגש אנשים רבים והתחבר עמם. בהיותו מזכיר הקהילה בדמשק הוא חיבר איגרות ארוכות ומליציות אל נכבדים ואנשי שם. אל ידידיו ומכריו האישיים שיגר איגרות המלוות בשירי שבח וידידות, ובכתביו יש גם כמה שירי שעשוע קלילים (ראו שירים עא-עג).

    ב. אמנות השיר: לשון, תבנית, משקל 
    ישראל נג'ארה התחנך, ככל בן טובים בזמנו, על ברכי מסורות השירה והפיוט הספרדיים, וגם רוב קהל היעד של יצירותיו היה מיוצאי חצי האי האיברי. על אף מחויבותו המוצהרת של ישראל נג'ארה למסורת השירה הספרדית ולמשורריה הגדולים, הוא בחר ביצירותיו נתיבה חדשה בתולדות השירה העברית.

    שירי נג'ארה היו מופת והשראה למשוררים בני זמנו ולמשוררים שפעלו אחריו, בעיקר בטורקיה, כגון תלמידיו אבטליון בן מרדכי, יוסף גאנסו ואחרים. אלה למדו ממנו היתר לעצב את שיריהם על פי דוגמאות שירה ומוזיקה טורקיים, אלא שכישרונם לא הגיע לדרגת כישרונו של מורם הגדול ישראל נג'ארה.

    אוצר המילים בשירי נג'ארה מקראי ברובו, כאוצר המילים בשיריהם של משוררי ספרד שקדמו לו. הוא חיבר גם שירים מעטים בארמית; המפורסם שבהם הוא "יה ריבון עלם" )שיר ה( – יצירה המושרת עד היום בקהילות רבות בין הזמירות לסעודות השבת. מן הפייטנים הספרדים למד נג'ארה להשתמש בשיבוצים מקראיים כלשונם, ובעיקר לצטט חלקי פסוקים בסופי המחרוזות. כך הפגין נג'ארה את בקיאותו במקרא. אמצעי זה גם הקנה לו אפשרות למשחקי משמעות חריפים בין הקשר הפסוק במקרא למשמעו החדש בשיר, כפי שנהגו גם משוררי ספרד (ראו למשל בפירוש לשירים יב, יח, כד ועוד).

    ישראל נג'ארה מרבה במשחקי לשון נופל על לשון (צימודים), אמצעי רטורי שנקטו גם משוררי ספרד, אולם בניגוד לשירי הספרדים, לשיריו הצימודים מוסיפים על פי רוב ברק לשוני מקומי ואינם מעניקים לדברים רובד משמעות נוסף. הבדל נוסף בין שירי נג'ארה לשירה הספרדית הוא בתחום הלשון הציורית: נג'ארה ממעיט להשתמש בציורי לשון (מטפורות או דימויים) מקוריים, ועל פי רוב ציורי הלשון שלו מושתתים על מקורות מקראיים. לעומת זאת, נג'ארה מרבה לשאול מוטיבים משירת החשק הספרדית, והוא משלבם בהקשרים חדשים ומעניינים (ראו במבוא לשער ד).

    למן ימיה הקדומים של היצירה הפייטנית בארץ־ישראל נהגו פייטנים בכל הדורות ובמרכזי היצירה השונים לחתום את שמם על שיריהם. כך נהג גם ישראל נג'ארה. רוב שיריו נושאים את שמו, ובשירים רבים גם את שם אביו, משה, באקרוסטיכון שעולה מצירוף האות הראשונה שבראשי מחרוזות השיר.

    תבניות השיר הנפוצות במורשתו של ישראל נג'ארה הן סטרופיות, היינו בנויות מחרוזות מחרוזות. החרוז מתחלף בכל מחרוזת, אבל נשאר גם רכיב חוזר וקבוע בסופיהן. תבנית זו מכונה במחקר 'מעין שיר אזור', בשל דמיונה למבנה המֻוַשַּׁח שמקורו בשירה הערבית בספרד.

    משוררי ספרד הגדולים הרבו ליצור בתבנית זו בעיקר בפיוטיהם. שירים המעוצבים בתבניות כאלה מתאימים במיוחד לביצוע המשתף את הציבור בשירה בשל החזרה על טור רֶפרְֵיני, שחרוזו מגולם בסוף כל מחרוזת ממחרוזות השיר.

    את הרפרין (הפזמון החוזר) ציין נג'ארה באמצעות המילה הראשונה של הטור או הטורים שעליהם אמור הציבור לחזור במקומות קבועים לאורך השיר. בשירים רבים שִׁכְלֵל נג'ארה את תבנית הבסיס, והוסיף עליה מורכבות מבנית והצטעצעות חרוזית, שתאמו את המנגינה שנבחרה משיריהם של עמי הסביבה. עוד חיבר נג'ארה שירים לא רבים בתבנית אחידה, ובה כל טורי השיר חורזים בחרוז זהה. כידוע, מקורה של תבנית זו הוא בשירה הערבית שממנה למדו משוררי ספרד. אם תבניות השיר מלמדות כי נג'ארה הולך לרוב בדרכם של הספרדים, בתוספות ובהרחבות מיוחדות לו, הרי שבמשקלי השיר הוא סוטה לגמרי מן המסורת של השירה העברית הספרדית. רוב שיריו שקולים במשקל הברתי, שבו נמנים שוואים נעים וחטפים כשאר התנועות. אמנם נג'ארה לא המציא משקל זה, אולם אין ספק שהוא גרם לשימוש הנרחב בו בקרב היוצרים שפעלו סביבו ולאחריו.

    שיטה זו קלה יותר למשורר והיא תאמה גם את הצרכים המוזיקליים שבהם נדון בהמשך. גם ממשקל כמותי שמקורו בשירה הערבית, ובו שקלו משוררי ספרד את שירי החול ולעתים את שירי הקודש שלהם, לא משך נג'ארה את ידו. בשיטה זו שקל לעתים פיוטים ארוכים לחגים, וכמובן את שירי החול שלו.

    ג. המוזיקה 
    כאמור סוד ההצלחה של שירי ישראל נג'ארה בקרב ציבור רחב טמון בחיבור המיוחד שהשכיל המשורר לשלב בין תכנים שנגעו ללבות אנשים ובין המוזיקה שערבה לאזניהם. שלא כמו בארצות הנוצריות במערב, לא נהגו בארצות המוסלמיות בימי נג'ארה (ואף זמן רב לאחר ימיו) לציין את המוזיקה בתווים.

    במקום תווים נהגו לרשום מעל השירים את המילים הפותחות של שיר אחר אשר מנגינתו שימשה מופת לביצוע השיר הנתון, וכך נהג גם נג'ארה. את המנגינה הרצויה ציין, כפי שנהגו מעתיקים במזרח מאות שנים לפניו, במילה 'לחן', ואת מילות שיר המופת כתב תמיד באותיות עבריות, גם אם לשון השיר לא הייתה עברית. על פי רוב הייתה לשיר המופת השפעה על עיצוב תבניתו ומשקלו של השיר שנג'ארה חיבר, והוא יצר הלימה מדויקת בין ביצוע שירו החדש לבין המנגינה של שיר המופת שבחר. את שירי המופת שאל מרפרטואר עשיר ומגוון; מיעוטם משירים עבריים קדומים ורובם משירים לועזיים בלשון רומנסי (הלדינו שבפי יוצאי ספרד) או בערבית (שבפי המוסתערבים, יהודים שחיו בארץ־ישראל, בסוריה ובסביבה) וכן משירים טורקיים לרוב.

    כאמור, השיר הלועזי נרשם באותיות עבריות, ולא תמיד קל לפענחן, וגם איתור השיר עצמו הוא מלאכה סבוכה. אבל שירים שאותרו מלמדים שהיו אלה לעתים שירים עממיים, כולל שירי אהבה חילוניים. (ראו טיצה־ יהלום). מהלך זה של נג'ארה, שבו שירים בעלי תוכן דתי של פנייה לאל ובקשה לגאולה זומרו במנגינות של שירים לועזיים בעלי אופי חילוני, זכה לביקורות נוקבות מצד אישים אחדים.

    ואולם, דווקא בשיריו אלה קנה נג'ארה את אהדת הציבור הרחב. ישראל נג'ארה טען להגנתו כי הציבור נוהה אחרי המנגינות הללו וכי השירים הלועזיים מושרים ממילא בפי רבים, ואילו בשיריו הוא מחליף את מילות השירים הלועזיים במילים עבריות ושם בפי הציבור תכנים חיוביים, לאומיים ודתיים.

    אין ספק שהמוזיקה של תרבות הסביבה, ובראשה זו הטורקית, השאירה רושם עז על ישראל נג'ארה ומכאן גם על יצירתו. פתיחותו של נג'ארה כלפי תרבות המוזיקה של הסביבה הובילה לאחד מחידושיו הגדולים בתחום: נקיטת שיטת המקאמים (מעין סולמות מוזיקליים מזרחיים) בשיריו.

    הוא היה היוצר הראשון שארגן את רוב שיריו הלא ליטורגיים בחלוקה לפי מקאמים שהיו בשימוש במוזיקה הטורקית של זמנו (ראו, סרוסי, מעצב זמרת הקודש). ממנו למדו גם אחרים, וברוב כתבי היד העבריים מהאזורים של האימפריה העות'מאנית יש שירים־פזמונים מסודרים על פי מקאמים. השפעה זו הייתה מרחיקת לכת: עד היום מושרים פיוטי 'בקשות' בחלק מבתי הכנסת על פי המקאמים הטורקיים.

    הקובץ שלפנינו 
    שירי 'זמירות ישראל' של ישראל נג'ארה ראו אור במהדורה מודרנית אחת, בשנת 1946 מהדורה זו אזלה מזמן ואין להשיגה. שירים רבים בקובץ שלפנינו מבוססים על מהדורה זו בתוספת ביאור ותיקונים, כנצרך. מקובץ שיריו המאוחר, 'שארית ישראל', שנשאר בכתבי יד, נדפסו שירים במפוזר ובבמות שונות בידי כמה חוקרים, ובראשם אהרן מירסקי, וכן ישראל דוידזון, אדוין סרוסי ושירים אחדים מ'שארית ישראל' פרסמתי אני מעל במות שונות.

    עוד נכללו כמה שירים מהקובץ 'מימי ישראל' שעליהם עבד תלמידי, מר אילן מר אילן ברקוביץ בעבודת הגמר שלו, אוניברסיטת תל־אביב 2004.

    איסוף כל שירי ישראל נג'ארה מכתבי יד הוא משימה גדולה — מלאכה שכותבת שורות אלה, בשיתוף פרופ' אדוין סרוסי ובתמיכת הקרן הלאומית למדע עושה בימים אלה. לקורא הישראלי אנתולוגיה זו היא המפגש הראשון עם שיריו של אחד מגדולי היוצרים שפעלו בארץ־ישראל ובסביבתה לפני יותר מארבע מאות שנה. במבחר הטקסטים שבספר ניסיתי להציג את שיריו של ישראל נג'ארה על מגוון תכונותיו: תוכניות, תבניתיות ומשקליות.

    לשם כך ליקטתי שירים משלושה קבצים: מ'זמירות ישראל', מכתבי היד של 'שארית ישראל' ומחיבורו האוטוביוגרפי 'מימי ישראל' שנדפס פעם אחת בלבד, בסוף מהדורת ונציה (1600 לערך), והוא בעל מעמד של כתב יד. השירים מחולקים לעשרה שערים תוכניים אף שחלוקה זו אינה חדה, ויש שירים שהיה אפשר לצרפם בד בבד לכמה שערים.

    ניקוד השירים ועיצוב התבניות נעשה על פי המקובל בחקר השירה העברית של ימי הביניים. בניקוד נקטתי שיטה התואמת את המשקלים, לפיכך בשירים רבים הובלעו שוואים וחטפים במילות השיר, בלא שהערתי על כך במקום. בראשי השירים נרשמו המשקל, ציון המקאם שישראל נג'ארה קבע לשיר, וכן מקור הלחן, אך לא נרשמו מילות הלחן הלועזי.

    בשירים שלחנם מקורו בשיר עברי והוא זוהה רשמתי את מחברו והפניה למקום פרסומו, אם ידוע. כמו כן צוין הקובץ שממנו הובא השיר לכאן. השירים מלווים בביאור מילים וצירופים, להקל על קריאה שוטפת, ומובאים מקורות המשמשים אסמכתה לביאור. כפי שצוין, שירים אחדים הכלולים כאן ראו אור בפרסומים שונים, עם ביאור חלקי בלבד.

    לעמוד הספר
  • כתר מלכות

    לרבי שלמה אבן גבירול

    ישראל לוין

    מבצע! עטיפת הספר

    כתר מלכות אינו רק פילוסופיה בטורי שירה. זוהי בראש ובראשונה תפילה שדוברה הוא אדם ונמענה האל, שירה המבטאת בצורה מרגשת רעיונות עמוקים ותחושות עזות. השיר הזה, שמצא את דרכו אל סידורי התפילה של הימים הנוראים , זוכה כאן לראשונה למהדורה ביקורתית, לפירוש מאיר עיניים ולמחקר מקיף מאת אחד מחשובי חוקרי רשב"ג בעולם.

    כתר מלכות

    לרבי שלמה אבן גבירול

    79.00 70.00 כתר מלכות - לרבי שלמה אבן גבירול
    הוסף לסל

    על הספרישראל לויןמתוך הספר
    X

    כתר מלכות

    על הספר

    תיאור

    השירה העברית בימה"ב היא אחד משיאי היצירה היהודית בכל הדורות. בתור הזהב בספרד הצליח קומץ המשוררים העבריים להגיע להישג חסר תקדים: הם כתבו שירה גדולה ומרגשת, שירה שאינה נופלת במאום משירת גדולי משוררי אירופה, בשפה שלא הייתה שפת אימם, מוקפים בסביבה, עוינת לא פעם, שלא ידעה להעריך את המפעל המופלא שחידוש נועז של השפה העברית ויצירתיות פואטית כרוכים בו יחדיו.

    כתר מלכות מאת שלמה אבן גבירול, מן המבריקים והטראגיים שבמשוררים הללו. ילד פלא זה שמת בדמי ימיו ממחלה קשה, הותיר אחריו מורשת מופלאה של שירים רבי עוצמה. כתר מלכות הוא מפסגות יצירתו.

    זהו שיר פילוסופי ארוך המתאר את האל, את הבריאה ואת האדם העומד בפני בוראו. אין כאן פשוט פילוסופיה בטורי שירה, אלא יצירה מרגשת ואישית מאד המתארת רעיונות עמוקים ותחושות עזות.

    כתר מלכות שמצא את דרכו אל סידורי התפילה של הימים הנוראים , זוכה כאן לראשונה למהדורה ביקורתית, לפירוש מאיר עיניים ולמחקר מקיף מאת פרופ' ישראל לוין, אחד מחשובי חוקרי רשב"ג בעולם.

    להלן תוכן העניינים: 
    + הקדמה
    א. הערות פתיחה

    ב. "כתר-מלכות" – המבנה והצורה

    השם
    פרוזה מחורזת או שירה לא שקולה
    ריבוי ואחדות במבנה של "כתר-מלכות"

    ג. החלק הראשון (פיסקאות ב'-ט')

    הערות אחדות במקום סיכום ביניים
    אור עליון (פיסקה ז')
    הכול סוד אחד (פיסקה ח')
    מתארי הבורא לעולמו הנברא (פיסקה ט')

    ד. החלק השני (פיסקאות י'-ל"ב)

    המקורות היווניים של תמונת העולם בחלק השני של "כתר מלכות"
    על המקורות הערביים המשוערים שהשפיעו על תמונת העולם האסטרונומית בחלק השני של "כתר-מלכות"
    הערות אחדות על "מדע" האסטרולוגיה שהשפיע על תמונת העולם בחלק השני של "כתר-מלכות"
    אסטרונומיה ואסטרולוגיה ב "כתר-מלכות"
    גלגלי הכוכבים: א. גלגלי כוכבי הלכת (פיסקאות כ"א-כ"ב)
    גלגלי "המאור הקטן" ו"המאור הגדול" – הירח והשמש (פיסקאות י"א-י"ב, ט"ו-י"ז)
    הגלגל השמיני – גלגל כוכבי השבת (פיסקאות כ"א-כ"ב)
    הגלגל התשיעי – המניע הראשון (פיסקה כ"ג)
    הגלגל העשירי – גלגל השכל (פיסקה כ"ד)
    עולם המלאכים וכיסא הכבוד (פיסקאות כ"ה-כ"ו)
    השמיים מספרים כבוד אל
    הערת ביניים – על מערכות המספרים בחלק השני של "כתר-מלכות"
    החלק השני של "כתר-מלכות" בראייה פרספקטיבית

    ה. המעבר לחלק השלישי של "כתר-מלכות" (פיסקאות כ"ז-ל"ב)

    הנפש (פיסקאות כ"ט-ל')
    גוף האדם (פיסקאות ל"א-ל"ב)
    חוליית הקישור בין החלק השני והחלק השלישי של "כתר-מלכות"

    ו. החלק השלישי – אברח ממך אליך (פיסקאות ל"ג – מ')

    וידויו של חוטא (פיסקאות ל"ג – ל"ה)
    וידויו של מובס במאבקו ברוע (פיסקה ל"ו)
    וידויו של 'נגש ונענה מכה אלהים ומענה' (פיסקה ל"ז)
    אברח ממך אליך (פיסקה ל"ח)
    סיומה של היצירה (פיסקאות ל"ט-מ')

    ז. במקום סיכום – הערות אחדות על עניינים שונים

    1. על הלשון, המשקל והצורה בפייטנות הספרדית
    2. על אבן גבירול כ"מכוננה האמיתי" של האסכולה הפייטנית הספרדית
    3. על כמה מן הסליחות של רשב"ג וזיקתן לחלק השלישי של "כתר-מלכות"
    4. על הקשר ל"כתר-מלכות"; עיון בסליחה "תעה לבבי אחרי התהו"

    ח. ההשפעות השונות על "כתר-מלכות"

    1. השפעת רס"ג על "כתר-מלכות"
    2. השפעת המיסטיקה העברית הקדומה על "כתר-מלכות"
    3. המיסטיקה הניאו-אפלטונית ו"כתר-מלכות"
    4. השפעת הפרישות (אלזֻהד) על "כתר-מלכות"
    5. עניינים של מדע ופילוסופיה ב"כתר-מלכות"
    6. השפעת הספרות הערבית על "כתר-מלכות"

    ט. השפעת "כתר-מלכות" על השירה העברית בספרד אחרי דורו של רשב"ג

    "כתר-מלכות" והבקשות של בַּחיי אבן בַּקודה
    "כתר-מלכות" ושני פיוטים של יהודה הלוי: "אברך את ה' " והווידוי "רבונו של עולם אמרתי עווני אנשנו"
    "כתר-מלכות" והתפילה "לך ה' הגדולה והגבורה […] אתה הוא יסוד היסודות" לרדב"ז
    מקודש לחול – "כתר-מלכות" והקצידה "בשם אל אשר אמר" למשה אבן עזרא
    "אברח ממך – אליך" – גלגולו של מוטיב
    הערות אחדות במקום סיכום

    כתר-מלכות" לרשב"ג
    (נוסח ביקורתי על פי כתבי-יד ודפוסים ישנים)

    + הקדמה ורשימת כתבי-יד ודפוסים

    הפיוט "כתר-מלכות"
    חילופי נוסח

    + מפתח הקיצורים הביבליוגרפיים
    + מפתח השמות
    + מפתח השירים והפיוטים (לפי מחברים)

    פרופסור ישראל לוין מאוניברסיטת תל-אביב הוא מבכירי חוקרי שירת ימי הביניים בעולם.

    בין ספריו: שמואל הנגיד, חייו ושירתו (1963), אברהם אבן עזרא, חייו ושירתו (1963), על מות (1973), ילקוט אברהם אבן עזרא (1985), הסוד והיסוד (1986), מעיל תשבץ, א-ג (1995-1980), תנים וכינור (1998).

    הערות פתיחה ובהמשך:
    ב. "כתר-מלכות" – המבנה והצורה

    א. הערות פתיחה 
    התפתחותה של השירה העברית בספרד, מראשיתה במאה העשירית, הייתה מהירה ומפתיעה מאוד. בהשפעתה של השירה הערבית נוצרה בה שירת-חול גדולה, שכמותה לא נודעה עד אז בספרות העברית. היא סיגלה לעצמה את דרכיה של הפואטיקה הערבית, אימצה לעצמה את הסוגות ואת אופני עיצובן, כבשה את הצורות האמנותיות, לימדה את לשונה העתיקה להתנגן במשקלים הכמותיים ובחרוזים למיניהם וצמחה לקורפוס רב-רושם של יצירות שמעטים כמוהו בתולדות השירה העברית. מכל בחינה אפשרית היא אחד החידושים הנועזים והחשובים ביותר בהיסטוריה הארוכה של תרבות היהודים בתפוצותיהם.

    במקביל נוצרה גם שירת קודש שנועדה לעבודת בית-הכנסת. היא המשיכה מסורת ארוכה של פייטנות עברית שהחלה מאות שנים קודם לכן בארץ ישראל. אולם היא פיתחה גם אסכולה חדשה שחוללה שינויים עמוקים בשירת-הקודש העברית. בהישגיה הספרותיים היא הגיעה לשיאים מן הרמים ביותר בשירה העברית לדורותיה. במיטבה היא מרהיבה ביופיה, ברגישותה הלירית, בעמקות רעיונותיה ובכושרה לבטא את עולמו של הפרט ואת עולמה של האומה. אף שזיקתה הרוחנית חזקה במיוחד לתרבות העברית ומקורותיה הקדומים והמקודשים, לא נותרה אף היא חפה מן ההשפעה הערבית; אין זה מקרה שגדולי פייטניה של ספרד הם גם גדולי יוצריה של שירת-החול. ההשפעה הזאת בולטת בעיקר בתחום העיצוב האסתטי – בצורות השיר ומשקליו, בשימוש הרב ב"קישוטי-השיר" מן האסכולה הערבית, ברגישות הרבה לסגולות היופי של היצירה הספרותית ולפעמים גם באימוץ מוטיבים וציורים שאולים מתחומה המובהק של שירת-החול. אולם משלביה המוקדמים ביותר הייתה שירת-הקודש הספרדית – כמוה כשירת-החול – פתוחה לקלוט גם את השפעתם של זרמי הגות פילוסופיים והשקפות מדעיות שרווחו בתרבות האסלאם ועוררו ברב או במעט את סקרנותו של כל משכיל ושוחר דעת. אף זה אינו מקרה, שגדולי הפייטנים היו גם פילוסופים והוגי דעות חשובים.

    המפגש בין הפילוסופיה במשמעותה הרחבה ביותר ובין שירת-הקודש העברית הוא אחד מן הגילויים הבולטים ביותר בתהליך ההיסטורי רב המשמעות של מפגש היהדות בימי-הביניים עם "תרבות העולם" הכללית. ראשיתו אמנם חלה ביצירתו הפייטנית של רב סעדיה גאון עוד קודם להתחלותיה המהוססות של האסכולה הפייטנית הספרדית החדשה. אולם במלוא היקפו ובכל עוצמתו המפרָה הוא יתגלה רק בספרד במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה ביצירתו הפייטנית החדשנית של שלמה אבן גבירול ובגילוי המרהיב ביותר – ב"כתר-מלכות". כידוע היה רשב"ג גם פילוסוף נודע שחיבר את הספר הפילוסופי "מקור חיים", ולדעת חוקרים שונים הוא נחשב לגדול הפילוסופים היהודיים הניאו-אפלטוניים בימי-הביניים. לשיטה הפילוסופית רבת-הרזים הייתה השפעה מכרעת על עיקרי השקפת עולמו הרעיונית, על נטיות ליבו ורוחו ועל עיצוב אורחות חייו הלכה למעשה. אין לתמוה על כך שעקבותיה חזקים מאוד גם בשירתו.

    בדבריו המאלפים של משה אבן עזרא על רשב"ג הוא כותב בין השאר: '[הוא] הדריך את מדותיו וכבש את יצרו, וברח מן הארציות והכשיר נפשו לעליונות, אחרי שניקה אותה מחלאת התאוות, ורכשה את פרפראות החכמות הפילוסופיות ואת הלמודים המדוייקים שהטיל עליה. כמו שאמר הפילוסוף: החכמה היא צבע הנפש, ולא יוכר צבע הדבר עד ינוקה מחלאתו.' ובלשון ביקורתית הוא מוסיף 'שאפעלפי שהיה מן הפילוסופים לפי טבעו ולפי ידיעותיו, הרי היה לנפשו הכעסנית על שִׂכְלוֹ שלטון שלא הכריע ושטן שלא הכניע. נקל היה בעיניו לְבַזּוֹת את הגדולים והרבה את ביזויים והגדיש את גנותם.' הדברים האחרונים מרמזים על הקרע העמוק בין המשורר וסביבתו החברתית שעליו הרבָּה לשיר ברבים משירי-החול ה"אישיים" שלו. הרעיונות החדשים והמפתיעים בשיריו, ובייחוד אלה שחדרו לפיוטיו המקוריים והמעולים ביותר, עוררו ככל הנראה התנגדות בקרב חוגים שונים של הקהילה היהודית בסרגוסה והקפיצו עליו את זעמם של פרנסיה ותקיפיה.

    הוא רומז שהאשימוהו בהכנסת יסודות זרים, "יווניים" ברוחם, ליהדות, שגינו כתורת "אוֹב וְיִדְעוֹנִי" את מה שבעיניו נחשב כ"דַעַת אֱ?הִים". הוא התגונן מפני יריביו ברוגז ובתוקפנות בשורה של שירי פולמוס מופלאים ויחידים במינם. כל חייו נשאר נאמן לנדר נעוריו לדבוק ב"תבונה", ולא חדל להאמין ש"המדע" הוא 'בְּרֹאשׁ דַרְכֵי אֱ?הִים' ונאצל 'מִמְּאוֹר כֹּחוֹ'. עוצמתם העדיפה של רודפיו גברה עליו, אך ?א שברה את רוחו; הוא ?א ויתר על אמיתו אף שנאלץ לעזוב את עירו, באונס ו?א מרצון, כשהוא משלח בה את קללתו. בקָשֶה במשברי חייו הקצרים, המוכים בעוני ובחולי ובעוינות ה"חברה", הוא נוכח לדעת יותר מבכל עת אחרת שהוא בודד עד מאוד ושאין לו רֵעַ חוץ מרעיונו.

    לחקר היסודות הרעיוניים בשירת אבן גבירול נודעת חשיבות רבה לא רק להבנת עולמו הרוחני, א?א גם להכרת השפעתו העמוקה על הבאים אחריו ולהערכת תרומתו הגדולה בעיצוב עולמה הרוחני של השירה העברית בספרד בכלל. אך מן הראוי שהמחקר ייתן דעתו על הרעיונות הפילוסופיים והיסודות המדעיים בשירתו לא רק מבחינת התוכן אלא גם, ובהדגשת יתר, גם מצד אופן עיצובם האסתטי-אמנותי. "כתר-מלכות" הוא היצירה הראשונה – והחשובה ביותר – בפייטנות הספרדית שיש בה השקפת עולם מקיפה ושלֵמה. השפעתה על הפייטנות הספרדית הייתה עצומה, ועקבותיה ניכרים, ברב או במעט, ביצירת הגדולים והנודעים במשורריה-פייטניה של אנדלוסיה. חוקרים שונים פירשוה, פיענחו את סתריה, ומהם שביקשו לעמתה עם הספר הפילוסופי "מקור חיים", כדי לעמוד על המשותף ועל השונה שבהם.

    אולם אין היא שיר לימודי ולא "הרצאה" פילוסופית ומדעית שיטתית כתובה בחרוזים. רעיונותיה בתוואי הכללי שלהם אמנם נהירים, אך בפרטיהם הם לפעמים מעורפלים ומטושטשי דמות. לשונה הציורית והקונוטטיבית רחוקה לא אחת מן הצלילות הלוגית, ויש שרמזיה המצועפים המתפרשים לְפָנִים רבות חזקים מאמירותיה הבהירות והחד- משמעיות. מוֹתָרָהּ כיצירת-אמנות הוא בעוצמת הבעתה, בכושרה לבטא באמצעיה את האופן המיוחד שבו נֶהֱגוּ הרעיונות, ואת הריגשה הדתית הנסערת שמפעמת אותם – שכן "כתר-מלכות" הוא בראש ובראשונה יצירה דתית, "תפילה" שדוֹברה הוא אדם ונמענה הוא אֱ?הִים, והוא מבטא ברגישות רבה מִגוון עשיר של חוויות דתיות. י' גוטמן, חוקר הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, כותב בהרצאתו על אבן גבירול בצדק, שהמגמות והנטיות הדתיות שלו, שמצויות בספרו הפילוסופי במעומעם ובמרומז, מובעות בפירוש ב"כתר מלכות". 'הנטיות הדתיות' האלה נגלות במלוא עוזן בחלק השלישי של היצירה הפיוטית הגדולה, אך הן בולטות מאוד גם בשני חלקיה הראשונים שהם הגותיים בעיקרם. למעשה,כל מרכיביה התמזגו בה לאחדות אחת שמשקפת את עולמו הרוחני של יוצרה יותר מכל יצירה בודדת אחרת בשירתו. אפשר גם להוסיף שבכל השירה העברית בימי-הביניים אין עוד יצירה אחת בודדת שתשקף כמוה את הייחוד בעולמה הרוחני של יהדות ספרד.

    מן הבחינה הליטורגית קשה לקבוע את סוגו של 'הפיוט הדתי הנעלה והמפורסם ביותר' של רשב"ג. נוטים לסווגו כבקשה, אך בייחודו הוא רשות לעצמו; אף שמכל סוגי הפיוט הוא קרוב ביותר לבקשות הארוכות הלא-שקולות מן הסוג שחידש רב סעדיה גאון, הוא גם שונה מהן במידה ניכרת (כפי שיפורט להלן). אין לקבוע בוודאות אם הפייטן התכוון שישולב בתפילת הציבור, או אם הוֹעִידוֹ למתפלל היחיד שיאמר אותו לעת מצוא, או שמלכתחילה כלל לא נתן דעתו על הבעיה כיצד יֵצֵא מרשותו הפרטית לרשות הרבים ובאיזה אופן ימצא דרכו אל סדרי התפילה. בדיעבד נכלל במחזורי התפילה לימים נוראים של כמעט כל העדות והמנהגים, אם כי הוסיף להתקיים גם לעצמו מחוץ לכל מסגרת ליטורגית. במשך הדורות גבר והלך פרסומו ועד היום הוא מוערך על ידי רבים כחשוב וכמצוין בכל שירי-הקודש של האסכולה הפייטנית הספרדית שרשב"ג הוא אולי הגדול והמקורי ביותר בכל מחדשי פניה.

     

    ב. "כתר-מלכות" – המבנה והצורה

    השם 
    בראש היצירה מופיע שיר-פתיחה קצר, שווה חרוז ושקול במשקל התנועות:

    בִּתְפִלָּתִי יִסְכָּן גֶּבֶר / כִּי בָהּ יִלְמַד ישֶׁר וּזְכוּת,
    סִפַּרְתִּי בָהּ פִּלְאֵי אֵל חַי / בִּקְצָרָה אַךְ ?א בַאְרִיכוּת,
    שַׂמְתִּיהָ עַל רֹאשׁ מַהְלָלַי / וּקְרָאתִיהָ כֶּתֶר מַלְכוּת.

    את שיר-הפתיחה הציב הפייטן בראש יצירתו הגדולה לאחר שהשלים את חיבורה (כעדות פעלי העבר 'סִפַּרְתִּי' ו'שַׂמְתִּיהָ'). את היצירה עצמה הוא מגדיר כ"תפילה" – תפילתו שלו המכוונת גם לזולתו כדי שילמד בה 'יושר וזכות'. את השם "כתר-מלכות" העניק לה מדעתו, כשם שטרח להדגיש בסיום הפתיחה השקולה. הדבר ראוי לציון מיוחד, שכן בתקופת ספרד עדיין ?א נהגו לקרוא לשירים בשמות "פרטיים", ורק במקרים נדירים העניקו המשוררים שמות מיוחדים ליצירות פיוטיות שנחשבו מאוד בעיניהם. רשב"ג אכן החשיב מאוד את "כתר-מלכות", אף זאת כעדות עצמו בשיר-הפתיחה. אך קשה להניח שהעניק את השם הטעון ליצירתו הגדולה רק כדי ל"הכתירה" כראש מַהלליו. למשמעות העמוקה של מעשהו אפשר אולי להגיע בהתחקות אחר מקורותיו המשוערים של השם.

    במשמעות הליטראלית מצוי הצירוף "כתר-מלכות" במקרא (אסתר,א',י"א;ב',י"ז;ו',ח'); חשובה מכך המשמעות שניתנה לכתר בגלגולו המיסטי בספרות הסוד והמסתורין הקדומה, שהשפיעה כידוע השפעה עמוקה על רבים משירי הקודש של אבן גבירול. כבר בתלמוד (חגיגה י"ג, ע"ב) מסופר על סנדלפון המלאך 'הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו.' ב"פרקי דרבי אליעזר", בתיאור המרכבה מרובעת הפנים עם ארבע כיתות המלאכים השרים הלל וקדושה לבוראם, נאמר ש'שכינתו של הקב"ה באמצע והוא יושב על כסא רם ונישא[…]מראית כבודו כעין החשמל […] ועטרה נתונה על ראשו וכתר שם המפורש על מצחו'.

    דימוי המלכות של אלוהים מועצם בספרות ה"היכלות" בדרכים רבות ושונות, כגון במקצב הסוער של ההמנונות המושרים לו, ברצפים ארוכים של תבניות לשון הנשלטות על ידי מילת המפתח "מלך", ובעיקר בתיאורים החזוניים המיסטיים של "היורדים במרכבה". לב ליבו של דימוי המלכות, סמלו המרוכז ביותר, הוא הכתר – 'כתר נורא שעל ראשו של מלך רם ונישא' ששבעים שמות כתובים בו 'בעט שלהבת'. אלוהים, המלך הרם והנישא, מכונה "אדון הכתרים". לפעמים נוצר הרושם שבדמיון הקודח של המיסטיקנים נכפל הכתר 'אלף אלפים וריבי רבבות' מונים כדי להינתן בראש כל "מרכיבי" המרכבה – מחנות המלאכים, הכרובים, חיות הקודש, האופנים ואפילו כיסא הכבוד.

    בשפע הפריטים במראות מוכי התזזית וסעורי ההמנונים מצטייר רגע ה"הכתרה", שבו ממליכים את המלך הקדוש והמוני מעלה פוצחים בשיר ומקדישים את שמו בקדושה המשולשת, כשיאה ועיקרה של חוויית המסתורין ושל החזון האקסטאטי. בהקשר אחר הבעתי את ההשערה 'שהרגע הזה, כשירה המלווה אותו, הוא הווה מתמיד שאינו חולף אל העבר ואינו צפוי לחדול; ובכל עת, תמיד, כשמסע רוחו של היורד במרכבה מגיע למחוזות חזיונותיו, הוא רואה את המראה הזה ושומע את קול ההמון הזה.'

    גם את הצירוף"כתר-מלכות" כצורתו, אבל במשמעותו המיסטית הסמלית, יכול היה רשב"ג למצוא בכמה מקומות בספרות המיסטית הקדומה. כך, למשל, נאמר שרק לאבי הנביאים, משה, גילה אלוהים את 'כל השמות המפורשות, בין שמות שחקוקין על כתר מלכות שבראשו ובין שמות שחקוקין על כסא הכבוד' וגו'. עניין מיוחד יש בדברים ש"פרקי דרבי אליעזר" שם בפי נוח בפנייתו לאלוהים: 'ויכתירו לך כל הצדיקים כתר מלכות'. ?א רק המלאכים בעולמות העליונים, אלא גם צדיקים בבני אדם בעולמות השפל מכתירים את המלך הקדוש – ואין הכתרתם אלא שירי הלל שהם שרים לו. הרעיון ששירת המלאכים ותפילת ישראל משתלבות זו בזו קדום מאוד ומושרש עמוק בדת ובמסורת היהודיות. ביטויו המרוכז ביותר בתפילת הציבור הוא באמירת ה"קדושה", שמקורותיה הם בתורות של המיסטיקנים הקדומים, ונושאה העיקרי הוא ב"מעשה מרכבה"; אחד מנוסחיה של קדושת מוסף לשבת וחג פותח כידוע במילים: 'כתר יתנו לך ה' אלהינו מלאכים המוני מעלה, עם עמך ישראל קבוצי מטה'. אפשר עכשיו לשער שאבן גבירול, בהעניקו את השם "כתר-מלכות" ליצירתו, ביקש לרמוז שאף היא בעיקרה המנון, שיר הלל, שנועד להשתלב בדרכים פלאיות בהמנונות ההכתרה של בורא עולם. שכן קשה להניח שהוא לא חש במלוא המשמעות של השם הטעון, הזוכר את מקורותיו המיסטיים וכוחו רב לעורר בדרך אסוציאטיבית את סערת לשונם ואת המראות החזוניים של היכלותיהם הלוהבים. אם אמנם כך הדבר, לא מן הנמנע שבבחרו בשם "כתר-מלכות" ביקש רשב"ג לקשור את יצירתו הפיוטית הגדולה – ביודעין ובכוונת מכוון – לספרות המיסטית הקדומה, במיוחד לספרות ה"היכלות".

    פרוזה מחורזת או שירה לא שקולה 
    היצירה "כתר-מלכות" כתובה בלשון מחורזת שאינה שקולה, שנהוג לכנותה "פרוזה מחורזת". היא מאורגנת מקבוצות קבוצות של מעין-טורים, קבוצה קבוצה והחרוז המיוחד לה. אורכם, מבנם התחבירי ומספרם של ה"טורים" בקבוצה אינו קבוע, ואין הם מצטרפים לתבניות סטרופיות סדורות. יצירה ספרותית בפרוזה מחורזת, בהיקף רחב-מידות כשל "כתר-מלכות", הייתה חידוש גדול בפייטנות הספרדית, שאין להסבירו רק בהקשר של שירת-הקודש העברית ומסורתה הארוכה. שירמן אמנם מציין ש 'שיטת כתיבה זו של פרוזה מחורזת ידועה לנו בפיוטים מסוימים', כמו למשל בסילוקי הקדושתאות הקדומות, אך קשה לקבל את ההשערה שאותם פיוטים, השונים כמעט בכל היבט ספרותי מן ההמנון הגבירולי, אכן שימשו דגם חיקוי לחריזתו. פליישר, לעומתו, ממעיט מאוד בערך החדשני של סגנון הפרוזה המחורזת וממילא גם בחשיבות הצורך להתחקות על מקורותיו; לדעתו, 'ההיקש אל הסילוקים אינו נחוץ', כי "כתר-מלכות" הוא מסוג הבקשה המחקה את 'הפרוזה הנשגבה הבלתי מחורזת' של שתי הבקשות הנודעות של רב סעדיה גאון, ואילו 'העובדה שאבן גבירול חרז את החיבור בחרוז אקראי ועשה אותו מעין פרוזה נשגבת ומחורזת אין לה משמעות'.

    אך דומה שסביר יותר להניח, שדווקא כשמנסים להשוות את לשון הבקשות הבבליות ללשונה של היצירה הספרדית המונומנטלית, בולט הסגנון המחורז בחדשנותו ובמקוריותו, ונודעת לו משמעות רבה שאת פִּשרה יש לחפש בהקשר הרחב של תרבות התקופה. החרוז אינו "קישוט רטורי" רדוד ב"כתר-מלכות", וביחד עם גורמים פואטיים חדשנים אחרים (שיובהרו בהמשך במקומותיהם המתאימים) הוא מהווה אמצעי חשוב בעיצוב איכותה האסתטית-ספרותית של היצירה.

    האם מצא רשב"ג דגם חיקוי או תקדים לסגנון הפרוזה המחורזת בשירת-החול העברית של זמנו? סוג זה של כתיבה נהג, כידוע, בעיקר במקאמות העבריות ובקצת איגרות מליציות שנכתבו בידי כמה מן המשוררים העבריים הגדולים. אולם עד כמה שידוע לנו נכתבה המקאמה העברית הראשונה, וכמוה איגרות מליציות שקדמו לה, רק קרוב לאמצע המאה השתים-עשרה, זמן רב אחרי רשב"ג. קרוב אפוא לוודאי שהפייטן העברי הושפע מן הפרוזה המחורזת הערבית.

    בַּדִיע אלזַּמַאן אלהַמדַ'אני, אבי המקאמה הערבית – הסוג הספרותי שבו הגיעה הפרוזה הערבית המחורזת למרום שכלולה והישגיה – אמנם חי ויצר כשני דורות לפני שרשב"ג נולד, אך גם אם הגיעו בעוד מועד כתבי-היד עם יצירתו המהפכנית לאנדלוסיה, ספק רב אם נודעו לבעל "כתר-מלכות". חשוב עם זאת לציין שהפרוזה הערבית המחורזת עתיקה הרבה מהמקאמה. היא נודעה בכינויה כ"סַגְ'ע" וקדמה לאסלאם, ולדעת חוקרים היא הייתה השלב הקדום ביותר של שפת המשוררים הבדואים בַּעֲרָב עוד לפני ששירתם הועלתה על הכתב או נשקלה בשיטה מֶטְרִית מדויקת. עוד מציינים החוקרים שבתקופות הקדומות התאפיין הסַגְ'ע בלשון אבוקטיבית, קצבית, קצרה ואינטנסיבית, בעלת מקצב ומצלול רבי רושם, זמן רב לפני שהיה למפגן של וירטואוזיות סגנונית שנועדה להרהיב את שומעי המקאמות או את קוראיהן בזיקוקי די-נור לשוניים מעוררי השתאות. השימוש בסַגְ'ע בקוראן העלה מאוד את יוקרתו בקרב המאמינים והעניק לו מעין הילה של קדושה. ניקולסון, בדיונו על מקורות השירה בתקופת הגַ'אהִילִיַה, כותב על סגנון ה סַגְ'ע את הדברים הבאים:

    אפשר להניח בוודאות שהצורה הקדומה ביותר של דיבור שירי בַּעֲרָב הייתה חריזה בלי משקל (סַגְ'ע), או כפי שעלינו לומר – "פרוזה מחורזת", אף על פי שהעובדה שיריביו של מוחמד כינוהו משורר מפני שהשתמש בה בקוראן מלמדת על האופן שבו ראו אותה גם אחרי ההמצאה והפיתוח של המשקלים. מאוחר יותר […] נעשה הסַגְ'ע קישוט רטורי בלבד […] אך במקורו הייתה לו משמעות עמוקה יותר, כמעט דתית, כצורה המיוחדת שסיגלו לעצמם משוררים ומגידי עתידות ודומיהם […]

    ובהקשר אחר, במבוא לדיונו במקאמה, הוא מוסיף:

    פרוזה מחורזת (סַגְ'ע) שמרה לאורך זמן את האסוציאציות הדתיות שנקשרו בה בזמן שלפני האסלאם ואשר נתקדשו, לכל המוסלמים, על ידי השימוש בה בקוראן. בערך באמצע המאה התשיעית היא החלה להופיע בדרשות לציבור (חֻ'טַבּ, ביחיד חֻ'טְבַּה) של החלִיפִים והמושלים-מטעמם, והיא פותחה עוד יותר על ידי דרשנים מקצועיים [במאה העשירית].

    מן הבחינה הפורמאלית נמצא הסַגְ'ע בין השירה במשמעותה הקלאסית, שהיא גם שקולה וגם מחורזת, לבין הפרוזה כפשוטה שאינה שקולה ואף לא מחורזת. אך בסגולותיו הפיוטיות המובהקות היה הסַגְ'ע דומה יותר לשירה מאשר לפרוזה, על כן נאה לו יותר – גם לפי ההשקפה שרווחה בימי- הביניים – להיקרא "שירה לא-שקולה". משכילי ספרד המוסלמית – והיהודים בכללם – יכלו להתוודע אליו בין השאר גם באנתולוגיה האנציקלופדית "אלעִקְד אלפַרִיד" שחוברה בקורדובה בידי אִבְּן עַבְּד רַבִּהִ אלאַנְדַלוּסִי (940-860 לסה"נ). יצירת האַדַבּ הגדולה והחשובה הזאת השפיעה, כמוכח, על שירת-החול העברית בספרד משלביה המוקדמים, ואין זה סביר ש?א נודעה גם לאבן גבירול. כך או אחרת, שליטתו בשפה הערבית ובקיאותו בספרותה ובשירתה זימנו לו אפשרויות רבות להכיר טקסטים מחורזים ובלתי שקולים עם איכויות שיריות בולטות. הוא ?א יכול היה להתעלם מן הברק האורנמנטאלי של סגנון הסַגְ'ע, משפע "קישוטי השיר" שעיטרוהו ברוח הפואטיקה הערבית הרווחת, גם מקסם "האסוציאציות הדתיות" הקדומות שקשרוהו גם לקוראן.

    ברגישותו הרבה בוודאי הבחין ביתרון הזרימה הריתמית של לשונו כשהיא משוחררת מחובת המשקל המדויק. מסיבות שאפשר רק לשערן הוא ראה בסַגְ'ע את הצורה הלשונית המתאימה ביותר לכתיבת "כתר-מלכות". אולי משום שהמבנה המתוכנן של היצירה ובעיקר רוחב היריעה של היקפה הצפוי קשים היו לעיצוב בצורת קַצִידַה ארוכה מאוד, שבתיה קשורים בחרוז-המבריח הקבוע ושקולים כולם במשקל אחד. ואולי – משום ששיטת הכתיבה שבחר בה יכלה בגמישותה להיענות לצרכים המשתנים של היצירה המורכבת, להתאים עצמה במקצביה ובצליליה להלכי רוחה המתחלפים והמגוונים, חופשית מן המונוטוניות של השירה הקלאסית שוות-החרוז-והמשקל שרושמה גבר ככל שהשיר התארך ומספר בתיו התרבה. בדיעבד אפשר לקבוע ש"כתר-מלכות" היא היצירה העברית החשובה הראשונה שנכתבה בספרד בסגנון הסַגְ'ע, כמאה שנים לפני המקאמה העברית הראשונה – ולא בתחום שירת-החול, אלא דווקא בתחום שירת-הקודש.

    ריבוי ואחדות במבנה של "כתר-מלכות" 
    "כתר-מלכות" היא יצירה רחבת היקף שכל חלקיה מאורגנים בה לתבנית אחידה ושלמה. יש בה שלשה "פרקים" או חלקים, חלק חלק ונושאו המיוחד. כל חלק נחלק למספר מסוים של פיסקאות. לכל פיסקה נושא משני משלה; מספר מחרוזותיה אינו קבוע, וכפי שכבר צוין לעיל גם מספר הטורים במחרוזת, אורכם ומבנם התחבירי, אף הוא אינו קבוע – וכך יכול היה הפייטן להגמיש את הריתמוס החי של לשונו ולגוון את מצלול קולותיה בהיענות לצרכיה הפנימיים של יצירתו. קווי התיחום בין החלקים השונים ברורים מאוד ?א רק מן הבחינה הנושאית אלא גם מן הבחינה הצורנית; בכל חלק מתחילות הפיסקאות בפתיחה קבועה שאופיינית רק לו, וכמעט תמיד הן מסתיימות בשיבוץ מקראי. חשוב אפוא להדגיש שהחלוקה לפרקים היא מקורית, פרי של תכנון שהקפיד לתת בה סימנים "חיצוניים" בולטים, ואין היא חלוקה שבדיעבד, "תגלית" של התבוננות חוקרים מאוחרים או מעשה ידיהם של מהדירים שונים. לחלקים עצמם אין מעמד עצמאי; כל חלק מקבל את משמעותו המלאה רק בהקשר לתבנית הקוהרנטית של היצירה כולה, במקומו המסוים וביחסי הגומלין שלו עם כל החלקים האחרים. בארגון המושלם של המרכיבים הרבים ב"כתר-מלכות" העמיד אבן גבירול מבנה אמנותי ארכיטקטוני מרהיב ביופיו שמעטים כמוהו בתולדות שירת-הקודש העברית לדורותיה.

    הפיסקה הראשונה (א'), מייד לאחר השיר הקצר השקול והמחורז שהגדיר את היצירה כ"תפילה", הצהיר על תוכנה העיקרי וקבע את שמה, היא מעין מבוא כללי לכל הבא אחריה. היא בְּדֵלָה לעצמה לא רק באופי האקלקטי של נושאיה, אלא גם בסימני הצורה החיצוניים שלה. בראשה, בהשפעת מסורת פייטנית ארוכה, הציב הפייטן פסוק מקראי שירמוז לא רק לעיקר תוכנה של היצירה כולה, אלא גם לאופייה ההמנוני המובהק. הוא שאול מתהלים (קל"ט, י"ד) ונבחר בקפידה: 'נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד'. סיומו של הפסוק קובע את החרוז של המחרוזת הראשונה, שכמעט כולה מורכבת מפסוקי מקרא (דברי הימים א, כ"ט, י"א-י"ב; תהלים,ק"ב,כ"ז): 'לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד,/ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנָשֵּׂא לְכֹל לְרֹאש וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד,/ לְךָ בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה יָעִידוּ כִּי הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַּעֲמֹד.' האנאפורה "לְךָ", שרווחה בשירת-החול העברית והערבית בעיקר בשירי שבח שפיארו בלשון סופרלטיבים את מהולליהם, תפתח מכאן והלאה את כל שאר מחרוזות הפיסקה, עד האחרונות שבהן: 'לְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל:/ הָרִאשׁוֹן לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁני לִגְמוּל. לְךָ הַגְּמוּל אֲשֶר גָּנַזְתָּ לַצַּדִיקִים וַתַּעֲלִימֵהוּ/ וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ.' אחר כך שוב ?א יופיע נוסח "לך" בשום מקום לאורך כל הפיוט ההמנוני הגדול.

    מבחינת התוכן, הפיסקה היא אוסף של מוטיבים ורעיונות שונים, קצתם בהירים וקצתם אפופי סוד, ודומה שנאספו בה במין מהומה חסרת מנוח ללא סדר הגיוני כלשהו, כאילו מיהר הפייטן לרושמם בערבוביה, בהתפרצות ראשונית של רגשות ומחשבות בטרם ייכנעו למשמעת הצורה המאורגנת. הם עתידים להופיע שוב, להתבהר ולהשתלב זה בזה בהמשך, כל אחד במקומו המתאים ובהקשר הראוי לו. רמזים לרעיונות פילוסופיים דרים כאן בכפיפה אחת עם מוטיבים מיסטיים מובהקים, משפטים רציונאליים סמוכים לאמירות חידתיות, הגלוי והנסתר כרוכים זה בזה ללא הפרד. לשונות של סוד, העלמה, חביון או הצפנה פזורים בכל חלקיה של הפיסקה שכאילו מבקשת לתאר באחת וללא שיור את הבורא, את שגבו, את גילויו בבריאתו ודרכו בהנהגת העולם – ועם זאת להדגיש שאין בכוח אנוש להבינם.

    על רקע פיסקת המבוא בולטים מאוד האיפוק והאיזון בשמונה פיסקאות הראשון שבין שלושת חלקיה הגדולים של היצירה. הן קצרות ברובן ומרוכזות, ומספר המחרוזות בהן נע בדרך כלל בין שלוש לשש. בכולן – חוץ מפיסקה ט' (מסיבות שתובהרנה להלן) – המחרוזות מזעריות ובכל אחת מהן יש כמעט תמיד רק שני "טורים", כשני אגפים של יחידה אחת. נושאו של החלק הראשון הוא אֱ?הִים ותאריו: אחדותו (ב'), מציאותו (ג'), חייו וקדמותו (ד'), גדולתו (ה'), גבורתו (ו'), היותו אור (ז'), אלוהותו, שאין הפרש בינה ובין התארים כולם (ח'), וחכמתו (ט'), שממנה אָצַל "חֵפֶץ מְזֻמָּן" לברוא יש מֵאָיִן. לא רק כל פיסקאות החלק הזה, אלא גם כל מחרוזותיהן – חוץ מקטע המעבר לחלק השני בסוף פיסקה ט' – מתחילות באנאפורה "אַתָּה", ולאחריה בא בכל פיסקה אחד מן התארים, הדימויים או הכינויים לאלוהים. משפטי החיווי הקצרים בלשון נוכח בנוסח: אתה אחד, אתה נמצא, אתה חי וכו', שחוזרים על עצמם כמה וכמה פעמים, כמו בדחף שאין לעמוד בפניו, מחזקים מאוד את האופי ההמנוני הקולני של כל פיסקאות החלק הראשון. אולם מייד לאחר שהם מושמעים הם כאילו נבהלים מעצמם ונסוגים ברתיעה מעצם הניסיון לגדור בתואר יחסי את האחד המוחלט, בחרדה שמא ריבוי התארים ירסק את מושג האחדות. נוצר רושם מצטבר של ניסיון כושל – מפליא ככל שיהיה עיצובו הפואטי – לבטא בלשון את שאינו ניתן לביטוי, לתאר את ששום תואר לא יכילנו, לדמות את שאין לו דימוי ואי אפשר להמשילו.

    אם אין לשון אדם יכולה להלל את אלוהים בגלל מוגבלותה ויחסיותה, אפשר שהמסקנה המתחייבת היא לידום ולא לומר דבר. אולם בכוח הדחף הדתי העז שלא לחדול מלשבחו ולפארו תשיר עכשיו הלשון המנון למעשיו בבריאתו שבהם הוא מתגלה. החלק השני של "כתר-מלכות", שמכיל למעלה ממחצית פיסקאותיה של היצירה כולה (י'-ל"ב), אכן מוקדש לבריאה, ובו תיאור העולמות השונים, האדם, נשמתו ומקומם ביקום וזיקתם לבורא. כל הפיסקאות מתחילות – ככל הנראה לפי דגם חיקוי מקראי – בשאלת הפלאה רטורית בלשון נוכח שמילתה הראשונה היא "מי". בזה אחר זה הן שרות על כדור הארץ, על שבעה כוכבי-הלכת בגלגליהם, על הגלגל השמיני של כוכבי-השבת ושנים-עשר המזלות, ועל הגלגל התשיעי "המניע", האחרון בעולם הטבע הגשמי (י'-כ"ג). את המספר "המקודש" משלים הגלגל העשירי, גלגל הַשֵּׂכֶל שֶׁמֵּעֵבֶר לטבע הגשמי (כ"ד). פיסקאות מיוחדות שמוקדשות למלאכים (כ"ה), לכיסא הכבוד (כ"ו), ל"נווה הנשמות הטהורות" (כ"ז), ל"חדרים ואוצרות", לגמול ולעונש (כ"ח), לנשמת האדם (כ"ט-ל') ולגופו (ל"א-ל"ב) משלימות את החלק השני ומכשירות את המעבר לחלק השלישי והאחרון של היצירה.

    מדוע סידר הפייטן את פיסקאות החלק השני ברצף הנתון? מדוע חל בפיסקה ט', המקשרת בינו ובין החלק הראשון, מעבר חד מהחפץ המזומן שאלוהים אצל מחכמתו אל כדור הארץ? מדוע מגשרת פיסקת הקישור בלשון קצרה, חידתית ונסערת בין השלב העליון ביותר של שלשלת האצילות והשלב האחרון, ה"נמוך" ביותר, בקצה הרחוק ביותר שלה – תוך אִזכּוּר ברמז ובהכללה של "אוהל הגלגלים" שבין השניים? לכאורה ראוי היה מן הבחינה ההגיונית שהמעבר מן החפץ המזומן יתחולל בהתדרגות רציפה יורדת אל השכל הכללי, הנפש הכללית, הטבע, וממנו לגלגלי הקוסמוס האסטראלי, הָחֵל בגלגל התשיעי המניע וסיים בכדור הארץ. תיאור העולמות צפוי להתבצע מן ההיקף הנושק לנצחי ולאין-סוף אל המרכז הנקודתי.

    אולם הפייטן בחר לפרוש את תיאורו, תוך ציון המספרים המתעצמים של גודל הכוכבים והזמנים "האסטרונומיים" של סיבובי הגלגלים, דווקא בהתדרגות עולה, מן המרכז הנקודתי להיקף, מהעולם התת-ירחי הדל והכלה עד "גבולו" של החפץ המזומן. ככל הנראה זו הייתה בחירה מדעת ובכוונת מכוון. מבחינת המבנה של היצירה הוא שבר לשם כך את הרציפות ה"טבעית" בין שני חלקיה הראשונים של יצירתו וחולל מעין צניחה תלולה אל קו ההתחלה החדש שבחר לתיאוריו. סדר "יורד", עם מספרים קְטֵנִים והולכים, היה יוצר רושם דינאמי של תהליך מִזעוּר וצמצום של העולמות, וגורם לתחושה של התכנסות, הפנמה ומעין הצטמקות גם בחוויית הדובר – ומזה הפייטן ביקש ככל הנראה להימנע. סדר "עולה", עם מספריו הַגְּדֵלִים והולכים, יוצר את הרושם של נסיקה אקסטאטית מעולם השפל לחביון הבורא בסולם עולמותיו הנבראים, וגורם לתחושה של "התפשטות" ועילוי מתמשך גם בחוויית הדובר – ואת אלה ביקש ככל הנראה לבטא ולהדגיש, אף לעוררם בקורא או במתפלל.

    בפיסקאות המעבר השרות על הנשמה והגוף חלה שוב מעין "צניחה" חדה – ממרומי העולמות האלוהיים הנעלים בחזרה אל כדור הארץ. כאן, ממעמקי עולם השפל, מאפלת חומריותו הגסה, מקסם כוחו המדיח ומשפעת פגעיו האלימים ישפוך האדם את ליבו בתפילה ובווידוי שלהם הקדיש הפייטן את כל החלק השלישי של יצירתו (ל"ג-מ'). שני החלקים הראשונים כמו לימדו את המתפלל לדעת בפני מי הוא עומד ועוררו בו את התחושה שבית תפילתו הוא מלוא עולם, קמרונו – הרקיעים, וממדיו עד סף הנעלם יגיעו. עמידתו הדלה בעומקו של ה"היכל" הכביר הזה כמו ממחישה בדימוי חזותי רב עוצמה את ה"מעמקים" שמהם הוא קורא לאלוהים.

    כל הפיסקאות של החלק השלישי, שהוא החלק הלירי של "כתר-מלכות", פותחות בפנייה לבורא בלשון 'אֱלוֹהַי'. בקודמותיהן היו מעייניו של הדובר נתונים רק לאלוהים, וכמי שחש עצמו בָּדֵל ומרוחק מאוד ממנו פנה אליו רק בלשון נוכח: במלת היחס "לְךָ" בפיסקת הפתיחה, בכינוי הגוף 'אתה' בחלק הראשון ובשאלת ההפלאה על 'גבורותיך', 'גדולתך', 'תהילתך' וכד' – תמיד ביחסת הקניין "שלך" – בכל פיסקאות החלק השני. את עצמו לא הזכיר ועל עצמו לא שר. בחלק השלישי כאילו נגלה "האני" לראשונה, ועולמו הפנימי נחשף לעומקו; לראשונה מופיעה כאן הפנייה לאלוהים ביחסת הקניין "שלי", שכמו מקרבת בין הרחוקים ומבטלת את בְּדֵלוּתָם זה מזה; ולראשונה שר הדובר על עצמו בגוף ראשון בלשון מדבר-בעדו.

    הקורא בחלק הזה יבחין בנקל כיצד חלה בו מטאמורפוזה עמוקה בדימוי האלוהות. אם בחלק הראשון גבר הדימוי של אל נשגב ונעלם שאין לבינה וללשון תפיסה בו; ואם בחלק השני היה דימויו של בורא כול-יכול, רב עוצמה ויפעה, שמתגלה בעולמותיו הנבראים ובסדרי חוקיהם; בחלק השלישי דימויו הוא של אל אישי המצוי בכל עת לקוראיו, שאפשר לזעוק אליו – והוא ישמע, להתוודות לפניו על חטאים – והוא יסלח, לשווע אליו ממעמקים – והוא ישפיע חסדיו, כי אל שומע תפילה הוא. לאורך כל התפילה יש סימנים בולטים לתפילת-פרט, ואופייה כווידוי היחיד ושוועתו ממעמקים נשמר כמעט עד טורה האחרון. רק בטורים מעטים בסוף פיסקה ל"ט, בקטע נוסחאי קצר במקום בלתי צפוי ובזיקה רופפת מאוד לקונטקסט, מופיע בה היסוד הלאומי בגלוי. בעיקרה, ואפשר לומר: במלוא אורכה, כתובה היצירה ברוח אוניברסלית מובהקת.

    לשונה העברית – על לחניה המיוחדים ועל מקורותיה העתיקים שמהם יָנקה ואת זכרם "אגרה" ברבדיה הקונוטטיביים – אמנם קובעת ללא ערעור את אופייה הלאומי במשמעות הרוחנית העמוקה ביותר; אך מן הבחינה הרעיונית ומבחינת ביטוי החוויה הדתית על שפע ריגושיה הדתיים העשירים להפתיע, אין בה הדגשה על עקרון-אמונה כלשהו שמיוחד רק ליהדות, גם לא רמז לאירוע מסוים בהיסטוריה הלאומית היהודית. הרעיונות הפילוסופיים בשני חלקיה הראשונים וההשקפות המדעיות שבהם, שרווחו בימי-הביניים בעולם המוסלמי וחצו גבולות של עמים ודתות, מקרינים את השפעתם על כל חלקי היצירה כשלמות ומחזקים את אופייה האוניברסלי.

    ביקורות ועוד

    ביקורות תתוספנה בקרוב.

    כתר מלכות לרבי שלמה אבן גבירול
    מאת: ישראל לוין

    עורך: שמעון ריקלין
    מהדורה ראשונה: נובמבר 2005
    מספר עמודים: 331
    כריכה: רכה
    עיצוב העטיפה: יעל בר דיין
    דאנא קוד: 396-306

    The Crown of Kingship
    (“Keter Malchuth”) of shlomo Ibn Gabirol
    Israel Levin
    ISBN: 965-7241-17-0

    עטיפת הספר

    כתר מלכות

    79.00 70.00

    כתר מלכות אינו רק פילוסופיה בטורי שירה. זוהי בראש ובראשונה תפילה שדוברה הוא אדם ונמענה האל, שירה המבטאת בצורה מרגשת רעיונות עמוקים ותחושות עזות. השיר הזה, שמצא את דרכו אל סידורי התפילה של הימים הנוראים , זוכה כאן לראשונה למהדורה ביקורתית, לפירוש מאיר עיניים ולמחקר מקיף מאת אחד מחשובי חוקרי רשב"ג בעולם.

    לעמוד הספר
    X

    כתר מלכות

    המחברים

    פרופסור ישראל לוין מאוניברסיטת תל-אביב הוא מבכירי חוקרי שירת ימי הביניים בעולם.

    בין ספריו: שמואל הנגיד, חייו ושירתו (1963), אברהם אבן עזרא, חייו ושירתו (1963), על מות (1973), ילקוט אברהם אבן עזרא (1985), הסוד והיסוד (1986), מעיל תשבץ, א-ג (1995-1980), תנים וכינור (1998).

    לעמוד הספר
    X

    כתר מלכות

    מתוך הספר

    הערות פתיחה ובהמשך:
    ב. "כתר-מלכות" – המבנה והצורה

    א. הערות פתיחה 
    התפתחותה של השירה העברית בספרד, מראשיתה במאה העשירית, הייתה מהירה ומפתיעה מאוד. בהשפעתה של השירה הערבית נוצרה בה שירת-חול גדולה, שכמותה לא נודעה עד אז בספרות העברית. היא סיגלה לעצמה את דרכיה של הפואטיקה הערבית, אימצה לעצמה את הסוגות ואת אופני עיצובן, כבשה את הצורות האמנותיות, לימדה את לשונה העתיקה להתנגן במשקלים הכמותיים ובחרוזים למיניהם וצמחה לקורפוס רב-רושם של יצירות שמעטים כמוהו בתולדות השירה העברית. מכל בחינה אפשרית היא אחד החידושים הנועזים והחשובים ביותר בהיסטוריה הארוכה של תרבות היהודים בתפוצותיהם.

    במקביל נוצרה גם שירת קודש שנועדה לעבודת בית-הכנסת. היא המשיכה מסורת ארוכה של פייטנות עברית שהחלה מאות שנים קודם לכן בארץ ישראל. אולם היא פיתחה גם אסכולה חדשה שחוללה שינויים עמוקים בשירת-הקודש העברית. בהישגיה הספרותיים היא הגיעה לשיאים מן הרמים ביותר בשירה העברית לדורותיה. במיטבה היא מרהיבה ביופיה, ברגישותה הלירית, בעמקות רעיונותיה ובכושרה לבטא את עולמו של הפרט ואת עולמה של האומה. אף שזיקתה הרוחנית חזקה במיוחד לתרבות העברית ומקורותיה הקדומים והמקודשים, לא נותרה אף היא חפה מן ההשפעה הערבית; אין זה מקרה שגדולי פייטניה של ספרד הם גם גדולי יוצריה של שירת-החול. ההשפעה הזאת בולטת בעיקר בתחום העיצוב האסתטי – בצורות השיר ומשקליו, בשימוש הרב ב"קישוטי-השיר" מן האסכולה הערבית, ברגישות הרבה לסגולות היופי של היצירה הספרותית ולפעמים גם באימוץ מוטיבים וציורים שאולים מתחומה המובהק של שירת-החול. אולם משלביה המוקדמים ביותר הייתה שירת-הקודש הספרדית – כמוה כשירת-החול – פתוחה לקלוט גם את השפעתם של זרמי הגות פילוסופיים והשקפות מדעיות שרווחו בתרבות האסלאם ועוררו ברב או במעט את סקרנותו של כל משכיל ושוחר דעת. אף זה אינו מקרה, שגדולי הפייטנים היו גם פילוסופים והוגי דעות חשובים.

    המפגש בין הפילוסופיה במשמעותה הרחבה ביותר ובין שירת-הקודש העברית הוא אחד מן הגילויים הבולטים ביותר בתהליך ההיסטורי רב המשמעות של מפגש היהדות בימי-הביניים עם "תרבות העולם" הכללית. ראשיתו אמנם חלה ביצירתו הפייטנית של רב סעדיה גאון עוד קודם להתחלותיה המהוססות של האסכולה הפייטנית הספרדית החדשה. אולם במלוא היקפו ובכל עוצמתו המפרָה הוא יתגלה רק בספרד במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה ביצירתו הפייטנית החדשנית של שלמה אבן גבירול ובגילוי המרהיב ביותר – ב"כתר-מלכות". כידוע היה רשב"ג גם פילוסוף נודע שחיבר את הספר הפילוסופי "מקור חיים", ולדעת חוקרים שונים הוא נחשב לגדול הפילוסופים היהודיים הניאו-אפלטוניים בימי-הביניים. לשיטה הפילוסופית רבת-הרזים הייתה השפעה מכרעת על עיקרי השקפת עולמו הרעיונית, על נטיות ליבו ורוחו ועל עיצוב אורחות חייו הלכה למעשה. אין לתמוה על כך שעקבותיה חזקים מאוד גם בשירתו.

    בדבריו המאלפים של משה אבן עזרא על רשב"ג הוא כותב בין השאר: '[הוא] הדריך את מדותיו וכבש את יצרו, וברח מן הארציות והכשיר נפשו לעליונות, אחרי שניקה אותה מחלאת התאוות, ורכשה את פרפראות החכמות הפילוסופיות ואת הלמודים המדוייקים שהטיל עליה. כמו שאמר הפילוסוף: החכמה היא צבע הנפש, ולא יוכר צבע הדבר עד ינוקה מחלאתו.' ובלשון ביקורתית הוא מוסיף 'שאפעלפי שהיה מן הפילוסופים לפי טבעו ולפי ידיעותיו, הרי היה לנפשו הכעסנית על שִׂכְלוֹ שלטון שלא הכריע ושטן שלא הכניע. נקל היה בעיניו לְבַזּוֹת את הגדולים והרבה את ביזויים והגדיש את גנותם.' הדברים האחרונים מרמזים על הקרע העמוק בין המשורר וסביבתו החברתית שעליו הרבָּה לשיר ברבים משירי-החול ה"אישיים" שלו. הרעיונות החדשים והמפתיעים בשיריו, ובייחוד אלה שחדרו לפיוטיו המקוריים והמעולים ביותר, עוררו ככל הנראה התנגדות בקרב חוגים שונים של הקהילה היהודית בסרגוסה והקפיצו עליו את זעמם של פרנסיה ותקיפיה.

    הוא רומז שהאשימוהו בהכנסת יסודות זרים, "יווניים" ברוחם, ליהדות, שגינו כתורת "אוֹב וְיִדְעוֹנִי" את מה שבעיניו נחשב כ"דַעַת אֱ?הִים". הוא התגונן מפני יריביו ברוגז ובתוקפנות בשורה של שירי פולמוס מופלאים ויחידים במינם. כל חייו נשאר נאמן לנדר נעוריו לדבוק ב"תבונה", ולא חדל להאמין ש"המדע" הוא 'בְּרֹאשׁ דַרְכֵי אֱ?הִים' ונאצל 'מִמְּאוֹר כֹּחוֹ'. עוצמתם העדיפה של רודפיו גברה עליו, אך ?א שברה את רוחו; הוא ?א ויתר על אמיתו אף שנאלץ לעזוב את עירו, באונס ו?א מרצון, כשהוא משלח בה את קללתו. בקָשֶה במשברי חייו הקצרים, המוכים בעוני ובחולי ובעוינות ה"חברה", הוא נוכח לדעת יותר מבכל עת אחרת שהוא בודד עד מאוד ושאין לו רֵעַ חוץ מרעיונו.

    לחקר היסודות הרעיוניים בשירת אבן גבירול נודעת חשיבות רבה לא רק להבנת עולמו הרוחני, א?א גם להכרת השפעתו העמוקה על הבאים אחריו ולהערכת תרומתו הגדולה בעיצוב עולמה הרוחני של השירה העברית בספרד בכלל. אך מן הראוי שהמחקר ייתן דעתו על הרעיונות הפילוסופיים והיסודות המדעיים בשירתו לא רק מבחינת התוכן אלא גם, ובהדגשת יתר, גם מצד אופן עיצובם האסתטי-אמנותי. "כתר-מלכות" הוא היצירה הראשונה – והחשובה ביותר – בפייטנות הספרדית שיש בה השקפת עולם מקיפה ושלֵמה. השפעתה על הפייטנות הספרדית הייתה עצומה, ועקבותיה ניכרים, ברב או במעט, ביצירת הגדולים והנודעים במשורריה-פייטניה של אנדלוסיה. חוקרים שונים פירשוה, פיענחו את סתריה, ומהם שביקשו לעמתה עם הספר הפילוסופי "מקור חיים", כדי לעמוד על המשותף ועל השונה שבהם.

    אולם אין היא שיר לימודי ולא "הרצאה" פילוסופית ומדעית שיטתית כתובה בחרוזים. רעיונותיה בתוואי הכללי שלהם אמנם נהירים, אך בפרטיהם הם לפעמים מעורפלים ומטושטשי דמות. לשונה הציורית והקונוטטיבית רחוקה לא אחת מן הצלילות הלוגית, ויש שרמזיה המצועפים המתפרשים לְפָנִים רבות חזקים מאמירותיה הבהירות והחד- משמעיות. מוֹתָרָהּ כיצירת-אמנות הוא בעוצמת הבעתה, בכושרה לבטא באמצעיה את האופן המיוחד שבו נֶהֱגוּ הרעיונות, ואת הריגשה הדתית הנסערת שמפעמת אותם – שכן "כתר-מלכות" הוא בראש ובראשונה יצירה דתית, "תפילה" שדוֹברה הוא אדם ונמענה הוא אֱ?הִים, והוא מבטא ברגישות רבה מִגוון עשיר של חוויות דתיות. י' גוטמן, חוקר הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, כותב בהרצאתו על אבן גבירול בצדק, שהמגמות והנטיות הדתיות שלו, שמצויות בספרו הפילוסופי במעומעם ובמרומז, מובעות בפירוש ב"כתר מלכות". 'הנטיות הדתיות' האלה נגלות במלוא עוזן בחלק השלישי של היצירה הפיוטית הגדולה, אך הן בולטות מאוד גם בשני חלקיה הראשונים שהם הגותיים בעיקרם. למעשה,כל מרכיביה התמזגו בה לאחדות אחת שמשקפת את עולמו הרוחני של יוצרה יותר מכל יצירה בודדת אחרת בשירתו. אפשר גם להוסיף שבכל השירה העברית בימי-הביניים אין עוד יצירה אחת בודדת שתשקף כמוה את הייחוד בעולמה הרוחני של יהדות ספרד.

    מן הבחינה הליטורגית קשה לקבוע את סוגו של 'הפיוט הדתי הנעלה והמפורסם ביותר' של רשב"ג. נוטים לסווגו כבקשה, אך בייחודו הוא רשות לעצמו; אף שמכל סוגי הפיוט הוא קרוב ביותר לבקשות הארוכות הלא-שקולות מן הסוג שחידש רב סעדיה גאון, הוא גם שונה מהן במידה ניכרת (כפי שיפורט להלן). אין לקבוע בוודאות אם הפייטן התכוון שישולב בתפילת הציבור, או אם הוֹעִידוֹ למתפלל היחיד שיאמר אותו לעת מצוא, או שמלכתחילה כלל לא נתן דעתו על הבעיה כיצד יֵצֵא מרשותו הפרטית לרשות הרבים ובאיזה אופן ימצא דרכו אל סדרי התפילה. בדיעבד נכלל במחזורי התפילה לימים נוראים של כמעט כל העדות והמנהגים, אם כי הוסיף להתקיים גם לעצמו מחוץ לכל מסגרת ליטורגית. במשך הדורות גבר והלך פרסומו ועד היום הוא מוערך על ידי רבים כחשוב וכמצוין בכל שירי-הקודש של האסכולה הפייטנית הספרדית שרשב"ג הוא אולי הגדול והמקורי ביותר בכל מחדשי פניה.

     

    ב. "כתר-מלכות" – המבנה והצורה

    השם 
    בראש היצירה מופיע שיר-פתיחה קצר, שווה חרוז ושקול במשקל התנועות:

    בִּתְפִלָּתִי יִסְכָּן גֶּבֶר / כִּי בָהּ יִלְמַד ישֶׁר וּזְכוּת,
    סִפַּרְתִּי בָהּ פִּלְאֵי אֵל חַי / בִּקְצָרָה אַךְ ?א בַאְרִיכוּת,
    שַׂמְתִּיהָ עַל רֹאשׁ מַהְלָלַי / וּקְרָאתִיהָ כֶּתֶר מַלְכוּת.

    את שיר-הפתיחה הציב הפייטן בראש יצירתו הגדולה לאחר שהשלים את חיבורה (כעדות פעלי העבר 'סִפַּרְתִּי' ו'שַׂמְתִּיהָ'). את היצירה עצמה הוא מגדיר כ"תפילה" – תפילתו שלו המכוונת גם לזולתו כדי שילמד בה 'יושר וזכות'. את השם "כתר-מלכות" העניק לה מדעתו, כשם שטרח להדגיש בסיום הפתיחה השקולה. הדבר ראוי לציון מיוחד, שכן בתקופת ספרד עדיין ?א נהגו לקרוא לשירים בשמות "פרטיים", ורק במקרים נדירים העניקו המשוררים שמות מיוחדים ליצירות פיוטיות שנחשבו מאוד בעיניהם. רשב"ג אכן החשיב מאוד את "כתר-מלכות", אף זאת כעדות עצמו בשיר-הפתיחה. אך קשה להניח שהעניק את השם הטעון ליצירתו הגדולה רק כדי ל"הכתירה" כראש מַהלליו. למשמעות העמוקה של מעשהו אפשר אולי להגיע בהתחקות אחר מקורותיו המשוערים של השם.

    במשמעות הליטראלית מצוי הצירוף "כתר-מלכות" במקרא (אסתר,א',י"א;ב',י"ז;ו',ח'); חשובה מכך המשמעות שניתנה לכתר בגלגולו המיסטי בספרות הסוד והמסתורין הקדומה, שהשפיעה כידוע השפעה עמוקה על רבים משירי הקודש של אבן גבירול. כבר בתלמוד (חגיגה י"ג, ע"ב) מסופר על סנדלפון המלאך 'הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו.' ב"פרקי דרבי אליעזר", בתיאור המרכבה מרובעת הפנים עם ארבע כיתות המלאכים השרים הלל וקדושה לבוראם, נאמר ש'שכינתו של הקב"ה באמצע והוא יושב על כסא רם ונישא[…]מראית כבודו כעין החשמל […] ועטרה נתונה על ראשו וכתר שם המפורש על מצחו'.

    דימוי המלכות של אלוהים מועצם בספרות ה"היכלות" בדרכים רבות ושונות, כגון במקצב הסוער של ההמנונות המושרים לו, ברצפים ארוכים של תבניות לשון הנשלטות על ידי מילת המפתח "מלך", ובעיקר בתיאורים החזוניים המיסטיים של "היורדים במרכבה". לב ליבו של דימוי המלכות, סמלו המרוכז ביותר, הוא הכתר – 'כתר נורא שעל ראשו של מלך רם ונישא' ששבעים שמות כתובים בו 'בעט שלהבת'. אלוהים, המלך הרם והנישא, מכונה "אדון הכתרים". לפעמים נוצר הרושם שבדמיון הקודח של המיסטיקנים נכפל הכתר 'אלף אלפים וריבי רבבות' מונים כדי להינתן בראש כל "מרכיבי" המרכבה – מחנות המלאכים, הכרובים, חיות הקודש, האופנים ואפילו כיסא הכבוד.

    בשפע הפריטים במראות מוכי התזזית וסעורי ההמנונים מצטייר רגע ה"הכתרה", שבו ממליכים את המלך הקדוש והמוני מעלה פוצחים בשיר ומקדישים את שמו בקדושה המשולשת, כשיאה ועיקרה של חוויית המסתורין ושל החזון האקסטאטי. בהקשר אחר הבעתי את ההשערה 'שהרגע הזה, כשירה המלווה אותו, הוא הווה מתמיד שאינו חולף אל העבר ואינו צפוי לחדול; ובכל עת, תמיד, כשמסע רוחו של היורד במרכבה מגיע למחוזות חזיונותיו, הוא רואה את המראה הזה ושומע את קול ההמון הזה.'

    גם את הצירוף"כתר-מלכות" כצורתו, אבל במשמעותו המיסטית הסמלית, יכול היה רשב"ג למצוא בכמה מקומות בספרות המיסטית הקדומה. כך, למשל, נאמר שרק לאבי הנביאים, משה, גילה אלוהים את 'כל השמות המפורשות, בין שמות שחקוקין על כתר מלכות שבראשו ובין שמות שחקוקין על כסא הכבוד' וגו'. עניין מיוחד יש בדברים ש"פרקי דרבי אליעזר" שם בפי נוח בפנייתו לאלוהים: 'ויכתירו לך כל הצדיקים כתר מלכות'. ?א רק המלאכים בעולמות העליונים, אלא גם צדיקים בבני אדם בעולמות השפל מכתירים את המלך הקדוש – ואין הכתרתם אלא שירי הלל שהם שרים לו. הרעיון ששירת המלאכים ותפילת ישראל משתלבות זו בזו קדום מאוד ומושרש עמוק בדת ובמסורת היהודיות. ביטויו המרוכז ביותר בתפילת הציבור הוא באמירת ה"קדושה", שמקורותיה הם בתורות של המיסטיקנים הקדומים, ונושאה העיקרי הוא ב"מעשה מרכבה"; אחד מנוסחיה של קדושת מוסף לשבת וחג פותח כידוע במילים: 'כתר יתנו לך ה' אלהינו מלאכים המוני מעלה, עם עמך ישראל קבוצי מטה'. אפשר עכשיו לשער שאבן גבירול, בהעניקו את השם "כתר-מלכות" ליצירתו, ביקש לרמוז שאף היא בעיקרה המנון, שיר הלל, שנועד להשתלב בדרכים פלאיות בהמנונות ההכתרה של בורא עולם. שכן קשה להניח שהוא לא חש במלוא המשמעות של השם הטעון, הזוכר את מקורותיו המיסטיים וכוחו רב לעורר בדרך אסוציאטיבית את סערת לשונם ואת המראות החזוניים של היכלותיהם הלוהבים. אם אמנם כך הדבר, לא מן הנמנע שבבחרו בשם "כתר-מלכות" ביקש רשב"ג לקשור את יצירתו הפיוטית הגדולה – ביודעין ובכוונת מכוון – לספרות המיסטית הקדומה, במיוחד לספרות ה"היכלות".

    פרוזה מחורזת או שירה לא שקולה 
    היצירה "כתר-מלכות" כתובה בלשון מחורזת שאינה שקולה, שנהוג לכנותה "פרוזה מחורזת". היא מאורגנת מקבוצות קבוצות של מעין-טורים, קבוצה קבוצה והחרוז המיוחד לה. אורכם, מבנם התחבירי ומספרם של ה"טורים" בקבוצה אינו קבוע, ואין הם מצטרפים לתבניות סטרופיות סדורות. יצירה ספרותית בפרוזה מחורזת, בהיקף רחב-מידות כשל "כתר-מלכות", הייתה חידוש גדול בפייטנות הספרדית, שאין להסבירו רק בהקשר של שירת-הקודש העברית ומסורתה הארוכה. שירמן אמנם מציין ש 'שיטת כתיבה זו של פרוזה מחורזת ידועה לנו בפיוטים מסוימים', כמו למשל בסילוקי הקדושתאות הקדומות, אך קשה לקבל את ההשערה שאותם פיוטים, השונים כמעט בכל היבט ספרותי מן ההמנון הגבירולי, אכן שימשו דגם חיקוי לחריזתו. פליישר, לעומתו, ממעיט מאוד בערך החדשני של סגנון הפרוזה המחורזת וממילא גם בחשיבות הצורך להתחקות על מקורותיו; לדעתו, 'ההיקש אל הסילוקים אינו נחוץ', כי "כתר-מלכות" הוא מסוג הבקשה המחקה את 'הפרוזה הנשגבה הבלתי מחורזת' של שתי הבקשות הנודעות של רב סעדיה גאון, ואילו 'העובדה שאבן גבירול חרז את החיבור בחרוז אקראי ועשה אותו מעין פרוזה נשגבת ומחורזת אין לה משמעות'.

    אך דומה שסביר יותר להניח, שדווקא כשמנסים להשוות את לשון הבקשות הבבליות ללשונה של היצירה הספרדית המונומנטלית, בולט הסגנון המחורז בחדשנותו ובמקוריותו, ונודעת לו משמעות רבה שאת פִּשרה יש לחפש בהקשר הרחב של תרבות התקופה. החרוז אינו "קישוט רטורי" רדוד ב"כתר-מלכות", וביחד עם גורמים פואטיים חדשנים אחרים (שיובהרו בהמשך במקומותיהם המתאימים) הוא מהווה אמצעי חשוב בעיצוב איכותה האסתטית-ספרותית של היצירה.

    האם מצא רשב"ג דגם חיקוי או תקדים לסגנון הפרוזה המחורזת בשירת-החול העברית של זמנו? סוג זה של כתיבה נהג, כידוע, בעיקר במקאמות העבריות ובקצת איגרות מליציות שנכתבו בידי כמה מן המשוררים העבריים הגדולים. אולם עד כמה שידוע לנו נכתבה המקאמה העברית הראשונה, וכמוה איגרות מליציות שקדמו לה, רק קרוב לאמצע המאה השתים-עשרה, זמן רב אחרי רשב"ג. קרוב אפוא לוודאי שהפייטן העברי הושפע מן הפרוזה המחורזת הערבית.

    בַּדִיע אלזַּמַאן אלהַמדַ'אני, אבי המקאמה הערבית – הסוג הספרותי שבו הגיעה הפרוזה הערבית המחורזת למרום שכלולה והישגיה – אמנם חי ויצר כשני דורות לפני שרשב"ג נולד, אך גם אם הגיעו בעוד מועד כתבי-היד עם יצירתו המהפכנית לאנדלוסיה, ספק רב אם נודעו לבעל "כתר-מלכות". חשוב עם זאת לציין שהפרוזה הערבית המחורזת עתיקה הרבה מהמקאמה. היא נודעה בכינויה כ"סַגְ'ע" וקדמה לאסלאם, ולדעת חוקרים היא הייתה השלב הקדום ביותר של שפת המשוררים הבדואים בַּעֲרָב עוד לפני ששירתם הועלתה על הכתב או נשקלה בשיטה מֶטְרִית מדויקת. עוד מציינים החוקרים שבתקופות הקדומות התאפיין הסַגְ'ע בלשון אבוקטיבית, קצבית, קצרה ואינטנסיבית, בעלת מקצב ומצלול רבי רושם, זמן רב לפני שהיה למפגן של וירטואוזיות סגנונית שנועדה להרהיב את שומעי המקאמות או את קוראיהן בזיקוקי די-נור לשוניים מעוררי השתאות. השימוש בסַגְ'ע בקוראן העלה מאוד את יוקרתו בקרב המאמינים והעניק לו מעין הילה של קדושה. ניקולסון, בדיונו על מקורות השירה בתקופת הגַ'אהִילִיַה, כותב על סגנון ה סַגְ'ע את הדברים הבאים:

    אפשר להניח בוודאות שהצורה הקדומה ביותר של דיבור שירי בַּעֲרָב הייתה חריזה בלי משקל (סַגְ'ע), או כפי שעלינו לומר – "פרוזה מחורזת", אף על פי שהעובדה שיריביו של מוחמד כינוהו משורר מפני שהשתמש בה בקוראן מלמדת על האופן שבו ראו אותה גם אחרי ההמצאה והפיתוח של המשקלים. מאוחר יותר […] נעשה הסַגְ'ע קישוט רטורי בלבד […] אך במקורו הייתה לו משמעות עמוקה יותר, כמעט דתית, כצורה המיוחדת שסיגלו לעצמם משוררים ומגידי עתידות ודומיהם […]

    ובהקשר אחר, במבוא לדיונו במקאמה, הוא מוסיף:

    פרוזה מחורזת (סַגְ'ע) שמרה לאורך זמן את האסוציאציות הדתיות שנקשרו בה בזמן שלפני האסלאם ואשר נתקדשו, לכל המוסלמים, על ידי השימוש בה בקוראן. בערך באמצע המאה התשיעית היא החלה להופיע בדרשות לציבור (חֻ'טַבּ, ביחיד חֻ'טְבַּה) של החלִיפִים והמושלים-מטעמם, והיא פותחה עוד יותר על ידי דרשנים מקצועיים [במאה העשירית].

    מן הבחינה הפורמאלית נמצא הסַגְ'ע בין השירה במשמעותה הקלאסית, שהיא גם שקולה וגם מחורזת, לבין הפרוזה כפשוטה שאינה שקולה ואף לא מחורזת. אך בסגולותיו הפיוטיות המובהקות היה הסַגְ'ע דומה יותר לשירה מאשר לפרוזה, על כן נאה לו יותר – גם לפי ההשקפה שרווחה בימי- הביניים – להיקרא "שירה לא-שקולה". משכילי ספרד המוסלמית – והיהודים בכללם – יכלו להתוודע אליו בין השאר גם באנתולוגיה האנציקלופדית "אלעִקְד אלפַרִיד" שחוברה בקורדובה בידי אִבְּן עַבְּד רַבִּהִ אלאַנְדַלוּסִי (940-860 לסה"נ). יצירת האַדַבּ הגדולה והחשובה הזאת השפיעה, כמוכח, על שירת-החול העברית בספרד משלביה המוקדמים, ואין זה סביר ש?א נודעה גם לאבן גבירול. כך או אחרת, שליטתו בשפה הערבית ובקיאותו בספרותה ובשירתה זימנו לו אפשרויות רבות להכיר טקסטים מחורזים ובלתי שקולים עם איכויות שיריות בולטות. הוא ?א יכול היה להתעלם מן הברק האורנמנטאלי של סגנון הסַגְ'ע, משפע "קישוטי השיר" שעיטרוהו ברוח הפואטיקה הערבית הרווחת, גם מקסם "האסוציאציות הדתיות" הקדומות שקשרוהו גם לקוראן.

    ברגישותו הרבה בוודאי הבחין ביתרון הזרימה הריתמית של לשונו כשהיא משוחררת מחובת המשקל המדויק. מסיבות שאפשר רק לשערן הוא ראה בסַגְ'ע את הצורה הלשונית המתאימה ביותר לכתיבת "כתר-מלכות". אולי משום שהמבנה המתוכנן של היצירה ובעיקר רוחב היריעה של היקפה הצפוי קשים היו לעיצוב בצורת קַצִידַה ארוכה מאוד, שבתיה קשורים בחרוז-המבריח הקבוע ושקולים כולם במשקל אחד. ואולי – משום ששיטת הכתיבה שבחר בה יכלה בגמישותה להיענות לצרכים המשתנים של היצירה המורכבת, להתאים עצמה במקצביה ובצליליה להלכי רוחה המתחלפים והמגוונים, חופשית מן המונוטוניות של השירה הקלאסית שוות-החרוז-והמשקל שרושמה גבר ככל שהשיר התארך ומספר בתיו התרבה. בדיעבד אפשר לקבוע ש"כתר-מלכות" היא היצירה העברית החשובה הראשונה שנכתבה בספרד בסגנון הסַגְ'ע, כמאה שנים לפני המקאמה העברית הראשונה – ולא בתחום שירת-החול, אלא דווקא בתחום שירת-הקודש.

    ריבוי ואחדות במבנה של "כתר-מלכות" 
    "כתר-מלכות" היא יצירה רחבת היקף שכל חלקיה מאורגנים בה לתבנית אחידה ושלמה. יש בה שלשה "פרקים" או חלקים, חלק חלק ונושאו המיוחד. כל חלק נחלק למספר מסוים של פיסקאות. לכל פיסקה נושא משני משלה; מספר מחרוזותיה אינו קבוע, וכפי שכבר צוין לעיל גם מספר הטורים במחרוזת, אורכם ומבנם התחבירי, אף הוא אינו קבוע – וכך יכול היה הפייטן להגמיש את הריתמוס החי של לשונו ולגוון את מצלול קולותיה בהיענות לצרכיה הפנימיים של יצירתו. קווי התיחום בין החלקים השונים ברורים מאוד ?א רק מן הבחינה הנושאית אלא גם מן הבחינה הצורנית; בכל חלק מתחילות הפיסקאות בפתיחה קבועה שאופיינית רק לו, וכמעט תמיד הן מסתיימות בשיבוץ מקראי. חשוב אפוא להדגיש שהחלוקה לפרקים היא מקורית, פרי של תכנון שהקפיד לתת בה סימנים "חיצוניים" בולטים, ואין היא חלוקה שבדיעבד, "תגלית" של התבוננות חוקרים מאוחרים או מעשה ידיהם של מהדירים שונים. לחלקים עצמם אין מעמד עצמאי; כל חלק מקבל את משמעותו המלאה רק בהקשר לתבנית הקוהרנטית של היצירה כולה, במקומו המסוים וביחסי הגומלין שלו עם כל החלקים האחרים. בארגון המושלם של המרכיבים הרבים ב"כתר-מלכות" העמיד אבן גבירול מבנה אמנותי ארכיטקטוני מרהיב ביופיו שמעטים כמוהו בתולדות שירת-הקודש העברית לדורותיה.

    הפיסקה הראשונה (א'), מייד לאחר השיר הקצר השקול והמחורז שהגדיר את היצירה כ"תפילה", הצהיר על תוכנה העיקרי וקבע את שמה, היא מעין מבוא כללי לכל הבא אחריה. היא בְּדֵלָה לעצמה לא רק באופי האקלקטי של נושאיה, אלא גם בסימני הצורה החיצוניים שלה. בראשה, בהשפעת מסורת פייטנית ארוכה, הציב הפייטן פסוק מקראי שירמוז לא רק לעיקר תוכנה של היצירה כולה, אלא גם לאופייה ההמנוני המובהק. הוא שאול מתהלים (קל"ט, י"ד) ונבחר בקפידה: 'נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד'. סיומו של הפסוק קובע את החרוז של המחרוזת הראשונה, שכמעט כולה מורכבת מפסוקי מקרא (דברי הימים א, כ"ט, י"א-י"ב; תהלים,ק"ב,כ"ז): 'לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד,/ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנָשֵּׂא לְכֹל לְרֹאש וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד,/ לְךָ בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה יָעִידוּ כִּי הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַּעֲמֹד.' האנאפורה "לְךָ", שרווחה בשירת-החול העברית והערבית בעיקר בשירי שבח שפיארו בלשון סופרלטיבים את מהולליהם, תפתח מכאן והלאה את כל שאר מחרוזות הפיסקה, עד האחרונות שבהן: 'לְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל:/ הָרִאשׁוֹן לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁני לִגְמוּל. לְךָ הַגְּמוּל אֲשֶר גָּנַזְתָּ לַצַּדִיקִים וַתַּעֲלִימֵהוּ/ וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ.' אחר כך שוב ?א יופיע נוסח "לך" בשום מקום לאורך כל הפיוט ההמנוני הגדול.

    מבחינת התוכן, הפיסקה היא אוסף של מוטיבים ורעיונות שונים, קצתם בהירים וקצתם אפופי סוד, ודומה שנאספו בה במין מהומה חסרת מנוח ללא סדר הגיוני כלשהו, כאילו מיהר הפייטן לרושמם בערבוביה, בהתפרצות ראשונית של רגשות ומחשבות בטרם ייכנעו למשמעת הצורה המאורגנת. הם עתידים להופיע שוב, להתבהר ולהשתלב זה בזה בהמשך, כל אחד במקומו המתאים ובהקשר הראוי לו. רמזים לרעיונות פילוסופיים דרים כאן בכפיפה אחת עם מוטיבים מיסטיים מובהקים, משפטים רציונאליים סמוכים לאמירות חידתיות, הגלוי והנסתר כרוכים זה בזה ללא הפרד. לשונות של סוד, העלמה, חביון או הצפנה פזורים בכל חלקיה של הפיסקה שכאילו מבקשת לתאר באחת וללא שיור את הבורא, את שגבו, את גילויו בבריאתו ודרכו בהנהגת העולם – ועם זאת להדגיש שאין בכוח אנוש להבינם.

    על רקע פיסקת המבוא בולטים מאוד האיפוק והאיזון בשמונה פיסקאות הראשון שבין שלושת חלקיה הגדולים של היצירה. הן קצרות ברובן ומרוכזות, ומספר המחרוזות בהן נע בדרך כלל בין שלוש לשש. בכולן – חוץ מפיסקה ט' (מסיבות שתובהרנה להלן) – המחרוזות מזעריות ובכל אחת מהן יש כמעט תמיד רק שני "טורים", כשני אגפים של יחידה אחת. נושאו של החלק הראשון הוא אֱ?הִים ותאריו: אחדותו (ב'), מציאותו (ג'), חייו וקדמותו (ד'), גדולתו (ה'), גבורתו (ו'), היותו אור (ז'), אלוהותו, שאין הפרש בינה ובין התארים כולם (ח'), וחכמתו (ט'), שממנה אָצַל "חֵפֶץ מְזֻמָּן" לברוא יש מֵאָיִן. לא רק כל פיסקאות החלק הזה, אלא גם כל מחרוזותיהן – חוץ מקטע המעבר לחלק השני בסוף פיסקה ט' – מתחילות באנאפורה "אַתָּה", ולאחריה בא בכל פיסקה אחד מן התארים, הדימויים או הכינויים לאלוהים. משפטי החיווי הקצרים בלשון נוכח בנוסח: אתה אחד, אתה נמצא, אתה חי וכו', שחוזרים על עצמם כמה וכמה פעמים, כמו בדחף שאין לעמוד בפניו, מחזקים מאוד את האופי ההמנוני הקולני של כל פיסקאות החלק הראשון. אולם מייד לאחר שהם מושמעים הם כאילו נבהלים מעצמם ונסוגים ברתיעה מעצם הניסיון לגדור בתואר יחסי את האחד המוחלט, בחרדה שמא ריבוי התארים ירסק את מושג האחדות. נוצר רושם מצטבר של ניסיון כושל – מפליא ככל שיהיה עיצובו הפואטי – לבטא בלשון את שאינו ניתן לביטוי, לתאר את ששום תואר לא יכילנו, לדמות את שאין לו דימוי ואי אפשר להמשילו.

    אם אין לשון אדם יכולה להלל את אלוהים בגלל מוגבלותה ויחסיותה, אפשר שהמסקנה המתחייבת היא לידום ולא לומר דבר. אולם בכוח הדחף הדתי העז שלא לחדול מלשבחו ולפארו תשיר עכשיו הלשון המנון למעשיו בבריאתו שבהם הוא מתגלה. החלק השני של "כתר-מלכות", שמכיל למעלה ממחצית פיסקאותיה של היצירה כולה (י'-ל"ב), אכן מוקדש לבריאה, ובו תיאור העולמות השונים, האדם, נשמתו ומקומם ביקום וזיקתם לבורא. כל הפיסקאות מתחילות – ככל הנראה לפי דגם חיקוי מקראי – בשאלת הפלאה רטורית בלשון נוכח שמילתה הראשונה היא "מי". בזה אחר זה הן שרות על כדור הארץ, על שבעה כוכבי-הלכת בגלגליהם, על הגלגל השמיני של כוכבי-השבת ושנים-עשר המזלות, ועל הגלגל התשיעי "המניע", האחרון בעולם הטבע הגשמי (י'-כ"ג). את המספר "המקודש" משלים הגלגל העשירי, גלגל הַשֵּׂכֶל שֶׁמֵּעֵבֶר לטבע הגשמי (כ"ד). פיסקאות מיוחדות שמוקדשות למלאכים (כ"ה), לכיסא הכבוד (כ"ו), ל"נווה הנשמות הטהורות" (כ"ז), ל"חדרים ואוצרות", לגמול ולעונש (כ"ח), לנשמת האדם (כ"ט-ל') ולגופו (ל"א-ל"ב) משלימות את החלק השני ומכשירות את המעבר לחלק השלישי והאחרון של היצירה.

    מדוע סידר הפייטן את פיסקאות החלק השני ברצף הנתון? מדוע חל בפיסקה ט', המקשרת בינו ובין החלק הראשון, מעבר חד מהחפץ המזומן שאלוהים אצל מחכמתו אל כדור הארץ? מדוע מגשרת פיסקת הקישור בלשון קצרה, חידתית ונסערת בין השלב העליון ביותר של שלשלת האצילות והשלב האחרון, ה"נמוך" ביותר, בקצה הרחוק ביותר שלה – תוך אִזכּוּר ברמז ובהכללה של "אוהל הגלגלים" שבין השניים? לכאורה ראוי היה מן הבחינה ההגיונית שהמעבר מן החפץ המזומן יתחולל בהתדרגות רציפה יורדת אל השכל הכללי, הנפש הכללית, הטבע, וממנו לגלגלי הקוסמוס האסטראלי, הָחֵל בגלגל התשיעי המניע וסיים בכדור הארץ. תיאור העולמות צפוי להתבצע מן ההיקף הנושק לנצחי ולאין-סוף אל המרכז הנקודתי.

    אולם הפייטן בחר לפרוש את תיאורו, תוך ציון המספרים המתעצמים של גודל הכוכבים והזמנים "האסטרונומיים" של סיבובי הגלגלים, דווקא בהתדרגות עולה, מן המרכז הנקודתי להיקף, מהעולם התת-ירחי הדל והכלה עד "גבולו" של החפץ המזומן. ככל הנראה זו הייתה בחירה מדעת ובכוונת מכוון. מבחינת המבנה של היצירה הוא שבר לשם כך את הרציפות ה"טבעית" בין שני חלקיה הראשונים של יצירתו וחולל מעין צניחה תלולה אל קו ההתחלה החדש שבחר לתיאוריו. סדר "יורד", עם מספרים קְטֵנִים והולכים, היה יוצר רושם דינאמי של תהליך מִזעוּר וצמצום של העולמות, וגורם לתחושה של התכנסות, הפנמה ומעין הצטמקות גם בחוויית הדובר – ומזה הפייטן ביקש ככל הנראה להימנע. סדר "עולה", עם מספריו הַגְּדֵלִים והולכים, יוצר את הרושם של נסיקה אקסטאטית מעולם השפל לחביון הבורא בסולם עולמותיו הנבראים, וגורם לתחושה של "התפשטות" ועילוי מתמשך גם בחוויית הדובר – ואת אלה ביקש ככל הנראה לבטא ולהדגיש, אף לעוררם בקורא או במתפלל.

    בפיסקאות המעבר השרות על הנשמה והגוף חלה שוב מעין "צניחה" חדה – ממרומי העולמות האלוהיים הנעלים בחזרה אל כדור הארץ. כאן, ממעמקי עולם השפל, מאפלת חומריותו הגסה, מקסם כוחו המדיח ומשפעת פגעיו האלימים ישפוך האדם את ליבו בתפילה ובווידוי שלהם הקדיש הפייטן את כל החלק השלישי של יצירתו (ל"ג-מ'). שני החלקים הראשונים כמו לימדו את המתפלל לדעת בפני מי הוא עומד ועוררו בו את התחושה שבית תפילתו הוא מלוא עולם, קמרונו – הרקיעים, וממדיו עד סף הנעלם יגיעו. עמידתו הדלה בעומקו של ה"היכל" הכביר הזה כמו ממחישה בדימוי חזותי רב עוצמה את ה"מעמקים" שמהם הוא קורא לאלוהים.

    כל הפיסקאות של החלק השלישי, שהוא החלק הלירי של "כתר-מלכות", פותחות בפנייה לבורא בלשון 'אֱלוֹהַי'. בקודמותיהן היו מעייניו של הדובר נתונים רק לאלוהים, וכמי שחש עצמו בָּדֵל ומרוחק מאוד ממנו פנה אליו רק בלשון נוכח: במלת היחס "לְךָ" בפיסקת הפתיחה, בכינוי הגוף 'אתה' בחלק הראשון ובשאלת ההפלאה על 'גבורותיך', 'גדולתך', 'תהילתך' וכד' – תמיד ביחסת הקניין "שלך" – בכל פיסקאות החלק השני. את עצמו לא הזכיר ועל עצמו לא שר. בחלק השלישי כאילו נגלה "האני" לראשונה, ועולמו הפנימי נחשף לעומקו; לראשונה מופיעה כאן הפנייה לאלוהים ביחסת הקניין "שלי", שכמו מקרבת בין הרחוקים ומבטלת את בְּדֵלוּתָם זה מזה; ולראשונה שר הדובר על עצמו בגוף ראשון בלשון מדבר-בעדו.

    הקורא בחלק הזה יבחין בנקל כיצד חלה בו מטאמורפוזה עמוקה בדימוי האלוהות. אם בחלק הראשון גבר הדימוי של אל נשגב ונעלם שאין לבינה וללשון תפיסה בו; ואם בחלק השני היה דימויו של בורא כול-יכול, רב עוצמה ויפעה, שמתגלה בעולמותיו הנבראים ובסדרי חוקיהם; בחלק השלישי דימויו הוא של אל אישי המצוי בכל עת לקוראיו, שאפשר לזעוק אליו – והוא ישמע, להתוודות לפניו על חטאים – והוא יסלח, לשווע אליו ממעמקים – והוא ישפיע חסדיו, כי אל שומע תפילה הוא. לאורך כל התפילה יש סימנים בולטים לתפילת-פרט, ואופייה כווידוי היחיד ושוועתו ממעמקים נשמר כמעט עד טורה האחרון. רק בטורים מעטים בסוף פיסקה ל"ט, בקטע נוסחאי קצר במקום בלתי צפוי ובזיקה רופפת מאוד לקונטקסט, מופיע בה היסוד הלאומי בגלוי. בעיקרה, ואפשר לומר: במלוא אורכה, כתובה היצירה ברוח אוניברסלית מובהקת.

    לשונה העברית – על לחניה המיוחדים ועל מקורותיה העתיקים שמהם יָנקה ואת זכרם "אגרה" ברבדיה הקונוטטיביים – אמנם קובעת ללא ערעור את אופייה הלאומי במשמעות הרוחנית העמוקה ביותר; אך מן הבחינה הרעיונית ומבחינת ביטוי החוויה הדתית על שפע ריגושיה הדתיים העשירים להפתיע, אין בה הדגשה על עקרון-אמונה כלשהו שמיוחד רק ליהדות, גם לא רמז לאירוע מסוים בהיסטוריה הלאומית היהודית. הרעיונות הפילוסופיים בשני חלקיה הראשונים וההשקפות המדעיות שבהם, שרווחו בימי-הביניים בעולם המוסלמי וחצו גבולות של עמים ודתות, מקרינים את השפעתם על כל חלקי היצירה כשלמות ומחזקים את אופייה האוניברסלי.

    לעמוד הספר
  • לאדינו כאן ועכשיו

    בעשורים האחרונים ידעה הלאדינו, לשונם של מגורשי ספרד, תמורות רבות בישראל. הלאדינו, טוען שמואל רפאל, חוותה תחייה תרבותית. קהיליית השיח הקטנה שרבים ניבאו לה היעלמות בעתיד הקרוב, הפכה להיבט חשוב במורשתם של ה'לאדינואים', צאצאי היהודים הספרדים ובמובנים רבים לא רק במורשתם, אלא בתרבות הישראלית בכללה. "לאדינו כאן ועכשיו" מבקש לבחון את שינוי המגמה בתחום הלאדינו […]

    לאדינו כאן ועכשיו

    98.00 לאדינו כאן ועכשיו -
    הוסף לסל

    על הספרפרופ' שמואל רפאלמתוך הספר
    X

    לאדינו כאן ועכשיו

    על הספר

    תיאור

    בעשורים האחרונים ידעה הלאדינו, לשונם של מגורשי ספרד, תמורות רבות בישראל. הלאדינו, טוען שמואל רפאל, חוותה תחייה תרבותית. קהיליית השיח הקטנה שרבים ניבאו לה היעלמות בעתיד הקרוב, הפכה להיבט חשוב במורשתם של ה'לאדינואים', צאצאי היהודים הספרדים ובמובנים רבים לא רק במורשתם, אלא בתרבות הישראלית בכללה. "לאדינו כאן ועכשיו" מבקש לבחון את שינוי המגמה בתחום הלאדינו ותרבותה בישראל. בשלושה־עשר פרקיו נבחן הממשק בין תרבות הלאדינו ובין החברה הישראלית. מי הם ה'לאדינואים' ומהו יחסם למורשת התרבותית של הוריהם? האם המורשת התרבותית של שפת הלאדינו ותרבותה היא "חנוט היסטורי" — שריד נוסטלגי של עבר שאיבד את חיותו — או כוח חי שבאמצעותו העבר לא רק שורד, אלא גם משפיע על ההווה? השאלות הללו נבחנות לאור הביטויים המפתיעים של חיוניות הלאדינו בחברה היישראלית.

    פרופ' שמואל רפאל, מחשובי חוקרי ספרות הלאדינו ותרבותה, עומד בראש 'מכון סַ לְ טי' לחקר הלאדינו במחלקה לספרות עם־ישראל שבאוניברסיטת בר־אילן. רפאל הוא חבר בוועד המנהל של 'הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו', מזכיר מדעי של 'האקדמיה הלאומית הישראלית ללאדינו' וחבר )correspondiente Académico ) באקדמיה המלכותית ללשון הספרדית במדריד; מחזאי, משורר ומתרגם.

    לָאדינוֹאים ולָאדינוֹאִיוּת
    א. מיהם הלָ אדינוֹ אים?
    הם ישראלים, שמגלים ערנות לעתידה של מורשת הלאדינו
    הלָאדִינוֹאִים
    ונוטלים חלק פעיל במאמצים לשילובה מחדש בחייהם הפרטיים ובחיי
    התרבות של ישראל. מרביתם צאצאים לדוברי לאדינו שעלו לישראל,
    ומיעוטם עלו לישראל מן המרחב היהודי־הספרדי במזרח אגן הים
    התיכון, כגון בולגריה, יוגוסלביה לשעבר, יוון וטורקיה. יש מהם שעלו
    לארץ בגיל צעיר מאוד. הלאדינואים נפרשים על פני קשת רחבה של
    מקצועות ועיסוקים, יש מביניהם בעלי השכלה על־תיכונית. הפנסיונרים
    שבהם נכונים להקדיש את שעות הפנאי שלהם לטובת "קידום מורשת
    הלאדינו בישראל". מניינם בישראל הוא חידה מחקרית, ואולם אך
    טבעי הוא שלא כולם פעילים ב'שדות הייצור' של הלאדינו בישראל.
    הלאדינואים פזורים על פני ישראל כולה, אם כי מרביתם הם תושבי
    המרכז. הצעירים שבהם הם בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות
    החמישים לחייהם והמבוגרים כבר חצו את העשור השמיני. הלאדינואים
    לוקחים חלק ב'חוגי לאדינו', ובישראל יש היום כעשרים חוגים כאלה,
    ובהם מתקיימת פעילות חברתית־תרבותית שתכליתה עיסוק בלשון
    מכונני החוגים האלה הם
    ובמורשת התרבותית של היהדות־הספרדית.

    יחידים שקמו לעשות מעשה, ריכזו סביבם עמיתים והתגבשו לקבוצות
    המתרחבות והולכות, המציבות תכנים, אומדות את עצמן ובוחנות את
    מעשיהן. הלאדינואים הם אפוא תוצר ישראלי למהדרין, שבחרו לקשור
    עצמם לעולם הלאדינו על תרבותו ולשונו. אף כי השיח שהם מקיימים
    הוא בינם לבין עצמם ומשאלת לבם היא לשתף בו את החברה בישראל
    כולה. השיח הזה, על תכניו וטיבו, על מאפייניו ומרכיביו יעמד במרכז
    הדברים כאן.
    א.1 .בלתי נראים, בלתי ממוקפים
    הלאדינואים )בעיקר הוריהם( היו מרכיב בלתי מוגדר בחברה הישראלית,
    וכבר היה מי שבמחקרו תיאר את היהודים־הספרדים מטורקיה )שמקומם
    ניכר בין הלאדינואים( כיהודים בלתי נראים ]Jews Unseen The .]וולטר
    וייקר אמר בניתוח הסוציולוגי של קבוצת הטורקים בישראל, שאחד
    המאפיינים הבולטים של הפזורה הטורקית בישראל הוא היותה קבוצה
    בלתי ממוקפת, היינו קבוצה שקשה להבחין בה בתוך המרחב התוסס של
    הלאדינואים, שרבים מהם משתייכם לפזורה
    הצבעים והקולות בישראל.
    הטורקית בישראל, היו גם הם עצמם בלתי ממוקפים, בלתי נראים. הם
    לא התבדלו מן המרחב הישראלי – לא במקומות היישוב, לא בתחומי
    העיסוק, לא באוריינטציה הדתית, לא ב'אני המאמין' הפוליטי שלהם
    ואף לא בלבושם. ברחוב הישראלי הייתה להם נוכחות מועטה, ורק אלה
    הלאדינו לא הייתה
    שזוהו כ'דוברי לאדינו' שויכו לפלג היהודי־הספרדי.
    מעולם במרכז הקנון התרבותי בישראל. ההגמוניה השלטת אמנם לא
    ראתה בה נחיתות, אבל גם לא יצאה מגדרה לחבק את המורשת הזאת,
    כך לדבריה של חביבה פדיה, שלאחרונה פרסמה מסת מחקר חשובה
    על אודות הבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית בהקשרה האוריינטליסטי.
    פדיה מדגישה במחקרה:
    ניתן לתפוס את ההיסטוריה של יהדות הגולה, החל בתקופת
    ההשכלה, כסדרה של תהליכי אוריינטליזציה, כפרקים או שלבים
    בהם קבוצה אחת משתמשת בדיכוטומיה של מזרח־מערב בכדי
    להציג את הקבוצה האחרת כנחותה. על פי זה, קהילות יהודיות
    ברחבי אירופה וברחבי המזרח התיכון נטו לאמץ את הסטיגמה
    שהוטבעה בהם כיהודים בני המזרח מתוך מחויבות להתמערבות
    וככלי לשיפור עצמי ]…[ נוצר והתכונן צורך היסטורי־תרבותי
    כבר באירופה, אשר המשיך לתוך חייה של המדינה המתהווה
    לשלוט, להרחיק ולהדיר את מה שנתפס כרכיבים אוריינטליים
    של החיים היהודיים.
    הוריהם של הלאדינואים לא היו אמנם מומחים בני סמכא
    לסוציולוגיה ולבחינות של תהליכים חברתיים בישראל, אבל הם
    קראו היטב את המפה הישראלית, והבינו שמן הראוי למחוק,
    לטשטש, לעמעם ואולי אפילו להכחיד מרכיבים אוריינטליים, כאלה
    שההגמוניה הישראלית פיתחה כלפיהם יחס של עליונות מבדלת.
    בהיותם ספרדים לשעבר שהורחקו מספרד, מולדתם הרוחנית, ומסמלי
    תרבותה, ובהיותם 'ספרדים' או 'מזרחיים' בהווה, ברוח הטרמינולוגיה
    הישראלית המבלבלת, נבלעו הלאדינואים, ממש עד לשנים האחרונות,
    בתוך קלחת הישראליות המבעבעת, שלא לומר הרותחת. הם עקבו,
    באדישות וריחוק מה, אחר הפולמוס הישראלי הבלתי פתיר להגדרת
    המושגים 'מזרחים', 'ספרדים', 'יהודי ארצות האיסלאם', ובאף לא
    אחת מן הקטגוריות הם הרגישו בני בית. המבוגרים שבהם, שגדלו על
    ברכי הבית היהודי־הספרדי, הכירו גם הכירו את שורשיה של הקבוצה
    הזאת – פזורת גירוש ספרד, אבל הבינו, ובמהירות מפתיעה, שבדחיקת
    האוריינטליזם נכרכת גם שלילת ההיסטוריה של ה'ספרדי' או ה'מזרחי'
    וגם ההיסטוריוגרפיה שלו. כלומר, להוריו של הלאדינואי הטיפוסי לא
    נרשמה היסטוריה וגם לא היה מי שיחקור אותה. להיסטוריוגרפים
    הישראלים היו דברים בוערים הרבה יותר לעסוק בהם. גם כשנעשה
    ניסיון לאחד את כלל הפזורות ה'ספרדיות', ה'מזרחיות', האיסכמיות
    למעין קהילה מדומיינת אחת – 'השבט הספרדי', לא קמו יוצאי מרחב
    הלאדינו, לא השמיעו את קולם ולא ביקשו לייצר לעצמם 'טריטוריה'
    משל עצמם, באמצעות מגדירים חדשים, כאלה שבאמצעותם יישמע
    קולם ותתייחד נעימתם בתוך מקהלת הקולות הישראליים. אפשר שהם
    היו שקועים בתוך התממשותו של המפעל הציוני, אפשר שהם נענו
    למגמות ההומוגניזציה, אפשר שהם היו מיעוט מספרי ונעדר סדר יום
    אינטלקטואלי – כך או כך הם נעשו עוד יותר ל'בלתי נראים', ורק
    לעתים רחוקות הם הרימו במרחב הקיום הפרטי שלהם – והמוסתר
    מעיני כול – את הדגל היהודי־הספרדי והניפו אותו בגאון. בינם
    לבין עצמם הם העזו להרהר בעובדה שהם הם 'ספרדים' של ממש.
    'ס"ט' כפי שהם עצמם ראו את עצמם, תוך שהם סבורים שאלה ראשי
    התיבות של 'ספרדי טהור' ומבלי שהם יודעים שהלכה למעשה ראשי
    התיבות האלה משמעותם 'סופו טוב', הייחול שכל יהודי – ספרדי
    וגם אשכנזי – מאחל לעצמו. לסיים את גלגול החיים הזה ללא סבל
    מיותר. "הבחירה בהגדרה 'ספרדים' היוותה מצד אחד 'שדרוג' של כל
    המזרחיים, שכן ספרד היא ארץ אירופית ודוברי הלאדינו עומדים בראש
    הסולם הגזעני־העדתי.

    הספר ראה אור בחודש דצמבר 2020

     

    מהדורה ראשונה: דצמבר 2020
    מס' עמודים: 340
    כריכה: רכה

    ISBN: 978-965-7241-94-3

     

    לאדינו כאן ועכשיו

    98.00

    לעמוד הספר
    X

    לאדינו כאן ועכשיו

    המחברים

    פרופ' שמואל רפאל, מחשובי חוקרי ספרות הלאדינו ותרבותה, עומד בראש 'מכון סַ לְ טי' לחקר הלאדינו במחלקה לספרות עם־ישראל שבאוניברסיטת בר־אילן. רפאל הוא חבר בוועד המנהל של 'הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו', מזכיר מדעי של 'האקדמיה הלאומית הישראלית ללאדינו' וחבר )correspondiente Académico ) באקדמיה המלכותית ללשון הספרדית במדריד; מחזאי, משורר ומתרגם.

    לעמוד הספר
    X

    לאדינו כאן ועכשיו

    מתוך הספר

    לָאדינוֹאים ולָאדינוֹאִיוּת
    א. מיהם הלָ אדינוֹ אים?
    הם ישראלים, שמגלים ערנות לעתידה של מורשת הלאדינו
    הלָאדִינוֹאִים
    ונוטלים חלק פעיל במאמצים לשילובה מחדש בחייהם הפרטיים ובחיי
    התרבות של ישראל. מרביתם צאצאים לדוברי לאדינו שעלו לישראל,
    ומיעוטם עלו לישראל מן המרחב היהודי־הספרדי במזרח אגן הים
    התיכון, כגון בולגריה, יוגוסלביה לשעבר, יוון וטורקיה. יש מהם שעלו
    לארץ בגיל צעיר מאוד. הלאדינואים נפרשים על פני קשת רחבה של
    מקצועות ועיסוקים, יש מביניהם בעלי השכלה על־תיכונית. הפנסיונרים
    שבהם נכונים להקדיש את שעות הפנאי שלהם לטובת "קידום מורשת
    הלאדינו בישראל". מניינם בישראל הוא חידה מחקרית, ואולם אך
    טבעי הוא שלא כולם פעילים ב'שדות הייצור' של הלאדינו בישראל.
    הלאדינואים פזורים על פני ישראל כולה, אם כי מרביתם הם תושבי
    המרכז. הצעירים שבהם הם בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות
    החמישים לחייהם והמבוגרים כבר חצו את העשור השמיני. הלאדינואים
    לוקחים חלק ב'חוגי לאדינו', ובישראל יש היום כעשרים חוגים כאלה,
    ובהם מתקיימת פעילות חברתית־תרבותית שתכליתה עיסוק בלשון
    מכונני החוגים האלה הם
    ובמורשת התרבותית של היהדות־הספרדית.

    יחידים שקמו לעשות מעשה, ריכזו סביבם עמיתים והתגבשו לקבוצות
    המתרחבות והולכות, המציבות תכנים, אומדות את עצמן ובוחנות את
    מעשיהן. הלאדינואים הם אפוא תוצר ישראלי למהדרין, שבחרו לקשור
    עצמם לעולם הלאדינו על תרבותו ולשונו. אף כי השיח שהם מקיימים
    הוא בינם לבין עצמם ומשאלת לבם היא לשתף בו את החברה בישראל
    כולה. השיח הזה, על תכניו וטיבו, על מאפייניו ומרכיביו יעמד במרכז
    הדברים כאן.
    א.1 .בלתי נראים, בלתי ממוקפים
    הלאדינואים )בעיקר הוריהם( היו מרכיב בלתי מוגדר בחברה הישראלית,
    וכבר היה מי שבמחקרו תיאר את היהודים־הספרדים מטורקיה )שמקומם
    ניכר בין הלאדינואים( כיהודים בלתי נראים ]Jews Unseen The .]וולטר
    וייקר אמר בניתוח הסוציולוגי של קבוצת הטורקים בישראל, שאחד
    המאפיינים הבולטים של הפזורה הטורקית בישראל הוא היותה קבוצה
    בלתי ממוקפת, היינו קבוצה שקשה להבחין בה בתוך המרחב התוסס של
    הלאדינואים, שרבים מהם משתייכם לפזורה
    הצבעים והקולות בישראל.
    הטורקית בישראל, היו גם הם עצמם בלתי ממוקפים, בלתי נראים. הם
    לא התבדלו מן המרחב הישראלי – לא במקומות היישוב, לא בתחומי
    העיסוק, לא באוריינטציה הדתית, לא ב'אני המאמין' הפוליטי שלהם
    ואף לא בלבושם. ברחוב הישראלי הייתה להם נוכחות מועטה, ורק אלה
    הלאדינו לא הייתה
    שזוהו כ'דוברי לאדינו' שויכו לפלג היהודי־הספרדי.
    מעולם במרכז הקנון התרבותי בישראל. ההגמוניה השלטת אמנם לא
    ראתה בה נחיתות, אבל גם לא יצאה מגדרה לחבק את המורשת הזאת,
    כך לדבריה של חביבה פדיה, שלאחרונה פרסמה מסת מחקר חשובה
    על אודות הבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית בהקשרה האוריינטליסטי.
    פדיה מדגישה במחקרה:
    ניתן לתפוס את ההיסטוריה של יהדות הגולה, החל בתקופת
    ההשכלה, כסדרה של תהליכי אוריינטליזציה, כפרקים או שלבים
    בהם קבוצה אחת משתמשת בדיכוטומיה של מזרח־מערב בכדי
    להציג את הקבוצה האחרת כנחותה. על פי זה, קהילות יהודיות
    ברחבי אירופה וברחבי המזרח התיכון נטו לאמץ את הסטיגמה
    שהוטבעה בהם כיהודים בני המזרח מתוך מחויבות להתמערבות
    וככלי לשיפור עצמי ]…[ נוצר והתכונן צורך היסטורי־תרבותי
    כבר באירופה, אשר המשיך לתוך חייה של המדינה המתהווה
    לשלוט, להרחיק ולהדיר את מה שנתפס כרכיבים אוריינטליים
    של החיים היהודיים.
    הוריהם של הלאדינואים לא היו אמנם מומחים בני סמכא
    לסוציולוגיה ולבחינות של תהליכים חברתיים בישראל, אבל הם
    קראו היטב את המפה הישראלית, והבינו שמן הראוי למחוק,
    לטשטש, לעמעם ואולי אפילו להכחיד מרכיבים אוריינטליים, כאלה
    שההגמוניה הישראלית פיתחה כלפיהם יחס של עליונות מבדלת.
    בהיותם ספרדים לשעבר שהורחקו מספרד, מולדתם הרוחנית, ומסמלי
    תרבותה, ובהיותם 'ספרדים' או 'מזרחיים' בהווה, ברוח הטרמינולוגיה
    הישראלית המבלבלת, נבלעו הלאדינואים, ממש עד לשנים האחרונות,
    בתוך קלחת הישראליות המבעבעת, שלא לומר הרותחת. הם עקבו,
    באדישות וריחוק מה, אחר הפולמוס הישראלי הבלתי פתיר להגדרת
    המושגים 'מזרחים', 'ספרדים', 'יהודי ארצות האיסלאם', ובאף לא
    אחת מן הקטגוריות הם הרגישו בני בית. המבוגרים שבהם, שגדלו על
    ברכי הבית היהודי־הספרדי, הכירו גם הכירו את שורשיה של הקבוצה
    הזאת – פזורת גירוש ספרד, אבל הבינו, ובמהירות מפתיעה, שבדחיקת
    האוריינטליזם נכרכת גם שלילת ההיסטוריה של ה'ספרדי' או ה'מזרחי'
    וגם ההיסטוריוגרפיה שלו. כלומר, להוריו של הלאדינואי הטיפוסי לא
    נרשמה היסטוריה וגם לא היה מי שיחקור אותה. להיסטוריוגרפים
    הישראלים היו דברים בוערים הרבה יותר לעסוק בהם. גם כשנעשה
    ניסיון לאחד את כלל הפזורות ה'ספרדיות', ה'מזרחיות', האיסכמיות
    למעין קהילה מדומיינת אחת – 'השבט הספרדי', לא קמו יוצאי מרחב
    הלאדינו, לא השמיעו את קולם ולא ביקשו לייצר לעצמם 'טריטוריה'
    משל עצמם, באמצעות מגדירים חדשים, כאלה שבאמצעותם יישמע
    קולם ותתייחד נעימתם בתוך מקהלת הקולות הישראליים. אפשר שהם
    היו שקועים בתוך התממשותו של המפעל הציוני, אפשר שהם נענו
    למגמות ההומוגניזציה, אפשר שהם היו מיעוט מספרי ונעדר סדר יום
    אינטלקטואלי – כך או כך הם נעשו עוד יותר ל'בלתי נראים', ורק
    לעתים רחוקות הם הרימו במרחב הקיום הפרטי שלהם – והמוסתר
    מעיני כול – את הדגל היהודי־הספרדי והניפו אותו בגאון. בינם
    לבין עצמם הם העזו להרהר בעובדה שהם הם 'ספרדים' של ממש.
    'ס"ט' כפי שהם עצמם ראו את עצמם, תוך שהם סבורים שאלה ראשי
    התיבות של 'ספרדי טהור' ומבלי שהם יודעים שהלכה למעשה ראשי
    התיבות האלה משמעותם 'סופו טוב', הייחול שכל יהודי – ספרדי
    וגם אשכנזי – מאחל לעצמו. לסיים את גלגול החיים הזה ללא סבל
    מיותר. "הבחירה בהגדרה 'ספרדים' היוותה מצד אחד 'שדרוג' של כל
    המזרחיים, שכן ספרד היא ארץ אירופית ודוברי הלאדינו עומדים בראש
    הסולם הגזעני־העדתי.

    לעמוד הספר
  • מאה סיפורים חסר אחד

    אגדות כתב יד ירושלים בפולקלור היהודי של ימי הביניים

    עֵלי יסיף

    מבצע! עטיפת הספר

    במרכז הספר נמצא קובץ בן תשעים ותשעה סיפורים המתפרסם כאן במלואו לראשונה. אף שכתב היד שבו מועתק קובץ מאה סיפורים חסר אחד, הוא בן ראשית המאה השש-עשרה, רוב סיפורי הקובץ, ובוודאי החשובים שבהם, נוצרו סביב שנת 1300. זהו קובץ הסיפורים המקיף והחשוב ביותר של התרבות היהודית של ימי הביניים שהגיע לידינו. סיפורי הקובץ העשיר והמגוון מאפשרים לנו לצאת מעולמם של חכמים ולגלות את דעותיהם, את חרדותיהם ואת תקוותיהם של יהודים מכל שכבות החברה היהודית בת הזמן.

     

    מאה סיפורים חסר אחד

    אגדות כתב יד ירושלים בפולקלור היהודי של ימי הביניים

    84.00 70.00 מאה סיפורים חסר אחד - אגדות כתב יד ירושלים בפולקלור היהודי של ימי הביניים
    הוסף לסל

    על הספרעֵלי יסיףמתוך הספר
    X

    מאה סיפורים חסר אחד

    על הספר

    תיאור

    במרכז הספר נמצא קובץ בן תשעים ותשעה סיפורים המתפרסם כאן במלואו לראשונה. אף שכתב היד שבו מועתק קובץ 'מאה סיפורים חסר אחד', הוא בן ראשית המאה השש-עשרה, רוב סיפורי הקובץ, ובוודאי החשובים שבהם, נוצרו סביב שנת 1300.

    זהו קובץ הסיפורים המקיף והחשוב ביותר של התרבות היהודית של ימי הביניים שהגיע לידינו. סיפורי הקובץ העשיר והמגוון מאפשרים לנו לצאת מעולמם של חכמים ולגלות את דעותיהם, את חרדותיהם ואת תקוותיהם של יהודים מכל שכבות החברה היהודית בת הזמן.

    הם מתארים יחסים לעתים מורכבים של קרבה ולעתים של איבה בין למדנים לבורים, בין עשירים לעניים, בין גברים לנשים ובין יהודים לבין חברת הרוב הנוצרית. הם מתארים את היחסים רבי הפנים בין עולמם של בני האדם לעולמם של מלאכים ושדים, עולמות שהטבעי והעל טבעי משמשים בהם בערבוביה.

    עֵלי יסיף מוביל את הקורא בסמטאות העבר–מאיר זוויות הנסתרות מעיניו של הלא-מומחה, מסביר הקשרים ומפרש ביטויים ורעיונות שמשמעותם נעלמה מאתנו עם השנים. הספר הזה הוא תרומה חשובה לחקר תרבות ימי הביניים בכלל ולחקר הפולקלור היהודי בפרט.

    מתוך הספר, ט"ו: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל, ובא זאב ונטל את בנו מאצלו ולא פסק מתפילתו. וכשסיים את תפילתו אמרו לו תלמידיו, רבי, לא חסת בעצמך שבא זאב ונטל את בנך מאצלך? א"ל, אל יבואו עלי(ו) שלא חסתי בו בשביל התפילה.

    ולא הספיק לגמור את הדבר עד שהחזיר הזאב את התינוק ואמרו לו, מה עשו לך? אמר להם, הכניסוני לחורבה פלונית ושמעתי בת קול שהיא אומרת למעלה, לא על זה שלחתיך אלא על פלוני בן פלוני שלחתיך. לא הספיק לגמור את הדבר ששמע קול צווחים ואמרו, פלוני בן פלוני נטלו זאב.

    מתוך הספר, מ"ה: מעשה ברב כהנא שהיה ארוך מכל דורו והיו ליצני הדור באים ואמרו לו, את(!) כהנא? הואיל ואת ארוך אתה שומע מה אומרים בשמים, ובא וספר לנו. וכשהקפיד עליהם היה מענישן שמתו. ומרוב גבורתו מינהו אביו רועה על הבהמות.

    פעם אחת בא ארי בין האתונות ולקח אחת מהן, וירא להגיד לאביו. ותפש הארי בשם המפורש והיה מטריחו בריחים במקום האתון. ועברו שבועיים שלא נכנס אביו ברחיים. תמה אביו על שלא הניחו לילך בריחים. ופעם נכנס בעל כרחו וראה שהארי עמד והטריחו בריחים.

    ושאל לו מהיכן בא לו הארי. וסיפר לו כל המאורע. א"ל ובשביל אתון הטרחת שם קונך? משביע אני עליך שתגלה לא"י ולא תגלה שאתה בן תורה עד ז' שנים. הלך וקיים מצות אביו. וכיון שבא לא"י אמרו לו לרבי יוחנן שהוא ראש ישיבה, ארי עלה מבבל.

    תוכן העניינים

    דברי הקדמה
    מבוא: קובץ 'מאה סיפורים' בתרבות העממית של ימי הביניים

    א. קובצי הסיפורים בספרות העברית של ימי הביניים
    ב. קובץ 'מאה סיפורים': זמנו והקשריו
    ג. מבנה קובץ הסיפורים והרכבו
    ד. אגדות חז"ל מסופרות מחדש
    ה. סיפור ומוסר ב'מאה סיפורים'
    ו. אגדות גולה: יהודים, נוצרים ומה שביניהם
    ז. בתוככי העולם היהודי: על גבולות ומחלוקות
    ח. לא גטו תרבותי: בראי הפולקלור האירופי
    ט. הקול האחר: סיפורי נשים ב'מאה סיפורים'
    י. שדים, מתים ומלאכים: העולם שמעבר

    קובץ הסיפורים
    הערות לסיפורים
    נספחים
    נספח א החיבורים המועתקים בכתב יד ירושלים
    נספח ב סיפורים משותפים ל'מאה סיפורים' ול'ספר המעשים'
    נספח ג תהא לך מעשה מלך המשיח
    קיצורים ביבליוגרפיים
    מפתח כללי

    פרופ' עֵלי יסיף מלמד בבית הספר למדעי היהדות ומחזיק הקתדרה ע"ש צבי ושרה ברגר לחקר התרבות העממית היהודית באוניברסיטת תל-אביב. הוא פרסם ספרי מחקר ומאמרים רבים בחקר הפולקלור היהודי והסיפור העברי בימי-הביניים. ספרו, 'אגדת צפת: חיים ופנטסיה בעיר המקובלים' זכה בפרס יעקב בהט לספר העיון הטוב ביותר לשנת 2009.

    מאה סיפורים חסר אחד | הקדמה

    במרכז הספר שלפנינו עומד קובץ בן תשעים ותשעה סיפורים, המתפרסם כאן במלואו לראשונה. על חשיבותו של קובץ האגדות עמד נחמיה בריל, שכבר בשנת 1889 פרסם תיאור של כתב היד שבו נעתק הקובץ, תוך דגש מיוחד על כמה מן הסיפורים שאת נוסחם העברי הדפיס ואף תרגם לגרמנית.

    ריכוז כה גדול ועשיר של סיפורי עם מתקופה רחוקה, הוא אוצר נדיר שיש לאמצו ולהקדיש לו תשומת לב מיוחדת. אני רואה בספר הנוכחי פרק המשך לספרי הקודם 'כמרגלית במשבצת: קובץ הסיפורים העברי בימי הביניים' (תשס"ד), שבו הוקדש פרק לכל אחד מקובצי הסיפורים העבריים המרכזיים מתקופת ימי הביניים.

    בצד 'ספר המעשים' מראשית המאה השלוש עשרה, הכולל שישים וארבעה סיפורים, המתואר שם בפירוט, יש לראות בקובץ הנוכחי את אחד מעמודי התווך של הסיפורת העברית בימי הביניים. אף שכתב היד שבו מועתק קובץ 'מאה סיפורים חסר אחד' (כפי שאני מכנה את הקובץ, או לשם הקיצור 'מאה סיפורים') הוא בן ראשית המאה השש עשרה, רוב סיפורי הקובץ, ובוודאי החשובים שבהם, נוצרו סביב שנת 1300 , כפי שאני מבקש להוכיח להלן.

    חשיבותה של טענה זו מובנת מאליה: הסיפורים משקפים תנאי־חיים, מנטליות, מתחים ואינטרסים שרווחו בקרב הקהילות היהודיות באשכנז בשיאם של ימי הביניים. עם זאת ייחודם וחשיבותם של הסיפורים אינם מצויים רק בכך, כי על אלה שמענו ויודעים אנו מכתביהם של בעלי הלכה, פילוסופים, מיסטיקנים ובעלי המוסר של התקופה. חשיבותם של הסיפורים האנונימיים, המצויים לפנינו בנוסחאות רבות ושונות שבוודאי הילכו במסורות שבעל פה הרבה לפני שהועלו על הכתב כאן, היא שהם סיפורים שנוצרו או סופרו על ידי שכבות העם הרחבות.

    לכן משקפים הם את עולמם, את דעותיהם, את חרדותיהם וציפיותיהם, ולאו דווקא של המלומדים והמנהיגים. בחקר התרבות היהודית של ימי הביניים נעדר כמעט לחלוטין הממד העממי המקיף את שכבות החברה הרחבות.

    אני מבקש להציע את אוסף האגדות הגדול שלהלן כאחד מבסיסי הנתונים החשובים והעקרוניים להכרת החברה היהודית הרחבה והעממית.

    עם כל זאת, וכפי שנוהג אני לומר לתלמידיי, פרקי המחקר והפרשנות שאני מציע לסיפורים ניתנים לדיון ולמחלוקת, לקבלה או לדחייה, אבל הטקסטים — לעולם עומדים. את עיקר חשיבותו של הספר רואה אני בפרסום קובץ הסיפורים הגדול — אולי קובץ הסיפורים העברי המקיף והחשוב ביותר בתרבות היהודית של ימי הביניים – שישמש מעתה, כך אני מקווה, מקור למחקריהם של חוקרי ספרות והיסטוריונים של ימי הביניים, פולקלוריסטים וחוקרי תרבות, חוקרי הלשון העברית והחברה היהודית, אך בעיקר לעיונם של כל מי שתרבות העבר היהודית קרובה ללבם.

    כמה חוקרים של הסיפור העברי בימי הביניים עמדו על חשיבות הקובץ, ובעיקר התעניינו באוסף האגדות/השבחים הקדום ביותר הידוע לנו על אבות חסידי אשכנז, רבי שמואל ורבי יהודה החסיד. נחמיה בריל ויעקב מייטליס, וייבדלו לחיים ארוכים יוסף דן, שרה צפתמן ויוסף במברגר, קידמו בעבודותיהם את המחקר על קובץ הסיפורים. הפניות לפרסומים אלה נמצאות במהלך הדיון שלהלן, אך אני מבקש להודות לאחרונים אף כאן על תרומתם להבנתו ולמחקרו של קובץ הסיפורים החשוב.

    כתב היד שבו כלול קובץ הסיפורים התגלגל בדרך שאינה ידועה לנו מגרמניה של המאה השש עשרה אל בית הספרים הלאומי בירושלים. על הרשות לעיין בכתב היד, ועל העזרה ומאור הפנים אני מבקש להודות לגב' יעל אוקון, מנהלת מחלקת כתבי היד בבית הספרים הלאומי.

    קפדנותה ובקיאותה יוצאות הדופן של תלמידתי עוה"ד שושי מלכי־ גמליאלי הסירו מספר זה שגיאות ושיבושים רבים. היא אף טרחה על המפתח הכולל. תודתי נתונה לה אף כאן.

    ספר זה נתמך, לכל אורך המחקר והעבודה עליו, על ידי הקתדרה ע"ש צבי ושרה ברגר לחקר התרבות העממית היהודית באוניברסיטת תל־אביב. הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל־אביב השקיעה מאמץ רב כדי להקנות לספר זה תוכן וצורה נאים וראויים. על כך מבקש אני להודות, ובעיקר לרעי פרופ' אביעד קליינברג מנהל הוצאת הספרים, על קריאתו הקפדנית והערותיו המחכימות.

    תל־אביב, 2

    ביקורות ועוד

    הספר ראה אור בסוף חודש דצמבר 2013

     

    מאה סיפורים חסר אחד
    אגדות כתב יד ירושלים בפולקלור היהודי של ימי הביניים
    מאת: עֵלי יסיף

    מהדורה ראשונה: דצמבר 2013

    הביא לדפוס והוסיף מבואות והערות:
    עֵלי יסיף
    מחיר מומלץ: 84 ש”ח
    עיצוב עטיפה: יעל בר־דיין

    על העטיפה: Master of the Ingeborg Psalter, The Fool with Two Demons, after 1205, Tempera colors and gold leaf on parchment, Noyon (probably), France, Europe, The J. Paul Getty Museum, Los Angeles, Ms. 66, fol. 56

    כריכה רכה
    351 עמודים

    מסת"ב: 978-965-7241-60-8

    Ninety-Nine Tales
    The Jerusalem Manuscript Cycle of Legends in Jewish Folklore of the Middle-Ages
    Eli Yassif
    ISBN: 978-965-7241-60-8

    עטיפת הספר

    מאה סיפורים חסר אחד

    84.00 70.00

    במרכז הספר נמצא קובץ בן תשעים ותשעה סיפורים המתפרסם כאן במלואו לראשונה. אף שכתב היד שבו מועתק קובץ מאה סיפורים חסר אחד, הוא בן ראשית המאה השש-עשרה, רוב סיפורי הקובץ, ובוודאי החשובים שבהם, נוצרו סביב שנת 1300. זהו קובץ הסיפורים המקיף והחשוב ביותר של התרבות היהודית של ימי הביניים שהגיע לידינו. סיפורי הקובץ העשיר והמגוון מאפשרים לנו לצאת מעולמם של חכמים ולגלות את דעותיהם, את חרדותיהם ואת תקוותיהם של יהודים מכל שכבות החברה היהודית בת הזמן.

     

    קטגוריות: ,
    לעמוד הספר
    X

    מאה סיפורים חסר אחד

    המחברים

    פרופ' עֵלי יסיף מלמד בבית הספר למדעי היהדות ומחזיק הקתדרה ע"ש צבי ושרה ברגר לחקר התרבות העממית היהודית באוניברסיטת תל-אביב. הוא פרסם ספרי מחקר ומאמרים רבים בחקר הפולקלור היהודי והסיפור העברי בימי-הביניים. ספרו, 'אגדת צפת: חיים ופנטסיה בעיר המקובלים' זכה בפרס יעקב בהט לספר העיון הטוב ביותר לשנת 2009.

    לעמוד הספר
    X

    מאה סיפורים חסר אחד

    מתוך הספר

    מאה סיפורים חסר אחד | הקדמה

    במרכז הספר שלפנינו עומד קובץ בן תשעים ותשעה סיפורים, המתפרסם כאן במלואו לראשונה. על חשיבותו של קובץ האגדות עמד נחמיה בריל, שכבר בשנת 1889 פרסם תיאור של כתב היד שבו נעתק הקובץ, תוך דגש מיוחד על כמה מן הסיפורים שאת נוסחם העברי הדפיס ואף תרגם לגרמנית.

    ריכוז כה גדול ועשיר של סיפורי עם מתקופה רחוקה, הוא אוצר נדיר שיש לאמצו ולהקדיש לו תשומת לב מיוחדת. אני רואה בספר הנוכחי פרק המשך לספרי הקודם 'כמרגלית במשבצת: קובץ הסיפורים העברי בימי הביניים' (תשס"ד), שבו הוקדש פרק לכל אחד מקובצי הסיפורים העבריים המרכזיים מתקופת ימי הביניים.

    בצד 'ספר המעשים' מראשית המאה השלוש עשרה, הכולל שישים וארבעה סיפורים, המתואר שם בפירוט, יש לראות בקובץ הנוכחי את אחד מעמודי התווך של הסיפורת העברית בימי הביניים. אף שכתב היד שבו מועתק קובץ 'מאה סיפורים חסר אחד' (כפי שאני מכנה את הקובץ, או לשם הקיצור 'מאה סיפורים') הוא בן ראשית המאה השש עשרה, רוב סיפורי הקובץ, ובוודאי החשובים שבהם, נוצרו סביב שנת 1300 , כפי שאני מבקש להוכיח להלן.

    חשיבותה של טענה זו מובנת מאליה: הסיפורים משקפים תנאי־חיים, מנטליות, מתחים ואינטרסים שרווחו בקרב הקהילות היהודיות באשכנז בשיאם של ימי הביניים. עם זאת ייחודם וחשיבותם של הסיפורים אינם מצויים רק בכך, כי על אלה שמענו ויודעים אנו מכתביהם של בעלי הלכה, פילוסופים, מיסטיקנים ובעלי המוסר של התקופה. חשיבותם של הסיפורים האנונימיים, המצויים לפנינו בנוסחאות רבות ושונות שבוודאי הילכו במסורות שבעל פה הרבה לפני שהועלו על הכתב כאן, היא שהם סיפורים שנוצרו או סופרו על ידי שכבות העם הרחבות.

    לכן משקפים הם את עולמם, את דעותיהם, את חרדותיהם וציפיותיהם, ולאו דווקא של המלומדים והמנהיגים. בחקר התרבות היהודית של ימי הביניים נעדר כמעט לחלוטין הממד העממי המקיף את שכבות החברה הרחבות.

    אני מבקש להציע את אוסף האגדות הגדול שלהלן כאחד מבסיסי הנתונים החשובים והעקרוניים להכרת החברה היהודית הרחבה והעממית.

    עם כל זאת, וכפי שנוהג אני לומר לתלמידיי, פרקי המחקר והפרשנות שאני מציע לסיפורים ניתנים לדיון ולמחלוקת, לקבלה או לדחייה, אבל הטקסטים — לעולם עומדים. את עיקר חשיבותו של הספר רואה אני בפרסום קובץ הסיפורים הגדול — אולי קובץ הסיפורים העברי המקיף והחשוב ביותר בתרבות היהודית של ימי הביניים – שישמש מעתה, כך אני מקווה, מקור למחקריהם של חוקרי ספרות והיסטוריונים של ימי הביניים, פולקלוריסטים וחוקרי תרבות, חוקרי הלשון העברית והחברה היהודית, אך בעיקר לעיונם של כל מי שתרבות העבר היהודית קרובה ללבם.

    כמה חוקרים של הסיפור העברי בימי הביניים עמדו על חשיבות הקובץ, ובעיקר התעניינו באוסף האגדות/השבחים הקדום ביותר הידוע לנו על אבות חסידי אשכנז, רבי שמואל ורבי יהודה החסיד. נחמיה בריל ויעקב מייטליס, וייבדלו לחיים ארוכים יוסף דן, שרה צפתמן ויוסף במברגר, קידמו בעבודותיהם את המחקר על קובץ הסיפורים. הפניות לפרסומים אלה נמצאות במהלך הדיון שלהלן, אך אני מבקש להודות לאחרונים אף כאן על תרומתם להבנתו ולמחקרו של קובץ הסיפורים החשוב.

    כתב היד שבו כלול קובץ הסיפורים התגלגל בדרך שאינה ידועה לנו מגרמניה של המאה השש עשרה אל בית הספרים הלאומי בירושלים. על הרשות לעיין בכתב היד, ועל העזרה ומאור הפנים אני מבקש להודות לגב' יעל אוקון, מנהלת מחלקת כתבי היד בבית הספרים הלאומי.

    קפדנותה ובקיאותה יוצאות הדופן של תלמידתי עוה"ד שושי מלכי־ גמליאלי הסירו מספר זה שגיאות ושיבושים רבים. היא אף טרחה על המפתח הכולל. תודתי נתונה לה אף כאן.

    ספר זה נתמך, לכל אורך המחקר והעבודה עליו, על ידי הקתדרה ע"ש צבי ושרה ברגר לחקר התרבות העממית היהודית באוניברסיטת תל־אביב. הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל־אביב השקיעה מאמץ רב כדי להקנות לספר זה תוכן וצורה נאים וראויים. על כך מבקש אני להודות, ובעיקר לרעי פרופ' אביעד קליינברג מנהל הוצאת הספרים, על קריאתו הקפדנית והערותיו המחכימות.

    תל־אביב, 2

    לעמוד הספר
  • מדיטציה יהודית

    התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו

    תומר פרסיקו

    מבצע! עטיפת הספר

    האם יש מסורת מדיטטיבית יהודית? האם הנביאים, החכמים, המקובלים, החסידים תרגלו צורות שונות של מדיטציה? בספר הזה מובא בפני הקורא, לראשונה מבט על המגוון המלא של הזרמים המדיטטיבים ביהדות. חלקו הראשון של הספר סוקר את שורשי המדיטציה היהודית מתקופת בית שני ועד ימינו. חלקו השני מתמקד במספר מנהיגים רוחניים בני זמנו – מן האדמו"ר מפיאסצנה, דרך זלמן שחטר-שלומי, ועד ארז משה דורון ויצחק גינזבורג – למדיטציה ממקורות יהודיים ואחרים. לאורך הספר מבואר העיסוק הגובר והולך ב"מדיטציה יהודית" בזמננו, בין על ידי פיתוח …

    מדיטציה יהודית

    התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו

    79.00 70.00 מדיטציה יהודית - התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו
    קרא עוד

    על הספרתומר פרסיקומתוך הספר
    X

    מדיטציה יהודית

    על הספר

    תיאור

    האם יש מסורת מדיטטיבית יהודית? האם הנביאים, החכמים, המקובלים, החסידים תרגלו צורות שונות של מדיטציה? בספר הזה מובא בפני הקורא לראשונה המגוון המלא של הזרמים המדיטטיבים ביהדות.

    חלקו הראשון של הספר סוקר את שורשי המדיטציה היהודית מתקופת בית שני ועד ימינו. חלקו השני מתמקד במספר מנהיגים רוחניים בני זמנו – מן האדמו”ר מפיאסצנה, דרך זלמן שחטר–שלומי, ועד ארז משה דורון ויצחק גינזבורג – המלמדים מדיטציה ממקורות יהודיים ואחרים.

    לאורך הספר מבואר העיסוק הגובר והולך במדיטציה יהודית בזמננו, בין אם על ידי פיתוח מסורות תרגול יהודיות מהעבר, ובין אם על–ידי אימוץ מסורות תרגול הינדואיסטיות ובודהיסטיות, כחלק מן השינוי העמוק שעוברים החיים הדתיים במערב בעת הנוכחית.

    תוכן העניינים, פרקי הספר:

    תודות
    הקדמה
    מדיטציה
    החוויה המיסטית
    ספרות המרכבה וההיכלות
    הרמב"ם
    ראשית הקבלה
    קבלת צפת
    החסידות
    חסידות ברסלב
    חסידות חב"ד
    שינויים ותמורות בתחילת המאה ה־20
    הפרקטיקה המדיטטיבית אצל מנחם עקשטיין
    טכניקות מדיטטיביות אצל האדמו"ר מפיאסצנה
    התרבות הרוחנית של הניו־אייג' והרוחניות העכשווית
    הג'ואיש רניואל ומקורותיו הרעיוניים
    התפתחות הניו־אייג' בישראל
    מדיטציה יהודית על פי ר' אריה קפלן
    מדיטציה יהודית על פי ר' זלמן שחטר־שלומי
    פרקטיקות מדיטטיביות בקרב מנהיגים רוחניים
    בני זמננו בחסידות ברסלב
    מדיטציה יהודית אצל הרב יצחק גינזבורג
    סיכום ומיקום המחקר בהקשר תרבותי רחב
    אחרית דבר
    ביבליוגרפיה – מקור
    ביבליוגרפיה – מחקר
    מפתח

    ד”ר תומר פרסיקו הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן, חוקר ומרצה על דת עכשווית בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל–אביב והמנהל האקדמי של עלמא – בית לתרבות עברית. פרסיקו חוקר את הרוחניות העכשווית ביהדות ובעולם, טכניקות רוחניות ומדיטטיביות ותהליכי חילון והדתה.

    שנתיים מחייו עברו עליו בהודו בחקר ההגות והמדיטציה המזרחית, והוא מתרגל ומדריך של מדיטציית ויפאסנה. הוא פעיל למען חופש דת בישראל, בעל לולאת האל, הבלוג הפופולורי ביותר בעברית על דת ורוחניות, וגר בירושלים עם אשתו יעל ובניו עברי ושילה.

    עוד שמעתי בשמו שאמר לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו: כי על תפילות ותחנות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו למשל, על הדרך הכבושה הידוע ומפורסם לכול, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר, אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל. כמו כן השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו, היא דרך חדש, ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאוד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות כמבואר בדברינו כמה פעמים. | רבי נחמן מברסלב

    אידאלים וטכניקות של מיסטיקה הם פעמים נדירות חידוש גרידא; לרוב הם בנייה מחדש של הישן עם הדגשות חדשות ובתוספת יסודות שלקוחים מתרבויות אחרות. | משה אידל

    מדיטציה יהודית | הקדמה

    בתחילת תשס"ד פרסמה ישיבה־יוניברסיטי קובץ מאמרים תחת הכותרת רוחניות יהודית וחוק אלוהי. הכותבים שמו להם למטרה לנסות לבאר את הקשר שבין רוחניות להלכה. מחד, אין זה נתון שההלכה מובילה לרוחניות, וייתכן שאף הפוך מכך; מאידך, ברור שרוחניות היא ממד חיוני בחיי הדת, ושדת ללא ממד פנימי תיחשב כלוקה בחסר.

    בעייתיות נוספת מתעוררת כאשר פרקטיקות רוחניות אנומיות, שמחוץ למסגרת ההלכה, מאפשרות למתרגלים אותן קרבה אינטימית עם האלוהות, וזאת ללא קשר למצוות; כאן נוצר מצב שבו פעילות שאינה הלכתית נחשבת עבור יהודים רבים ללב לבם של חייהם הדתיים. כפי שמודה באותו קובץ הרב אהרן ליכטנשטיין, "הסתירה היא אמיתית והמתח אימננטי".

    אין זה מקרה שמלומדי המרכז היהודי החשוב נדרשו לנושא כעת. זמננו מתאפיין בצמא חסר תקדים בהיקפו לפעולה דתית פנימית, דהיינו לקשר עם האלוהות שהמוקד שלו ממוקם בתוככי נפשו של הפרט. עם זאת, ובאופן אירוני, תקופה זו ייחודית בכך שהיהדות המסורתית־דתית מגדירה עצמה כמעט בלעדית על ידי נאמנותה למערך ההלכתי ההטרונומי.

    השינוי במוקד החוויה הדתית – מפולחן חיצוני לכיווני נפש פנימיים – הוא ביטוי של תמורה תרבותית רחבת היקף שעוברת על העולם המערבי זה כאלפיים שנים, וביתר שאת במאות השנים האחרונות. העולם היהודי שותף (סביל בעיקר) בתמורה זו, ושלא כעולם הנוצרי, היא מהווה עבורו אתגר חריף ומשמעותי. ההתמקדות בדקדוקי מצוות והמעבר לפורמליזם הלכתי הם שתיים מהתגובות שלו לתמורה רחבה זו. תמורה זו היא גם מקורו של המתח שמעיד עליו הרב ליכטנשטיין.

    אם לא די במתח הזה, הרי שתכופות השאיפה לתרגולות רוחניות הממוקדות בממד הנפשי מתגשמת על ידי יבוא וגיור של טכניקות מדיטטיביות מן המזרח הרחוק. הזרם המרכזי של המסורת היהודית מעולם לא העמיד את המפגש החווייתי עם האלוהות במרכז חייו הפולחניים־דתיים, ולא פיתח תרבות מדיטטיבית כחלק אינטגרלי של הקשר בין תחתונים לעליונים.

    כאשר מחפשים יהודים בני זמננו כלים מעשיים להעצמת החוויה הדתית שלהם, הם לא פעם ירעו בשדות זרים על מנת להביא מהם תנובה ראויה. בעוד שעבור רבים מהלך שכזה אינו בעייתי, יהודים מסורתיים יותר נזדקקים לדרכים של הסוואה ולגיטימציה כדי לאפשר לעצמם ליהנות מפירות שצמחו בין עובדי עבודה זרה.

    בספר זה אבקש לעמוד על התמורה התרבותית שעומדת בלבו של החיפוש הנוכחי אחרי חיי דת פנימיים. אעשה זאת על ידי בחינת תורותיהם המדיטטיביות של שבעה מנהיגים דתיים יהודיים שפעלו מאז תחילת המאה ה־ 20 ועד ימינו.

    פועלם של אלה אינו אלא ביטוי לשינוי מקיף שעוברים כיום החיים הדתיים במערב, שינוי שהוא מקרה פרטי של מהלך חברתי־ תרבותי כולל. מהלך זה, הזוכה לעתים לכינוי "המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית", כולל עיסוק מועצם של הפרט בפנימיות נפשו, והתייחסות הולכת וגוברת של חיי הנפש שלנו כמקור למשמעות, לסמכות ולזהות.

    ברצוני לבדוק כיצד תהליכים של "הפנמה של הפולחן הדתי" הנם חלק מתזוזות עומק של התרבות המערבית, אשר בשדה הדת מתממשים כהתמקדות בתהליכים פסיכולוגיים ובחוויות נפשיות, וראיית תהליכים אלה כמוקד העיקרי של המעשה הדתי.

    אני סבור כי העיסוק הגובר והולך ב"מדיטציה יהודית", בין על ידי פיתוח מסורות תרגול יהודיות מהעבר, ובין על ידי אימוץ מסורות תרגול נאו־הינדואיסטיות ונאו־בודהיסטיות בהווה, הנו חלק אינטגרלי מאותו תהליך של הפנמה דתית ושל בקשת הקרבה לאלוהות על ידי פנייה פנימה, אל החוויה הדתית.

    מטרתי היא אפוא לבחון את תהליכי וצורות התפתחותן של פרקטיקות מדיטטיביות יהודיות בהקשרן החברתי והתרבותי, במסגרת מה שפוקו כינה "רשת סוגי הסיבתיות" המאפשרים אותן ומגבים אותן. פוקו ביקש לבחון את ההווה מתוך סרטוט הגנאולוגיה הרעיונית שלו.

    בספר זה אחקור את הדרך שבה העבר יצר את התנאים להווה, ואת ההווה כנגזרת אחת אפשרית של עבר, כלומר תולדה של תנאים מטריאליים ונפשיים מסוימים ולא אחרים. תנאים אלה אבקש לגלות, ומתוכם את דפוסי ההתפתחות של התנועות התרבותיות במסורת היהודית ומחוצה לה.

    מחקר זה אינו מעלה כל טענה לגבי מידת ה"אותנטיות" של שיטות המדיטציה החדשות, או לגבי השאלה אם הן "יהודיות" או "לא־יהודיות". אין זה מתפקידו של חוקר להכריע מהי דתיות "אמיתית". ההצבעה על השינויים הרבים בתוכניהן ובאופיין של הטכניקות המדיטטיביות המודרניות לעומת אלה הפרה־מודרניות נעשית אפוא לא על מנת לשפוט אותן.

    הניתוח מבקש לאבחן את התמורות התרבותיות שעברה המסורת היהודית, כחלק מאלו שעברו על התרבות המערבית כולה. לבחינת תמורות אלה יוקדש מקום לאורך הספר, וכן הפרק המסכם של המחקר.

    כל מסורת דתית מעכלת לתוכה השפעות שהיא מוצאת בסביבתה בתקופות שונות, ומובן גם שזו לא התקופה הראשונה שבה מייבאים הוגים יהודים פרקטיקות מדיטטיביות מן החוץ.

    השאלה שתעניין אותנו אפוא אינה אם טכניקה מודרנית מסוימת ממשיכה בנאמנות גדולה יותר או פחות את המסורת שקדמה לה, אלא מדוע התחולל שינוי. מהם הגורמים החברתיים והתרבותיים שדחפו את ההוגה בן זמננו לפתח פרקטיקה מדיטטיבית חדשה, ולא לשעתק את המסורת שקיבל.

    שני טיפוסים של דת
    בסופה של המאה ה־ 19 הבחין אמיל דורקהיים בין שתי תפיסות דתיות שונות:

    אם יחפץ אדם להימנע מטעות חמורה עליו לשים לב שלא לבלבל בין דת חופשית, פרטית ואופציונלית, המעוצבת על פי הבנתו וצרכיו של האינדיבידואל, לבין דת המועברת לו על ידי מסורת, המעוצבת על ידי קבוצה שלמה ומחייבת באופן פולחנה. שתי המסגרות, השונות כל כך זו מזו, אינן יכולות לענות על אותם הצרכים; האחת מכוונת כולה כלפי האינדיבידואל, השנייה כלפי החברה. ועם זאת, אמת היא שהן שייכות לאותה משפחה".

    אין זה מקרה שדורקהיים מעלה את אזהרתו במפנה המאה ה־ 20 – זוהי תקופה שבה הדת הממוסדת נאלצה להתמודד עם מתקפות חוזרות ונשנות מפי פילוסופים ומדענים (דוגמת ניטשה, ספנסר וממשיכיו של דרווין), הנישאים על גבי רוחות של חילון ומטריאליזם. מנגד, זו גם תקופה שבה תנועות דתיות חדשות הופכות מאגודות סתרים למסגרות פתוחות המיועדות להמונים (האגודה התיאוסופית היא דוגמה מובהקת לתהליך זה), ודתיות פרטית, המאומצת ומגובשת מתוך בחירה, הולכת והופכת לחזון נפרץ.

    דורקהיים מצביע על עלייתה, כתופעה המונית, של דתיות מסוג פרטי. תחילת המאה ה־ 20 הביאה איתה אפוא שינוי כולל באופי הדתיות בעולם המערבי, וזאת עם התרבותן של תנועות ומגמות דתיות השואבות את מקור משמעותן וסמכותן מעולמו הפנימי של הפרט, אלו שבעתיד יכונו "ניו־אייג'" ו"רוחניות". אולם לא רק התופעות הדתיות במרחב הציבורי עברו שינוי.

    באופן עמוק יותר התפיסות שלנו על מהותה של "דת" השתנו. הרעיון הבסיסי של משמעות היות אדם מסוים "דתי" עבר טרנספורמציה, והשלים במאה ה־ 20 תהליך ארוך שבמסגרתו הפך מנטוע בהקשר ציבורי־קהילתי, לכזה הממוקד בעולם הנפשי־פסיכולוגי של האינדיבידואל.

    התפיסה הנוכחית של מהות התופעה הדתית, המשותפת לחלקים ניכרים מהעולם המערבי, מתייחסת בעיקר לממדים האישיים שבה, דהיינו לפולחן פרטי ולקשר אישי בין האדם לאלוהות. עבור האדם המערבי המודרני "דת" פירושה, לרוב, אמונותיו של הפרט והאופן שבו הוא מבטא אותן בדיבור ובמעשה.

    המתעניינים במה שקרוי כיום "רוחניות" יוסיפו שיסוד עיקרי בחיים הדתיים חייב להיות המפגש – התודעתי, החווייתי – בין האינדיבידואל לבין האלוהות, או הטרנספורמציה הנפשית שעליו/ה לעבור במסגרת ה"מסע הרוחני" שלו/ה. כתופעה המונית תפיסה זו של דת ורוחניות היא מודרנית, ומהווה הקצנה של הדגם הנוצרי הבסיסי, שבו המשיח/אל מקיים קשר אישי עם האינדיבידואל ומאפשר לו/ה גאולה אישית מחטא. היא חסרה את הממד הקולקטיבי־קהילתי של התופעה הדתית, שהיה בעבר דומיננטי, ושהלך ונדחק למקום משני במאות השנים האחרונות.

    אם נתבונן בדתות בעת העתיקה, נראה שהן היו בראש ובראשונה מערכות קהילתיות. הדת המקראית, למשל, הייתה בבסיסה ברית קולקטיבית בין עם מסוים לבין אל מסוים, ברית שבמסגרתה התנהלו כלל מישורי החיים, מפולחן (עבודת קורבנות) דרך חקלאות ועד למלחמה. בתרבות ההודית העתיקה התנהל הקשר עם האלים/האחדות המופשטת במסגרת כללית של חוקי ה"דהרמה", כלומר החוק הקוסמי שחלש על כלל אורחות חייו של הפרט, שנגזרו על פי מקומו היחסי במערכת הקאסטות החברתית. באימפריה הרומית עמדה הדת על סדרה של טקסים פומביים, שבהם בעלי עמדות פוליטיות הקריבו קורבנות במקדשים. ההשתתפות בטקסים הללו אישרה את נאמנותו של האזרח לקהילה ולמנהיגיה.

    דגמים אלה של "דת" שונים מאוד מהמובן כיום על ידי המשתמשים במונח הזה. גם מרבית היהודים שומרי המצוות רואים בחיים הדתיים ביטוי לאמונותיו ולמעשיו של הפרט – זה מה שיעשה או לא יעשה אותו "דתי" – ואילו הממד הקולקטיבי של היהדות יישא אופי לאומי. תהליך דומה עבר על הדתיות ההודית. הדהרמה הופרדה לחלקיה ה"דתיים" ולאלו המוסריים או הפרגמטיים.

    הדת הרומית נכחדה כמובן מזמן, והנצרות, שעבורה החלוקה בין חיי דת פרטיים לחיי חול פומביים היא מובנית, תפסה את מקומה. בסופו של תהליך, עבור האדם המודרני מערכת היחסים עם האלוהי מתקיימת באופן פרטי ופנימי. ההתבוננות בהפרטה ובהפנמה זו של התופעה הדתית תעמוד במרכז חיבור זה.

    יש לציין שגם לפני העידן המודרני היו יחידים שהקשר עם האלוהות היה עבורם פרויקט פרטי בעיקרו. ברומא בני האליטה היו יכולים לקבל על עצמם דרכים ל"דאגה לעצמי" באסכולות פילוסופיות שונות (כגון הסטואה, או זו של האפיקוראים) או בכתות מסתורין. בהודו החל במחצית האלף הראשון לפני הספירה התרבו קהילות הנזירים הלומדות תרגולות רוחניות מקוריות מגוּרוּ מסוים תוך פרישה מהחברה הכללית.

    בישראל הקדומה היו נביאים, ואף חבורות של בני נביאים, שבעזרת נגינה משותפת כוננו קשר אקסטטי עם האלוהות. ועם זאת, מעולם לא היוו פרטיזנים דתיים אלה יותר משוליים פוריים למרכז הקולקטיבי המסיבי. תחילת כניסתם לקונצנזוס הדתי והתפשטותם כתופעה המונית היא שהביאה את דורקהיים להצביע על ההבדל בינם לבין "דתיים" מהסוג המסורתי. העובדה שהתפיסה הדתית הפרטית המדוברת הפכה למובן מאליו בזמננו היא עדות לתמורה הנרחבת שעברה הדת בעידן המודרני.

    בספר זה לא אעמוד בפירוט על מכלול השינויים שהביאו לחידוד ההבחנה בין דת ציבורית לדת פרטית, אלא אביא אילוסטרציה לכך על ידי מעקב אחרי השינויים שעברו טכניקות מדיטטיביות במסורת היהודית לאורך הדורות. יש להדגיש שהעיסוק במדיטציה מניח מראש אפשרות של מפגש אישי עם האלוהות, לכן נוטה מלכתחילה לכיוון התפיסה הפרטית של הדת.

    בהתייחסות לתופעה הדתית עד למאה ה־ 20 מדובר, אם כן, בנציגים מאותה אליטה יוצאת דופן של מחפשים רוחניים, שנמצאים מבחינות שונות בנקודת ביניים בין הדת הממוסדת והקולקטיבית לבין מה שאנחנו עדים לו כיום במעגלי הרוחניות העכשווית. מאז תחילת המאה ה־ 20 , מצד שני, אנחנו עדים לתפוצה חסרת תקדים של הדגם הדתי הפרטי. התרחבות הדרישה לדתיות אישית היא העומדת, בין השאר, בבסיס הדרישה העכשווית למדיטציה יהודית.

    מהלך המחקר
    על מנת להאיר את התמורות הנרחבות שהתחוללו בדתיות היהודית בעידן המודרני יתמקד הספר בטכניקות המדיטטיביות הנהוגות בה כיום. לאחר שנגדיר מהי מדיטציה ומהי החוויה המיסטית, ונערוך טיפולוגיה של טכניקות מדיטטיביות שונות, ונבחין בין ארבע סוגות שונות של חוויות מיסטיות שהן מובילות אליהן. משם נפנה לסיכום הפרקטיקות המדיטטיביות המרכזיות שהציגה המסורת היהודית מהמאות הראשונות לספירה ועד למאה ה־ 20 .

    נתחיל במאות הראשונות לספירה, עם סקירה קצרה של הטכניקות המדיטטיביות העולות מתוך ספרות המרכבה וההיכלות. אחרי כן נסכם את דרכיהם המדיטטיביות של הרמב"ם, ר' אברהם אבולעפיה ומקובלי גירונה, שפעלו כולם סביב המאות ה־ 12 וה־ 13 .

    נסכם גם את דרכיהם המדיטטיביות של מקובלי צפת ובראשן שיטותיו של האר"י, ומשם נעבור אל הטכניקות ההיסטורית ומאפייניו של הניו־ אייג', ששיאו כתופעה חברתית רחבת היקף בשנות השישים של המאה ה־ 20 . נבדיל בין תנועה חברתית ותרבותית זו לבין מה שנכנה "הרוחניות העכשווית", שצמחה החל בשנות השמונים ומתקיימת עד ימינו, ואשר הושפעה רבות מהמבנה הכלכלי־חברתי של הקפיטליזם המאוחר.

    פרק 14 יוקדש לההתגשמות היהודית של הניו־אייג' בארצות הברית, תנועת הג'ואיש רניואל (Jewish Renewal) על ההיסטוריה שלה וזרמיה השונים, ופרק 15 יוקדש להתפתחות הניו־אייג', הרוחניות העכשווית והעיסוק במדיטציה בישראל.

    פרקים אלה יכינו את הקרקע לבחינת תורותיהם המדיטטיביות של מנהיגים רוחניים שפעלו החל בשנות השבעים של המאה ה־ 20 , ואף כאלה שפועלים כיום. בפרק 16 נבדוק את הטכניקות המדיטטיביות שהציע ר' אריה קפלן, מחלוצי תחום "המדיטציה היהודית" בזמננו ומחבר פורה ומשפיע ביותר, שטרם זכה לתשומת לבו של המחקר.

    קפלן לא המשיך מסורות מדיטטיביות יהודיות קודמות, אלא הושפע בעיקר מהטכניקות שמצא סביבו בתרבות הניו־אייג' של ארצות הברית בשנות השבעים, שבהן פעל וכתב.

    אחריו נבחן את שיטתו של ר' זלמן שחטר־שלומי, בפרק 17 . שחטר־ שלומי מושפע מאוד מהטכניקות המדיטטיביות הלא־יהודיות שסביבו, וזאת במקביל למורשת המדיטטיבית החב"דית שמקורה בשנות לימודיו במוסדות החסידות. בניגוד לקפלן, שחטר־שלומי מודע מאוד למקורותיו הזרים, ואינו מנסה להסתיר את מלאכת היבוא והגיור שהוא עורך לטכניקות זרות. הוא מעניק לגיטימציה למהלך זה על ידי תיאולוגיה מפותחת, שאותה נפרט.

    בהמשך נבדוק, בפרק 18 , את שיטותיהם של שניים מהפופולריזטורים המרכזיים של תורתו של ר' נחמן בזמננו, ר' ישראל יצחק בזאנסון ור' ארז משה דורון, מחברים בעלי השפעה רחבה המציגים תפיסות ברסלביות מקוריות. שני מנהיגים רוחניים אלה מתיימרים להנהיר לתלמידיהם את הוראותיו של ר' נחמן באשר ל"התבודדות". נראה ששניהם חורגים מהוראות אלה, ממתנים את הממד האקסטטי שבתרגול, ומייבאים לתוכו מאפיינים מדיטטיביים שניתן למצוא בשדה הניו־אייג' הלא־יהודי.

    ההוגה האחרון שנבדוק במסגרת מחקר זה יהיה הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב"ד ומקובל חשוב ויצירתי. גינזבורג כותב הרבה על השינוי התודעתי שנחוץ על מנת להביא לגאולה פרטית וכללית, אולם באופן מפתיע אינו מציע כל פרקטיקה מדיטטיבית, לבד מהדרכה כללית בלבד לתרגול הטכניקה החב"דית הקלאסית. כאן, אם כן, לא נמצא יבוא מן החוץ ואף לא פיתוח פנימי, ותורתו של הרב גינזבורג בנושא תהווה עבורנו מעין קבוצת ביקורת למגמות שראינו בפרקים הקודמים.

    הוגים בני זמננו אלה מייצגים זרמים עיקריים ביהדות בעלת הנטיות הפנאומטיות בזמננו: בעוד קפלן, דורון ובזאנסון רואים עצמם, במידות שונות, כממשיכי דרכו של ר' נחמן, הרי שמקורותיהם של שחטר־שלומי וגינזבורג בחסידות חב"ד. בעוד קפלן ושחטר־שלומי מייצגים ניסיונות חלוציים בתחום המדיטציה היהודית שאחרי מלחמת העולם השנייה, וככאלה פעלו כמובן בארצות הברית והנם חלק מתופעת הג'ואיש רניואל, דורון, בזאנסון וגינזבורג מאוחרים יותר, פועלים בישראל, והנם חלק מהאגף האקספרסיבי של היהדות האורתודוקסית. חתכי רוחב אלה ייתנו לנו מקום נוסף להשוואה בין ההוגים הללו.

    בפרק האחרון נבקש לארוג מסגרת תיאורטית שתסביר את הכיוונים שפנתה אליהם הרוחניות היהודית הפופולרית במאות ה־ 20 וה־ 21 , מתוך בחינת המדיטציה ביהדות. ננסה להבין לא רק כיצד ביקשו יהודים מתקופות שונות להגיע לכדי קרבה אינטימית אל האלוהות, אלא גם את הדרכים המורכבות שבהן בוטאו ניסיונות התקרבות אלה.

    מתוך מבט־על תיאורטי ניתן יהיה להעריך כיצד התמורות בטכניקות המדיטטיביות שפותחו במסורת היהודית לאורך אלפיים השנים האחרונות ועד ימינו משקפות שינויים תרבותיים וחברתיים שהתחוללו בפרק זמן זה. בחינת הדרכים השונות שבהן ביקשו ומבקשים יהודים לבוא לידי מצב תודעתי עליון מבחינתם, תאיר עבורנו את התפיסות התרבותיות השונות שבהן החזיקו, ותאפשר לנו לרדת לעומקן של השקפותיהם המטפיזיות והאנתרופולוגיות בעבר, כמו גם אלו של הרגע התרבותי הנוכחי, הייחודי במגוון האפשרויות שהוא מציע.

    חיבור זה, אם כן, מכוון לתרום למחקר בשלושה מישורים: בשדה חקר המיסטיקה היהודית והרוחניות העכשווית על ידי הצגתם וניתוחם של נציגים מרכזיים המלמדים מדיטציה בזמן הזה; בשדה חקר המיסטיקה הכללית והמדיטציה על ידי הצבת טיפולוגיה מפורטת להערכת מאפיינים שונים של פרקטיקות מדיטטיביות, והשימוש בהן על מנת לנתח פרקטיקות מדיטטיביות שונות. בשדה חקר התרבות היהודית על ידי ניתוחם של ממצאים אלה בצורה דיאכרונית תוך הצבעה על ההתפתחויות התרבותיות שהולידו את התמורות בשדה המדיטציה היהודית, כלומר של הצבתם של הממצאים בהקשר חברתי־ תרבותי כללי.

    העניין בחיי הנפש ובהתפתחות פנימית איננו שיגעון זמני או אופנה חולפת. זהו מאפיין מרכזי של העולם המודרני ושל חיינו אנו בעת הזאת. הפיכתה של הנפש הפרטית למקור של משמעות, סמכות וזהות מהווה תמורה עצומה בצורת החיים האנושית, תמורה המשפיעה על כלל מישוריי החיים, מחינוך ועד פוליטיקה, מרפואה ועד רומנטיקה.

    ספר זה מבקש לשפוך אור על השינויי המקביל בתחום הדתי, וזאת על ידי בחינת התפתחותן של טכניקות מדיטטיביות יהודיות לאורך ההיסטוריה, ובעיקר במאה ה־ 20 ואילך. תקוותי היא שמסקנותיו יעזרו לנו להבין טוב יותר את המתרחש בשדה החברתי־תרבותי סביבנו, ואף את עצמנו.

    הספר ראה אור בחודש יוני 2016

    מדיטציה יהודית
    התפתחותן של תרגולות רוחניות
    ביהדות זמננו
    מאת: תומר פרסיקו

    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
    טיפוגרפיה: שפי פז, אגתה
    מהדורה ראשונה, יוני 2016
    מס' עמודים: 498
    כריכה: רכה

    הספר יוצא לאור בסיוע האיגוד העולמי למדעי היהדות

    דאנא קוד: 583-77

    The Jewish Meditative Tradition
    Tomer Persico

    ISBN: 978-965-7241-76-9

    עטיפת הספר

    מדיטציה יהודית

    79.00 70.00

    האם יש מסורת מדיטטיבית יהודית? האם הנביאים, החכמים, המקובלים, החסידים תרגלו צורות שונות של מדיטציה? בספר הזה מובא בפני הקורא, לראשונה מבט על המגוון המלא של הזרמים המדיטטיבים ביהדות. חלקו הראשון של הספר סוקר את שורשי המדיטציה היהודית מתקופת בית שני ועד ימינו. חלקו השני מתמקד במספר מנהיגים רוחניים בני זמנו – מן האדמו"ר מפיאסצנה, דרך זלמן שחטר-שלומי, ועד ארז משה דורון ויצחק גינזבורג – למדיטציה ממקורות יהודיים ואחרים. לאורך הספר מבואר העיסוק הגובר והולך ב"מדיטציה יהודית" בזמננו, בין על ידי פיתוח …

    המלאי אזל

    לעמוד הספר
    X

    מדיטציה יהודית

    המחברים

    ד”ר תומר פרסיקו הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן, חוקר ומרצה על דת עכשווית בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל–אביב והמנהל האקדמי של עלמא – בית לתרבות עברית. פרסיקו חוקר את הרוחניות העכשווית ביהדות ובעולם, טכניקות רוחניות ומדיטטיביות ותהליכי חילון והדתה.

    שנתיים מחייו עברו עליו בהודו בחקר ההגות והמדיטציה המזרחית, והוא מתרגל ומדריך של מדיטציית ויפאסנה. הוא פעיל למען חופש דת בישראל, בעל לולאת האל, הבלוג הפופולורי ביותר בעברית על דת ורוחניות, וגר בירושלים עם אשתו יעל ובניו עברי ושילה.

    לעמוד הספר
    X

    מדיטציה יהודית

    מתוך הספר

    עוד שמעתי בשמו שאמר לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו: כי על תפילות ותחנות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו למשל, על הדרך הכבושה הידוע ומפורסם לכול, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר, אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל. כמו כן השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו, היא דרך חדש, ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאוד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות כמבואר בדברינו כמה פעמים. | רבי נחמן מברסלב

    אידאלים וטכניקות של מיסטיקה הם פעמים נדירות חידוש גרידא; לרוב הם בנייה מחדש של הישן עם הדגשות חדשות ובתוספת יסודות שלקוחים מתרבויות אחרות. | משה אידל

    מדיטציה יהודית | הקדמה

    בתחילת תשס"ד פרסמה ישיבה־יוניברסיטי קובץ מאמרים תחת הכותרת רוחניות יהודית וחוק אלוהי. הכותבים שמו להם למטרה לנסות לבאר את הקשר שבין רוחניות להלכה. מחד, אין זה נתון שההלכה מובילה לרוחניות, וייתכן שאף הפוך מכך; מאידך, ברור שרוחניות היא ממד חיוני בחיי הדת, ושדת ללא ממד פנימי תיחשב כלוקה בחסר.

    בעייתיות נוספת מתעוררת כאשר פרקטיקות רוחניות אנומיות, שמחוץ למסגרת ההלכה, מאפשרות למתרגלים אותן קרבה אינטימית עם האלוהות, וזאת ללא קשר למצוות; כאן נוצר מצב שבו פעילות שאינה הלכתית נחשבת עבור יהודים רבים ללב לבם של חייהם הדתיים. כפי שמודה באותו קובץ הרב אהרן ליכטנשטיין, "הסתירה היא אמיתית והמתח אימננטי".

    אין זה מקרה שמלומדי המרכז היהודי החשוב נדרשו לנושא כעת. זמננו מתאפיין בצמא חסר תקדים בהיקפו לפעולה דתית פנימית, דהיינו לקשר עם האלוהות שהמוקד שלו ממוקם בתוככי נפשו של הפרט. עם זאת, ובאופן אירוני, תקופה זו ייחודית בכך שהיהדות המסורתית־דתית מגדירה עצמה כמעט בלעדית על ידי נאמנותה למערך ההלכתי ההטרונומי.

    השינוי במוקד החוויה הדתית – מפולחן חיצוני לכיווני נפש פנימיים – הוא ביטוי של תמורה תרבותית רחבת היקף שעוברת על העולם המערבי זה כאלפיים שנים, וביתר שאת במאות השנים האחרונות. העולם היהודי שותף (סביל בעיקר) בתמורה זו, ושלא כעולם הנוצרי, היא מהווה עבורו אתגר חריף ומשמעותי. ההתמקדות בדקדוקי מצוות והמעבר לפורמליזם הלכתי הם שתיים מהתגובות שלו לתמורה רחבה זו. תמורה זו היא גם מקורו של המתח שמעיד עליו הרב ליכטנשטיין.

    אם לא די במתח הזה, הרי שתכופות השאיפה לתרגולות רוחניות הממוקדות בממד הנפשי מתגשמת על ידי יבוא וגיור של טכניקות מדיטטיביות מן המזרח הרחוק. הזרם המרכזי של המסורת היהודית מעולם לא העמיד את המפגש החווייתי עם האלוהות במרכז חייו הפולחניים־דתיים, ולא פיתח תרבות מדיטטיבית כחלק אינטגרלי של הקשר בין תחתונים לעליונים.

    כאשר מחפשים יהודים בני זמננו כלים מעשיים להעצמת החוויה הדתית שלהם, הם לא פעם ירעו בשדות זרים על מנת להביא מהם תנובה ראויה. בעוד שעבור רבים מהלך שכזה אינו בעייתי, יהודים מסורתיים יותר נזדקקים לדרכים של הסוואה ולגיטימציה כדי לאפשר לעצמם ליהנות מפירות שצמחו בין עובדי עבודה זרה.

    בספר זה אבקש לעמוד על התמורה התרבותית שעומדת בלבו של החיפוש הנוכחי אחרי חיי דת פנימיים. אעשה זאת על ידי בחינת תורותיהם המדיטטיביות של שבעה מנהיגים דתיים יהודיים שפעלו מאז תחילת המאה ה־ 20 ועד ימינו.

    פועלם של אלה אינו אלא ביטוי לשינוי מקיף שעוברים כיום החיים הדתיים במערב, שינוי שהוא מקרה פרטי של מהלך חברתי־ תרבותי כולל. מהלך זה, הזוכה לעתים לכינוי "המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית", כולל עיסוק מועצם של הפרט בפנימיות נפשו, והתייחסות הולכת וגוברת של חיי הנפש שלנו כמקור למשמעות, לסמכות ולזהות.

    ברצוני לבדוק כיצד תהליכים של "הפנמה של הפולחן הדתי" הנם חלק מתזוזות עומק של התרבות המערבית, אשר בשדה הדת מתממשים כהתמקדות בתהליכים פסיכולוגיים ובחוויות נפשיות, וראיית תהליכים אלה כמוקד העיקרי של המעשה הדתי.

    אני סבור כי העיסוק הגובר והולך ב"מדיטציה יהודית", בין על ידי פיתוח מסורות תרגול יהודיות מהעבר, ובין על ידי אימוץ מסורות תרגול נאו־הינדואיסטיות ונאו־בודהיסטיות בהווה, הנו חלק אינטגרלי מאותו תהליך של הפנמה דתית ושל בקשת הקרבה לאלוהות על ידי פנייה פנימה, אל החוויה הדתית.

    מטרתי היא אפוא לבחון את תהליכי וצורות התפתחותן של פרקטיקות מדיטטיביות יהודיות בהקשרן החברתי והתרבותי, במסגרת מה שפוקו כינה "רשת סוגי הסיבתיות" המאפשרים אותן ומגבים אותן. פוקו ביקש לבחון את ההווה מתוך סרטוט הגנאולוגיה הרעיונית שלו.

    בספר זה אחקור את הדרך שבה העבר יצר את התנאים להווה, ואת ההווה כנגזרת אחת אפשרית של עבר, כלומר תולדה של תנאים מטריאליים ונפשיים מסוימים ולא אחרים. תנאים אלה אבקש לגלות, ומתוכם את דפוסי ההתפתחות של התנועות התרבותיות במסורת היהודית ומחוצה לה.

    מחקר זה אינו מעלה כל טענה לגבי מידת ה"אותנטיות" של שיטות המדיטציה החדשות, או לגבי השאלה אם הן "יהודיות" או "לא־יהודיות". אין זה מתפקידו של חוקר להכריע מהי דתיות "אמיתית". ההצבעה על השינויים הרבים בתוכניהן ובאופיין של הטכניקות המדיטטיביות המודרניות לעומת אלה הפרה־מודרניות נעשית אפוא לא על מנת לשפוט אותן.

    הניתוח מבקש לאבחן את התמורות התרבותיות שעברה המסורת היהודית, כחלק מאלו שעברו על התרבות המערבית כולה. לבחינת תמורות אלה יוקדש מקום לאורך הספר, וכן הפרק המסכם של המחקר.

    כל מסורת דתית מעכלת לתוכה השפעות שהיא מוצאת בסביבתה בתקופות שונות, ומובן גם שזו לא התקופה הראשונה שבה מייבאים הוגים יהודים פרקטיקות מדיטטיביות מן החוץ.

    השאלה שתעניין אותנו אפוא אינה אם טכניקה מודרנית מסוימת ממשיכה בנאמנות גדולה יותר או פחות את המסורת שקדמה לה, אלא מדוע התחולל שינוי. מהם הגורמים החברתיים והתרבותיים שדחפו את ההוגה בן זמננו לפתח פרקטיקה מדיטטיבית חדשה, ולא לשעתק את המסורת שקיבל.

    שני טיפוסים של דת
    בסופה של המאה ה־ 19 הבחין אמיל דורקהיים בין שתי תפיסות דתיות שונות:

    אם יחפץ אדם להימנע מטעות חמורה עליו לשים לב שלא לבלבל בין דת חופשית, פרטית ואופציונלית, המעוצבת על פי הבנתו וצרכיו של האינדיבידואל, לבין דת המועברת לו על ידי מסורת, המעוצבת על ידי קבוצה שלמה ומחייבת באופן פולחנה. שתי המסגרות, השונות כל כך זו מזו, אינן יכולות לענות על אותם הצרכים; האחת מכוונת כולה כלפי האינדיבידואל, השנייה כלפי החברה. ועם זאת, אמת היא שהן שייכות לאותה משפחה".

    אין זה מקרה שדורקהיים מעלה את אזהרתו במפנה המאה ה־ 20 – זוהי תקופה שבה הדת הממוסדת נאלצה להתמודד עם מתקפות חוזרות ונשנות מפי פילוסופים ומדענים (דוגמת ניטשה, ספנסר וממשיכיו של דרווין), הנישאים על גבי רוחות של חילון ומטריאליזם. מנגד, זו גם תקופה שבה תנועות דתיות חדשות הופכות מאגודות סתרים למסגרות פתוחות המיועדות להמונים (האגודה התיאוסופית היא דוגמה מובהקת לתהליך זה), ודתיות פרטית, המאומצת ומגובשת מתוך בחירה, הולכת והופכת לחזון נפרץ.

    דורקהיים מצביע על עלייתה, כתופעה המונית, של דתיות מסוג פרטי. תחילת המאה ה־ 20 הביאה איתה אפוא שינוי כולל באופי הדתיות בעולם המערבי, וזאת עם התרבותן של תנועות ומגמות דתיות השואבות את מקור משמעותן וסמכותן מעולמו הפנימי של הפרט, אלו שבעתיד יכונו "ניו־אייג'" ו"רוחניות". אולם לא רק התופעות הדתיות במרחב הציבורי עברו שינוי.

    באופן עמוק יותר התפיסות שלנו על מהותה של "דת" השתנו. הרעיון הבסיסי של משמעות היות אדם מסוים "דתי" עבר טרנספורמציה, והשלים במאה ה־ 20 תהליך ארוך שבמסגרתו הפך מנטוע בהקשר ציבורי־קהילתי, לכזה הממוקד בעולם הנפשי־פסיכולוגי של האינדיבידואל.

    התפיסה הנוכחית של מהות התופעה הדתית, המשותפת לחלקים ניכרים מהעולם המערבי, מתייחסת בעיקר לממדים האישיים שבה, דהיינו לפולחן פרטי ולקשר אישי בין האדם לאלוהות. עבור האדם המערבי המודרני "דת" פירושה, לרוב, אמונותיו של הפרט והאופן שבו הוא מבטא אותן בדיבור ובמעשה.

    המתעניינים במה שקרוי כיום "רוחניות" יוסיפו שיסוד עיקרי בחיים הדתיים חייב להיות המפגש – התודעתי, החווייתי – בין האינדיבידואל לבין האלוהות, או הטרנספורמציה הנפשית שעליו/ה לעבור במסגרת ה"מסע הרוחני" שלו/ה. כתופעה המונית תפיסה זו של דת ורוחניות היא מודרנית, ומהווה הקצנה של הדגם הנוצרי הבסיסי, שבו המשיח/אל מקיים קשר אישי עם האינדיבידואל ומאפשר לו/ה גאולה אישית מחטא. היא חסרה את הממד הקולקטיבי־קהילתי של התופעה הדתית, שהיה בעבר דומיננטי, ושהלך ונדחק למקום משני במאות השנים האחרונות.

    אם נתבונן בדתות בעת העתיקה, נראה שהן היו בראש ובראשונה מערכות קהילתיות. הדת המקראית, למשל, הייתה בבסיסה ברית קולקטיבית בין עם מסוים לבין אל מסוים, ברית שבמסגרתה התנהלו כלל מישורי החיים, מפולחן (עבודת קורבנות) דרך חקלאות ועד למלחמה. בתרבות ההודית העתיקה התנהל הקשר עם האלים/האחדות המופשטת במסגרת כללית של חוקי ה"דהרמה", כלומר החוק הקוסמי שחלש על כלל אורחות חייו של הפרט, שנגזרו על פי מקומו היחסי במערכת הקאסטות החברתית. באימפריה הרומית עמדה הדת על סדרה של טקסים פומביים, שבהם בעלי עמדות פוליטיות הקריבו קורבנות במקדשים. ההשתתפות בטקסים הללו אישרה את נאמנותו של האזרח לקהילה ולמנהיגיה.

    דגמים אלה של "דת" שונים מאוד מהמובן כיום על ידי המשתמשים במונח הזה. גם מרבית היהודים שומרי המצוות רואים בחיים הדתיים ביטוי לאמונותיו ולמעשיו של הפרט – זה מה שיעשה או לא יעשה אותו "דתי" – ואילו הממד הקולקטיבי של היהדות יישא אופי לאומי. תהליך דומה עבר על הדתיות ההודית. הדהרמה הופרדה לחלקיה ה"דתיים" ולאלו המוסריים או הפרגמטיים.

    הדת הרומית נכחדה כמובן מזמן, והנצרות, שעבורה החלוקה בין חיי דת פרטיים לחיי חול פומביים היא מובנית, תפסה את מקומה. בסופו של תהליך, עבור האדם המודרני מערכת היחסים עם האלוהי מתקיימת באופן פרטי ופנימי. ההתבוננות בהפרטה ובהפנמה זו של התופעה הדתית תעמוד במרכז חיבור זה.

    יש לציין שגם לפני העידן המודרני היו יחידים שהקשר עם האלוהות היה עבורם פרויקט פרטי בעיקרו. ברומא בני האליטה היו יכולים לקבל על עצמם דרכים ל"דאגה לעצמי" באסכולות פילוסופיות שונות (כגון הסטואה, או זו של האפיקוראים) או בכתות מסתורין. בהודו החל במחצית האלף הראשון לפני הספירה התרבו קהילות הנזירים הלומדות תרגולות רוחניות מקוריות מגוּרוּ מסוים תוך פרישה מהחברה הכללית.

    בישראל הקדומה היו נביאים, ואף חבורות של בני נביאים, שבעזרת נגינה משותפת כוננו קשר אקסטטי עם האלוהות. ועם זאת, מעולם לא היוו פרטיזנים דתיים אלה יותר משוליים פוריים למרכז הקולקטיבי המסיבי. תחילת כניסתם לקונצנזוס הדתי והתפשטותם כתופעה המונית היא שהביאה את דורקהיים להצביע על ההבדל בינם לבין "דתיים" מהסוג המסורתי. העובדה שהתפיסה הדתית הפרטית המדוברת הפכה למובן מאליו בזמננו היא עדות לתמורה הנרחבת שעברה הדת בעידן המודרני.

    בספר זה לא אעמוד בפירוט על מכלול השינויים שהביאו לחידוד ההבחנה בין דת ציבורית לדת פרטית, אלא אביא אילוסטרציה לכך על ידי מעקב אחרי השינויים שעברו טכניקות מדיטטיביות במסורת היהודית לאורך הדורות. יש להדגיש שהעיסוק במדיטציה מניח מראש אפשרות של מפגש אישי עם האלוהות, לכן נוטה מלכתחילה לכיוון התפיסה הפרטית של הדת.

    בהתייחסות לתופעה הדתית עד למאה ה־ 20 מדובר, אם כן, בנציגים מאותה אליטה יוצאת דופן של מחפשים רוחניים, שנמצאים מבחינות שונות בנקודת ביניים בין הדת הממוסדת והקולקטיבית לבין מה שאנחנו עדים לו כיום במעגלי הרוחניות העכשווית. מאז תחילת המאה ה־ 20 , מצד שני, אנחנו עדים לתפוצה חסרת תקדים של הדגם הדתי הפרטי. התרחבות הדרישה לדתיות אישית היא העומדת, בין השאר, בבסיס הדרישה העכשווית למדיטציה יהודית.

    מהלך המחקר
    על מנת להאיר את התמורות הנרחבות שהתחוללו בדתיות היהודית בעידן המודרני יתמקד הספר בטכניקות המדיטטיביות הנהוגות בה כיום. לאחר שנגדיר מהי מדיטציה ומהי החוויה המיסטית, ונערוך טיפולוגיה של טכניקות מדיטטיביות שונות, ונבחין בין ארבע סוגות שונות של חוויות מיסטיות שהן מובילות אליהן. משם נפנה לסיכום הפרקטיקות המדיטטיביות המרכזיות שהציגה המסורת היהודית מהמאות הראשונות לספירה ועד למאה ה־ 20 .

    נתחיל במאות הראשונות לספירה, עם סקירה קצרה של הטכניקות המדיטטיביות העולות מתוך ספרות המרכבה וההיכלות. אחרי כן נסכם את דרכיהם המדיטטיביות של הרמב"ם, ר' אברהם אבולעפיה ומקובלי גירונה, שפעלו כולם סביב המאות ה־ 12 וה־ 13 .

    נסכם גם את דרכיהם המדיטטיביות של מקובלי צפת ובראשן שיטותיו של האר"י, ומשם נעבור אל הטכניקות ההיסטורית ומאפייניו של הניו־ אייג', ששיאו כתופעה חברתית רחבת היקף בשנות השישים של המאה ה־ 20 . נבדיל בין תנועה חברתית ותרבותית זו לבין מה שנכנה "הרוחניות העכשווית", שצמחה החל בשנות השמונים ומתקיימת עד ימינו, ואשר הושפעה רבות מהמבנה הכלכלי־חברתי של הקפיטליזם המאוחר.

    פרק 14 יוקדש לההתגשמות היהודית של הניו־אייג' בארצות הברית, תנועת הג'ואיש רניואל (Jewish Renewal) על ההיסטוריה שלה וזרמיה השונים, ופרק 15 יוקדש להתפתחות הניו־אייג', הרוחניות העכשווית והעיסוק במדיטציה בישראל.

    פרקים אלה יכינו את הקרקע לבחינת תורותיהם המדיטטיביות של מנהיגים רוחניים שפעלו החל בשנות השבעים של המאה ה־ 20 , ואף כאלה שפועלים כיום. בפרק 16 נבדוק את הטכניקות המדיטטיביות שהציע ר' אריה קפלן, מחלוצי תחום "המדיטציה היהודית" בזמננו ומחבר פורה ומשפיע ביותר, שטרם זכה לתשומת לבו של המחקר.

    קפלן לא המשיך מסורות מדיטטיביות יהודיות קודמות, אלא הושפע בעיקר מהטכניקות שמצא סביבו בתרבות הניו־אייג' של ארצות הברית בשנות השבעים, שבהן פעל וכתב.

    אחריו נבחן את שיטתו של ר' זלמן שחטר־שלומי, בפרק 17 . שחטר־ שלומי מושפע מאוד מהטכניקות המדיטטיביות הלא־יהודיות שסביבו, וזאת במקביל למורשת המדיטטיבית החב"דית שמקורה בשנות לימודיו במוסדות החסידות. בניגוד לקפלן, שחטר־שלומי מודע מאוד למקורותיו הזרים, ואינו מנסה להסתיר את מלאכת היבוא והגיור שהוא עורך לטכניקות זרות. הוא מעניק לגיטימציה למהלך זה על ידי תיאולוגיה מפותחת, שאותה נפרט.

    בהמשך נבדוק, בפרק 18 , את שיטותיהם של שניים מהפופולריזטורים המרכזיים של תורתו של ר' נחמן בזמננו, ר' ישראל יצחק בזאנסון ור' ארז משה דורון, מחברים בעלי השפעה רחבה המציגים תפיסות ברסלביות מקוריות. שני מנהיגים רוחניים אלה מתיימרים להנהיר לתלמידיהם את הוראותיו של ר' נחמן באשר ל"התבודדות". נראה ששניהם חורגים מהוראות אלה, ממתנים את הממד האקסטטי שבתרגול, ומייבאים לתוכו מאפיינים מדיטטיביים שניתן למצוא בשדה הניו־אייג' הלא־יהודי.

    ההוגה האחרון שנבדוק במסגרת מחקר זה יהיה הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב"ד ומקובל חשוב ויצירתי. גינזבורג כותב הרבה על השינוי התודעתי שנחוץ על מנת להביא לגאולה פרטית וכללית, אולם באופן מפתיע אינו מציע כל פרקטיקה מדיטטיבית, לבד מהדרכה כללית בלבד לתרגול הטכניקה החב"דית הקלאסית. כאן, אם כן, לא נמצא יבוא מן החוץ ואף לא פיתוח פנימי, ותורתו של הרב גינזבורג בנושא תהווה עבורנו מעין קבוצת ביקורת למגמות שראינו בפרקים הקודמים.

    הוגים בני זמננו אלה מייצגים זרמים עיקריים ביהדות בעלת הנטיות הפנאומטיות בזמננו: בעוד קפלן, דורון ובזאנסון רואים עצמם, במידות שונות, כממשיכי דרכו של ר' נחמן, הרי שמקורותיהם של שחטר־שלומי וגינזבורג בחסידות חב"ד. בעוד קפלן ושחטר־שלומי מייצגים ניסיונות חלוציים בתחום המדיטציה היהודית שאחרי מלחמת העולם השנייה, וככאלה פעלו כמובן בארצות הברית והנם חלק מתופעת הג'ואיש רניואל, דורון, בזאנסון וגינזבורג מאוחרים יותר, פועלים בישראל, והנם חלק מהאגף האקספרסיבי של היהדות האורתודוקסית. חתכי רוחב אלה ייתנו לנו מקום נוסף להשוואה בין ההוגים הללו.

    בפרק האחרון נבקש לארוג מסגרת תיאורטית שתסביר את הכיוונים שפנתה אליהם הרוחניות היהודית הפופולרית במאות ה־ 20 וה־ 21 , מתוך בחינת המדיטציה ביהדות. ננסה להבין לא רק כיצד ביקשו יהודים מתקופות שונות להגיע לכדי קרבה אינטימית אל האלוהות, אלא גם את הדרכים המורכבות שבהן בוטאו ניסיונות התקרבות אלה.

    מתוך מבט־על תיאורטי ניתן יהיה להעריך כיצד התמורות בטכניקות המדיטטיביות שפותחו במסורת היהודית לאורך אלפיים השנים האחרונות ועד ימינו משקפות שינויים תרבותיים וחברתיים שהתחוללו בפרק זמן זה. בחינת הדרכים השונות שבהן ביקשו ומבקשים יהודים לבוא לידי מצב תודעתי עליון מבחינתם, תאיר עבורנו את התפיסות התרבותיות השונות שבהן החזיקו, ותאפשר לנו לרדת לעומקן של השקפותיהם המטפיזיות והאנתרופולוגיות בעבר, כמו גם אלו של הרגע התרבותי הנוכחי, הייחודי במגוון האפשרויות שהוא מציע.

    חיבור זה, אם כן, מכוון לתרום למחקר בשלושה מישורים: בשדה חקר המיסטיקה היהודית והרוחניות העכשווית על ידי הצגתם וניתוחם של נציגים מרכזיים המלמדים מדיטציה בזמן הזה; בשדה חקר המיסטיקה הכללית והמדיטציה על ידי הצבת טיפולוגיה מפורטת להערכת מאפיינים שונים של פרקטיקות מדיטטיביות, והשימוש בהן על מנת לנתח פרקטיקות מדיטטיביות שונות. בשדה חקר התרבות היהודית על ידי ניתוחם של ממצאים אלה בצורה דיאכרונית תוך הצבעה על ההתפתחויות התרבותיות שהולידו את התמורות בשדה המדיטציה היהודית, כלומר של הצבתם של הממצאים בהקשר חברתי־ תרבותי כללי.

    העניין בחיי הנפש ובהתפתחות פנימית איננו שיגעון זמני או אופנה חולפת. זהו מאפיין מרכזי של העולם המודרני ושל חיינו אנו בעת הזאת. הפיכתה של הנפש הפרטית למקור של משמעות, סמכות וזהות מהווה תמורה עצומה בצורת החיים האנושית, תמורה המשפיעה על כלל מישוריי החיים, מחינוך ועד פוליטיקה, מרפואה ועד רומנטיקה.

    ספר זה מבקש לשפוך אור על השינויי המקביל בתחום הדתי, וזאת על ידי בחינת התפתחותן של טכניקות מדיטטיביות יהודיות לאורך ההיסטוריה, ובעיקר במאה ה־ 20 ואילך. תקוותי היא שמסקנותיו יעזרו לנו להבין טוב יותר את המתרחש בשדה החברתי־תרבותי סביבנו, ואף את עצמנו.

    לעמוד הספר
  • מורה נבוכים לרמב"ם (שני כרכים)

    מיכאל שורץ תרגום

    מבצע! עטיפת הספר

    יצירת המופת הפילוסופית של הרמב"ם בתרגום עברי חדש מאת פרופ' מיכאל שורץ. לראשונה ניתן לקרוא את "מורה הנבוכים" בעברית קולחת ובתוספת הערות הבהרה, מפתחות וביבליוגרפיה מפורטת. 2 כרכים במהדורה מהודרת.

     

    מורה נבוכים לרמב"ם (שני כרכים)

    230.00 200.00 מורה נבוכים לרמב"ם (שני כרכים) -
    הוסף לסל

    על הספרמיכאל שורץ תרגוםמתוך הספר
    X

    מורה נבוכים לרמב"ם (שני כרכים)

    על הספר

    תיאור

    ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב גאה להודיע על הופעתו של תרגום עברי חדש ל"מורה נבוכים", התרגום המדעי הראשון של הספר. יצירת המופת של רמב"ם, "מורה נבוכים" היא החיבור הפילוסופי החשוב ביותר שנכתב על ידי הוגה דיעות יהודי. רבנו משה בן מימון (1135-1204) היה אישיות יוצאת דופן: פוסק הלכה ראשון במעלה שחיבר את "משנה תורה", רופא בעל שם ששירת בחצר הסולטן ופילוסוף חריף שהשפיע לא רק על הוגים יהודים משפינוזה ועד לייבוביץ', אלא גם על גדולי הפילוסופים הנוצריים. "מורה נבוכים" פורש בצורה נועזת את הגותו של הרמב"ם—ממשמעות המקרא, דרך שאלת היחס בין הפילוסופיה לאמונה ועד לתפיסת האל וגאולת הנפש. בחיבור זה מתמודד רמב"ם עם המתח הנוצר בין תורת ישראל לבין כתבי הפילוסופים הלא-יהודיים שאתם יש לו הכרות עמוקה. ב"מורה נבוכים" מראה רמב"ם שרוחב אופקים אינו מחליש את התרבות היהודית, אלא מעשיר אותה ומחזקה.

    תרגומו של פרופסור מיכאל שורץ מן החוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב, פרי שנים של עבודה מאומצת, הוא הישג אדיר. "מורה נבוכים", שנכתב במקורו בערבית, זוכה ללבוש עברי בהיר ומדויק. לראשונה יוכל קורא העברית לקרוא את חיבורו זה של רמב"ם בשפה צלולה וזורמת. את התרגום מלוות הערות מאירות עיניים המפענחות קשיים, מזהות את בני שיחו האינטלקטואליים של הרמב"ם מפנות למקורות ולספרות מחקר. לספר נלווים מספר נספחים, ביניהם נלווים נספח ביבליוגרפי מעודכן, ושבעה מפתחות מפורטים. תרגומו של שורץ מסלק את מבוכת השנים מ"מורה הנבוכים". אין ספק שהוא ישמש עוד שנים רבות כמהדורה העברית הסמכותית ביותר לכל מי שהגותו של רמב"ם יקרה לליבו.

    אבל הספר הזה אינו מיועד רק לתלמידי חכמים ולאקדמאים. המהדורה המפוארת והמוקפדת הזאת הופכת את "מורה נבוכים" מחדש לכוח אינטלקטואלי פעיל, לחלק מזרם הדם התרבותי שלנו. כל מי שהתרבות היהודית יקרה לליבו יופתע מן הברק ומן המקוריות שיתגלו לו במפגש המחודש עם אחד מענקי הרוח היהודית והאוניברסלית. ספר שצריך להיות בכל בית.

    הספר מתפרסם בסיוע תרומת משפחת פדרמן,
    לזכרו של יקותיאל (קסיל) פדרמן ז"ל

    באפשרותכם להתרשם מהספר בגרסתו המלאה והמקוונת,
    באתר המיוחד שהקמנו לכבודו: מורה נבוכים לרבנו משה בן מימון

    פרופ' מיכאל שורץ לימד בחוגים לפילוסופיה יהודית ושפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל-אביב. הוא מומחה בעל שם לערבית יהודית ולפילוסופיה של הרמב"ם.

    באפשרותכם להתרשם מהספר
    בגרסתו המלאה והמקוונת,
    באתר המיוחד שהקמנו לכבודו:
    מורה נבוכים לרבנו משה בן מימון

    ביקורות ועוד

    "…עתה יצא לאור התרגום המלא, וזו סיבה לחגיגה לכל שוחרי הפילוסופיה… מורה נבוכים הוא ספר פילוסופי קסום, אבל קשה. התרגום המלומד והצח של מיכאל שורץ פותח את הספר לקוראים בני זמננו, ומאפשר להם להינות מטיעוניו, להתמודד עם אתגריו, ואולי לפצח את סודותיו. אכן סיבה

    זאב הרוי, מוסף ספרים, 28.5.2003

     

    "…עתה יצא לאור "מורה נבוכים" בתרגום עברי חדש, שהוא התרגום המדעי הראושן של ספר זה, פרי עבודה של שנים שהשקיע פרופ' מיכאל שורץ מן החוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל-אביב. הספר על שני כרכיו מביא את הטקסט של מורה נבוכים בלשון עברית צלולה ובהירה, כשבשולי התרגום באים הערות וציונים ביבליוגרפיים, שכדברי המחבר מטרתן להקל על הקוראים את הבנת הספר…".

    ש. יהושע, הצופה, 14.2.2003

     

    "…כשנות דור עמל פרופ' מיכאל שורץ על הוצאת מהדורה חדשה של יצירת המופת של הפילוסופיה היהודית של הרמב"ם, הלא הוא ספר מורה נבוכים. …והנה עתה יצא מפעלו לאור: שני כרכים נאים למראה, הכוללים את התרגום …הערות רבות, שחלקן מבהירות את התרגום, חלקן מביאות מקורות נרחבים מהמקרא ומהספרות התלמודית, וחלקן מתווספות לשיח הפילוסופי הרחב שהתחולל סביב דברי הרמב"ם מאז פרסום המורה נבוכים ועד ימינו. לכל אלה מתווסף נספח ביבליוגרפי מרשים…".

    מעט מן האור, 21.3.2003

     

    "…מפעלו של מיכאל שורץ הוא אירוע שקשה להגזים בחשיבותו. חשוב כגאולת אוצר לאומי. לוא ישראל יושב לבטח, ראש הממשלה היה פותח ישיבת ממשלה בביטויי כבוד ויקר לפרופ' מיכאל שורץ ולאוניברסיטת תל-אביב. …".

    אדם ברוך, מוסף שבת מעריב, 21.2.2003

     

    "…אין כמעט ויכוח על העובדה כי ה"מורה נבוכים" לרמב"ם, נחשב לספר החשוב ביותר שנכתב על עקרונותיה הפילוסופיים העיוניים של היהדות. על אף 830 השנים שחלפו מאז יצא, הספר עדיין מככב כ"רב מכר" על מדפי ספרי הפילוסופיה בעולם כולו…אוניברסיטת תל-אביב לא יכלה לחנוך יפה יותר את הוצאת הספרים החדשה שלה..".

    הצופה, כתבות מוסף, 20.3.2003

    מורה נבוכים לרמב"ם
    מאת: מיכאל שורץ תרגום

    עורך: דוד צרי
    מהדורה ראשונה: נובמבר 2002
    מס' עמודים: 842 (2 כרכים)
    כריכה: קשה
    עיצוב העטיפה: אילנה צידון, סטודיו אננס

    Maimonides
    The Guide of the Perplexed
    Hebrew translation from the Arabic, annotations, appendices and indices by Michael Schwarz
    ISBN: 965-7241-01-4

    המהדורה הנוכחית נמכרת
    ללא הקופסא המוצגת בתצלום.

    עטיפת הספר

    מורה נבוכים לרמב"ם (שני כרכים)

    230.00 200.00

    יצירת המופת הפילוסופית של הרמב"ם בתרגום עברי חדש מאת פרופ' מיכאל שורץ. לראשונה ניתן לקרוא את "מורה הנבוכים" בעברית קולחת ובתוספת הערות הבהרה, מפתחות וביבליוגרפיה מפורטת. 2 כרכים במהדורה מהודרת.

     

    לעמוד הספר
    X

    מורה נבוכים לרמב"ם (שני כרכים)

    המחברים

    פרופ' מיכאל שורץ לימד בחוגים לפילוסופיה יהודית ושפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל-אביב. הוא מומחה בעל שם לערבית יהודית ולפילוסופיה של הרמב"ם.

    לעמוד הספר
    X

    מורה נבוכים לרמב"ם (שני כרכים)

    מתוך הספר

    באפשרותכם להתרשם מהספר
    בגרסתו המלאה והמקוונת,
    באתר המיוחד שהקמנו לכבודו:
    מורה נבוכים לרבנו משה בן מימון

    לעמוד הספר
  • מלחמות השם

    מאמרים א-ב בעריכת עפר אליאור/ מאמרים ג-ד בעריכת שארל (שלום) טואטי ז"ל ועפר אליאור/פתח דבר מאת גד פרוידנטל

    מבצע!

    האם ראוי ליהודי מאמין להסתפק רק בכתבי הקודש ובתורה שבעל-פה או שהוא יכול וצריך להסתמך גם על תורות מדעיות ובהן תורותיהם של חכמי הגויים? שאלות אלו עמדו במוקד הגותו ר' לוי בן גרשום (רלב"ג, 1344-1288), מחשובי ההוגים של היהודיים בימי הביניים והמדען היהודי החשוב ביותר בימי הביניים. רלב"ג טען בתוקף כי מותר וראוי לבן־תורה לעשות […]

    מלחמות השם

    120.00 100.00 מלחמות השם -
    הוסף לסל

    על הספרעפר אליאור, שארל טואטי, גד פרוידנטלמתוך הספר
    X

    מלחמות השם

    על הספר

    תיאור

    האם ראוי ליהודי מאמין להסתפק רק בכתבי הקודש ובתורה שבעל-פה או שהוא יכול וצריך להסתמך גם על תורות מדעיות ובהן תורותיהם של חכמי הגויים? שאלות אלו עמדו במוקד הגותו ר' לוי בן גרשום (רלב"ג, 1344-1288), מחשובי ההוגים של היהודיים בימי הביניים והמדען היהודי החשוב ביותר בימי הביניים. רלב"ג טען בתוקף כי מותר וראוי לבן־תורה לעשות שימוש הן בכתבים מדעיים הן בהתבוננות. הוא סבר כי בלי הבנה של העולם ובלי שימוש בכל כליה של התבונה, יתקשה אדם להגיע לתכליתו האמתית, הישארות נפשו אחרי מות גופו.

    רלב"ג עשה אפוא מאמץ להשיב בצורה שיטתית ומנומקת על השאלות המהותיות ביותר שעמדו לדעתו בפני המאמין ואיש המדע.  בשנת 1329 פרסם את החיבור הגדול, מלחמות השם, שבו הציג את מסקנותיו. מסקנות אלו, סבר רלב"ג, עולות בקנה אחד עם דעת התורה, ובתור מאמין ובתור איש מדע חובתו לפרסמן, על אף הביקורת שהן מעוררות. מלחמות השם הוא משיאי יצירתו האינטלקטואלית של רלב"ג, ואחד מפירותיו החשובים של העיסוק בפילוסופיה ובמדעים בתרבות היהודית של ימי הביניים.

    בספר זה מוגשת מהדורה ביקורתית ראשונה של ההקדמה למלחמות השם ושל ארבעת המאמרים הראשונים (מתוך שישה) שלו. מאמרים אלה דנים בתורת ההכרה, בהישארות הנפש, בידיעת העתיד, בידיעת האל את הפרטים ובהשגחה פרטית.

    ספר חיוני לכל אלה שההיסטוריה של הרעיונות מעניינת אותם.

    האגד הכורך את כל מפעלותיו האינטלקטואליים של רלב"ג למיניהם ולגיוונם הוא האופטימיות שלו בכל הקשור ביכולתו של אדם להשיג את האמת על העולם. מבחינתו, אם האדם החוקר הוא בעל הכישורים הנדרשים, ואם מחקריו ממלאים תנאים מסוימים, יכול הוא להשיג ידיעה של האמת, ובכל נושא. יכולתו של האדם להשיג את ידיעת האמת גדולה במידה כזו שההבדל בין הידיעה שהוא יכול להשיג לבין הידיעה שיש לאל הוא עניין של דרגה ותו לא. רלב"ג ראה עצמו אדם שבאישיותו ובמחקריו ממלא את התנאים המחויבים להשגת אמת.

     

    מלחמות השם

    120.00 100.00

    לעמוד הספר
    X

    מלחמות השם

    המחברים
    לעמוד הספר
    X

    מלחמות השם

    מתוך הספר

    האגד הכורך את כל מפעלותיו האינטלקטואליים של רלב"ג למיניהם ולגיוונם הוא האופטימיות שלו בכל הקשור ביכולתו של אדם להשיג את האמת על העולם. מבחינתו, אם האדם החוקר הוא בעל הכישורים הנדרשים, ואם מחקריו ממלאים תנאים מסוימים, יכול הוא להשיג ידיעה של האמת, ובכל נושא. יכולתו של האדם להשיג את ידיעת האמת גדולה במידה כזו שההבדל בין הידיעה שהוא יכול להשיג לבין הידיעה שיש לאל הוא עניין של דרגה ותו לא. רלב"ג ראה עצמו אדם שבאישיותו ובמחקריו ממלא את התנאים המחויבים להשגת אמת.

     

    לעמוד הספר
  • מערת האוצרות

    אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי

    עורכים: בר בליניצקי, יובל רוטמן

    מבצע!

    הספר מערת האוצרות מציג אוסף ראשון מסוגו של חיבורים מתורגמים מארמית סורית לעברית. טובות וטובי החוקרים חברו בה יחדיו כדי לספק טעימות ייחודיות מן היצירה הספרותית הסורית העשירה שהתחברה בשלהי העת העתיקה, ומן המגוון הרחב של הז'אנרים הספרותיים המאפיינים אותה. הארמית הסורית שייכת למשפחת השפות השמיות והיתה שפת הדיבור והכתיבה העיקרית של הנוצרים במזרח הקרוב […]

    מערת האוצרות

    אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי

    98.00 80.00 מערת האוצרות - אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי
    הוסף לסל

    על הספרעורכים: בר בליניצקי, יובל רוטמןמתוך הספר
    X

    מערת האוצרות

    על הספר

    תיאור

    הספר מערת האוצרות מציג אוסף ראשון מסוגו של חיבורים מתורגמים מארמית סורית לעברית. טובות וטובי החוקרים חברו בה יחדיו כדי לספק טעימות ייחודיות מן היצירה הספרותית הסורית העשירה שהתחברה בשלהי העת העתיקה, ומן המגוון הרחב של הז'אנרים הספרותיים המאפיינים אותה.

    הארמית הסורית שייכת למשפחת השפות השמיות והיתה שפת הדיבור והכתיבה העיקרית של הנוצרים במזרח הקרוב באמצע האלף הראשון לספירה. התפשטותה של הנצרות הביאה לכך שהניב הארמי הסורי הפך למזוהה עם היצירה הנוצרית במזרח, כפי שהניב הארמי־בבלי־יהודי מזוהה עם יהודי בבל.

    האסופה כוללת חיבורים פרי עטם של בכירי הכותבים סורים ואבני דרך חשובות בהתפתחות הספרות הסורית. אלה כוללים תרגומי ופרשנות מקרא, ספרות אפוקריפית ומשפטית, מדרש, שירה וחיי קדושים. קוראות וקוראי העברית ימצאו כאן אוצר ספרותי בלום, עולם שנבדל מהספרות הנוצרית המערבית וחושף מצע לשוני ורעיוני משותף עם היצירה היהודית בת התקופה.

     

    בר בליניצקי ויובל רוטמן הם חוקרים העוסקים בקשרים בין קהילות דתיות יהודיות ונוצריות במזרח הקרוב באלף הראשון לספירה, ובוחנים את השפה התרבותית־חברתית המשותפת לקהילות הללו במרחב זה.

    עורכים: בר בליניצקי, יובל רוטמן

    מערת האוצרות

    98.00 80.00

    לעמוד הספר
    X

    מערת האוצרות

    המחברים

    עורכים: בר בליניצקי, יובל רוטמן

    לעמוד הספר
    X

    מערת האוצרות

    מתוך הספר
    לעמוד הספר
  • מקובל בלב הסערה

    ר' משה חיים לוצאטו יהונתן גארב

    מבצע! עטיפת הספר

    ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1707–1746?) היה מן הדמויות המשפיעות בעולם היהודי בעת החדשה. הוא עסק בדקדוק, בהיגיון, במוסר, במתודה תלמודית, בקבלה, ברטוריקה בשירה ובתאטרון. לא הכל קיבלו את דרכו. זהו ספר המחקר הראשון בעברית המיוחד לדמותו של רמח"ל והעיון המקיף הראשון בכל מרכיבי הגותו ודמותו. רמח"ל מוצג בספר בהקשר ההיסטורי-גאוגרפי שבו פעל – התרבות האיטלקית והאירופית במאה השמונה עשרה. מתוך הדיון המדעי עולה דמות חדשה של אחד מן המקוריים והמשפיעים שבהוגים היהודיים בעת החדשה.

    מקובל בלב הסערה

    70.00 60.00 מקובל בלב הסערה -
    הוסף לסל

    על הספרר' משה חיים לוצאטו יהונתן גארבמתוך הספר
    X

    מקובל בלב הסערה

    על הספר

    תיאור

    ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1707–1746?) היה מן הדמויות המשפיעות בעולם היהודי בעת החדשה. הוא עסק בדקדוק, בהיגיון, במוסר, במתודה תלמודית, בקבלה, ברטוריקה בשירה ובתאטרון.

    לא הכל קיבלו את דרכו. רמח"ל עמד במרכז פולמוס כלל-אירופי וחלק מספריו הוחרמו. מבקריו האשימו אותו באורח חיים בלתי הולם, ביומרנות משיחית ואף בפעילות מאגית אסורה.

    ואולם למרות הביקורת, נעשה רמח"ל לדמות מרכזית בחשיבה היהודית, שזכתה להערצת אישים כמו הגאון מווילנא והרב קוק. כתביו נלמדים כיום בישיבות ובאוניברסיטאות.

    זהו ספר המחקר הראשון בעברית המיוחד לדמותו של רמח"ל והעיון המקיף הראשון בכל מרכיבי הגותו ודמותו. רמח"ל מוצג בספר בהקשר ההיסטורי-גאוגרפי שבו פעל – התרבות האיטלקית והאירופית במאה השמונה עשרה. מתוך הדיון המדעי עולה דמות חדשה של אחד מן המקוריים והמשפיעים שבהוגים היהודיים בעת החדשה.

    תוכן העניינים

    פתח דבר

    פרק א: חייו ותקופתו של רמח"ל
    1. מבוא
    2. שיטת הספר ודרך הדיון
    3. התחלות, מורים, מקורות ומקוריות
    4. הפולמוס: המערכה הראשונה
    5. השקט שבעין הסערה
    6. הפולמוס: מערכה שנייה
    7. עם שוך הסערה: אמסטרדם וארץ־ישראל
    8. רמח"ל בראי תקופתו

    פרק ב: החוויה המיסטית־התגלותית
    1. חוויה והגות בעולמו של רמח"ל
    2. הטכניקות
    3. רמח"ל בתקשורת עם נשמות

    פרק ג: מרכיבי הפולמוס
    1. הפולמוס על אורחות חייו של רמח"ל
    2. הפולמוס על החבורה
    3. הפולמוס על המשיחיות
    4. הפולמוס סביב חשד השבתאות

    פרק ד: בין איטליה לאמסטרדם: 'סוד ההנהגה'
    1. הנהגה והיסטוריוסופיה
    2. הנמשל בקבלת האר"י
    3. תכלית העולם והאדם: שני המהלכים היסודיים
    4. תיקון השכינה
    5. היסטוריוסופיה ופרשנות: ספר 'אדיר במרום'

    פרק ה: תקופת אמסטרדם – הכתבים המתודיים
    1. המתודה כעיקרון מארגן
    2. הסדר
    3. הקדמות וכללים
    4. החכמה
    5. העיון
    6. הרטוריקה של רמח"ל
    7. התלמוד וההלכה בעולמו של רמח"ל
    8. 'דרך תבונות': מדריך ללימוד התלמוד
    9. הכתיבה התאטרלית והספרותית

    פרק ו: תורת המוסר
    1. כיצד יש ללמוד את ספר מסילת ישרים
    2. הקריאות הקבליות
    3. מידת הזהירות
    4. מידת הזריזות
    5. מידת החסידות
    6. מידת הענווה
    7. מידת הקדושה
    8. המוסר בעולמה של חבורת רמח"ל
    9. לסיכום דמותו של רמח"

    פרק ז: רמח"ל מדורו ועד דורנו
    1. מבוא
    2. החסידות
    3. חוג הגר"א ותנועת המוסר
    4. חוג ראי"ה
    5. רמח"ל בדורנו ובדור הבא

    כתבי רמח"ל – רשימה כרונולוגית
    רשימה ביבליוגרפית
    מפתח כללי

    מתוך פתח הדבר לספר מאת יהונתן גארב: ראשית לימודי בתורת הקבלה הייתה בתקופת לימודיי בישיבה ה'ליטאית' כנסת ישראל־חברון שבירושלים. באותם ימים, בשנות השמונים של המאה הקודמת, העיסוק בקבלה לא היה מקובל כלל בישיבות מסוג זה, וממילא לא היה לי רב או חבר שיסייע בידי להיכנס לעולם מורכב ומופלא זה, בישבי יום אחר יום, לפנות בוקר, ב'אוצר הספרים', כפי שמכונה הספרייה בעולם הישיבות, ודווקא שם ולא בבית המדרש החשוף למבטו של ציבור הלומדים.

    מסייע אחד היה בידי והוא ר' משה חיים לוצאטו. דרך ספרי הכללים שלו עלה בידי לסדר את המבנה הסבוך של העולמות והפרצופים ואף למצוא לו פשר קיומי ומושגי. כלל הלומדים עסקו בספר המוסר שלו 'מסילת ישרים', ולעתים אף בספרי המחשבה הנעדרים שפה קבלית גלויה, ואחד מהם אף למדתי עם מי שלימים הפך לאחד מראשי תנועת המוסר בארץ.

    אולם אני בחרתי לי את כתביו הקבליים. תוך זמן קצר הגעתי גם לכתבי המתלהבים ממשנה זו, כגון ר' יהודה ליב בלוך, ולכתבי המסתייגים ממנה, כגון ר' שלמה אלישיב ('בעל הלשם'), הכול בתוך אותו עולם 'ליטאי' שבו היה מושבי בימי נעוריי.

    לאחר מכן, במהלך שנות הלימוד והמחקר באוניברסיטה, עסקתי בקבלת הראשונים והאחרונים ונגעתי ברמח"ל רק בהקשרן של סוגיות אחרות, כגון תפישת כוח השפה או מקורותיו של ראי"ה קוק.

    הפנייה המחודשת שלי לרמח"ל באה בעקבות מחקרי על העולם החרדי, שהחל בתשס"א, ושילב בין עיון בספרות הקבלה והמוסר הרחבה ההולכת ונכתבת בעולם זה בעשורים האחרונים, לבין 'עבודת שדה', הכוללת שיחות ולימוד עם מקובלים ובעלי מוסר. על אף שגישתי המחקרית, שהינה אוניברסליסטית אף ביחס למקובל במדעי היהדות, הייתה גלויה בפני המנהיגים החרדיים שעמם באתי בדברים, נתקלתי בפתיחות, בסקרנות ובגילוי לב.

    יתר על כן, המגע עם יורשי העולמות הרוחניים שתרמו להתקבלות הגוברת של רמח"ל במאה האחרונה הביא לפתחי מסורות בעל־פה, שעל חלקן אוכל רק לרמוז כאן. חשיפה אינטנסיבית זו העמידה אותי מול הפער בין היקף העיסוק החרדי ברמח"ל, בשיעורים, בכתבים ובאתרי אינטרנט, ובין המיעוט היחסי בעיסוק בו בעולם האקדמי. מאז עבודתו החשובה אך הראשונית של ישעיה תשבי ז"ל, לא קם חוקר בכיר שיעסוק בדמות מרכזית זו בהיקף של ספר.

    על אף שנכתבו כמובן מחקרים שונים ובהם תרומות חשובות, חובתי הביקורתית לומר שניתן למצוא בהם בעיות מהותיות, שתיחשפנה במהלך הספר. ממילא, חשתי ש'קנאת סופרים' תרבה חכמה, ואל לנו להשאיר את אוצרות רמח"ל אך ורק בידי העולם החרדי, שמוסכמותיו חוסמות דיון חופשי בפומבי בסוגיות הרגישות העולות מחייו ומדרכו.

    ברצוני להודות כאן מקרב לב לתלמידי החכמים הבקיאים ומעמיקים בתורתו של רמח"ל, על אף שרובם מעדיפים, מסיבות הקשורות למנהגים של עולמם, שלא להופיע כאן בשמם.

    יהונתן גארב הוא פרופסור בקתדרה בקבלה ע"ש גרשם שלום בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וראש תכנית 'אמירים' למצטיינים במדעי הרוח. ספריו בעברית הם: 'הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת' (הוצאת מאגנס, תשס"ד); 'יחידי הסגולות יהיו לעדרים: עיונים בקבלת המאה העשרים' (הוצאת כרמל, תשס"ה).

    פרופסור יהונתן גארב זכה בפרס נשיא האוניברסיטה ע"ש בן-פורת/פולאק על הצטיינות במחקר לשנת 2010.

     

    פרק א: חייו ותקופתו של רמח"ל | מבוא

    יושב לו חֲצות־יום וַחֲצות־לילה סטודנט אחד, ניצחי,
    כּחוּשׁ ולוהט כּנֵר־של־יֵאָהרצַייט. עיניו בַספרים
    העתיקים שלפניו … השכנים מתלחשים שהוא עוסק
    בקבלה־מַעשִׂית … ישעיהו תִּשְבִּי קוראים לו
    (יעקב אורלנד, סמטת החבשים).

    בדברים שצוטטו לא מעט, כתב המשורר חיים נחמן ביאליק (במסה שכותרתה 'הבחור מפאדובה'): "את גואלו זה, אהה, לא ידע ישראל ולא הכיר … ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויציר רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונו, דלונו עד מאד'. אכן, גם אם תמונת המצב שתיאר ביאליק השתנתה עקב פרסום כתבים רבים של רמח"ל, עדיין דלונו.

    ר' משה חיים לוצאטו היה אחד מן הכותבים המעמיקים, הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי בעת החדשה. גם לאחר שנפריד בין כתבי רמח"ל לבין חיבורים שיוחסו לו בטעות, עדיין יהיה בידינו קורפוס עשיר של כתבים במגוון מסחרר של סוגות – דקדוק, היגיון, היסטוריוסופיה, מוסר, שיטה תלמודית, פרשנות כתבי הקודש, רטוריקה, שירה, תאטרון, ובמיוחד קבלה. להוציא הכתבים שבידינו, אבדו לנו, בשל הסערה שקמה סביבו והרדיפה שבה הוא נרדף, חיבורים לא מעטים.

    לכל נושא שבו הוא נגע הביא רמח"ל ארגון בהיר, עיון מעמיק וחדשנות מופלגת. תאווה זו לסדר הביאה אותו לחבר את אחד החשובים שבספריו, 'דרך השם', שיש בו ניסיון חלוצי להציג בתמצות את כל סוגיות היסוד של האמונה והמחשבה של היהדות (ולא רק 'עיקרי אמונה'), בצורת חיבור רציף ותמציתי (ולא בדיאלוג כב'ספר הכוזרי' או 'דעת תבונות' של רמח"ל בעצמו). סגנון זה של כתיבה ומחשבה הוא כה מובהק ועצמתי, שהוא מקל על זיהוי כתביו האותנטיים (להבדיל מאלו שיוחסו לו בטעות).

    לאור כל זאת, קל להבין את ההערצה הרבה שזכה לה רמח"ל, חרף המחלוקת הקשה שקמה עליו. מתנגדים וחסידים, בעלי מוסר ומשכילים, סופרים ציוניים ומקובלים – כולם למדו בשקיקה את תורתו וצעדו בדרכי המחשבה שהוא סלל ופרץ. וכך גם בדורנו, שבו רמח"ל נתפש כמקור השראה בקרב סוכני תרבות מאורי זוהר ועד אביתר בנאי ובקרב מלומדים ממורי הראשון, בעל המוסר ר' שלמה ולבה, ועד ישעיהו ליבוביץ'.

    לנוכח ההיקף, העושר וההשפעה של כתיבתו של רמח"ל, בולט בהיעדרו חיבור מחקרי המקיף את הקורפוס כולו. יתר על כן, בשפה העברית אין בידינו אפילו ספר מחקר המוקדש לחלק מכתביו. בדומה לזה, הדיון המקיף ביותר בפולמוס רמח"ל וכן הדיונים התאורטיים המתוחכמים ביותר שנכתבו על מחשבתו המשיחית והמגדרית מצויים רק באנגלית (מחקרי אלישבע קרלבך, אליוט ר' וולפסון ומשה אידל שיוזכרו במקומם).

    למרבה ההפתעה, בספרי מחקר יסודיים, ובראשם Major Trends in Jewish Mysticism של גרשם שלום (שרובו טרם תורגם לעברית), בקושי ניתן למצוא התייחסות לרמח"ל וחוגו. הואיל וסדר היום שהתווה שלום, שבמרכזו עומדים ראשית הקבלה (כולל ספר הזוהר), קבלת האר"י, השבתאות והחסידות, עדיין שולט בהוראת הקבלה, הרי שעד לקורסים שלי רמח"ל נלמד יותר בחוגים לספרות מאשר בחוג למחשבת ישראל.

    אין נאה מן הלשון העברית לכתיבה על רמח"ל, ולא מטעמים לאומניים, אלא משום שהוא היה ממחדשי פניה של לשון זו. חיבוריו מצטיינים בעברית נעימה וצלולה, במבנה ובדרכי מבע. המודרניות של העברית של רמח"ל נחשפה בעיניי כאשר לימדתי את כתביו בשני סמינרים באוניברסיטה העברית.

    דבריו של רמח"ל היו שגורים על לשונם של התלמידים (שחלקם, בשל מצב מערכת החינוך בארץ, מתקשים בקריאה זורמת של טקסטים מוקדמים יותר), והם שמחו בהם. אין לנו אלא לקוות שאף קוראי ספר זה יחושו תחושות דומות כאשר ארבה בציטוטים ישירים מדבריו.

    כפי שעוד נראה, רמח"ל היה רטוריקן מודע מאד, ובמסגרת זו היה מודע לצורך לזקק את התנסחותו בעברית. וכך הוא כתב, באופן הממחיש היטב את טענתו, במאוחר שבחיבוריו על הרטוריקה:

    וצריך שתדע, שהנה, כל לשון ולשון לפי דקדוק הלשון ההוא ומשפטו ימצאו לו משפטי מליצה ודרכי דיבור מיוחדים ללשון ההוא שיהיה בם הדיבור יותר נעים וערב ממה שהוא הדיבור התמידי הנהוג אצל ההמון … ולא יעתקו החוקים האלה מלשון אל לשון, כי אולם, נעמם ויפים מיחד בלשונם מצד דקדוקו, ואין להם מקום בלשון אחרת.

    דרך משל: בלשוננו הקדוש תמצא אותיות נוספות בדברי בעלי המליצה, אשר לא ינהגו בהם בעלי הסיפור … וענינים אחרים רשמום בעלי הדקדוק לפי שמצאו אותם יוצאים מגבולי דקדוק הלשון כפי הנהוג בו על הרב וגזרו היותם לתפארת הקריאה או הלשון.

    ואולם, כתיבתו של רמח"ל, מפעימה ומטביעת־חותם ככל שתהיה, אינה ממצה את דמותו. הסקרנות שרמח"ל עורר במשך הדורות נובעת גם מפרשת חייו הסוערת והמסעירה. קם בחור, שטרם הגיע לכלל בגרות מלאה במושגים דתיים־הלכתיים, עוד בטרם נישואיו, והנה הוא מייסד חבורה תוססת ומתסיסה, בעלת יומרות מרחיקות לכת לתיקון עולם ולקירוב הגאולה.

    במהרה הוא מוצא את עצמו במרכזו של פולמוס בין־לאומי, שכותבים מרכזיים ביותר בוחרים בו צד, לחובה או לזכות. כאשר הפולמוס הופך לרדיפה, הדומה באופייה לרדיפות הפוליטיות הרבות של העת החדשה, נס רמח"ל על נפשו, תחילה לקהילת אמסטרדם, הרחוקה באורחותיה מעולמו, ואחר כך לארץ־ישראל. ושם, בגליל, הוא מוצא את מותו המוקדם במגֵפה.

    בזכות הדפסת האיגרות שהוא כתב, שאחרים כתבו לו ושנכתבו על אודותיו, כל זאת בחלק הראשון של המאה העשרים, יש בידינו תיעוד מרתק, גם אם חלקי ורב פערים, של פרשת חייו עד הגיעו לארץ.

    עם זאת, חיבורו של שמעון גינצבורג, המתבסס על החשיפה של חלק גדול מתיעוד זה (שהיה מצוי בכתב יד שהגיע לניו יורק), הוא לקוי, לא רק בשל שהוא העובדה שנכתב לפני שמונה עשורים (תוך אי־דיוקים, ומשום שמאז התפרסמו תעודות נוספות), אלא בעיקר בשל הביטול שלו את הכתיבה הקבלית של רמח"ל כזבל חסר תוחלת וערך.

    יחס זה הוא בגדר תמונת ראי לכתיבה הגיוגרפית, בבחינת 'ספרות שבחים', שנכתבה על רמח"ל המדומיין בחוגים מסורתיים והשייכת לתולדות ההתקבלות של דמותו.

    בדור הקודם לדורנו ישעיה תשבי פתח בפנינו צוהר נוסף, כאשר החל בעיון ביוגרפי אינטנסיבי (כמובן בעקבות דיונים פזורים של קודמיו) בכתבים השייכים לרמח"ל ולסביבתו ושיער השערות בדבר תודעתו המשיחית החריפה של רמח"ל.

    עוד יש להזכיר את מפעלו הביבליוגרפי של מאיר בניהו, ואף להצר על כך שהמחקר לא נכנס לעובי הקורה של עיוניו והשגותיו על עמדותיו של תשבי, אף שהן קוראות לליבון ולהכרעה לפי העניין (אולי בשל העובדה שטענות תשבי ובניהו פזורות באי סדר במחקרים שנתחברו בתקופה הנמשכת עשורים שלמים).

    בוודאי יש להמשיך בדרכים הללו, מצוידים בכלים החדשים של חקר החוויה המיסטית והסוציולוגיה העכשווית וכן תוך קבלת השראה מבעלי המלאכה של כתיבת ביוגרפיות.

    אולם, ספרנו לא יוקדש רק לבירורים ביוגרפיים והיסטוריים, אלא ישבץ את העיונים הללו בצד ליבון עיקרי תורתו, הגותו וחווייתו של רמח"ל. הכרעה זו אינה מבטאת רק את הכשרתי כחוקר של הכתיבה המיסטית היהודית, אלא גם את מגבלות החומרים ההיסטוריים שבידינו, המקשות על תיאור מקיף המצטמצם בתוך גבולות הדיסציפלינה ההיסטורית, אפילו זו של היסטוריה אינטלקטואלית. זאת ועוד, דרכי נבדלת מזו של חוקר בין־ תחומי באופן נדיר, רוברט מ' יאנג, שתיאר את הביוגרפיה כדיסציפלינה הבסיסית של 'מדע האדם'.

    לשיטתו, אין כמו דיסציפלינה זו כדי להפגיש את הפסיכולוגי והחברתי, את המתחים התרבותיים הרחבים ואת הדרמות המשפחתיות ובקיצור – את הדרוש לעיון בבני אדם כבני אדם.

    לטעמי, חרף חשיבותה של הביוגרפיה, חובה לאזן בין העיון בדמויות מופת לבין תנועות המוניות שאינן תלויות בקורותיו של יחיד. כמו כן, בתולדות הרעיונות נודעה השפעה רבה דווקא לכתבים אנונימיים, שזכו להשפעה למרות, ולעתים בגלל, העובדה שלא נכתבו בידי אדם ידוע ומסוים.

    ביקורות ועוד

    הספר ראה אור בחודש מאי 2014

    מקובל בלב הסערה
    ר' משה חיים לוצאטו
    מאת: יהונתן גארב

    מהדורה ראשונה: מאי 2014

    מחיר מומלץ: 70 ש”ח
    עיצוב עטיפה: יעל בר־דיין

    ספר זה רואה אור בסיוע
    הקרן הלאומית למדע

    כריכה רכה
    403 עמודים
    דאנאקוד: 583-62
    מסת"ב: 978-965-7241-60-8

    This book was published with the support of the Israel Science Foundation

    Kabbalist in the Heart of the Storm
    R. Moshe Hayyim Luzzatto
    Jonathan Garb
    ISBN: 978-965-7241-62-2

    עטיפת הספר

    מקובל בלב הסערה

    70.00 60.00

    ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1707–1746?) היה מן הדמויות המשפיעות בעולם היהודי בעת החדשה. הוא עסק בדקדוק, בהיגיון, במוסר, במתודה תלמודית, בקבלה, ברטוריקה בשירה ובתאטרון. לא הכל קיבלו את דרכו. זהו ספר המחקר הראשון בעברית המיוחד לדמותו של רמח"ל והעיון המקיף הראשון בכל מרכיבי הגותו ודמותו. רמח"ל מוצג בספר בהקשר ההיסטורי-גאוגרפי שבו פעל – התרבות האיטלקית והאירופית במאה השמונה עשרה. מתוך הדיון המדעי עולה דמות חדשה של אחד מן המקוריים והמשפיעים שבהוגים היהודיים בעת החדשה.

    לעמוד הספר
    X

    מקובל בלב הסערה

    המחברים

    יהונתן גארב הוא פרופסור בקתדרה בקבלה ע"ש גרשם שלום בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וראש תכנית 'אמירים' למצטיינים במדעי הרוח. ספריו בעברית הם: 'הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת' (הוצאת מאגנס, תשס"ד); 'יחידי הסגולות יהיו לעדרים: עיונים בקבלת המאה העשרים' (הוצאת כרמל, תשס"ה).

    פרופסור יהונתן גארב זכה בפרס נשיא האוניברסיטה ע"ש בן-פורת/פולאק על הצטיינות במחקר לשנת 2010.

     

    לעמוד הספר
    X

    מקובל בלב הסערה

    מתוך הספר

    פרק א: חייו ותקופתו של רמח"ל | מבוא

    יושב לו חֲצות־יום וַחֲצות־לילה סטודנט אחד, ניצחי,
    כּחוּשׁ ולוהט כּנֵר־של־יֵאָהרצַייט. עיניו בַספרים
    העתיקים שלפניו … השכנים מתלחשים שהוא עוסק
    בקבלה־מַעשִׂית … ישעיהו תִּשְבִּי קוראים לו
    (יעקב אורלנד, סמטת החבשים).

    בדברים שצוטטו לא מעט, כתב המשורר חיים נחמן ביאליק (במסה שכותרתה 'הבחור מפאדובה'): "את גואלו זה, אהה, לא ידע ישראל ולא הכיר … ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויציר רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונו, דלונו עד מאד'. אכן, גם אם תמונת המצב שתיאר ביאליק השתנתה עקב פרסום כתבים רבים של רמח"ל, עדיין דלונו.

    ר' משה חיים לוצאטו היה אחד מן הכותבים המעמיקים, הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי בעת החדשה. גם לאחר שנפריד בין כתבי רמח"ל לבין חיבורים שיוחסו לו בטעות, עדיין יהיה בידינו קורפוס עשיר של כתבים במגוון מסחרר של סוגות – דקדוק, היגיון, היסטוריוסופיה, מוסר, שיטה תלמודית, פרשנות כתבי הקודש, רטוריקה, שירה, תאטרון, ובמיוחד קבלה. להוציא הכתבים שבידינו, אבדו לנו, בשל הסערה שקמה סביבו והרדיפה שבה הוא נרדף, חיבורים לא מעטים.

    לכל נושא שבו הוא נגע הביא רמח"ל ארגון בהיר, עיון מעמיק וחדשנות מופלגת. תאווה זו לסדר הביאה אותו לחבר את אחד החשובים שבספריו, 'דרך השם', שיש בו ניסיון חלוצי להציג בתמצות את כל סוגיות היסוד של האמונה והמחשבה של היהדות (ולא רק 'עיקרי אמונה'), בצורת חיבור רציף ותמציתי (ולא בדיאלוג כב'ספר הכוזרי' או 'דעת תבונות' של רמח"ל בעצמו). סגנון זה של כתיבה ומחשבה הוא כה מובהק ועצמתי, שהוא מקל על זיהוי כתביו האותנטיים (להבדיל מאלו שיוחסו לו בטעות).

    לאור כל זאת, קל להבין את ההערצה הרבה שזכה לה רמח"ל, חרף המחלוקת הקשה שקמה עליו. מתנגדים וחסידים, בעלי מוסר ומשכילים, סופרים ציוניים ומקובלים – כולם למדו בשקיקה את תורתו וצעדו בדרכי המחשבה שהוא סלל ופרץ. וכך גם בדורנו, שבו רמח"ל נתפש כמקור השראה בקרב סוכני תרבות מאורי זוהר ועד אביתר בנאי ובקרב מלומדים ממורי הראשון, בעל המוסר ר' שלמה ולבה, ועד ישעיהו ליבוביץ'.

    לנוכח ההיקף, העושר וההשפעה של כתיבתו של רמח"ל, בולט בהיעדרו חיבור מחקרי המקיף את הקורפוס כולו. יתר על כן, בשפה העברית אין בידינו אפילו ספר מחקר המוקדש לחלק מכתביו. בדומה לזה, הדיון המקיף ביותר בפולמוס רמח"ל וכן הדיונים התאורטיים המתוחכמים ביותר שנכתבו על מחשבתו המשיחית והמגדרית מצויים רק באנגלית (מחקרי אלישבע קרלבך, אליוט ר' וולפסון ומשה אידל שיוזכרו במקומם).

    למרבה ההפתעה, בספרי מחקר יסודיים, ובראשם Major Trends in Jewish Mysticism של גרשם שלום (שרובו טרם תורגם לעברית), בקושי ניתן למצוא התייחסות לרמח"ל וחוגו. הואיל וסדר היום שהתווה שלום, שבמרכזו עומדים ראשית הקבלה (כולל ספר הזוהר), קבלת האר"י, השבתאות והחסידות, עדיין שולט בהוראת הקבלה, הרי שעד לקורסים שלי רמח"ל נלמד יותר בחוגים לספרות מאשר בחוג למחשבת ישראל.

    אין נאה מן הלשון העברית לכתיבה על רמח"ל, ולא מטעמים לאומניים, אלא משום שהוא היה ממחדשי פניה של לשון זו. חיבוריו מצטיינים בעברית נעימה וצלולה, במבנה ובדרכי מבע. המודרניות של העברית של רמח"ל נחשפה בעיניי כאשר לימדתי את כתביו בשני סמינרים באוניברסיטה העברית.

    דבריו של רמח"ל היו שגורים על לשונם של התלמידים (שחלקם, בשל מצב מערכת החינוך בארץ, מתקשים בקריאה זורמת של טקסטים מוקדמים יותר), והם שמחו בהם. אין לנו אלא לקוות שאף קוראי ספר זה יחושו תחושות דומות כאשר ארבה בציטוטים ישירים מדבריו.

    כפי שעוד נראה, רמח"ל היה רטוריקן מודע מאד, ובמסגרת זו היה מודע לצורך לזקק את התנסחותו בעברית. וכך הוא כתב, באופן הממחיש היטב את טענתו, במאוחר שבחיבוריו על הרטוריקה:

    וצריך שתדע, שהנה, כל לשון ולשון לפי דקדוק הלשון ההוא ומשפטו ימצאו לו משפטי מליצה ודרכי דיבור מיוחדים ללשון ההוא שיהיה בם הדיבור יותר נעים וערב ממה שהוא הדיבור התמידי הנהוג אצל ההמון … ולא יעתקו החוקים האלה מלשון אל לשון, כי אולם, נעמם ויפים מיחד בלשונם מצד דקדוקו, ואין להם מקום בלשון אחרת.

    דרך משל: בלשוננו הקדוש תמצא אותיות נוספות בדברי בעלי המליצה, אשר לא ינהגו בהם בעלי הסיפור … וענינים אחרים רשמום בעלי הדקדוק לפי שמצאו אותם יוצאים מגבולי דקדוק הלשון כפי הנהוג בו על הרב וגזרו היותם לתפארת הקריאה או הלשון.

    ואולם, כתיבתו של רמח"ל, מפעימה ומטביעת־חותם ככל שתהיה, אינה ממצה את דמותו. הסקרנות שרמח"ל עורר במשך הדורות נובעת גם מפרשת חייו הסוערת והמסעירה. קם בחור, שטרם הגיע לכלל בגרות מלאה במושגים דתיים־הלכתיים, עוד בטרם נישואיו, והנה הוא מייסד חבורה תוססת ומתסיסה, בעלת יומרות מרחיקות לכת לתיקון עולם ולקירוב הגאולה.

    במהרה הוא מוצא את עצמו במרכזו של פולמוס בין־לאומי, שכותבים מרכזיים ביותר בוחרים בו צד, לחובה או לזכות. כאשר הפולמוס הופך לרדיפה, הדומה באופייה לרדיפות הפוליטיות הרבות של העת החדשה, נס רמח"ל על נפשו, תחילה לקהילת אמסטרדם, הרחוקה באורחותיה מעולמו, ואחר כך לארץ־ישראל. ושם, בגליל, הוא מוצא את מותו המוקדם במגֵפה.

    בזכות הדפסת האיגרות שהוא כתב, שאחרים כתבו לו ושנכתבו על אודותיו, כל זאת בחלק הראשון של המאה העשרים, יש בידינו תיעוד מרתק, גם אם חלקי ורב פערים, של פרשת חייו עד הגיעו לארץ.

    עם זאת, חיבורו של שמעון גינצבורג, המתבסס על החשיפה של חלק גדול מתיעוד זה (שהיה מצוי בכתב יד שהגיע לניו יורק), הוא לקוי, לא רק בשל שהוא העובדה שנכתב לפני שמונה עשורים (תוך אי־דיוקים, ומשום שמאז התפרסמו תעודות נוספות), אלא בעיקר בשל הביטול שלו את הכתיבה הקבלית של רמח"ל כזבל חסר תוחלת וערך.

    יחס זה הוא בגדר תמונת ראי לכתיבה הגיוגרפית, בבחינת 'ספרות שבחים', שנכתבה על רמח"ל המדומיין בחוגים מסורתיים והשייכת לתולדות ההתקבלות של דמותו.

    בדור הקודם לדורנו ישעיה תשבי פתח בפנינו צוהר נוסף, כאשר החל בעיון ביוגרפי אינטנסיבי (כמובן בעקבות דיונים פזורים של קודמיו) בכתבים השייכים לרמח"ל ולסביבתו ושיער השערות בדבר תודעתו המשיחית החריפה של רמח"ל.

    עוד יש להזכיר את מפעלו הביבליוגרפי של מאיר בניהו, ואף להצר על כך שהמחקר לא נכנס לעובי הקורה של עיוניו והשגותיו על עמדותיו של תשבי, אף שהן קוראות לליבון ולהכרעה לפי העניין (אולי בשל העובדה שטענות תשבי ובניהו פזורות באי סדר במחקרים שנתחברו בתקופה הנמשכת עשורים שלמים).

    בוודאי יש להמשיך בדרכים הללו, מצוידים בכלים החדשים של חקר החוויה המיסטית והסוציולוגיה העכשווית וכן תוך קבלת השראה מבעלי המלאכה של כתיבת ביוגרפיות.

    אולם, ספרנו לא יוקדש רק לבירורים ביוגרפיים והיסטוריים, אלא ישבץ את העיונים הללו בצד ליבון עיקרי תורתו, הגותו וחווייתו של רמח"ל. הכרעה זו אינה מבטאת רק את הכשרתי כחוקר של הכתיבה המיסטית היהודית, אלא גם את מגבלות החומרים ההיסטוריים שבידינו, המקשות על תיאור מקיף המצטמצם בתוך גבולות הדיסציפלינה ההיסטורית, אפילו זו של היסטוריה אינטלקטואלית. זאת ועוד, דרכי נבדלת מזו של חוקר בין־ תחומי באופן נדיר, רוברט מ' יאנג, שתיאר את הביוגרפיה כדיסציפלינה הבסיסית של 'מדע האדם'.

    לשיטתו, אין כמו דיסציפלינה זו כדי להפגיש את הפסיכולוגי והחברתי, את המתחים התרבותיים הרחבים ואת הדרמות המשפחתיות ובקיצור – את הדרוש לעיון בבני אדם כבני אדם.

    לטעמי, חרף חשיבותה של הביוגרפיה, חובה לאזן בין העיון בדמויות מופת לבין תנועות המוניות שאינן תלויות בקורותיו של יחיד. כמו כן, בתולדות הרעיונות נודעה השפעה רבה דווקא לכתבים אנונימיים, שזכו להשפעה למרות, ולעתים בגלל, העובדה שלא נכתבו בידי אדם ידוע ומסוים.

    לעמוד הספר