היסטוריה

test
הצג עגלה “בשם האב” נוסף לעגלת הקניות שלך.

מציג 21–30 מתוך 38 תוצאות

  • התאנים הטובות

    גלות יהויכין ומורשתה

    מבצע!

    בשנת 598 לפסה"נ הגלה נבוכדנאצר בבלה את המלך יהויכין ועמו אלפי תושבים מירושלים ומיהודה. הנביא ירמיהו דימה גלות זו, המכונה 'גלות יהויכין', ל"תאנים טובות". לראשונה בתולדות ישראל נוצר מרכז יהודי בגולה לצד ירושלים ומקדשה. "התאנים הטובות" עוסק בגלות יהויכין, והוא המחקר המקיף היחידי הקיים על נושא זה. הספר מבחין בין שני מרכזיה של גלות יהויכין […]

    התאנים הטובות

    גלות יהויכין ומורשתה

    120.00 100.00 התאנים הטובות - גלות יהויכין ומורשתה
    הוסף לסל

    על הספריאיר הופמןמתוך הספר
    X

    התאנים הטובות

    על הספר

    תיאור

    בשנת 598 לפסה"נ הגלה נבוכדנאצר בבלה את המלך יהויכין ועמו אלפי תושבים מירושלים ומיהודה. הנביא ירמיהו דימה גלות זו, המכונה 'גלות יהויכין', ל"תאנים טובות". לראשונה בתולדות ישראל נוצר מרכז יהודי בגולה לצד ירושלים ומקדשה. "התאנים הטובות" עוסק בגלות יהויכין, והוא המחקר המקיף היחידי הקיים על נושא זה.

    הספר מבחין בין שני מרכזיה של גלות יהויכין – עיר הבירה בבל, וקהילת הגולים בתל־אביב באזור הספר, שליד העיר ניפור. המחבר חושף את אסטרטגיות ההישרדות השונות שפיתחו שתי קהילות הגולים הללו, עוקב אחר קשריהן עם ירושלים ובוחן את התרבות שפיתחו ואת הדרכים שבהן שימרו את מסורות המולדת הרחוקה תוך התאמתן לתנאי הגלות. גלות יהויכין שימשה מצע לקליטתם של גולי בבל לאחר חורבן המקדש בשנת לפסה"נ. היא ריככה את הלם גלותם וחורבן מקדשם, והוכיחה שניתן 586 להמשיך בחיים יהודיים בגלות אף ללא מקדש ובלי לגרוע מעיקרי התרבות והדת הייחודית של אבותיהם.

    יאיר הופמן, הוא פרופסור אמריטוס למקרא באוניברסיטת תל אביב. מספריו: הנבואות על הגויים במקרא (1977), יציאת מצרים באמונת המקרא ( 1983), שלימות פגומה, ספר איוב ורקעו (1995), סוגיות בביקורת המקרא (1997), פירוש מדעי לספר ירמיה (2000), פירוש מדעי לספר מיכה (2017).

    התאנים הטובות

    120.00 100.00

    לעמוד הספר
    X

    התאנים הטובות

    המחברים
    לעמוד הספר
    X

    התאנים הטובות

    מתוך הספר
    לעמוד הספר
  • חיי מרן יוסף קארו

    מור אלטשולר

    מבצע! עטיפת הספר

    ביוגרפיה מקיפה על חייו ויצירתו של ר’ יוסף קארו, גדול אנשי הרוח והמעשה בתור הזהב של צפת במאה השש עשרה ואחד המנהיגים המשפיעים בתולדות ישראל. הוא נודע בכינוי ’מרן’ (אדוננו) בזכות ספר ההלכות האנציקלופדי בית יוסף וספר הפסקים שולחן ערוך, שהפך שם נרדף להלכה עצמה. מאחורי איש ההלכה הקפדן הסתתר מקובל נלהב, שמלאך שמימי גילה לו את סוד גלגולי הנשמות, רזי התורה ונפלאות הגאולה.

    חיי מרן יוסף קארו

    90.00 80.00 חיי מרן יוסף קארו -
    הוסף לסל

    על הספרמור אלטשולרמתוך הספר
    X

    חיי מרן יוסף קארו

    על הספר

    תיאור

    ביוגרפיה מקיפה על חייו ויצירתו של ר’ יוסף קארו, גדול אנשי הרוח והמעשה בתור הזהב של צפת במאה השש עשרה ואחד המנהיגים המשפיעים בתולדות ישראל.

    הוא נודע בכינוי ’מרן’ (אדוננו) בזכות ספר ההלכות האנציקלופדי בית יוסף וספר הפסקים שולחן ערוך, שהפך שם נרדף להלכה עצמה. מאחורי איש ההלכה הקפדן הסתתר מקובל נלהב, שמלאך שמימי גילה לו את סוד גלגולי הנשמות, רזי התורה ונפלאות הגאולה.

    הספר מגולל את סיפור חייו המרתק, מילדותו בצל גירוש ספרד ושמד פורטוגל ועד לימי בגרותו, שבהם לקח חלק בניסיון לייסד סנהדרין בצפת. במהלכו נחשפת אישיותו המורכבת, על התמהיל של דקדקנות הלכתית והתלהבות מיסטית, בנייה של מרכז תורה וקבלה בצפת וציפייה נלהבת לעתיד משיחי.

    ברקע מהדהדת אווירת אחרית הימים, שריחפה מעל המלחמות בין הקואליציה הנוצרית באירופה לבין הסולטאן העות’מאני סולימן המפואר. זהו רקע דרמטי לביוגרפיה הראשונה מזה חצי מאה, שנכתבה על מרן יוסף קארו.

    תוכן העניינים:

    פרק ראשון: איש ההלכה
    ילדות בין גולי ספרד בפורטוגל
    בחרות במצרים
    אדריאנופול, בית הגידול של איש ההלכה

    פרק שני: סלוניקי, צמיחתו של מקובל
    'המדרש' בסלוניקי
    יוסף טאיטאצק
    ראשית תלמודו בקבלה
    חיבורי הקבלה הידועים ליוסף קארו

    פרק שלישי: שלמה הלוי אלקבץ
    שלמה אלקבץ – פייטן ומקובל
    קארו ואלקבץ כמקובלים פעילים
    יחסם של קארו ואלקבץ לפילוסופיה

    פרק רביעי: שלמה מולכו
    אנוסים מתייהדים בסלוניקי
    משיח בן אפרים
    האפוקליפסה של השליח המצורע וצבא עשרת השבטים
    שלמה מולכו ושלמה אלקבץ

    פרק חמישי: נבואה
    יוסף בעל החלומות
    המלאך האנדרוגיני
    זכר ונקבה – הלכה וקבלה
    הדמיון לנבואת משה

    פרק שישי: מנבואת משה לגילוי אליהו
    נבואת משה על פי רמב"ם
    סגפנות ומרטירולוגיה
    המשמעות המשיחית של 'גילוי אליהו'

    פרק שביעי: 'ספר המגיד' הוא מגיד מישרים
    'ספר המגיד' – אוטוביוגרפיה מיסטית
    כתיבה מוצפנת
    הצפנים במגיד מישרים ובאיגרת אלקבץ
    כתיבה מוצפנת ופרשנות אוטוביוגרפית

    פרק שמיני: תיקון ליל שבועות
    חג שבועות במסורת הסוד
    'החברים' משתתפי התיקון
    סדר הלימוד – בריאה, התגלות וגאולה
    תיקון השכינה בלילה הראשון
    תיקון השכינה בלילה השני

    פרק תשיעי: לגאול ולהיגאל
    העלייה לארץ ישראל וקידוש השם
    הגלות כמוות
    שבוּעת העלייה לארץ ישראל

    פרק עשירי: החטא ועונשו
    מגפה ומוות בסלוניקי
    'טיול' בתיקיי סוּפִי וחטאו של יוסף דלה ריינה
    'הטרוד ועלוב' בניקופול

    פרק אחד עשר: המסע אל הישועה
    אל המוות ובחזרה
    סוד גלגולי אד"ם – אדם, דוד, משיח
    סוד העיבור של נשמת רעייתו
    נישואיו השניים – תיקון מלכות בית דוד

    פרק שנים עשר: תיקון התיקון
    השכינה – המלאך הגואל
    השושנה השמימית
    אילת אהבים – ביוגרפיה רוחנית של יוסף קארו
    חידוש שבועת העלייה

    פרק שלושה עשר: המסע לארץ ישראל
    שלמה אלקבץ נפרד מבני סלוניקי
    ברית הלוי – השכינה נפרדת מן הגלות
    'ואלה אשר הלכו משלוניקי לארץ ישראל'

    פרק ארבעה עשר: צפת
    התיישבות היהודים בצפת ובגליל
    מעלייה לרגל להתיישבות של קבע
    הנגיד יעקב בירב

    פרק חמישה עשר: חידוש הסמיכה וייסוד סנהדרין בצפת
    שיטת רמב"ם לחידוש הסנהדרין
    ירושלים נגד צפת
    פילוג פנימי בצפת
    המלאך השמימי וכישלון חידוש הסנהדרין
    מר"ן – מאתיים רבנים נסמך

    פרק שישה עשר: בית יוסף
    בית יוסף – צינור השפע מגן עדן
    הקדמת בית יוסף
    מספר הלכות לאנציקלופדיה של ההלכה
    מקורות בית יוסף
    'קרסים בלולאות'
    בית יוסף כתחליף לתלמוד
    בין בית יוסף לשולחן ערוך
    שולחן ערוך 'בדרך קצרה בלשון צח וכולל'

    פרק טו"ב: שולחן ערוך
    קודיפיקציה של ההלכה
    'רבים חללים תפיל המחלוקת'
    שלושת 'עמודי ההוראה' וה'מפה' על השולחן
    שולחן ערוך – סנהדרין הדורות בארץ ישראל
    שולחן ערוך, נבואה ומשיחיות

    פרק ח"י: תור הזהב של צפת
    יוסף קארו כמנהיג העולם היהודי
    פולחן תיקוני השכינה בצפת
    חבלי משיח
    ראשו כתם פ"ז
    ירידתה של צפת

    אחרית דבר
    נספחים
    ביבליוגרפיה ומפתחות

    ד”ר מור אלטשולר מתמחה בחקר תולדות ישראל מנקודת מבט אינטגרטיבית, המשלבת חומר ורוח, היסטוריה ומשיחיות, הלכה וקבלה.

    מחקריה משחזרים את הלכי הרוח הפנימיים ביהדות כמו גם רוח הזמן בעולם שמסביב. ספרה הקודם, הסוד המשיחי של החסידות, חשף את צפונותיה של ראשית התנועה החסידית.

    ד"ר מור אלטשולר מלמדת בסמינר הקיבוצים. היא עוסקת גם בכתיבה פובליציסטית.

    חיי מרן יוסף קארו | ראשית דבר

    ר' יוסף קארו הוא הבולט מבין אנשי הרוח והמעשה בתור הזהב של צפת, הרנסנס שפרח בעיר הגלילית הזעירה דור אחרי גירוש ספרד ושמד פורטוגל. לכאורה, עולם כמנהגו נהג וגלות התחלפה בגלות: המגורשים מחצי האי האיברי נדדו לאימפריה העות'מאנית או הקימו קהילות במרכז אירופה, הולנד ואנגליה. זרעים של קהילה יהודית נזרעו באמריקה.

    מעטים ראו בייסורי הגירוש והשמד 'חבלי משיח', אות לסיום המעגל האינסופי של גלות ונדודים. ומעטים עלו לארץ ישראל כדי לקדם פני משיח. ביניהם היה יוסף קארו; כיאה לזמנו, שילב פנטסיה עם ריאליזם וטווה תכנית פעולה משיחית הנשענת על חישובי קץ ועל בשורות מן השמים.

    בחזונו הפכה השכינה, דימוי פיוטי של כנסת ישראל הגולה, לישות ממשית, ובעלייתו לארץ ישראל ביקש לגאול אותה מגלותה ולהיגאל מגלותו. דפוס פעולה זה, 'לגאול ולהיגאל', אף שיסודו בסמל קבלי מופשט, מבשר את ראשית העת החדשה בהיסטוריה היהודית. עת זו מאופיינת במעבר מציפייה חסרת מעש לגאולה אל המאמץ המכוון להבאתה.

    יוסף קארו, גדול פוסקי ההלכה במאה השש עשרה, נודע בעולם הישיבות בכינוי 'הבית יוסף', על שם ספר ההלכות המונומנטאלי שלו, המציב עד היום אתגר מיוחד בפני הלומדים. בפי העם הוא ידוע כבעל 'השולחן ערוך', ספר הפסקים הקפדני שעוצב בדמותו הסגפנית. שולחן ערוך הספרדי עם 'המפה' – הלכות לפי מנהג אשכנז שהוסיף רמ"א (רבי משה איסרליש) – עיצב את עולמה ההלכתי של היהדות והפך שם נרדף להלכה עצמה. עד היום, הזרם האורתודוכסי ביהדות מחויב להקפדה על כל תו ותג בשולחן ערוך.

    רבנים אורתודוכסים היו מן הסתם מופתעים לגלות, שהפוסק המקודש עליהם לא התכוון להקפיא את ההלכה במאה השש עשרה אלא לחבר קודקס, שהעדות לנצחיותו היא דווקא פרשנותו המתחלפת על פי רוח הזמן. ירידת הדורות והעדרם של פוסקים בעלי חזון עצמאי גרמו, שההלכה קפאה אחרי קארו; לימודה אינו מוליד חידושים, והוא בחינת 'ליקוט השיירים' משולחן ערוך.

    בני זמנו של יוסף קארו הכירו בכך, שמחבר ספר הפסקים המכונן שלהם זכה להופעה של רוח הקודש בדמות מלאך דו-פרצופין (אנדרוגיני) שהיה דובר מפיו. ברם, גילוייו המיסטיים נדחקו בהדרגה מרישומי ההיסטוריה האורתודוכסית. דומה, שעד היום מתעלמים פוסקי הלכה מיוסף קארו בעל החזיונות כדי 'להכשיר' את קארו איש ההלכה, שפסיקותיו אינן נובעות מהתגלות שמימית אלא מכוחה של תורה שבעל פה, מסורת הלמדנות של חכם מפי חכם; 'כלל גדול הוא שאין משגיחין בבת קול' כתב צבי ורבלובסקי, 'בעיני כל ממסד דתי חבויה סכנה של אנרכיה ושל פריצת גדר בכל הופעה של רוח הקודש'.

    יוסף קארו היה מודע לבעיה זו, ובכתבי ההלכה שלו תרגם את לשון הסמלים של הקבלה למונחים הלכתיים. דומה, כי חפץ להודיע בשער בת רבים שפסיקותיו צומחות מתוך משא ומתן בהלכה, וחפצו הקל על הדורות הבאים להתעלם מהתשתית הקבלית של פועלו ההלכתי. כך אירע, שהיסטוריוגרפים אורתודוכסים, האחרונים שבהם גרינוואלד ורוזאניס, 'דחו את המגיד של מרן כאגדה בטלה ואת "מגיד משרים" כזיוף' שנועד להלעיז על מחבר שולחן ערוך ולהלעיג על 'האובסקורנטיות הרבנית הימי-ביניימית בכלל'.

    ההפרדה המלאכותית בין הלכה לקבלה קנתה אחיזה גם בתודעת חוקרים מן האסכולה האקדמית. צבי ורבלובסקי, שפרסם ב – 1962 ביוגרפיה מופתית בשם Joseph Karo: Lawyer and Mystic, הוכיח כי 'ספר המגיד' או מגיד מישרים בשמו בדפוס, הוא יומנו המיסטי של יוסף קארו, וכי רשימות אינטימיות אלה הן מקור הכרחי להבנת מסכת החיים הפנימיים של כותבן. ברם, ורבלובסקי דבק בגישה כי 'ההפרדה שבין נגלה לנסתר היא כה שלמה' עד כי צייר בספרו אדם חצוי, או מוטב – אדם וצלו.

    קארו של ורבלובסקי הוא איש הלכה שכלתני ביום ומקובל המשוחח עם מלאך בלילה. יתר על כן, 'אישיותו הקבלית – או הלילית' ייצגה בעיני ורבלובסקי את 'צד הצל של היהדות הרבנית – כיסופים מיסטיים הלוקים בחוסר בגרות רגשי חמור'.

    גישה זו חלחלה לדור הבא של החוקרים: הללו מפליאים לחשוף את מקורות הקבלה המשוקעים בבית יוסף ובשולחן ערוך אך ממעטים להתייחס להשפעה הכוללת של לשון הסמלים הקבלית על תפיסת ההלכה של קארו. צעד בכיוון זה נעשה לאחרונה במחקרו של ירון דוראני, שהראה כי שיטת הפסיקה על פי דעת הרוב, שכונן יוסף קארו בשולחן ערוך, היא חידוש הדרך העתיקה של הסנהדרין. זוהי הסנהדרין השמימית, שחבריה שוחחו עם קארו בעזרת מלאך חזיונותיו, שלא היה אלא שליח מישיבה של מעלה.

    המזיגה הפנימית בין הלכה לקבלה בתודעתו של יוסף קארו מבהירה מדוע מיעט גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה, לעסוק בכתביו הקבליים. לדידו של שלום, הקבלה היא ידע חתרני, המאיים על ההלכה ומערער את עולמה הסדור של היהדות הרבנית. לפיכך, המקובל הכריזמטי, הפועל בחסדי האל, מתנגש תדיר עם סמכותם של חכמי ההלכה.

    יוסף קארו חורג מתבנית זו: הלכה והתגלות השפיעו זו על זו באיחוד הרמוני, וגילוייו הכמו-נבואיים טבועים בחזון אחרית הימים, שבהם תזהיר גדולתו כראש הסנהדרין לעתיד לבוא. עלייתו לארץ ישראל עם רֵעו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט המשיחי 'לכה דודי', מבטאת את אמונתם כי הם חלוצים בתהליך הגאולה, העתיד להקיף במהרה את האומה בשלמותה.

    יתר על כן, בצפת השתתף קארו בניסיון לכונן סנהדרין, שתקבל את פני המשיח בשנת ש' (1540), שמחשבי הקץ חישבוה כשנת הגאולה. האכזבה מכישלונו של המהלך הניעה את הרֵעים לכונן מערך של טקסים קבליים-משיחיים, שהניחו את היסודות לתור הזהב של צפת בקבלה ובפיוט.

    אמונתו המשיחית של יוסף קארו באה לביטוי במבנה העומק של שולחן ערוך, שנועד להוציא לפועל את הכרעות הסנהדרין השמימית בצורת הלכה פסוקה. ספר פסקים זה זכה למעמד של מוסד מחוקק ריבוני הן בשל שיטת הפסיקה הגאונית והן בזכות המוניטין שיצאו למחבר כמי שזכה למתת הנבואה בארץ ישראל. שילוב כזה לא היה עד ימיו של קארו ואף לא אחריו, והוא שהעניק לו את התואר המיוחד 'מרן' (אדוננו), ובראשי תיבות 'ממאתן (מאתיים) רבנן נסמך'.

    תמונת עולמו המשיחית של יוסף קארו שאבה השראה משלוש עלילות משיחיות, שנרקמו בימי הביניים: העלילה הסמלית-מיתית בספר הזוהר, ולפיה תתחיל בשורת הגאולה בהתעוררות מלמטה, כאשר המעולים בעם ישראל ימסרו את נפשם על גאולת השכינה. העלילה הכמו-היסטורית בספר הכוזרי, שדרכה תבע יהודה הלוי שלא להמתין לחסדי שמים אלא לעלות לארץ ישראל ולבנות את ירושלים; והעלילה הכמו-ריאליסטית של רמב"ם במשנה תורה, ולפיה הסנהדרין, המוסד הריבוני המחוקק, תתחדש בדרך הטבע לפני ביאת המשיח.

    שלוש העלילות המשיחיות נטמנו בחיק ההיסטוריה מאות בשנים. השפעתן הבשילה אחרי גירוש ספרד ב – 1492 וההמרה הכפויה בפורטוגל ב – 1498; המגורשים וילדיהם חזו באזלת ידה של ההשגחה השמימית, שנטשה אותם לגורלם. רבים האמינו, שהגירוש והשמד הם עונש משמים, וחששו כי הייסורים דלדלו את עם ישראל עד שלא יישאר ממנו שריד בבוא הגאולה. מעטים ראו מתוך תהומות ההרס את חבלי המשיח, שבהם הגיע עונש הגלות לידי מיצוי. הגאולה נדמתה בעיניהם כתחיית המתים, הבאה אחרי הייאוש. אף שלא חדלו להאמין בהשגחה האלוהית, אמונתם הפכה מורכבת – תשועת השם אינה באה כהרף עין או בהיסח הדעת. היא תלויה בחלוצים המעטים שיוציאוה אל הפועל.

    ההתעוררות המשיחית במאה השש עשרה כללה חישובי קץ וחזיונות גאולה, שבהם שולבו אירועים ממשיים, כגון כיבוש רודוס על ידי העות'מאנים והמרד של מרטין לותר באפיפיור בוותיקן? אסונות טבע, כגון רעידות אדמה, מבול ושרפות, פורשו כאותות משמים ושובצו בתיאורי יום הדין, וחזיונות פנטסטיים פרחו על כיבוש ארץ ישראל, קיבוץ הגלויות ובניית בית הבחירה.

    דון יצחק אברבנאל, המנהיג הגולה של יהודי ספרד שהתיישב באיטליה, שרטט דרמה משיחית, הכוללת התגלות של צבא עשרת השבטים, שרפת רומא וכניעת אומות העולם בפני חילות המשיח. 'הקודיפיקטור הגדול של המשיחיות בדורו' התאים את רמזי הקץ בחזון המלכויות (דניאל ח) ובחזון המלחמות האימפריאליות (דניאל יא) לברית בין הבתרים (בראשית טו, 21-7), שבה מסמלת הציפור שלא בותרה את נצח ישראל. מחישובי הקץ שערך הסיק, שהמשיח יתגלה בשנת רס"ג (1503) או בשנת רצ"ג (1533), אך לא יאוחר משנת של"ג (1573).

    הדרמות המשיחיות הולידו גיבורים, ספק-מבשרי גאולה ספק-משיחים, שהאמינו כי עליהם הוטלה השליחות להוציא לפועל את חזיונות הגאולה. המקובל אברהם הלוי העלה על הכתב את סיפורו של המכשף יוסף דלה ריינה, שהיה מצליח להביא לכליונה של מלכות אדום הרשעה אלמלא נפל ברשתם של סמאל ומשרתו אמון מנוא, שפיתוהו להיכנס לבית עבודה זרה ולהקטיר שם קטורת. ואולי נכתב מעשה דלה ריינה כמשקל נגד לאמונה כי המשיח יהיה אנוס, שפרחה בקרב האנוסים לנצרות אשר נשארו בספרד ובפורטוגל או נמלטו לאיטליה.

    הצירוף של ייאוש ודיכאון מצד אחד, ואופטימיות חסרת גבולות מצד שני, הוא תולדת רוח הרנסנס. גילוי אמריקה ונתיבי השיט הימי להודו ולאפריקה הסעירו את דמיונם של בני אירופה ועוררו כמיהה לאטלנטיס, גן העדן האבוד. האופקים החדשים, שטשטשו את הגבולות בין ריאלי לפנטסטי, התמזגו לתוך מאבקי הכוח בכנסייה הנוצרית ותרמו להתפשטות האמונה כי השטן שולט בעולם.

    הנזיר הפלורנטיני ג'ירולמו סבונרולה (1498-1452) כינה את רומא 'בבל', זיהה את האפיפיור המושחת עם האנטי-כריסטוס והתנבא על קץ העולם במבול, באש ובחרב. הרפורמאטור מרטין לותר קשר בין אויביו וטען, שהאפיפיור מגלם את רוחו של האנטי-כריסטוס והעות'מאני המוסלמי מגלם את גופו. חזרו הדימויים מימי מסעי הצלב והמגפה השחורה, וקמו לתחייה תיאורי היהדות (סינגוגה) ככנסיית השטן. היהודים תוארו כאויבי המשיח וחסידי האנטי-כריסטוס, שנולד מגילוי עריות בין גבר יהודי לבתו.

    אווירה של קץ הימים ריחפה גם מעל המלחמות בין נוצרים למוסלמים: מלכי ספרד המאוחדת, פרדיננד ואיזבלה, ראו בכיבוש המעוז המוסלמי בגרנדה ב – 1492 ובגירוש היהודים באותה שנה את תחילתו של מסע צלב, ששיאו יתרחש בירושלים. קרל החמישי, שליט האימפריה ההבסבורגית שזכה לתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה, תואר כבן דמותו של הקיסר האחרון; מלחמתו בעות'מאנים המוסלמים נועדה להסתיים בהשבת קונסטנטינופול לשלטון הנוצרים ובביאתו השנייה של ישו.

    יומרותיו של בית הבסבורג האירופי היו מראה מהופכת לשאיפות של אויבם המר ממזרח: הסולטאן סולימן הראשון נתפס כשליט השמימי של העולם, יורשם של אלכסנדר מוקדון וג'ינגיס חאן; נתיניו האמינו, שהוא עתיד להכניע את רומא הכופרת כשצבא של מלאכים נלחם לצדו.

    אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח: יוסף קארו זיהה את הצבא העות'מאני עם צבא עשרת השבטים. כדרך מחשבי קץ לפניו, ראה בישמעאל המוסלמי את שבט אפו של האל, העתיד להחריב את 'אדום' – ממלכות הנוצרים באירופה, ולפנות את הדרך למשיח האמת. יתר על כן, מפעל החקיקה האדיר של הסולטאן סולימן, שאיחד את החוק ברחבי האימפריה העות'מאנית, העניק לו השראה בבואו לאחד את החוק העברי בשולחן ערוך.

    דמותו החידתית של יוסף קארו עולה מסבך האירועים הכבירים של ימיה, ומכלול יצירתו מבטא את דרכו המיוחדת ללוש את העתיד מתוך מבוכי הזמן. ברם, קארו רשם את האירועים המכוננים בחייו בדרך מוצפנת, ואין להבינם בלי להתמודד עם אתגר זה. כאן נקודת התורפה בביוגרפיה הנהדרת שחיבר עליו צבי ורבלובסקי, לאמור: ניסיונותיו של החוקר להכניס סדר בפרטים הביוגראפיים של גיבורו הובילו למבוי סתום מפני שלא היה מודע לרזי הכתיבה המוצפנת וניסה לשווא להבין את הכתוב כפשוטו.

    שחזור קורותיו של יוסף קארו בספר זה נשען על פענוח הסודות שהטמין ביומנו המיסטי ובאיגרות שהחליף עם שותפו לסוד, שלמה אלקבץ. בחשיפתם נגלים רגעי השיא בחייו לצד רגעי השפל, שבהם נאבק ביצר הרע הסובב עליו להדיחו. פיתויי היצר וחולשות האנוש מתוארים בדפוס שבעת החטאים, פרי השפעת התיאולוגיה הנוצרית-קתולית, שמגורשי ספרד וצאצאיהם נשאו עמם לאימפריה העות'מאנית.

    כאשר לגם יין או הפריז באכילה הוכיחו מלאכו השמימי על חטא הגרגרנות; כשנרדם ואיחר לתפילה, ייסרו המלאך על עצלותו; חמדנותו עלתה בחיי אהוביו וכמעט גם בחייו-שלו, ואף קנאתו בזולת ותשוקתו לכבוד ויקר נחשפים ללא כחל ושרק. ועל כל אלה, העיוורון, שבגינו הפר את שבועתו לשכינה והתמהמה בגולה, וכפסע היה בינו לבין אבדן ארץ ישראל, כמשה רבנו בחטאו וכאדם הראשון שגורש מגן עדן.

    סיפור החיים של יוסף קארו, כפי שפורש על ידי גיבורו, נוצק בתבנית של מסע אל הישועה: חטא הפרת השבועה, תהומות העונש והגלות, התשובה, המחילה והתיקון על ידי עלייה לארץ ישראל, שכמוה כנסיקה אל השמים. בפרשנותו לאירועי חייו מהדהד סיפורה של כנסת ישראל: הרעיה שחטאה בבגידה באל, נענשה בעונש הגלות והיא שבה בתשובה ומייחלת למחילה, שתגאל אותה מגלותה ותחזירה לארץ ישראל. זה היה הסוד הגלוי של חייו – הגואל צריך לגאול את עצמו תחילה קודם שיוכל לרפא את שבר בת עמו.

    תבנית המסע אל הישועה משרטטת אישיות יוצרת בעלת תעצומות נפש, ששאבה השראתה מדמויות המופת של העבר, משה רבנו, רמב"ם ושמעון בר יוחאי, גיבור ספר הזוהר. חזיונותיו המיסטיים של קארו משתווים ביופיים לתיאורי גן העדן של דנטה אליגיירי. קשה שלא להתרשם מיכולתו להכות על חטא ולכפר על קלקוליו כמו גם מאומץ לבו בעמדו מול דורסנותו של יעקב בירב, מייסד הסנהדרין בצפת.

    מכתביו עולה דמות של מלומד עצמאי, שניחן בכוח יצירה מקורי אשר שפע אליו ממעמקי נשמתו. הזדהותו עם גורל השכינה, כנסת ישראל, המריצה אותו להתמסר לבניית מרכז בארץ ישראל, שבו יתאפשר שיקומה הרוחני והחברתי של אומה פצועה ורצוצה. מכלול יצירתו כמו גם מפעלו הגדול בהנחת היסודות לתור הזהב של צפת מעמידים אותו כחלוץ המנהיגים הגדולים, שקמו לעם ישראל בעת החדשה.

    לו ידעתיו הייתיו. קורות חייו של יוסף קארו נכתבו מתוך מודעות למרחק האינסופי בין גיבור הביוגרפיה, גאון בהלכה, בקבלה ובמשיחיות, לבין רושמת קורותיו. משימתי לא נשלמה בליקוט פרטי חייו; תלויה הייתה בבניית גשר בין מלכות הארץ 'שהיא תחום ההיסטוריה' לבין מלכות הרקיע, היצירה הרוחנית של קארו, הרחבה כים ועמוקה כמים לים מכסים.

    שתי ביוגרפיות עמדו כמופת לנגד עינַי: הביוגרפיה שחיבר גרשם שלום על שבתאי צבי וזו שחיבר בן-ציון נתניהו על דון יצחק אברבנאל. שני החוקרים הדגולים השכילו לשלב בין המלכויות ולתאר במדויק הן את השפעת רוח התקופה על גיבוריהם והן את השינויים שחוללו הללו בעולם היהודי של זמנם. אין זה מקרה, ששלום ונתניהו מצאו כי אבן-הבריח, המחברת בין הרבדים השונים ובונה את המכלול הקרוי ביוגרפיה, היא האמונה המשיחית, שהטביעה חותמה גם על חייו ויצירתו של גיבור ספר זה.

    יוסף קארו אינו זקוק למליץ יושר. ואמנם, לא ביקשתי לכסות על רגעי חולשותיו כדי להאדיר כביכול את שמו. מנגד, לא שמתי עצמי קטגורית או שופטת, שהרי גם כאלה קמו לו למכביר. מטרתי הייתה, בפשטות, לתאר את חייו כפי שהם עולים ממגוון מקורות וכפי שפירשם בעל הדבר עצמו.

    כתיבת הספר נמשכה שבע שנים אך במובן מה כל חיי. יתר על כן, כתבתיו מן הסוף אל ההתחלה, שכן גרסה מוקדמת של הנספחים הייתה מוכנה עמי מראשית לימודי הדוקטורט בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

    [….]

    "הכפילות המסתורית בחייו של מחבר 'שולחן ערוך'. מצד אחד היה יוסף קארו אדם שחי לטענתו שנים עם מלאך. מהצד האחר היה זה שאיחד את מערכת החוק היהודית ובנה מעין אלגוריתם של פסיקה"
    דרור בורשטיין, הארץ ספרים, 18.09.2016   » לכתבה המלאה

    » הביקורת המודפסת בקובץ PDF

    חיי מרן יוסף קארו
    מאת: מור אלטשולר

    עריכה: מיה לוי
    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
    עימוד וטיפוגרפיה: שפי פז, אגתה
    מהדורה ראשונה, יוני 2016
    מס' עמודים: 595
    כריכה: רכה

    הספר יוצא לאור בסיוע:
    קרן אדית וראובן הכט

    דאנא קוד: 583-76

    The Life of Rabbi Yoseph Karo
    by Mor Altshuler

    Published with the support of Edit and Reuben Hecht Foundation

    ISBN: 978-965-7241-73-8

    עטיפת הספר

    חיי מרן יוסף קארו

    90.00 80.00

    ביוגרפיה מקיפה על חייו ויצירתו של ר’ יוסף קארו, גדול אנשי הרוח והמעשה בתור הזהב של צפת במאה השש עשרה ואחד המנהיגים המשפיעים בתולדות ישראל. הוא נודע בכינוי ’מרן’ (אדוננו) בזכות ספר ההלכות האנציקלופדי בית יוסף וספר הפסקים שולחן ערוך, שהפך שם נרדף להלכה עצמה. מאחורי איש ההלכה הקפדן הסתתר מקובל נלהב, שמלאך שמימי גילה לו את סוד גלגולי הנשמות, רזי התורה ונפלאות הגאולה.

    לעמוד הספר
    X

    חיי מרן יוסף קארו

    המחברים

    ד”ר מור אלטשולר מתמחה בחקר תולדות ישראל מנקודת מבט אינטגרטיבית, המשלבת חומר ורוח, היסטוריה ומשיחיות, הלכה וקבלה.

    מחקריה משחזרים את הלכי הרוח הפנימיים ביהדות כמו גם רוח הזמן בעולם שמסביב. ספרה הקודם, הסוד המשיחי של החסידות, חשף את צפונותיה של ראשית התנועה החסידית.

    ד"ר מור אלטשולר מלמדת בסמינר הקיבוצים. היא עוסקת גם בכתיבה פובליציסטית.

    לעמוד הספר
    X

    חיי מרן יוסף קארו

    מתוך הספר

    חיי מרן יוסף קארו | ראשית דבר

    ר' יוסף קארו הוא הבולט מבין אנשי הרוח והמעשה בתור הזהב של צפת, הרנסנס שפרח בעיר הגלילית הזעירה דור אחרי גירוש ספרד ושמד פורטוגל. לכאורה, עולם כמנהגו נהג וגלות התחלפה בגלות: המגורשים מחצי האי האיברי נדדו לאימפריה העות'מאנית או הקימו קהילות במרכז אירופה, הולנד ואנגליה. זרעים של קהילה יהודית נזרעו באמריקה.

    מעטים ראו בייסורי הגירוש והשמד 'חבלי משיח', אות לסיום המעגל האינסופי של גלות ונדודים. ומעטים עלו לארץ ישראל כדי לקדם פני משיח. ביניהם היה יוסף קארו; כיאה לזמנו, שילב פנטסיה עם ריאליזם וטווה תכנית פעולה משיחית הנשענת על חישובי קץ ועל בשורות מן השמים.

    בחזונו הפכה השכינה, דימוי פיוטי של כנסת ישראל הגולה, לישות ממשית, ובעלייתו לארץ ישראל ביקש לגאול אותה מגלותה ולהיגאל מגלותו. דפוס פעולה זה, 'לגאול ולהיגאל', אף שיסודו בסמל קבלי מופשט, מבשר את ראשית העת החדשה בהיסטוריה היהודית. עת זו מאופיינת במעבר מציפייה חסרת מעש לגאולה אל המאמץ המכוון להבאתה.

    יוסף קארו, גדול פוסקי ההלכה במאה השש עשרה, נודע בעולם הישיבות בכינוי 'הבית יוסף', על שם ספר ההלכות המונומנטאלי שלו, המציב עד היום אתגר מיוחד בפני הלומדים. בפי העם הוא ידוע כבעל 'השולחן ערוך', ספר הפסקים הקפדני שעוצב בדמותו הסגפנית. שולחן ערוך הספרדי עם 'המפה' – הלכות לפי מנהג אשכנז שהוסיף רמ"א (רבי משה איסרליש) – עיצב את עולמה ההלכתי של היהדות והפך שם נרדף להלכה עצמה. עד היום, הזרם האורתודוכסי ביהדות מחויב להקפדה על כל תו ותג בשולחן ערוך.

    רבנים אורתודוכסים היו מן הסתם מופתעים לגלות, שהפוסק המקודש עליהם לא התכוון להקפיא את ההלכה במאה השש עשרה אלא לחבר קודקס, שהעדות לנצחיותו היא דווקא פרשנותו המתחלפת על פי רוח הזמן. ירידת הדורות והעדרם של פוסקים בעלי חזון עצמאי גרמו, שההלכה קפאה אחרי קארו; לימודה אינו מוליד חידושים, והוא בחינת 'ליקוט השיירים' משולחן ערוך.

    בני זמנו של יוסף קארו הכירו בכך, שמחבר ספר הפסקים המכונן שלהם זכה להופעה של רוח הקודש בדמות מלאך דו-פרצופין (אנדרוגיני) שהיה דובר מפיו. ברם, גילוייו המיסטיים נדחקו בהדרגה מרישומי ההיסטוריה האורתודוכסית. דומה, שעד היום מתעלמים פוסקי הלכה מיוסף קארו בעל החזיונות כדי 'להכשיר' את קארו איש ההלכה, שפסיקותיו אינן נובעות מהתגלות שמימית אלא מכוחה של תורה שבעל פה, מסורת הלמדנות של חכם מפי חכם; 'כלל גדול הוא שאין משגיחין בבת קול' כתב צבי ורבלובסקי, 'בעיני כל ממסד דתי חבויה סכנה של אנרכיה ושל פריצת גדר בכל הופעה של רוח הקודש'.

    יוסף קארו היה מודע לבעיה זו, ובכתבי ההלכה שלו תרגם את לשון הסמלים של הקבלה למונחים הלכתיים. דומה, כי חפץ להודיע בשער בת רבים שפסיקותיו צומחות מתוך משא ומתן בהלכה, וחפצו הקל על הדורות הבאים להתעלם מהתשתית הקבלית של פועלו ההלכתי. כך אירע, שהיסטוריוגרפים אורתודוכסים, האחרונים שבהם גרינוואלד ורוזאניס, 'דחו את המגיד של מרן כאגדה בטלה ואת "מגיד משרים" כזיוף' שנועד להלעיז על מחבר שולחן ערוך ולהלעיג על 'האובסקורנטיות הרבנית הימי-ביניימית בכלל'.

    ההפרדה המלאכותית בין הלכה לקבלה קנתה אחיזה גם בתודעת חוקרים מן האסכולה האקדמית. צבי ורבלובסקי, שפרסם ב – 1962 ביוגרפיה מופתית בשם Joseph Karo: Lawyer and Mystic, הוכיח כי 'ספר המגיד' או מגיד מישרים בשמו בדפוס, הוא יומנו המיסטי של יוסף קארו, וכי רשימות אינטימיות אלה הן מקור הכרחי להבנת מסכת החיים הפנימיים של כותבן. ברם, ורבלובסקי דבק בגישה כי 'ההפרדה שבין נגלה לנסתר היא כה שלמה' עד כי צייר בספרו אדם חצוי, או מוטב – אדם וצלו.

    קארו של ורבלובסקי הוא איש הלכה שכלתני ביום ומקובל המשוחח עם מלאך בלילה. יתר על כן, 'אישיותו הקבלית – או הלילית' ייצגה בעיני ורבלובסקי את 'צד הצל של היהדות הרבנית – כיסופים מיסטיים הלוקים בחוסר בגרות רגשי חמור'.

    גישה זו חלחלה לדור הבא של החוקרים: הללו מפליאים לחשוף את מקורות הקבלה המשוקעים בבית יוסף ובשולחן ערוך אך ממעטים להתייחס להשפעה הכוללת של לשון הסמלים הקבלית על תפיסת ההלכה של קארו. צעד בכיוון זה נעשה לאחרונה במחקרו של ירון דוראני, שהראה כי שיטת הפסיקה על פי דעת הרוב, שכונן יוסף קארו בשולחן ערוך, היא חידוש הדרך העתיקה של הסנהדרין. זוהי הסנהדרין השמימית, שחבריה שוחחו עם קארו בעזרת מלאך חזיונותיו, שלא היה אלא שליח מישיבה של מעלה.

    המזיגה הפנימית בין הלכה לקבלה בתודעתו של יוסף קארו מבהירה מדוע מיעט גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה, לעסוק בכתביו הקבליים. לדידו של שלום, הקבלה היא ידע חתרני, המאיים על ההלכה ומערער את עולמה הסדור של היהדות הרבנית. לפיכך, המקובל הכריזמטי, הפועל בחסדי האל, מתנגש תדיר עם סמכותם של חכמי ההלכה.

    יוסף קארו חורג מתבנית זו: הלכה והתגלות השפיעו זו על זו באיחוד הרמוני, וגילוייו הכמו-נבואיים טבועים בחזון אחרית הימים, שבהם תזהיר גדולתו כראש הסנהדרין לעתיד לבוא. עלייתו לארץ ישראל עם רֵעו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט המשיחי 'לכה דודי', מבטאת את אמונתם כי הם חלוצים בתהליך הגאולה, העתיד להקיף במהרה את האומה בשלמותה.

    יתר על כן, בצפת השתתף קארו בניסיון לכונן סנהדרין, שתקבל את פני המשיח בשנת ש' (1540), שמחשבי הקץ חישבוה כשנת הגאולה. האכזבה מכישלונו של המהלך הניעה את הרֵעים לכונן מערך של טקסים קבליים-משיחיים, שהניחו את היסודות לתור הזהב של צפת בקבלה ובפיוט.

    אמונתו המשיחית של יוסף קארו באה לביטוי במבנה העומק של שולחן ערוך, שנועד להוציא לפועל את הכרעות הסנהדרין השמימית בצורת הלכה פסוקה. ספר פסקים זה זכה למעמד של מוסד מחוקק ריבוני הן בשל שיטת הפסיקה הגאונית והן בזכות המוניטין שיצאו למחבר כמי שזכה למתת הנבואה בארץ ישראל. שילוב כזה לא היה עד ימיו של קארו ואף לא אחריו, והוא שהעניק לו את התואר המיוחד 'מרן' (אדוננו), ובראשי תיבות 'ממאתן (מאתיים) רבנן נסמך'.

    תמונת עולמו המשיחית של יוסף קארו שאבה השראה משלוש עלילות משיחיות, שנרקמו בימי הביניים: העלילה הסמלית-מיתית בספר הזוהר, ולפיה תתחיל בשורת הגאולה בהתעוררות מלמטה, כאשר המעולים בעם ישראל ימסרו את נפשם על גאולת השכינה. העלילה הכמו-היסטורית בספר הכוזרי, שדרכה תבע יהודה הלוי שלא להמתין לחסדי שמים אלא לעלות לארץ ישראל ולבנות את ירושלים; והעלילה הכמו-ריאליסטית של רמב"ם במשנה תורה, ולפיה הסנהדרין, המוסד הריבוני המחוקק, תתחדש בדרך הטבע לפני ביאת המשיח.

    שלוש העלילות המשיחיות נטמנו בחיק ההיסטוריה מאות בשנים. השפעתן הבשילה אחרי גירוש ספרד ב – 1492 וההמרה הכפויה בפורטוגל ב – 1498; המגורשים וילדיהם חזו באזלת ידה של ההשגחה השמימית, שנטשה אותם לגורלם. רבים האמינו, שהגירוש והשמד הם עונש משמים, וחששו כי הייסורים דלדלו את עם ישראל עד שלא יישאר ממנו שריד בבוא הגאולה. מעטים ראו מתוך תהומות ההרס את חבלי המשיח, שבהם הגיע עונש הגלות לידי מיצוי. הגאולה נדמתה בעיניהם כתחיית המתים, הבאה אחרי הייאוש. אף שלא חדלו להאמין בהשגחה האלוהית, אמונתם הפכה מורכבת – תשועת השם אינה באה כהרף עין או בהיסח הדעת. היא תלויה בחלוצים המעטים שיוציאוה אל הפועל.

    ההתעוררות המשיחית במאה השש עשרה כללה חישובי קץ וחזיונות גאולה, שבהם שולבו אירועים ממשיים, כגון כיבוש רודוס על ידי העות'מאנים והמרד של מרטין לותר באפיפיור בוותיקן? אסונות טבע, כגון רעידות אדמה, מבול ושרפות, פורשו כאותות משמים ושובצו בתיאורי יום הדין, וחזיונות פנטסטיים פרחו על כיבוש ארץ ישראל, קיבוץ הגלויות ובניית בית הבחירה.

    דון יצחק אברבנאל, המנהיג הגולה של יהודי ספרד שהתיישב באיטליה, שרטט דרמה משיחית, הכוללת התגלות של צבא עשרת השבטים, שרפת רומא וכניעת אומות העולם בפני חילות המשיח. 'הקודיפיקטור הגדול של המשיחיות בדורו' התאים את רמזי הקץ בחזון המלכויות (דניאל ח) ובחזון המלחמות האימפריאליות (דניאל יא) לברית בין הבתרים (בראשית טו, 21-7), שבה מסמלת הציפור שלא בותרה את נצח ישראל. מחישובי הקץ שערך הסיק, שהמשיח יתגלה בשנת רס"ג (1503) או בשנת רצ"ג (1533), אך לא יאוחר משנת של"ג (1573).

    הדרמות המשיחיות הולידו גיבורים, ספק-מבשרי גאולה ספק-משיחים, שהאמינו כי עליהם הוטלה השליחות להוציא לפועל את חזיונות הגאולה. המקובל אברהם הלוי העלה על הכתב את סיפורו של המכשף יוסף דלה ריינה, שהיה מצליח להביא לכליונה של מלכות אדום הרשעה אלמלא נפל ברשתם של סמאל ומשרתו אמון מנוא, שפיתוהו להיכנס לבית עבודה זרה ולהקטיר שם קטורת. ואולי נכתב מעשה דלה ריינה כמשקל נגד לאמונה כי המשיח יהיה אנוס, שפרחה בקרב האנוסים לנצרות אשר נשארו בספרד ובפורטוגל או נמלטו לאיטליה.

    הצירוף של ייאוש ודיכאון מצד אחד, ואופטימיות חסרת גבולות מצד שני, הוא תולדת רוח הרנסנס. גילוי אמריקה ונתיבי השיט הימי להודו ולאפריקה הסעירו את דמיונם של בני אירופה ועוררו כמיהה לאטלנטיס, גן העדן האבוד. האופקים החדשים, שטשטשו את הגבולות בין ריאלי לפנטסטי, התמזגו לתוך מאבקי הכוח בכנסייה הנוצרית ותרמו להתפשטות האמונה כי השטן שולט בעולם.

    הנזיר הפלורנטיני ג'ירולמו סבונרולה (1498-1452) כינה את רומא 'בבל', זיהה את האפיפיור המושחת עם האנטי-כריסטוס והתנבא על קץ העולם במבול, באש ובחרב. הרפורמאטור מרטין לותר קשר בין אויביו וטען, שהאפיפיור מגלם את רוחו של האנטי-כריסטוס והעות'מאני המוסלמי מגלם את גופו. חזרו הדימויים מימי מסעי הצלב והמגפה השחורה, וקמו לתחייה תיאורי היהדות (סינגוגה) ככנסיית השטן. היהודים תוארו כאויבי המשיח וחסידי האנטי-כריסטוס, שנולד מגילוי עריות בין גבר יהודי לבתו.

    אווירה של קץ הימים ריחפה גם מעל המלחמות בין נוצרים למוסלמים: מלכי ספרד המאוחדת, פרדיננד ואיזבלה, ראו בכיבוש המעוז המוסלמי בגרנדה ב – 1492 ובגירוש היהודים באותה שנה את תחילתו של מסע צלב, ששיאו יתרחש בירושלים. קרל החמישי, שליט האימפריה ההבסבורגית שזכה לתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה, תואר כבן דמותו של הקיסר האחרון; מלחמתו בעות'מאנים המוסלמים נועדה להסתיים בהשבת קונסטנטינופול לשלטון הנוצרים ובביאתו השנייה של ישו.

    יומרותיו של בית הבסבורג האירופי היו מראה מהופכת לשאיפות של אויבם המר ממזרח: הסולטאן סולימן הראשון נתפס כשליט השמימי של העולם, יורשם של אלכסנדר מוקדון וג'ינגיס חאן; נתיניו האמינו, שהוא עתיד להכניע את רומא הכופרת כשצבא של מלאכים נלחם לצדו.

    אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח: יוסף קארו זיהה את הצבא העות'מאני עם צבא עשרת השבטים. כדרך מחשבי קץ לפניו, ראה בישמעאל המוסלמי את שבט אפו של האל, העתיד להחריב את 'אדום' – ממלכות הנוצרים באירופה, ולפנות את הדרך למשיח האמת. יתר על כן, מפעל החקיקה האדיר של הסולטאן סולימן, שאיחד את החוק ברחבי האימפריה העות'מאנית, העניק לו השראה בבואו לאחד את החוק העברי בשולחן ערוך.

    דמותו החידתית של יוסף קארו עולה מסבך האירועים הכבירים של ימיה, ומכלול יצירתו מבטא את דרכו המיוחדת ללוש את העתיד מתוך מבוכי הזמן. ברם, קארו רשם את האירועים המכוננים בחייו בדרך מוצפנת, ואין להבינם בלי להתמודד עם אתגר זה. כאן נקודת התורפה בביוגרפיה הנהדרת שחיבר עליו צבי ורבלובסקי, לאמור: ניסיונותיו של החוקר להכניס סדר בפרטים הביוגראפיים של גיבורו הובילו למבוי סתום מפני שלא היה מודע לרזי הכתיבה המוצפנת וניסה לשווא להבין את הכתוב כפשוטו.

    שחזור קורותיו של יוסף קארו בספר זה נשען על פענוח הסודות שהטמין ביומנו המיסטי ובאיגרות שהחליף עם שותפו לסוד, שלמה אלקבץ. בחשיפתם נגלים רגעי השיא בחייו לצד רגעי השפל, שבהם נאבק ביצר הרע הסובב עליו להדיחו. פיתויי היצר וחולשות האנוש מתוארים בדפוס שבעת החטאים, פרי השפעת התיאולוגיה הנוצרית-קתולית, שמגורשי ספרד וצאצאיהם נשאו עמם לאימפריה העות'מאנית.

    כאשר לגם יין או הפריז באכילה הוכיחו מלאכו השמימי על חטא הגרגרנות; כשנרדם ואיחר לתפילה, ייסרו המלאך על עצלותו; חמדנותו עלתה בחיי אהוביו וכמעט גם בחייו-שלו, ואף קנאתו בזולת ותשוקתו לכבוד ויקר נחשפים ללא כחל ושרק. ועל כל אלה, העיוורון, שבגינו הפר את שבועתו לשכינה והתמהמה בגולה, וכפסע היה בינו לבין אבדן ארץ ישראל, כמשה רבנו בחטאו וכאדם הראשון שגורש מגן עדן.

    סיפור החיים של יוסף קארו, כפי שפורש על ידי גיבורו, נוצק בתבנית של מסע אל הישועה: חטא הפרת השבועה, תהומות העונש והגלות, התשובה, המחילה והתיקון על ידי עלייה לארץ ישראל, שכמוה כנסיקה אל השמים. בפרשנותו לאירועי חייו מהדהד סיפורה של כנסת ישראל: הרעיה שחטאה בבגידה באל, נענשה בעונש הגלות והיא שבה בתשובה ומייחלת למחילה, שתגאל אותה מגלותה ותחזירה לארץ ישראל. זה היה הסוד הגלוי של חייו – הגואל צריך לגאול את עצמו תחילה קודם שיוכל לרפא את שבר בת עמו.

    תבנית המסע אל הישועה משרטטת אישיות יוצרת בעלת תעצומות נפש, ששאבה השראתה מדמויות המופת של העבר, משה רבנו, רמב"ם ושמעון בר יוחאי, גיבור ספר הזוהר. חזיונותיו המיסטיים של קארו משתווים ביופיים לתיאורי גן העדן של דנטה אליגיירי. קשה שלא להתרשם מיכולתו להכות על חטא ולכפר על קלקוליו כמו גם מאומץ לבו בעמדו מול דורסנותו של יעקב בירב, מייסד הסנהדרין בצפת.

    מכתביו עולה דמות של מלומד עצמאי, שניחן בכוח יצירה מקורי אשר שפע אליו ממעמקי נשמתו. הזדהותו עם גורל השכינה, כנסת ישראל, המריצה אותו להתמסר לבניית מרכז בארץ ישראל, שבו יתאפשר שיקומה הרוחני והחברתי של אומה פצועה ורצוצה. מכלול יצירתו כמו גם מפעלו הגדול בהנחת היסודות לתור הזהב של צפת מעמידים אותו כחלוץ המנהיגים הגדולים, שקמו לעם ישראל בעת החדשה.

    לו ידעתיו הייתיו. קורות חייו של יוסף קארו נכתבו מתוך מודעות למרחק האינסופי בין גיבור הביוגרפיה, גאון בהלכה, בקבלה ובמשיחיות, לבין רושמת קורותיו. משימתי לא נשלמה בליקוט פרטי חייו; תלויה הייתה בבניית גשר בין מלכות הארץ 'שהיא תחום ההיסטוריה' לבין מלכות הרקיע, היצירה הרוחנית של קארו, הרחבה כים ועמוקה כמים לים מכסים.

    שתי ביוגרפיות עמדו כמופת לנגד עינַי: הביוגרפיה שחיבר גרשם שלום על שבתאי צבי וזו שחיבר בן-ציון נתניהו על דון יצחק אברבנאל. שני החוקרים הדגולים השכילו לשלב בין המלכויות ולתאר במדויק הן את השפעת רוח התקופה על גיבוריהם והן את השינויים שחוללו הללו בעולם היהודי של זמנם. אין זה מקרה, ששלום ונתניהו מצאו כי אבן-הבריח, המחברת בין הרבדים השונים ובונה את המכלול הקרוי ביוגרפיה, היא האמונה המשיחית, שהטביעה חותמה גם על חייו ויצירתו של גיבור ספר זה.

    יוסף קארו אינו זקוק למליץ יושר. ואמנם, לא ביקשתי לכסות על רגעי חולשותיו כדי להאדיר כביכול את שמו. מנגד, לא שמתי עצמי קטגורית או שופטת, שהרי גם כאלה קמו לו למכביר. מטרתי הייתה, בפשטות, לתאר את חייו כפי שהם עולים ממגוון מקורות וכפי שפירשם בעל הדבר עצמו.

    כתיבת הספר נמשכה שבע שנים אך במובן מה כל חיי. יתר על כן, כתבתיו מן הסוף אל ההתחלה, שכן גרסה מוקדמת של הנספחים הייתה מוכנה עמי מראשית לימודי הדוקטורט בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

    [….]

    לעמוד הספר
  • יובלי זוהר

    מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמות

    ***מהדורה סינופטית דיגיטלית מצורפת***

    חומרי עזר לחוקרים-מהדורה סינופטית להורדה בחינם (לחץ כאן)

    חומרי עזר לחוקר – המהדורה הסינופטית מציגה את מגוון הנוסחים שסיפקו בסיס למחקר, ואילו הספר הנדפס כולל את חידושי המחקר ומציג בצורה רהוטה ומוערת את הנוסחים הנבחרים ואת תרגומם.

    ספר זה זכה בפרס יצחק בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח וקהילות ספרד ופזורתן לשנת תש"פ

    יובלי זוהר

    מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמות

    158.00 יובלי זוהר - מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמותהוסף לסל

    על הספררונית מרוזמתוך הספר
    X

    יובלי זוהר

    על הספר

    תיאור

    חומרי עזר לחוקרים-מהדורה סינופטית מקוונת של זוהר, פרשת שמות, כולל מבואות

    ***מומלץ לפתוח את הקובץ באמצעות  ADOBE ACROBAT READER ע"מ לראות את סרגל העזר עם תוכן עניינם 

    הזוהר, היצירה היהודית החשובה ביותר בתחום תורת הסוד, מיוחס

    במסורת לתנא ר' שמעון בר יוחאי שחי במאה השנייה לספירה בארץ

    ישראל. בין החוקרים רווחת הדעה שהחיבור נכתב בספרד בשלהי המאה

    ה־יג.

    הספר שבידיכם, פרי שנים רבות של מחקר, משנה את הדרך שבה אנחנו

    חושבים הן על זמן כתיבתו של הטקסט המרכזי הזה והן על הדרך שבה

    התגבש.

    רונית מרוז מוכיחה שראשיתו של הזוהר בטקסט עברי שנכתב במאה

    ה־יא במזרח הים התיכון. היא מראה כיצד במסעו מערבה לספרד

    התווספו לגרעין העברי הקדום טקסטים ארמיים, וכיצד הושפעו

    מלשונות המקום. מאז הלך הטקסט והתגוון בכתיבה נועזת ועתירת

    דמיון, עד שהפך לזוהר המוכר לנו כיום – חיבור רב כרכים העוסק בכל

    תחומי החיים, אחד משיאיה של הספרות היהודית לדורותיה.

    הספר כולל מהדורה ביקורתית מוערת ראשונה של זוהר, פרשת שמות.

    המהדורה הזאת מסייעת באיתור ה'ארכיאולוגיה' הטקסטואלית של

    הזוהר. נ"ב יחידותיה מוצגות בליווי הנוסחים העיקריים ותרגומיהם

    (נוסחים חלקיים מופיעים בהערות השוליים).

    המבוא לכל יחידה בוחן את לשונות היחידה, את מאפייניה הפואטיים ,

    את הקשריה ההיסטוריים, את רעיונותיה ואת מסריה. זהו ספר חובה

    לכל מי שמתעניין בזוהר.

    ספרה הקודם של פרופ' רונית מרוז, מן החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד

    באוניברסיטת תל אביב, הביוגרפיה הרוחנית של רבי שמעון בר יוחאי:

    דיון ביסודותיו הטקסטואליים של הזוהר, יצא לאור בשנת תשע”ח. הוא

    זכה בפרס מתנאל מטעם האיגוד העולמי למדעי היהדות.

    ((יובלי זוהר, עמ' 584–592))

    יחידה לג. המת המתאבל (מדרש הנעלם)

    מהדורת מרגליות, ח"ב, טז ע"א–ע"ב; מהדורת הסולם, §רעו–רעט[1]

     

    … יחידה לג היא בבחינת אקסמפלום, סיפור-דוגמה, המתאר כיצד מגנות נשמות המתים על בניהן.[2] כדי שלא יהיה לנו ספק במוסר השכל זה, הכותב חוזר ומזכיר לנו זאת בסוף הטקסט (§328), ואף נעזר לשם כך בפסוק מקראי כראיָה.

     

    עלילת הסיפור על פי קריאה ראשונה

    שני חכמים, ר' יהודה בר שלום ור' אבא, ­יוצאים לדרך, כנהוג ושגור בחבורות הזוהר. בעודם הולכים הם מגיעים במקרה למקום נבדל במקצת משאר המקומות, אולי אפילו סגור ומוגן – 'הר אדרא', או – 'חד אדרא';[3] ואולי הכוונה, על פי הארמית המקראית, לגורן בראשו של הר (§324).[4] החברים נכנסו, אכלו והניחו ראשם על תלולית של עפר מתוך כוונה ללכת לישון. אך מן התלולית מתעורר מת הקורא: 'תריסר שנים לא נעורתי אלא עתה! את פניו של בנִי אני רואה כאן!' (§324). שני חכמים מזדמנים אפוא, ללא ידיעה קודמת, לקבר עלום, וזוכים לשוחח עם מת, שלראשונה מזה שתים עשרה שנים 'התעורר'. מיד הם מתעשתים מן ההפתעה ומבקשים לברר פרטים בדבר מעשיהם של המתים בעולם הבא על דרך הכלל (§326). המת, לעומת זאת, מתעקש להתמקד בסיפור המשפחתי והפרטי שלו.[5] מסתבר כי בנו נחטף על ידי גוי בהיותו קטן והלה ממשיך להתעלל בו מאז מדי יום ביומו.[6] החכמים, אגב, אינם מגלים שום אמפתיה לצערו של האב וגם אינם תוהים אם אפשר לפדות את הבן משוביו.[7] על כל פנים, מחמת צערו על הבן אין האב יכול לנוח על משכבו בשלום או לדור בעולם הבא במקום הראוי לו; הצער הנגרם לאב מונע ממנו את הכניסה לגן עדן (§325). אבל באותו היום, כך התבשר קודם לכן, יזכה לראות את בנו (§326). לפתע נרעש הקבר והמת מגרש את אורחיו הבלתי צפויים מעל פניו[8] – לא רק שעומדים להכות את בנו (§327) אלא שבמשתמע המת מעדיף לחוות את המפגש עם בנו בפרטיות, בלעדיהם. ואכן, לאחר שברחו מן המקום, ראו באור הבוקר את הבן רץ ובורח לאחר שהצליח להשתחרר מנוגשו, והוא עדיין שותת דם (§327). החכמים למדים מכך שתפילותיו של האב המת נענו, ועתה תשרה שלווה במעונותיהם – של הבן בעולם הזה, ושל האב – בעולם הבא. מרוב בהלה הם חוששים לשוב למקומם ב'אדרא' ולדבר עם המת, אבל עדיין מסוגלים לזהות כי לא היו שניים אלו אלא לחמא בר ליואי ואביו – ליואי בר לחמא (§328).

     

    כמה מן ההיבטים הספרותיים

    הסיפור בנוי מעשה מחשבת של הצגת תקבולות וניגודים, הממוקדים בהשוואה בין שני הזוגות, גיבורי הסיפור: החכמים מן הצד האחד, ר' אבא ור' בר שלום; והאב והבן מן הצד השני. החכמים מתנהגים כאנשים נינוחים; ישיבתם לצורך אכילה וכוונתם לשכב לישון, על פי קריאת הסיפור לעיל, מעידות על כך. השלווה והחכמה שורות עמהם; על השלווה מעיד שמו של הראשון – 'בר שלום', ואילו שמו של ר' אבא מעיד על כך שהוא 'אבא […] בחכמה ובשנין'.[9] המת ובנו, לעומת זאת, חסרי מנוח, אכולי צער ויגון; המת אינו יכול להיכנס אל המקום הראוי לו, והבן מצוי במנוסה מתמדת. האב אמנם זה עתה התעורר; משמע, קודם לכן ישן, אבל לא הייתה זו אלא שינה טרופה, שינה דאוּגה. שמותיהם של האב והבן, בר לחמא ולחמא, מעידים באופן אירוני, על פי ניביה השונים של הארמית, על מצבם. משמעות אחת של המילה 'לחמא' היא – לחם או אוכל; בעוד החכמים יושבים לאכול ממש הרי האב המת, אשר לכאורה מהותו כרוכה באכילה, אינו זוכה להיזון מזיו השכינה, כדרכם של תושבי העולם הבא.[10] משמעות אחרת היא – הולם, מתאים; אבל כאמור אין האב יכול להיכנס למקום ההולם אותו בגן עדן. משמעות שלישית קשורה בלחימה ואיום, ואכן הבן מאוים כל הזמן, והאב מזדהה עמו.[11]

    בראשית הסיפור נכנסים החכמים אל הגורן, מקום סגור ומוגן, הראוי למנוחה. אבל עבור המת ובנו המקום מייצג את הדַיש – המלקות שמהן הבן סובל. עם זאת, כניסתם לגורן מסמנת את הרגע שבו גורלם של האב המת ובנו מתהפך, בדיוק כשם שמהפכים את הגורן, בדיוק כשם שתפילת המתים מהפכת גזירה רעה, מדין לרחמים.[12]

    סופו של הסיפור הוא בהיפוך מצבם של המת ובנו, ופתרון מצוקתם ­– הבן בורח מנוגשו ונראה כי האב יוכל עתה להיכנס בשלום למחיצה הראויה לו בגן עדן. אף מצבם של החכמים מתהפך – מנינוחות לתימהון. נקודת המפנה בקורותיהם של הארבעה חלה בלילה, באזור הדמדומים בין ערנות לשינה: לקראת השגת השקט המיוחל בשעה שבנו נגאל מיסוריו, המת מתעורר משנתו חסרת המנוח, מונע שינה מן החכמים ומכניס חוסר שקט לחייהם.

     

    קשיים העולים בקריאה הראשונה

    סיפור קצר זה בנוי לתלפיות. אולם האם כל הפרטים אכן מתיישבים זה עם זה?

    ניתן למצוא כאן כמה פרטים מטרידים. הכיצד זה מצוי קבר בכלל וקבר יהודי בפרט בתוך גורן? וכי אין לו ציון המאפשר את זיהויו? והאם סביר למצוא גורן דווקא בראש הר? סביר יותר שתהא ממוקמת בסמוך לשדה, ולאו דווקא במיקום שלחינם יטריח חקלאי במעלה ההר. ואם לא היה שם ציון, כיצד ידעו החכמים לזהות בדיעבד את הבן ואביו כלחמא ובר לחמא? ואם אמנם הגיעו למקום זה באופן בלתי צפוי בדרכם למקום אחר, מדוע ציינו שלא חזרו לאדרא (§328)? אם לא היה זה אלא מקום לינה מקרי, חסר ייחוד (כפי שנראה בהמשך – כך יטענו הדפוסים), תחנה בדרך ליעד אחר, לשם מה לחזור אליו? עלינו אפוא לשנות את נקודת המבט שלנו: לכאן באו בכוונת מכוון; אמנם נבהלו ופחדו לשוב, אך בדיעבד מסתבר שמקום זה עצמו היה יעדם.

     

    עלילת הסיפור על פי קריאה שנייה

    נראה אפוא שיש לקרוא את הסיפור בצורה אחרת מאשר בקריאתנו הראשונה. מסַפר הסיפור אינו מספר יודע-כול אלא מספר סמוי, שאינו 'יכול' אלא רק לצפות בַּמתרחש כביכול לנגד עיניו ('מספר עד'). מלכתחילה הוא אינו 'יודע' מה כוונתם של גיבוריו, אבל מתוך מה שהוא רואה, שומע ומעיד בפנינו, יכולים אנו הקוראים להשלים את הפערים, ולהסיק בדיעבד את מסקנותינו.

    מתברר אפוא ששני החכמים יצאו ליעד מוגדר היטב, 'חד אדרא' או 'הר אדרא', ביודעם שיתאים לאירועים מעין אלו המתוארים בסיפור.[13] החכמים נקטו בפרקטיקה מאגית של התקשרות למתים,[14] שרכיביה היו למצער – מקום ייחודי שיש בו קבר או קברים, אכילה ולינה.[15] אמנם בהמשך לא עמדו בעוצמתה של החוויה; החוויה הייתה קשה מן הצפוי ומפחידה. הם נבהלו ולא שבו על עקבותיהם, אבל עדיין נראה שבעבורה הלכו לאן שהלכו.

    זאת ועוד, בשעה שנטו לישון הרי באופן טבעי אף הרכינו את ראשם כלפי מטה. אין תֵמה שהצליחו לשמוע את קולם של המתים; זו אכן הדרך המקובלת והאמצעי לשמעָם על פי מדרש הנעלם. כך למשל, על פי אחד מן הסיפורים בחטיבה זו 'מרכין' ר' זמיראה את אוזניו, או 'גוחן' ארצה, כדי לשמוע את קולות המתים בגהינום.[16] ואילו על פי גרסתו הקדומה של 'מעשה ר' יוסי בן פזי', ר' כהנא 'גוחן' ארצה; אולי כדי לשמוע בת קול, אולי כדי לשמוע את דבריו של אחד מן הצדיקים בגן עדן.[17] אמנם בתיאור הבא, הלקוח מתוך הסיפור 'רב מתיבתא', עניין זה מתואר בהסתייגות רבה, אבל ממנו מסתבר כי עניין ה'גחינה' מוכר היטב בספרות הזוהר לרבדיה השונים:

    הקול ההוא [קול צערם של המתים בשעה שנשמתם יוצאת מגופם] הוא כלול [מ]רוח ונפש והבל העצמות, מעיצבון הבשר, ומשוטט באוויר.[18] וכל אחד [מחלקי הנפש] נפרד זה מזה, וכאשר מגיע [כל חלק] למקום ההוא שנכנס בו יושב כמת. וכל אותם המכשפים והקוסמים יודעים מקומות אלו בכשפיהם, וגוחנים לארץ ושומעים קול זה, שמתחברים הרוח והנפש והבל העצמות ההם ומודיעים דבר. וזה הוא אוב מארץ [יש' כט ד].[19]

     

    נראה שביקורתו זו של הסיפור 'רב מתיבתא' מופנית גם פנימה, אל חוג הזוהר עצמו ולא רק כלפי מנהגי הכישוף של עמים אחרים,[20] שכן במקום אחר בזוהר מוצג תהליך דומה של קישור בין חלקיו השונים של נפש המת[21] בצורה חיובית דווקא (אמנם ללא אזכור מפורש של הפועל 'גחן'), כחלק מפועלם של צדיקים בשעה שהעולם צריך לרחמים.[22]

    הטקסט שלנו מסתפק בתיאור חלקי, מרומז ובלתי מפורש של תהליך ההתקשרות למת.[23] כך למשל איננו למדים את כל הפרטים על פרקטיקה זו, ואף איננו יודעים אם התקשרות זו אינה אלא חלק מפולחנו של קדוש מסוים. את ההימנעות מהבאת מלוא פרטיו של תהליך ההתקשרות יש לראות בהקשר של ז'אנר הכתיבה. הטקסט שלנו אינו מִרשם מאגי ואינו ספר מאגיה, ואף לא תיאור של אירוע היסטורי. הטקסט הוא סיפור-דוגמה, אקסמפלום; על פי טיבו הוא אינו מופנה אל העבר, אל תיאור טכני או ספרותי של מעשה שהיה. זה טקסט ספרותי המופנה אל העתיד, כלומר אל הנחלתו של מוסר ההשכל. הוא מניח ידע מאגי כמובן מאליו, ללא כל צורך להוכיחו. הפירוט אינו מעניינו. המאגיה עבורו אינה אלא נדבך נוסף ככל נדבך אפשרי אחר לבנייתו של מוסר ההשכל.

     

    מוסר השכל וסימבוליקה

    ובכן, מהו מוסר ההשכל שהסיפור רוצה להנחיל לקוראיו? מוטיב המת חסר המנוח משייך את הסיפור שלנו לקבוצה גדולה של פולקלור של עמים רבים.[24] כך למשל ניתן למצוא סיפורים בעלי הקשר נוצרי אשר על פיהם המת אינו יכול לנוח בקברו מאחר שלא התוודה לפני מותו.[25] דומה כי גם בסיפורנו יש כמה וכמה רכיבים ערכיים כאלו, ההולמים כמובן את רקעו הוא.

    מן המהלך הנרטיבי בַּסיפור למדנו שהמתים מסייעים למקצת מן החכמים בכך שהם מתגלים לפניהם ומספקים להם ידע. אבל מתברר כי גם המתים זקוקים לַחיים – כאן המת תלוי בבנו ואינו יכול לזכות בטוּב המיועד לו במחיצתו בטרם נגאל הלה מייסוריו. קרוב לוודאי שכאן, כמו במקורות אחרים, אחת הסיבות לכך שהאב אינו זוכה במנוחה איננה רק סבלו של הבן, אלא גם העובדה שבגלל נסיבות חייו אינו יכול לעסוק בתורה או בתפילה.[26] ייתכן שהדבר קורה משום שהוא שבוי בין הגויים, וייתכן שגם מפאת גילו; יש לשים לב לכך שהמת התעורר לראשונה אחרי זמן רב. על פי חלק מן המקורות, מדובר בשתים עשרה שנה, ועל פי אחרים – בשלוש עשרה.[27]  ואולי נחטף ממש בינקותו, ועתה היה אמור להתחיל בקיום המצוות. זאת ועוד, על פי כמה מסיפורי-הדוּגמה האחרים שבזוהר, לתורה ולתפילה (שהבן נתרחק מהן בעל כורחו) יש כוח רב על המתים.[28]

    היבט נוסף במוסר ההשכל מוצג במפורש בסופו של הסיפור: המתים מתפללים למען החיים. הדוגמה הניתנת היא של המת המתפלל למען בנו, אבל נראה שאפשר להכליל זאת ביחס לכלל ישראל – המתים מסייעים לבני ישראל בתפילות למענם. רכיב זה הוא הקובע את מיקומו של הסיפור על ידי אחד מעורכיו של הזוהר דווקא בסמיכות ליחידה הקודמת.

    בהקשר זה יש לשוב ולהעלות את שמו של האב המת, ר' ליואי בר לחמא. כפי ששמם של החכמים, ר' אבא ור' בר שלום, היה שם בעל משמעות סימבולית-ספרותית ולא היסטורית או פסוידו-אפיגרפית כך גם שמו של מת זה. משמעות השם יכולה להיגזר מתוך ההבנה כי הסיפור נוקט באסטרטגיה של רפרור לסיפור ידוע אחר. בתלמוד הבבלי אנו מוצאים דיון בשאלת פרטיה של תענית ציבור (תענית טז ע"א). רבי חנינא מציג את הדעה כי כחלק מתענית ציבור יש לצאת לבתי הקברות כדי שהמתים יבקשו רחמים על החיים; ר' לוי בר לחמא (או: בר חמא), אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי, רומז לפירוש מטפורי של אפשרות זו, וטוען כי אין משמעה של הליכה זו אלא ההצהרה כי 'הרי אנו חשובין לפניך כמתים'. נראה כי על דרך ההתרסה, סיפורנו מפריך כביכול את דעתו של ר' לוי, וזאת בטוענו כי ר' לוי בר לחמא 'עמד על טעותו' משהגיע לעולם האמת וכי אפילו הוא עצמו מתפלל עתה על החיים! התרסה כזו משמשת אמצעי רטורי להדגשת מגמתו של מכלול הסיפור, דהיינו ההוכחה כי המתים אכן מתפללים למען החיים ובכך מגנים עליהם.

    מסר נוסף, אשר משמעותו היא ככל הנראה הפניית תשומת הלב מן הסיפור האישי לכלל עם ישראל, מצוי ברמיזה לסיפור המקראי על יוסף: גם יוסף נמכר לגויים, גם אביו לא ידע אם בנו חי או מת ולבסוף ביקש לראות את פניו בטרם ימות (בר' מה כ); ובהקשר של סיפורנו אפשר לפרש – בטרם 'ימות', כלומר ייכנס למקומו בעולם העליון. האם עלינו ללמוד מכך שהאב הוא במעמדו של יעקב אבי האומה וכי גם הבן עשוי לעלות לגדולה כמו יוסף? ייתכן, אם כי ייתכן שיש להרחיב את הרמז לכלל האומה ולא רק לסיפור האישי של לחמא ובר לחמא.

    כך או כך, מלאכתו של סיפור קצר זה היא מעשה מחשבת – המבנה המהודק של הקבלות וניגודים, לצד רפרור לסיפורים או דמויות שיש להן הקשר אידאי ידוע, יוצרים יריעה ספרותית, אסתטית ואידאית רחבה הרבה יותר ממה שהמילים כפשוטן אומרות במפורש.

     

    האדרא והצעה בדבר הקשריו ההיסטוריים של הסיפור

    נשוב לעניין לינתם של החכמים בראש ההר. האם אמנם סביר שבתוך אדרא, דהיינו גורן, מצוי קבר?! המילה 'אדרא' נפוצה בספרות הזוהר, אם כי במשמעויות שונות וייחודיות לה בלבד, ללא תקדים בספרות הארמית הקודמת לה. המשמעות הדומיננטית ביותר מתייחסת לכינוסים רבי רושם, שבראשם עמד בדרך כלל רשב"י עצמו. בזה אחר זה קמו המשתתפים (בדרך כלל שבעה או עשרה) אשר התכנסו באווירה מסתורית, ודרשו בעניינים משיחיים ותפיסות אנתרופומורפיות של האלוהות. הם דיברו, למשל, על זקנו של האל ותלתליו, על חוטמו וגביני עיניו ועל האופן שבו יש לתקנם כדי להחזיר את העולם לשלמותו. אש על-טבעית הקיפה אותם ימים ולילות, בעודם מסוגרים מן העולם, אינם אוכלים ואינם שותים. גם החיבורים המתארים כינוסים אלו קרויים בשם 'אדרות', והחשובים והמפורסמים שבהם הם האדרא רבא והאדרא זוטא (הכינוס הגדול והכינוס הקטן).[29]

    אין ספק שלא לכך התכוון סיפורנו. לא מצינו כאן הוד, הדר ואש על-טבעית. על שני חכמים בלבד אנו שומעים כאן, האוכלים ומנסים לישון, ולא זאת אלא שהם נָסים ממקומם. מלכתחילה כלל אינם מתכוונים לעסוק בתיקון האלוהות אלא בהתקשרות למתים.

    ובכן, למה התכוון הסיפור כאשר שלח את גיבוריו לאדרא? הפתרון המוצע הוא שאף שהסיפור שומר על משחק המילים, על משמעויותה של המילה 'גורן', הרי עיקר המשמעות שאולה מן המילה היוונית δραέ – אֵדרָא.[30] משמעות המילה היוונית היא[31] – sitting place, וזאת בכמה משמעויות-משנֶה. למשל – seat, chair, ובמיוחד – seat of honour, throne, או לחלופין – 'המקום הנכון, הראוי'. משמעות-משנֶה קרובה היא – seat, abode, especially of the gods, sanctuary, temple, dwelling place of gods or men. משמעויות נוספות הן:quarters of the sky in which omens appear; sitting, especially of suppliants; sitting still, inactivity, delay, quietude.

    הצעתי היא אפוא שהטקסט נכתב באלף השני לספירה במרחב הביזנטי, דובר יוונית, כמפורט בהרחבה במבוא לספר, או שהוא משמר השפעה של מרחב כזה. במרחב זה הייתה יכולה המילה 'אדרא' לחדור במשמעות של ישיבה במקום מקודש, או מקום שבו אפשר להתקשר לישויות על-טבעיות. בספרד לא הייתה השפה היוונית מוכרת. לאחר חדירתה של המילה לחוג הזוהר בספרד אנו נוכחים לדעת כי נוצר שינוי הדרגתי באופן השימוש בה. יש להניח שהמילה הופיעה בטקסטים שחברי החוג עיינו בהם והתייחסו אליהם כאל מסורת קדושה, אבל המילה עצמה, כמילה יוונית, לא הייתה מוכרת להם. מתוך הקשריה עמדו על רוח הדברים עד שהפכה חלק מן העגה שאפיינה את החוג. לעתים קיבלה המילה 'אדרא' את משמעותה של המילה הארמית 'אדרונא', דהיינו חדר, ובמיוחד אם ההקשר עסק בהתבודדותו של אדם יחיד. כך 'עאל לאדריה'[32] משמעו התבודד בחדרו לשם תפילה או תהליך מיסטי כלשהו, ונכנס לאתר ייחודי לו בעולם העליון. לעתים התגלגלה למשמעות הייחודית של הטקס המיסטי שעוצב במסגרת חבורות הזוהר, כמתואר לעיל.

    בתוך הסיפור שלנו שרדה המילה 'אדרא' כהווייתה, וזאת עד לדפוסי המאה ה-טז. כל כתבי היד עד אז, ללא יוצא מן הכלל, מעידים על נוסח זה. הדפוסים הראשונים הם ששינו את הנוסח. הם הכירו את תכניו של הזוהר היטב עוד בטרם עסקו בהדפסתו, ועל כן מילה זו נראתה בעיניהם זרה בסיפור זה – אין בסיפור זה כנס מופלא של מיסטיקנים עזי נפש אלא שני חכמים הנסים על נפשם מהמפגש עם המת ובנו, בעלי  הגורל המר. אין כאן תיקון של אל ואדם אלא פרקטיקה מאגית ידועה, ואולי אפילו זבחי מתים. לענייננו חשוב לציין את הדומיננטיות של משמעותה החדשה של המילה במכלול הזוהר ככינוי לכנסים המופלאים. דומיננטיות זו אף מתגברת בקרב פרשניו של הזוהר לדורותיהם, והופכת לרכיב מרכזי בדימויו של הזוהר. בעיניהם הפכו חטיבות האדרות למייצג המובהק ביותר של רוח הזוהר; השיא הספרותי-תאולוגי והחווייתי שלו. אגב כך המשמעויות האחרות של המילה 'אדרא' נדחקו אל השוליים. לאור דימוי זה, פתרונם של המדפיסים היה מוצלח להפליא – בעקבות שינוי קל של אות אחת בלבד הפכה ה'אדרא' ל'אתרא', כלומר למקום, מקום סתמי. החכמים הלכו למקום כלשהו, וללא כל הכנה הסתבר שהמדובר בקבר ובמת המתעורר משנתו, ומשם התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. גרסה זו מתחמקת מן הסתירה עם מושג 'האדרא' הזוהרי המפותח, וכך הכול בא על מקומו בשלום. שוחרי הזוהר, לעומת זאת, הנעזרים בדפוסים, הפסידו עולם ומלואו מחילופיה של אות בודדת זו.

     

     

     


     

    מקור

    וטיקן 206 (=ו5), דף 4ב

    תרגום חדש לעברית

     

    [324] ר' יהודה בר שלום הוה אזיל באורח' ור' אבא הוה עמיה. עאלו להר אדרא ובתו תמן, אכלו. כד בעו למשכב שוו ראשיהון בההוא תלא דארעא והוה חד קברא. עד דלא דמכו קרא קלא מן קברא, אמ': זרעא לארעא אזלא! תריסר שנין הוה דלא אתערית בר האידנא! פרצופא דבנִי חמינא הכא![33] [324] ר' יהודה בר שלום היה הולך בדרך ור' אבא היה עמו. נכנסו להר אדרא ולנו שם, אכלו. כאשר רצו לשכב הניחו את ראשיהם על תלולית של עפר, [ש]היה [בה] קבר. בטרם ישנו קרא קול מן הקבר. אמר: זרע הולך לארץ! תריסר שנים לא נעורתי אלא עתה! את פניו של בנִי אני רואה כאן!
    [325] א"ר יהודה: מאן את?

    אמר: יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא בעינא למיעל בגין ההוא צערא דבני דגנביה ההוא גוי כד זעירא ולקי ליה כל יומא. וצערא דיליה דחי לי למיעל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית בר האידנא.[34]

    [325] אמר ר' יהודה: מי אתה?

    אמר: יהודי אני, ואני יושב נזוף, שאיני יכול להיכנס [לגן עדן] בגין צערו של בני, שגנָבו גוי כאשר היה קטן ומכהו בכל יום. וצערו דוחה אותי מלהיכנס במקומי, ובמקום זה לא נעורתי אלא עתה.

    [326] א"ל: ואתון ידעי צערא דחיי?

    א"ל: שרי קברא, אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון עלמא! והאידנא איתערית הכא, דהוו אמרין כל יומא דלעול, ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא.[35]

    [326] אמר לו: ואתם [האומנם] יודעים [אתם] בצער החיים?

    אמר לו: [חֵי] דרי הקבר, אלמלא תחינותינו על החיים לא היו מתקיימים [ב]עולם! ועתה נעורתי כאן, שאמרו לי כל [ה]יום להיכנס, [ש]יבוא בני [ל]כאן, ולא ידעתי אם בחיי[ו] או במות[ו].

    [327] א"ל ר' יהוד': מאי עבידתייכו בההוא עלמא?

    אתרגיש קברא ואמ': אייזילו קמי, דהאידנא ילקון לברי!

    תַּוְהו וערקו מתמן פלגות מיל. יתבו עד דנהיר צפרא. קמו למיזל, חמו חד גבר, דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי. אחדו ביה וסח להו עובדא.[36]

    [327] אמר לו ר' יהודה: מה מעשיכם באותו עולם?

    נרעש הקבר ואמר: לכו [מ]לפני, שעתה מכים לבני!

    תמהו וברחו משם חצי המיל. ישבו עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו איש אחד, שהיה רץ ובורח, והיה שותת דם מכתפו. אחזו בו וסח להם המעשה.

    [328] אמרו ליה: מה שמך?

    א"ל: לחמא בר ליואי.

    אמרו: ומה ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא ומסתפינא לאשתעי יתיר בהדיה. לא אהדרו.

    א"ר אבא: האי דאמ' דצלותא דמתייא מגיני על חיי, מנל'? – דכתי' ויעלו בנגב ויבא עד חברון [במ' יג כב].[37]

    [328] אמרו לו: מה שמך?

    אמר להם: לחמא בר ליואי.

    אמרו: ומה ליואי בר לחמא היה אותו מת, ויראים אנו לסַפר עמו יותר. לא חזרו.

     

    אמר ר' אבא: זה שאמר שתפילת המתים מגנה על החיים, מניין [לנו]? שכתוב – ויעלו בנגב ויבא עד חברון [במ' יג כב].

     

    [1] תרגום רובה של יחידה זו מצוי אצל בן גריון, ממקור ישראל, עמ' רמו–רמז. לדיון קודם ומצומצם יותר ביחידה זו ראו מרוז, המת המתאבל.

    [2] למאפייניה ולייחודה של סוגה זו בזוהר ראו המבוא לספר, עמ' 136–137.

    [3] כך בכל אופן ע"פ חלק מעדי הנוסח. וראו להלן, הערות הנוסח ל–§324.

    [4] וראו דנ' ב לה; וכן המילון המקיף. לדיון נוסף ראו בהמשך.

    [5] גם לסיפור הם מתוודעים במקוטעין – חלק ממנו מגלה האב, חלק מגלה הבן, ואת המכלול הם מבינים רק בעצמם.

    [6] לא מן הנמנע שהחטיפה נעשתה בהיותו תינוק ודווקא על רקע יהדותו, וראו עוד להלן.

    [7] כפי שהעיר הרמ"ק, אור החמה יט ט"ב.

    [8] לאחר שגורשו מן האדרא הם בורחים כחצי המיל (§327) ולמדים כי אלמלא המתים לא הייתה מחצית העולם מתקיימת אפילו מחצית היום (§327, ע"פ שילוב של חילופי נוסח שונים).

    [9] ע"פ קטע אחר בזוהר – ח"א, ע ע"ב.

    [10] ראו למשל ברכות יז ע"א.

    [11] פיין-סמית', מילון, עמ' 240; יאסטרוב, מילון, עמ' 703–704; סוקולוף, בבל, עמ' 622; הנ"ל, א"י, עמ' 280; המילון המקיף, ערך לח"ם.

    [12] וראו את הביטוי 'דהפיך אידרה' – בר"ר סג, ד (עמ' 681), או במילונו של יאסטרוב, שם.

    [13] לעניין קבר בראשו של הר השוו, כדוגמה אחת מני רבות ביותר, לקבורתו של שמואל ברמה; שמ"א כה א.

    [14] ראו להלן, הערה 23.

    [15] על זבחי מתים ועל דרישה אל המתים ראו למשל: דב' כו יד; תה' קו כח; ברכות יח ע"ב; הררי, כישוף, עמ' 313–330. בדרך כלל דווקא אין מדובר בצירוף בין אכילה לדרישה אל המתים; וראו סנהדרין סה ע"ב: 'דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות'.

    [16]  ז"ח, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות). על סיפור זה ראו עוד להלן, הערה 26.

    [17] הגרסה המאוחרת של סיפור זה נדפסה בזוהר, ח"ב, פח ע"א–ע"ב. הגרסה הקדומה מצויה בכ"י מינכן 203, 114ב–115א. שתי גרסאות אלו נדפסו ונדונו במאמרי, וראו מרוז, עיבודים, בפרט עמ' 51. על האפשרות שמקומם של הצדיקים בגן עדן מתחת לארץ ראו יחידה כו, 'יועזר במערה'; ושם הפניות לסיפורים נוספים בזוהר. בגרסה המאוחרת של 'מעשה ר' יוסי בן פזי' ר' כהנא אינו 'גוחן' אלא 'נכנס לחדרו' (במקור: עאל לאדריה). ביטוי זה נמצא גם בזוהר, ח"א, פט ע"ב–צ ע"א (סתרי תורה). עוד בעניינו ראו להלן, סמוך להערה 32.

    [18] קודם לפסקה זו נאמר (כעיבוד לרעיון המופיע בפרקי דרבי אליעזר, פל"ד, כט ע"ב) כי אותם 'קולות הצער' היוצאים מן האדם בשעת מותו והולכים ומשוטטים בעולם, מקצה העולם ועד קצהו, נכנסים לנקיקים ומחילות.

    [19] זוהר, ח"ג, קסט ע"א (רב מתיבתא); ובמקור: 'ההוא קלא איהי כלילא רוחא ונפשא והבל גרמי מעצבונא דבשרא, ומשטטא באוירא. וכל חד מתפרש דא מן דא, וכד מטא לההוא אתר דעאל ביה יתבא כמיתא. וכל אינון חרשין וקוסמין ידעין אתרין אלין בחרשייהו, וגחנין לארעא ושמעין קלא דא, דמתחברן אינון רוחא ונפשא והבל דגרמי ואודעין מלה. ודא איהו אוב מארץ [יש' כט ד]'. על מכלול הסיפור ראו וולסקי וכרמלי, רב מתיבתא. על קשרים אפשריים בין טכניקה זו לנהוג באשכנז ראו ההערות הבאות וכן המחקרים: גינצבורג, שבת, עמ' 104, 106, 168 (הערות 183, 186, 189), 175 (הערה 231); תא-שמע, הנגלה; הנ"ל, עוד; קנרפוגל, סקירה, עמ' 153.

    [20] למקרים נוספים של ביקורת פנימית ראו במבוא, עמ' 41–51, וכן מרוז, משיח עכשיו; הנ"ל, הביוגרפיה, עמ' 260–265.

    [21] כלומר קישור בין הנפש, הרוח והנשמה.

    [22] זוהר, ח"ג, ע ע"ב–עא ע"ב. תיאור זה נתפרסם ביותר, בין השאר משום ששימש כאחת מנקודות המוצא לטכניקת ההשתטחות של האר"י; וראו את דברי האר"י כמובא אצל הרח"ו, שער רוח הקודש מג ע"א–ע"ב. הטכניקה של האר"י, הנזכרת גם לעיל, בחלקה הרביעי של היחידה הקודמת, נדונה הרבה בספרות. לכמה הפניות ביבליוגרפיות ראו ההערה הבאה.

    [23] לתהליכי ההתקשרות אל המתים עשויים להיות גוונים שונים, המתפרסים על פני קשת שלמה של מאפיינים, למן חגיגות עממיות במסגרת של פולחן קדושים (זיארה) ועד לפרקטיקות מאגיות מובהקות להשגת מידע (נקרומנטיקה) או לפרקטיקות שההיבט המיסטי שבהן מודגש יותר (כגון מה שמכונה בקבלת האר"י בשם 'ייחודים'). לעתים קרובות יש לקבר מסוים כמה תפקודים שונים, כגון קברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון. עוד יש לציין שמשמעותם של המונחים המשמשים את התחום הזה, כמו גם הערכיות המוענקת להם, משתנות ע"פ הקונטקסט התרבותי. כך למשל, ביחס למונחים המרכזיים בעברית – דרישה אל המתים והעלאה באוב. כאן אזכיר מבחר ביבליוגרפי הנוגע לעניינים אלה, אך אין כאן המקום להרחיב מעבר לכך. על תפוצתן המוגבלת של טכניקות להתקשרות למתים בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים: הררי, כישוף, עמ' 313–­330; הנ"ל, פרקטיקות, עמ' 335–336. לעומת זאת, על נקרומנטיקה הענפה בעולם היווני והרומי: אוגדן, נקרומנטיקה. על תיאור אוניברסלי של פולחן קדושים: בילו, פולחן קדושים. על פולחן קדושים בארץ ישראל על דרך הכלל, במיוחד בימי הביניים: וילנאי, מצבות; אילן, קברים; ריינר, עלייה, עמ' 217–320. על פולחן קדושים דווקא בצפת (במיוחד במאה ה-טז ובמיוחד על ה'ייחודים'): פיין, רופא הנפש, עמ' 259–299; פנטון, צוּפים; גילר, קדושת הגליל; הוס, פולחן; הנ"ל, מירון; רוזנסון, קברו ומדרשו. על פולחן קדושים, נקרומנטיקה וצורות נוספות של התקשרויות למתים במיוחד באשכנז: הורוביץ, בתי קברות; טרכטנברג, מאגיה, עמ' 61–68, 222–224; לוינסקי, תפילת המתים. עוד ראו צוואתו של ר' יהודה בן אשר (הרא"ש), אשר נולד בשנת 1250 באשכנז ועבר בנעוריו לדור בספרד, בתוך: אברהמס, צוואות, עמ' 168, 183–184, 187–188. על פולחן קדושים בנצרות: בראון, קדושים. על פולחן קדושים באסלם ראו גולדציהר, קדושים.

    [24] ראו את היקף החומר המצוי בקבוצות הבאות של מוטיבים אצל תומפסון, אינדקס, הקבוצות – E750, E755, Q174, Q560.

    [25] גולדברג, אינדקס, עמ' 33 (ספר העוסק בסיפורים שמקורם בספרד); בקבוצת המוטיבים E411 ניתן למצוא מגוון סיבות ערכיות לחוסר מנוחתו של המת.

    [26] ראו סנהדרין קד ע"א: 'ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא', כלומר הבן מזכה אב, האב אינו מזכה בן. וריאציה על מוטיב זה מצויה למשל בסיפור 'גירושו של מלאך המוות' – זוהר, ח"א, ריז ע"ב–ריח ע"ב. וראו המבוא לספר, עמ' 50– 51. עוד ראו הסיפור המופיע בשתי גרסאות שונות: ז"ח, מט ט"א; שם, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות); ולניתוחו ראו וייס, שתי גרסאות. גרסאות אלו מצטרפות לכמה וכמה גרסאות שונות של סיפור 'התנא והמת', ובעניינם עיינו במחקרים הבאים: קושלבסקי, התנא והמת; לרנר, התנא והמת; יסיף, שוורים; לנדא, המת הנודד (ובמאמרים הנזכרים הפניות ביבליוגרפיות נוספות למכביר). לעיסוק נוסף בעניין תלות האב בבן, ראו להלן, הערה 28.

    [27] ראו להלן, הערות ל-§324.

    [28] לכוחה הגואל של התורה ראו את 'מעשה ר' יוסי בן פזי'. גרסה אחת שלו נדפסה בזוהר, ח"א, פח ע"א–ע"ב (ס"ת, אך צריך להיות מדה"נ). להדפסתן של שתי גרסאותיו בליווי ניתוח והתייחסות לחטיבה שעמה הוא אמור להימנות ראו מרוז, עיבודים, בעיקר עמ' 16–34, 50–54. עוד לכוחן של התורה והתפילה ראו הסיפור המופיע בז"ח, מט ט"א; שם, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות) (הסיפור הנזכר בהערה 26). המגמה בסיפורנו המרמזת על חשיבותו של גיל המצווה שונה מן המנהג האשכנזי אשר ייחס חשיבות להשפעתם של קטנים על אביהם המת באמצעות קריאת ההפטרה בקהל, וניכרת, כפי שפירט תא-שמע, גם בכמה מקומות בזוהר; וראו תא-שמע, הנגלה, עמ' 93; וראו גם לעיל, הערה 26.

    [29] לדיון במושג הזוהרי של ה'אדרא', ובהקשרה הן ל'אדרא' בארמית מקראית והן למילה 'אדרונא' (חדר) בארמית המאוחרת יותר, ראו למשל שלום, מילון, עמ' 191–211; ליבס, מילון, עמ' 95 ואילך; הנ"ל, המשיח; סובול, אדרות; הנ"ל, הפרת התורה; אסולין, השכינה.

    [30] ראו המבוא לספר, עמ' 158– 161.

    [31] ראו לידל, סקוט וג'ונס, מילון, בערכה של מילה זו.

    [32] ראו לעיל, הערה 17.

    [33] §324. חילופי נוסח. אזיל] פ2: נפיק (יחידאי; נוסח המדגיש את קריאתנו השנייה). להר] ו16 ורוב המקורות: לחד. אדרא] משפחת הדפוסים (בלבד): אתרא (עריכת תוכן וראו בסוף מבוא זה). חד קברא] מר ועוד: חד קברא תמן. דמכו] ו5: נמנו, ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות. לארעא] ו5: לדרע', ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות. תריסר] ו16 ועוד: תליסר; וראו סמוך להערה 27. פרצופא] נ41, משפחת הדפוסים ועוד: דפרצופא. חמינא] ו5: המילה מוכתמת, והושלם על פי ו16 ורוב המקורות; לי3, קט1: חזינא.

    הערות ומקורות. תלולית של עפר] דרך אמת על אתר: 'השכיבו ראשם על הר קטן שהיה שם קבר אחד'. זרע הולך לארץ] ע"פ דרך אמת על אתר, המשפט מתאר היפוך במצבו של המת: עד עתה, במשך שתים עשרה שנים היה המת עצמו בחזקת מי ש'הלך אל הארץ', כלומר שב אל העפר, אבל עתה, למראה בנו, התעורר. הרח"ו, לעומת זאת, מזכיר (אור החמה יט ט"ב) כי לכל זמן ועת לכל חפץ (קה' ג א), וכך גם זמנם של זרעים הנזרעים בקרקע. הזכרת ה'זרע' אינה אלא משל הרומז לכך שעתה הגיעה העת לשחרור הבן משביו כמו גם להתעוררות האב. ע"פ רוב הפרשנים, המת מתייחס במונח 'זרע' לבנו ולא לעצמו. הרמ"ק (אור החמה יט ט"ב) מפרש שזרעו בסכנת מוות, שכן 'הכוהו הכאת מוות'. בניגוד לדברי הרח"ו המשובצים באור החמה, הרי בהגהותיו שנדפסו במהדורת מרגליות מצטרף הרח"ו לדעת הרמ"ק וגורס כי 'עתה יכו את בני עד למיתה ונקבר בארץ'. הרא"ג טוען (אור החמה יט ט"ד) כי המת מצר על שבנו 'הולך ומטולטל ולא היה יודע אם בחיים אם במותא', כמוזכר בפסקה הבאה. ברוח זו של תהייה בדבר מצבו של הבן מגיהים דוד לוריא וראובן מרגליות (כמובא ב'ניצוצי זוהר' על אתר) את הטקסט – 'זרעא לארעא או לא'. לא נעורתי] ע"פ הרמ"ק (אור החמה יט ט"ד), הכוונה היא שנפש המת לא יכלה לפקוד את קברו. ע"פ סיפורנו, שנתו של המת טרופה אך הוא אינו מתעורר מחמת צער הבן אלא לרגל ביקורו. הדבר דומה לנאמר בילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנז, שצער הבנים גורם לכך כי 'נדדה שנת אבות העולם ממערת המכפלה'.

    [34] §325. חילופי נוסח. נזיפא] צ2: כסיפא. בעינא] ו5: מוכתם, והושלם ע"פ ו16 ורוב המקורות. דבני] ו16 ועוד: דברי. גוי] מנ, קר ועוד: עע"ז; מר: עכו"ם. ולקי] נ41, משפחת הדפוסים ועוד: ואלקי. דחי לי] ו5 ועוד: דחי ליה, ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות וכן ע"פ העניין. אתרא] ו16 ומשפחת הארמיים: דוכת'.

    הערות ומקורות. נזוף] לדעת הרא"ג (אור החמה יט ט"ד), 'אין הכוונה שהוא [המת] נזוף מלמעלה' אלא שאינו רוצה להיכנס למחיצתו, אולם אין טענה זו מתיישבת עם המגמה הניכרת בזוהר בדבר יכולתו של הבן להשפיע על גורל האב; וראו לעיל, הערות 26, 28. איני יכול להיכנס לגן עדן] השוו ברכות יח ע"ב, שם נותר לוי מחוץ לישיבה של רקיע.

    [35] §326. חילופי נוסח. א"ל שרי] רח"ו, אור החמה יט ט"ב: אל שדי (וראו ההערות). עלמא] ו16 ורוב המקורות: פלגות עלמ'; משפחות הארמיים והדפוסים: פלגות יומא (וראו לעיל, הערה 8). דלעול] מנ ועוד: דלעגלא (והנוסח מושפע אולי מן הקדיש).

    הערות ומקורות.      המתים יודעים בצער החיים] השוו ברכות יח ע"א–ע"ב. חי דרי הקבר (שרי קברא)] ע"פ הרח"ו (אור החמה יט ט"ב), הנוסח הנכון הוא 'אל שדי', ופירושו 'נשבע לו [המת] בהקב"ה הפותח קברות ישראל [שאכן כך הדבר] מפני שהיה הוא [המת יודע זאת, בהיותו] בתוך הקבר ו[אילו] הם [החכמים] חוץ לקבר'. לדעת מרגליות (הגהות 'ניצוצי זוהר'), המת מתחלחל מדבריהם של החכמים, המעלים ספק אם אכן המתים יודעים בצער החיים, ומבקש על כן 'מחילה מכל הקברים'. אם בחייו] המת אינו יודע אם בנו עדיין בחיים; ע"פ הרמ"ק (אור החמה יט ט"ב) משמעות הדבר: 'שינצל בשביו וישתטח על קברי'. כך או כך, הרמ"ק רומז לטרוניה כלפי החכמים על שלא 'חשו לצערו, לפדותו', כלומר לפדות את הבן משביו.

    [36] §327. חילופי נוסח. אייזילו] משפחת הארמיים: זילו; מנ, מר: אזילו. קמי] ו16 ורוב המקורות: קומו. פלגות] ו16 וכל שאר המקורות: כפלגות. גבר] משפחת הדפוסים: בר נש. וסח להו] ו16 (יחידאי): ושאלוהו (חילופי שפה); מי5: ושח להו (חילופי שפה).

    [37] §328. חילופי נוסח. ליואי] ו5: לואי, ושונה ע"פ ו16 וכל שאר המקורות, וכן ע"פ שאר מופעיו של שם זה ב-ו5.

    הערות ומקורות.      ויבא עד חברון] נאמר במקרא על המרגלים; אחד מהם הוא כלב בן יפונה. על כלב נאמר (סוטה לד ע"ב) כי 'הלך ונשתטח על קיברי האבות. אמר להם: אבותי! בקשו עלי רחמים'.

    yov_44_press-עטיפה

    יובלי זוהר
    מאת: רונית מרוז

    מהדורה ראשונה: אוקטובר 2019
    מס' עמודים: 772

    ISBN 978-965-7241-93-6

    עיצוב העטיפה: פיני חמו

    עימוד: רם הוצאה לאור

     

    יובלי זוהר

    158.00

    חומרי עזר לחוקרים-מהדורה סינופטית להורדה בחינם (לחץ כאן)

    חומרי עזר לחוקר – המהדורה הסינופטית מציגה את מגוון הנוסחים שסיפקו בסיס למחקר, ואילו הספר הנדפס כולל את חידושי המחקר ומציג בצורה רהוטה ומוערת את הנוסחים הנבחרים ואת תרגומם.

    ספר זה זכה בפרס יצחק בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח וקהילות ספרד ופזורתן לשנת תש"פ

    לעמוד הספר
    X

    יובלי זוהר

    המחברים
    לעמוד הספר
    X

    יובלי זוהר

    מתוך הספר

    ((יובלי זוהר, עמ' 584–592))

    יחידה לג. המת המתאבל (מדרש הנעלם)

    מהדורת מרגליות, ח"ב, טז ע"א–ע"ב; מהדורת הסולם, §רעו–רעט[1]

     

    … יחידה לג היא בבחינת אקסמפלום, סיפור-דוגמה, המתאר כיצד מגנות נשמות המתים על בניהן.[2] כדי שלא יהיה לנו ספק במוסר השכל זה, הכותב חוזר ומזכיר לנו זאת בסוף הטקסט (§328), ואף נעזר לשם כך בפסוק מקראי כראיָה.

     

    עלילת הסיפור על פי קריאה ראשונה

    שני חכמים, ר' יהודה בר שלום ור' אבא, ­יוצאים לדרך, כנהוג ושגור בחבורות הזוהר. בעודם הולכים הם מגיעים במקרה למקום נבדל במקצת משאר המקומות, אולי אפילו סגור ומוגן – 'הר אדרא', או – 'חד אדרא';[3] ואולי הכוונה, על פי הארמית המקראית, לגורן בראשו של הר (§324).[4] החברים נכנסו, אכלו והניחו ראשם על תלולית של עפר מתוך כוונה ללכת לישון. אך מן התלולית מתעורר מת הקורא: 'תריסר שנים לא נעורתי אלא עתה! את פניו של בנִי אני רואה כאן!' (§324). שני חכמים מזדמנים אפוא, ללא ידיעה קודמת, לקבר עלום, וזוכים לשוחח עם מת, שלראשונה מזה שתים עשרה שנים 'התעורר'. מיד הם מתעשתים מן ההפתעה ומבקשים לברר פרטים בדבר מעשיהם של המתים בעולם הבא על דרך הכלל (§326). המת, לעומת זאת, מתעקש להתמקד בסיפור המשפחתי והפרטי שלו.[5] מסתבר כי בנו נחטף על ידי גוי בהיותו קטן והלה ממשיך להתעלל בו מאז מדי יום ביומו.[6] החכמים, אגב, אינם מגלים שום אמפתיה לצערו של האב וגם אינם תוהים אם אפשר לפדות את הבן משוביו.[7] על כל פנים, מחמת צערו על הבן אין האב יכול לנוח על משכבו בשלום או לדור בעולם הבא במקום הראוי לו; הצער הנגרם לאב מונע ממנו את הכניסה לגן עדן (§325). אבל באותו היום, כך התבשר קודם לכן, יזכה לראות את בנו (§326). לפתע נרעש הקבר והמת מגרש את אורחיו הבלתי צפויים מעל פניו[8] – לא רק שעומדים להכות את בנו (§327) אלא שבמשתמע המת מעדיף לחוות את המפגש עם בנו בפרטיות, בלעדיהם. ואכן, לאחר שברחו מן המקום, ראו באור הבוקר את הבן רץ ובורח לאחר שהצליח להשתחרר מנוגשו, והוא עדיין שותת דם (§327). החכמים למדים מכך שתפילותיו של האב המת נענו, ועתה תשרה שלווה במעונותיהם – של הבן בעולם הזה, ושל האב – בעולם הבא. מרוב בהלה הם חוששים לשוב למקומם ב'אדרא' ולדבר עם המת, אבל עדיין מסוגלים לזהות כי לא היו שניים אלו אלא לחמא בר ליואי ואביו – ליואי בר לחמא (§328).

     

    כמה מן ההיבטים הספרותיים

    הסיפור בנוי מעשה מחשבת של הצגת תקבולות וניגודים, הממוקדים בהשוואה בין שני הזוגות, גיבורי הסיפור: החכמים מן הצד האחד, ר' אבא ור' בר שלום; והאב והבן מן הצד השני. החכמים מתנהגים כאנשים נינוחים; ישיבתם לצורך אכילה וכוונתם לשכב לישון, על פי קריאת הסיפור לעיל, מעידות על כך. השלווה והחכמה שורות עמהם; על השלווה מעיד שמו של הראשון – 'בר שלום', ואילו שמו של ר' אבא מעיד על כך שהוא 'אבא […] בחכמה ובשנין'.[9] המת ובנו, לעומת זאת, חסרי מנוח, אכולי צער ויגון; המת אינו יכול להיכנס אל המקום הראוי לו, והבן מצוי במנוסה מתמדת. האב אמנם זה עתה התעורר; משמע, קודם לכן ישן, אבל לא הייתה זו אלא שינה טרופה, שינה דאוּגה. שמותיהם של האב והבן, בר לחמא ולחמא, מעידים באופן אירוני, על פי ניביה השונים של הארמית, על מצבם. משמעות אחת של המילה 'לחמא' היא – לחם או אוכל; בעוד החכמים יושבים לאכול ממש הרי האב המת, אשר לכאורה מהותו כרוכה באכילה, אינו זוכה להיזון מזיו השכינה, כדרכם של תושבי העולם הבא.[10] משמעות אחרת היא – הולם, מתאים; אבל כאמור אין האב יכול להיכנס למקום ההולם אותו בגן עדן. משמעות שלישית קשורה בלחימה ואיום, ואכן הבן מאוים כל הזמן, והאב מזדהה עמו.[11]

    בראשית הסיפור נכנסים החכמים אל הגורן, מקום סגור ומוגן, הראוי למנוחה. אבל עבור המת ובנו המקום מייצג את הדַיש – המלקות שמהן הבן סובל. עם זאת, כניסתם לגורן מסמנת את הרגע שבו גורלם של האב המת ובנו מתהפך, בדיוק כשם שמהפכים את הגורן, בדיוק כשם שתפילת המתים מהפכת גזירה רעה, מדין לרחמים.[12]

    סופו של הסיפור הוא בהיפוך מצבם של המת ובנו, ופתרון מצוקתם ­– הבן בורח מנוגשו ונראה כי האב יוכל עתה להיכנס בשלום למחיצה הראויה לו בגן עדן. אף מצבם של החכמים מתהפך – מנינוחות לתימהון. נקודת המפנה בקורותיהם של הארבעה חלה בלילה, באזור הדמדומים בין ערנות לשינה: לקראת השגת השקט המיוחל בשעה שבנו נגאל מיסוריו, המת מתעורר משנתו חסרת המנוח, מונע שינה מן החכמים ומכניס חוסר שקט לחייהם.

     

    קשיים העולים בקריאה הראשונה

    סיפור קצר זה בנוי לתלפיות. אולם האם כל הפרטים אכן מתיישבים זה עם זה?

    ניתן למצוא כאן כמה פרטים מטרידים. הכיצד זה מצוי קבר בכלל וקבר יהודי בפרט בתוך גורן? וכי אין לו ציון המאפשר את זיהויו? והאם סביר למצוא גורן דווקא בראש הר? סביר יותר שתהא ממוקמת בסמוך לשדה, ולאו דווקא במיקום שלחינם יטריח חקלאי במעלה ההר. ואם לא היה שם ציון, כיצד ידעו החכמים לזהות בדיעבד את הבן ואביו כלחמא ובר לחמא? ואם אמנם הגיעו למקום זה באופן בלתי צפוי בדרכם למקום אחר, מדוע ציינו שלא חזרו לאדרא (§328)? אם לא היה זה אלא מקום לינה מקרי, חסר ייחוד (כפי שנראה בהמשך – כך יטענו הדפוסים), תחנה בדרך ליעד אחר, לשם מה לחזור אליו? עלינו אפוא לשנות את נקודת המבט שלנו: לכאן באו בכוונת מכוון; אמנם נבהלו ופחדו לשוב, אך בדיעבד מסתבר שמקום זה עצמו היה יעדם.

     

    עלילת הסיפור על פי קריאה שנייה

    נראה אפוא שיש לקרוא את הסיפור בצורה אחרת מאשר בקריאתנו הראשונה. מסַפר הסיפור אינו מספר יודע-כול אלא מספר סמוי, שאינו 'יכול' אלא רק לצפות בַּמתרחש כביכול לנגד עיניו ('מספר עד'). מלכתחילה הוא אינו 'יודע' מה כוונתם של גיבוריו, אבל מתוך מה שהוא רואה, שומע ומעיד בפנינו, יכולים אנו הקוראים להשלים את הפערים, ולהסיק בדיעבד את מסקנותינו.

    מתברר אפוא ששני החכמים יצאו ליעד מוגדר היטב, 'חד אדרא' או 'הר אדרא', ביודעם שיתאים לאירועים מעין אלו המתוארים בסיפור.[13] החכמים נקטו בפרקטיקה מאגית של התקשרות למתים,[14] שרכיביה היו למצער – מקום ייחודי שיש בו קבר או קברים, אכילה ולינה.[15] אמנם בהמשך לא עמדו בעוצמתה של החוויה; החוויה הייתה קשה מן הצפוי ומפחידה. הם נבהלו ולא שבו על עקבותיהם, אבל עדיין נראה שבעבורה הלכו לאן שהלכו.

    זאת ועוד, בשעה שנטו לישון הרי באופן טבעי אף הרכינו את ראשם כלפי מטה. אין תֵמה שהצליחו לשמוע את קולם של המתים; זו אכן הדרך המקובלת והאמצעי לשמעָם על פי מדרש הנעלם. כך למשל, על פי אחד מן הסיפורים בחטיבה זו 'מרכין' ר' זמיראה את אוזניו, או 'גוחן' ארצה, כדי לשמוע את קולות המתים בגהינום.[16] ואילו על פי גרסתו הקדומה של 'מעשה ר' יוסי בן פזי', ר' כהנא 'גוחן' ארצה; אולי כדי לשמוע בת קול, אולי כדי לשמוע את דבריו של אחד מן הצדיקים בגן עדן.[17] אמנם בתיאור הבא, הלקוח מתוך הסיפור 'רב מתיבתא', עניין זה מתואר בהסתייגות רבה, אבל ממנו מסתבר כי עניין ה'גחינה' מוכר היטב בספרות הזוהר לרבדיה השונים:

    הקול ההוא [קול צערם של המתים בשעה שנשמתם יוצאת מגופם] הוא כלול [מ]רוח ונפש והבל העצמות, מעיצבון הבשר, ומשוטט באוויר.[18] וכל אחד [מחלקי הנפש] נפרד זה מזה, וכאשר מגיע [כל חלק] למקום ההוא שנכנס בו יושב כמת. וכל אותם המכשפים והקוסמים יודעים מקומות אלו בכשפיהם, וגוחנים לארץ ושומעים קול זה, שמתחברים הרוח והנפש והבל העצמות ההם ומודיעים דבר. וזה הוא אוב מארץ [יש' כט ד].[19]

     

    נראה שביקורתו זו של הסיפור 'רב מתיבתא' מופנית גם פנימה, אל חוג הזוהר עצמו ולא רק כלפי מנהגי הכישוף של עמים אחרים,[20] שכן במקום אחר בזוהר מוצג תהליך דומה של קישור בין חלקיו השונים של נפש המת[21] בצורה חיובית דווקא (אמנם ללא אזכור מפורש של הפועל 'גחן'), כחלק מפועלם של צדיקים בשעה שהעולם צריך לרחמים.[22]

    הטקסט שלנו מסתפק בתיאור חלקי, מרומז ובלתי מפורש של תהליך ההתקשרות למת.[23] כך למשל איננו למדים את כל הפרטים על פרקטיקה זו, ואף איננו יודעים אם התקשרות זו אינה אלא חלק מפולחנו של קדוש מסוים. את ההימנעות מהבאת מלוא פרטיו של תהליך ההתקשרות יש לראות בהקשר של ז'אנר הכתיבה. הטקסט שלנו אינו מִרשם מאגי ואינו ספר מאגיה, ואף לא תיאור של אירוע היסטורי. הטקסט הוא סיפור-דוגמה, אקסמפלום; על פי טיבו הוא אינו מופנה אל העבר, אל תיאור טכני או ספרותי של מעשה שהיה. זה טקסט ספרותי המופנה אל העתיד, כלומר אל הנחלתו של מוסר ההשכל. הוא מניח ידע מאגי כמובן מאליו, ללא כל צורך להוכיחו. הפירוט אינו מעניינו. המאגיה עבורו אינה אלא נדבך נוסף ככל נדבך אפשרי אחר לבנייתו של מוסר ההשכל.

     

    מוסר השכל וסימבוליקה

    ובכן, מהו מוסר ההשכל שהסיפור רוצה להנחיל לקוראיו? מוטיב המת חסר המנוח משייך את הסיפור שלנו לקבוצה גדולה של פולקלור של עמים רבים.[24] כך למשל ניתן למצוא סיפורים בעלי הקשר נוצרי אשר על פיהם המת אינו יכול לנוח בקברו מאחר שלא התוודה לפני מותו.[25] דומה כי גם בסיפורנו יש כמה וכמה רכיבים ערכיים כאלו, ההולמים כמובן את רקעו הוא.

    מן המהלך הנרטיבי בַּסיפור למדנו שהמתים מסייעים למקצת מן החכמים בכך שהם מתגלים לפניהם ומספקים להם ידע. אבל מתברר כי גם המתים זקוקים לַחיים – כאן המת תלוי בבנו ואינו יכול לזכות בטוּב המיועד לו במחיצתו בטרם נגאל הלה מייסוריו. קרוב לוודאי שכאן, כמו במקורות אחרים, אחת הסיבות לכך שהאב אינו זוכה במנוחה איננה רק סבלו של הבן, אלא גם העובדה שבגלל נסיבות חייו אינו יכול לעסוק בתורה או בתפילה.[26] ייתכן שהדבר קורה משום שהוא שבוי בין הגויים, וייתכן שגם מפאת גילו; יש לשים לב לכך שהמת התעורר לראשונה אחרי זמן רב. על פי חלק מן המקורות, מדובר בשתים עשרה שנה, ועל פי אחרים – בשלוש עשרה.[27]  ואולי נחטף ממש בינקותו, ועתה היה אמור להתחיל בקיום המצוות. זאת ועוד, על פי כמה מסיפורי-הדוּגמה האחרים שבזוהר, לתורה ולתפילה (שהבן נתרחק מהן בעל כורחו) יש כוח רב על המתים.[28]

    היבט נוסף במוסר ההשכל מוצג במפורש בסופו של הסיפור: המתים מתפללים למען החיים. הדוגמה הניתנת היא של המת המתפלל למען בנו, אבל נראה שאפשר להכליל זאת ביחס לכלל ישראל – המתים מסייעים לבני ישראל בתפילות למענם. רכיב זה הוא הקובע את מיקומו של הסיפור על ידי אחד מעורכיו של הזוהר דווקא בסמיכות ליחידה הקודמת.

    בהקשר זה יש לשוב ולהעלות את שמו של האב המת, ר' ליואי בר לחמא. כפי ששמם של החכמים, ר' אבא ור' בר שלום, היה שם בעל משמעות סימבולית-ספרותית ולא היסטורית או פסוידו-אפיגרפית כך גם שמו של מת זה. משמעות השם יכולה להיגזר מתוך ההבנה כי הסיפור נוקט באסטרטגיה של רפרור לסיפור ידוע אחר. בתלמוד הבבלי אנו מוצאים דיון בשאלת פרטיה של תענית ציבור (תענית טז ע"א). רבי חנינא מציג את הדעה כי כחלק מתענית ציבור יש לצאת לבתי הקברות כדי שהמתים יבקשו רחמים על החיים; ר' לוי בר לחמא (או: בר חמא), אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי, רומז לפירוש מטפורי של אפשרות זו, וטוען כי אין משמעה של הליכה זו אלא ההצהרה כי 'הרי אנו חשובין לפניך כמתים'. נראה כי על דרך ההתרסה, סיפורנו מפריך כביכול את דעתו של ר' לוי, וזאת בטוענו כי ר' לוי בר לחמא 'עמד על טעותו' משהגיע לעולם האמת וכי אפילו הוא עצמו מתפלל עתה על החיים! התרסה כזו משמשת אמצעי רטורי להדגשת מגמתו של מכלול הסיפור, דהיינו ההוכחה כי המתים אכן מתפללים למען החיים ובכך מגנים עליהם.

    מסר נוסף, אשר משמעותו היא ככל הנראה הפניית תשומת הלב מן הסיפור האישי לכלל עם ישראל, מצוי ברמיזה לסיפור המקראי על יוסף: גם יוסף נמכר לגויים, גם אביו לא ידע אם בנו חי או מת ולבסוף ביקש לראות את פניו בטרם ימות (בר' מה כ); ובהקשר של סיפורנו אפשר לפרש – בטרם 'ימות', כלומר ייכנס למקומו בעולם העליון. האם עלינו ללמוד מכך שהאב הוא במעמדו של יעקב אבי האומה וכי גם הבן עשוי לעלות לגדולה כמו יוסף? ייתכן, אם כי ייתכן שיש להרחיב את הרמז לכלל האומה ולא רק לסיפור האישי של לחמא ובר לחמא.

    כך או כך, מלאכתו של סיפור קצר זה היא מעשה מחשבת – המבנה המהודק של הקבלות וניגודים, לצד רפרור לסיפורים או דמויות שיש להן הקשר אידאי ידוע, יוצרים יריעה ספרותית, אסתטית ואידאית רחבה הרבה יותר ממה שהמילים כפשוטן אומרות במפורש.

     

    האדרא והצעה בדבר הקשריו ההיסטוריים של הסיפור

    נשוב לעניין לינתם של החכמים בראש ההר. האם אמנם סביר שבתוך אדרא, דהיינו גורן, מצוי קבר?! המילה 'אדרא' נפוצה בספרות הזוהר, אם כי במשמעויות שונות וייחודיות לה בלבד, ללא תקדים בספרות הארמית הקודמת לה. המשמעות הדומיננטית ביותר מתייחסת לכינוסים רבי רושם, שבראשם עמד בדרך כלל רשב"י עצמו. בזה אחר זה קמו המשתתפים (בדרך כלל שבעה או עשרה) אשר התכנסו באווירה מסתורית, ודרשו בעניינים משיחיים ותפיסות אנתרופומורפיות של האלוהות. הם דיברו, למשל, על זקנו של האל ותלתליו, על חוטמו וגביני עיניו ועל האופן שבו יש לתקנם כדי להחזיר את העולם לשלמותו. אש על-טבעית הקיפה אותם ימים ולילות, בעודם מסוגרים מן העולם, אינם אוכלים ואינם שותים. גם החיבורים המתארים כינוסים אלו קרויים בשם 'אדרות', והחשובים והמפורסמים שבהם הם האדרא רבא והאדרא זוטא (הכינוס הגדול והכינוס הקטן).[29]

    אין ספק שלא לכך התכוון סיפורנו. לא מצינו כאן הוד, הדר ואש על-טבעית. על שני חכמים בלבד אנו שומעים כאן, האוכלים ומנסים לישון, ולא זאת אלא שהם נָסים ממקומם. מלכתחילה כלל אינם מתכוונים לעסוק בתיקון האלוהות אלא בהתקשרות למתים.

    ובכן, למה התכוון הסיפור כאשר שלח את גיבוריו לאדרא? הפתרון המוצע הוא שאף שהסיפור שומר על משחק המילים, על משמעויותה של המילה 'גורן', הרי עיקר המשמעות שאולה מן המילה היוונית δραέ – אֵדרָא.[30] משמעות המילה היוונית היא[31] – sitting place, וזאת בכמה משמעויות-משנֶה. למשל – seat, chair, ובמיוחד – seat of honour, throne, או לחלופין – 'המקום הנכון, הראוי'. משמעות-משנֶה קרובה היא – seat, abode, especially of the gods, sanctuary, temple, dwelling place of gods or men. משמעויות נוספות הן:quarters of the sky in which omens appear; sitting, especially of suppliants; sitting still, inactivity, delay, quietude.

    הצעתי היא אפוא שהטקסט נכתב באלף השני לספירה במרחב הביזנטי, דובר יוונית, כמפורט בהרחבה במבוא לספר, או שהוא משמר השפעה של מרחב כזה. במרחב זה הייתה יכולה המילה 'אדרא' לחדור במשמעות של ישיבה במקום מקודש, או מקום שבו אפשר להתקשר לישויות על-טבעיות. בספרד לא הייתה השפה היוונית מוכרת. לאחר חדירתה של המילה לחוג הזוהר בספרד אנו נוכחים לדעת כי נוצר שינוי הדרגתי באופן השימוש בה. יש להניח שהמילה הופיעה בטקסטים שחברי החוג עיינו בהם והתייחסו אליהם כאל מסורת קדושה, אבל המילה עצמה, כמילה יוונית, לא הייתה מוכרת להם. מתוך הקשריה עמדו על רוח הדברים עד שהפכה חלק מן העגה שאפיינה את החוג. לעתים קיבלה המילה 'אדרא' את משמעותה של המילה הארמית 'אדרונא', דהיינו חדר, ובמיוחד אם ההקשר עסק בהתבודדותו של אדם יחיד. כך 'עאל לאדריה'[32] משמעו התבודד בחדרו לשם תפילה או תהליך מיסטי כלשהו, ונכנס לאתר ייחודי לו בעולם העליון. לעתים התגלגלה למשמעות הייחודית של הטקס המיסטי שעוצב במסגרת חבורות הזוהר, כמתואר לעיל.

    בתוך הסיפור שלנו שרדה המילה 'אדרא' כהווייתה, וזאת עד לדפוסי המאה ה-טז. כל כתבי היד עד אז, ללא יוצא מן הכלל, מעידים על נוסח זה. הדפוסים הראשונים הם ששינו את הנוסח. הם הכירו את תכניו של הזוהר היטב עוד בטרם עסקו בהדפסתו, ועל כן מילה זו נראתה בעיניהם זרה בסיפור זה – אין בסיפור זה כנס מופלא של מיסטיקנים עזי נפש אלא שני חכמים הנסים על נפשם מהמפגש עם המת ובנו, בעלי  הגורל המר. אין כאן תיקון של אל ואדם אלא פרקטיקה מאגית ידועה, ואולי אפילו זבחי מתים. לענייננו חשוב לציין את הדומיננטיות של משמעותה החדשה של המילה במכלול הזוהר ככינוי לכנסים המופלאים. דומיננטיות זו אף מתגברת בקרב פרשניו של הזוהר לדורותיהם, והופכת לרכיב מרכזי בדימויו של הזוהר. בעיניהם הפכו חטיבות האדרות למייצג המובהק ביותר של רוח הזוהר; השיא הספרותי-תאולוגי והחווייתי שלו. אגב כך המשמעויות האחרות של המילה 'אדרא' נדחקו אל השוליים. לאור דימוי זה, פתרונם של המדפיסים היה מוצלח להפליא – בעקבות שינוי קל של אות אחת בלבד הפכה ה'אדרא' ל'אתרא', כלומר למקום, מקום סתמי. החכמים הלכו למקום כלשהו, וללא כל הכנה הסתבר שהמדובר בקבר ובמת המתעורר משנתו, ומשם התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. גרסה זו מתחמקת מן הסתירה עם מושג 'האדרא' הזוהרי המפותח, וכך הכול בא על מקומו בשלום. שוחרי הזוהר, לעומת זאת, הנעזרים בדפוסים, הפסידו עולם ומלואו מחילופיה של אות בודדת זו.

     

     

     


     

    מקור

    וטיקן 206 (=ו5), דף 4ב

    תרגום חדש לעברית

     

    [324] ר' יהודה בר שלום הוה אזיל באורח' ור' אבא הוה עמיה. עאלו להר אדרא ובתו תמן, אכלו. כד בעו למשכב שוו ראשיהון בההוא תלא דארעא והוה חד קברא. עד דלא דמכו קרא קלא מן קברא, אמ': זרעא לארעא אזלא! תריסר שנין הוה דלא אתערית בר האידנא! פרצופא דבנִי חמינא הכא![33] [324] ר' יהודה בר שלום היה הולך בדרך ור' אבא היה עמו. נכנסו להר אדרא ולנו שם, אכלו. כאשר רצו לשכב הניחו את ראשיהם על תלולית של עפר, [ש]היה [בה] קבר. בטרם ישנו קרא קול מן הקבר. אמר: זרע הולך לארץ! תריסר שנים לא נעורתי אלא עתה! את פניו של בנִי אני רואה כאן!
    [325] א"ר יהודה: מאן את?

    אמר: יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא בעינא למיעל בגין ההוא צערא דבני דגנביה ההוא גוי כד זעירא ולקי ליה כל יומא. וצערא דיליה דחי לי למיעל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית בר האידנא.[34]

    [325] אמר ר' יהודה: מי אתה?

    אמר: יהודי אני, ואני יושב נזוף, שאיני יכול להיכנס [לגן עדן] בגין צערו של בני, שגנָבו גוי כאשר היה קטן ומכהו בכל יום. וצערו דוחה אותי מלהיכנס במקומי, ובמקום זה לא נעורתי אלא עתה.

    [326] א"ל: ואתון ידעי צערא דחיי?

    א"ל: שרי קברא, אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון עלמא! והאידנא איתערית הכא, דהוו אמרין כל יומא דלעול, ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא.[35]

    [326] אמר לו: ואתם [האומנם] יודעים [אתם] בצער החיים?

    אמר לו: [חֵי] דרי הקבר, אלמלא תחינותינו על החיים לא היו מתקיימים [ב]עולם! ועתה נעורתי כאן, שאמרו לי כל [ה]יום להיכנס, [ש]יבוא בני [ל]כאן, ולא ידעתי אם בחיי[ו] או במות[ו].

    [327] א"ל ר' יהוד': מאי עבידתייכו בההוא עלמא?

    אתרגיש קברא ואמ': אייזילו קמי, דהאידנא ילקון לברי!

    תַּוְהו וערקו מתמן פלגות מיל. יתבו עד דנהיר צפרא. קמו למיזל, חמו חד גבר, דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי. אחדו ביה וסח להו עובדא.[36]

    [327] אמר לו ר' יהודה: מה מעשיכם באותו עולם?

    נרעש הקבר ואמר: לכו [מ]לפני, שעתה מכים לבני!

    תמהו וברחו משם חצי המיל. ישבו עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו איש אחד, שהיה רץ ובורח, והיה שותת דם מכתפו. אחזו בו וסח להם המעשה.

    [328] אמרו ליה: מה שמך?

    א"ל: לחמא בר ליואי.

    אמרו: ומה ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא ומסתפינא לאשתעי יתיר בהדיה. לא אהדרו.

    א"ר אבא: האי דאמ' דצלותא דמתייא מגיני על חיי, מנל'? – דכתי' ויעלו בנגב ויבא עד חברון [במ' יג כב].[37]

    [328] אמרו לו: מה שמך?

    אמר להם: לחמא בר ליואי.

    אמרו: ומה ליואי בר לחמא היה אותו מת, ויראים אנו לסַפר עמו יותר. לא חזרו.

     

    אמר ר' אבא: זה שאמר שתפילת המתים מגנה על החיים, מניין [לנו]? שכתוב – ויעלו בנגב ויבא עד חברון [במ' יג כב].

     

    [1] תרגום רובה של יחידה זו מצוי אצל בן גריון, ממקור ישראל, עמ' רמו–רמז. לדיון קודם ומצומצם יותר ביחידה זו ראו מרוז, המת המתאבל.

    [2] למאפייניה ולייחודה של סוגה זו בזוהר ראו המבוא לספר, עמ' 136–137.

    [3] כך בכל אופן ע"פ חלק מעדי הנוסח. וראו להלן, הערות הנוסח ל–§324.

    [4] וראו דנ' ב לה; וכן המילון המקיף. לדיון נוסף ראו בהמשך.

    [5] גם לסיפור הם מתוודעים במקוטעין – חלק ממנו מגלה האב, חלק מגלה הבן, ואת המכלול הם מבינים רק בעצמם.

    [6] לא מן הנמנע שהחטיפה נעשתה בהיותו תינוק ודווקא על רקע יהדותו, וראו עוד להלן.

    [7] כפי שהעיר הרמ"ק, אור החמה יט ט"ב.

    [8] לאחר שגורשו מן האדרא הם בורחים כחצי המיל (§327) ולמדים כי אלמלא המתים לא הייתה מחצית העולם מתקיימת אפילו מחצית היום (§327, ע"פ שילוב של חילופי נוסח שונים).

    [9] ע"פ קטע אחר בזוהר – ח"א, ע ע"ב.

    [10] ראו למשל ברכות יז ע"א.

    [11] פיין-סמית', מילון, עמ' 240; יאסטרוב, מילון, עמ' 703–704; סוקולוף, בבל, עמ' 622; הנ"ל, א"י, עמ' 280; המילון המקיף, ערך לח"ם.

    [12] וראו את הביטוי 'דהפיך אידרה' – בר"ר סג, ד (עמ' 681), או במילונו של יאסטרוב, שם.

    [13] לעניין קבר בראשו של הר השוו, כדוגמה אחת מני רבות ביותר, לקבורתו של שמואל ברמה; שמ"א כה א.

    [14] ראו להלן, הערה 23.

    [15] על זבחי מתים ועל דרישה אל המתים ראו למשל: דב' כו יד; תה' קו כח; ברכות יח ע"ב; הררי, כישוף, עמ' 313–330. בדרך כלל דווקא אין מדובר בצירוף בין אכילה לדרישה אל המתים; וראו סנהדרין סה ע"ב: 'דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות'.

    [16]  ז"ח, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות). על סיפור זה ראו עוד להלן, הערה 26.

    [17] הגרסה המאוחרת של סיפור זה נדפסה בזוהר, ח"ב, פח ע"א–ע"ב. הגרסה הקדומה מצויה בכ"י מינכן 203, 114ב–115א. שתי גרסאות אלו נדפסו ונדונו במאמרי, וראו מרוז, עיבודים, בפרט עמ' 51. על האפשרות שמקומם של הצדיקים בגן עדן מתחת לארץ ראו יחידה כו, 'יועזר במערה'; ושם הפניות לסיפורים נוספים בזוהר. בגרסה המאוחרת של 'מעשה ר' יוסי בן פזי' ר' כהנא אינו 'גוחן' אלא 'נכנס לחדרו' (במקור: עאל לאדריה). ביטוי זה נמצא גם בזוהר, ח"א, פט ע"ב–צ ע"א (סתרי תורה). עוד בעניינו ראו להלן, סמוך להערה 32.

    [18] קודם לפסקה זו נאמר (כעיבוד לרעיון המופיע בפרקי דרבי אליעזר, פל"ד, כט ע"ב) כי אותם 'קולות הצער' היוצאים מן האדם בשעת מותו והולכים ומשוטטים בעולם, מקצה העולם ועד קצהו, נכנסים לנקיקים ומחילות.

    [19] זוהר, ח"ג, קסט ע"א (רב מתיבתא); ובמקור: 'ההוא קלא איהי כלילא רוחא ונפשא והבל גרמי מעצבונא דבשרא, ומשטטא באוירא. וכל חד מתפרש דא מן דא, וכד מטא לההוא אתר דעאל ביה יתבא כמיתא. וכל אינון חרשין וקוסמין ידעין אתרין אלין בחרשייהו, וגחנין לארעא ושמעין קלא דא, דמתחברן אינון רוחא ונפשא והבל דגרמי ואודעין מלה. ודא איהו אוב מארץ [יש' כט ד]'. על מכלול הסיפור ראו וולסקי וכרמלי, רב מתיבתא. על קשרים אפשריים בין טכניקה זו לנהוג באשכנז ראו ההערות הבאות וכן המחקרים: גינצבורג, שבת, עמ' 104, 106, 168 (הערות 183, 186, 189), 175 (הערה 231); תא-שמע, הנגלה; הנ"ל, עוד; קנרפוגל, סקירה, עמ' 153.

    [20] למקרים נוספים של ביקורת פנימית ראו במבוא, עמ' 41–51, וכן מרוז, משיח עכשיו; הנ"ל, הביוגרפיה, עמ' 260–265.

    [21] כלומר קישור בין הנפש, הרוח והנשמה.

    [22] זוהר, ח"ג, ע ע"ב–עא ע"ב. תיאור זה נתפרסם ביותר, בין השאר משום ששימש כאחת מנקודות המוצא לטכניקת ההשתטחות של האר"י; וראו את דברי האר"י כמובא אצל הרח"ו, שער רוח הקודש מג ע"א–ע"ב. הטכניקה של האר"י, הנזכרת גם לעיל, בחלקה הרביעי של היחידה הקודמת, נדונה הרבה בספרות. לכמה הפניות ביבליוגרפיות ראו ההערה הבאה.

    [23] לתהליכי ההתקשרות אל המתים עשויים להיות גוונים שונים, המתפרסים על פני קשת שלמה של מאפיינים, למן חגיגות עממיות במסגרת של פולחן קדושים (זיארה) ועד לפרקטיקות מאגיות מובהקות להשגת מידע (נקרומנטיקה) או לפרקטיקות שההיבט המיסטי שבהן מודגש יותר (כגון מה שמכונה בקבלת האר"י בשם 'ייחודים'). לעתים קרובות יש לקבר מסוים כמה תפקודים שונים, כגון קברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון. עוד יש לציין שמשמעותם של המונחים המשמשים את התחום הזה, כמו גם הערכיות המוענקת להם, משתנות ע"פ הקונטקסט התרבותי. כך למשל, ביחס למונחים המרכזיים בעברית – דרישה אל המתים והעלאה באוב. כאן אזכיר מבחר ביבליוגרפי הנוגע לעניינים אלה, אך אין כאן המקום להרחיב מעבר לכך. על תפוצתן המוגבלת של טכניקות להתקשרות למתים בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים: הררי, כישוף, עמ' 313–­330; הנ"ל, פרקטיקות, עמ' 335–336. לעומת זאת, על נקרומנטיקה הענפה בעולם היווני והרומי: אוגדן, נקרומנטיקה. על תיאור אוניברסלי של פולחן קדושים: בילו, פולחן קדושים. על פולחן קדושים בארץ ישראל על דרך הכלל, במיוחד בימי הביניים: וילנאי, מצבות; אילן, קברים; ריינר, עלייה, עמ' 217–320. על פולחן קדושים דווקא בצפת (במיוחד במאה ה-טז ובמיוחד על ה'ייחודים'): פיין, רופא הנפש, עמ' 259–299; פנטון, צוּפים; גילר, קדושת הגליל; הוס, פולחן; הנ"ל, מירון; רוזנסון, קברו ומדרשו. על פולחן קדושים, נקרומנטיקה וצורות נוספות של התקשרויות למתים במיוחד באשכנז: הורוביץ, בתי קברות; טרכטנברג, מאגיה, עמ' 61–68, 222–224; לוינסקי, תפילת המתים. עוד ראו צוואתו של ר' יהודה בן אשר (הרא"ש), אשר נולד בשנת 1250 באשכנז ועבר בנעוריו לדור בספרד, בתוך: אברהמס, צוואות, עמ' 168, 183–184, 187–188. על פולחן קדושים בנצרות: בראון, קדושים. על פולחן קדושים באסלם ראו גולדציהר, קדושים.

    [24] ראו את היקף החומר המצוי בקבוצות הבאות של מוטיבים אצל תומפסון, אינדקס, הקבוצות – E750, E755, Q174, Q560.

    [25] גולדברג, אינדקס, עמ' 33 (ספר העוסק בסיפורים שמקורם בספרד); בקבוצת המוטיבים E411 ניתן למצוא מגוון סיבות ערכיות לחוסר מנוחתו של המת.

    [26] ראו סנהדרין קד ע"א: 'ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא', כלומר הבן מזכה אב, האב אינו מזכה בן. וריאציה על מוטיב זה מצויה למשל בסיפור 'גירושו של מלאך המוות' – זוהר, ח"א, ריז ע"ב–ריח ע"ב. וראו המבוא לספר, עמ' 50– 51. עוד ראו הסיפור המופיע בשתי גרסאות שונות: ז"ח, מט ט"א; שם, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות); ולניתוחו ראו וייס, שתי גרסאות. גרסאות אלו מצטרפות לכמה וכמה גרסאות שונות של סיפור 'התנא והמת', ובעניינם עיינו במחקרים הבאים: קושלבסקי, התנא והמת; לרנר, התנא והמת; יסיף, שוורים; לנדא, המת הנודד (ובמאמרים הנזכרים הפניות ביבליוגרפיות נוספות למכביר). לעיסוק נוסף בעניין תלות האב בבן, ראו להלן, הערה 28.

    [27] ראו להלן, הערות ל-§324.

    [28] לכוחה הגואל של התורה ראו את 'מעשה ר' יוסי בן פזי'. גרסה אחת שלו נדפסה בזוהר, ח"א, פח ע"א–ע"ב (ס"ת, אך צריך להיות מדה"נ). להדפסתן של שתי גרסאותיו בליווי ניתוח והתייחסות לחטיבה שעמה הוא אמור להימנות ראו מרוז, עיבודים, בעיקר עמ' 16–34, 50–54. עוד לכוחן של התורה והתפילה ראו הסיפור המופיע בז"ח, מט ט"א; שם, פד ט"ב–ט"ג (מדה"נ רות) (הסיפור הנזכר בהערה 26). המגמה בסיפורנו המרמזת על חשיבותו של גיל המצווה שונה מן המנהג האשכנזי אשר ייחס חשיבות להשפעתם של קטנים על אביהם המת באמצעות קריאת ההפטרה בקהל, וניכרת, כפי שפירט תא-שמע, גם בכמה מקומות בזוהר; וראו תא-שמע, הנגלה, עמ' 93; וראו גם לעיל, הערה 26.

    [29] לדיון במושג הזוהרי של ה'אדרא', ובהקשרה הן ל'אדרא' בארמית מקראית והן למילה 'אדרונא' (חדר) בארמית המאוחרת יותר, ראו למשל שלום, מילון, עמ' 191–211; ליבס, מילון, עמ' 95 ואילך; הנ"ל, המשיח; סובול, אדרות; הנ"ל, הפרת התורה; אסולין, השכינה.

    [30] ראו המבוא לספר, עמ' 158– 161.

    [31] ראו לידל, סקוט וג'ונס, מילון, בערכה של מילה זו.

    [32] ראו לעיל, הערה 17.

    [33] §324. חילופי נוסח. אזיל] פ2: נפיק (יחידאי; נוסח המדגיש את קריאתנו השנייה). להר] ו16 ורוב המקורות: לחד. אדרא] משפחת הדפוסים (בלבד): אתרא (עריכת תוכן וראו בסוף מבוא זה). חד קברא] מר ועוד: חד קברא תמן. דמכו] ו5: נמנו, ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות. לארעא] ו5: לדרע', ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות. תריסר] ו16 ועוד: תליסר; וראו סמוך להערה 27. פרצופא] נ41, משפחת הדפוסים ועוד: דפרצופא. חמינא] ו5: המילה מוכתמת, והושלם על פי ו16 ורוב המקורות; לי3, קט1: חזינא.

    הערות ומקורות. תלולית של עפר] דרך אמת על אתר: 'השכיבו ראשם על הר קטן שהיה שם קבר אחד'. זרע הולך לארץ] ע"פ דרך אמת על אתר, המשפט מתאר היפוך במצבו של המת: עד עתה, במשך שתים עשרה שנים היה המת עצמו בחזקת מי ש'הלך אל הארץ', כלומר שב אל העפר, אבל עתה, למראה בנו, התעורר. הרח"ו, לעומת זאת, מזכיר (אור החמה יט ט"ב) כי לכל זמן ועת לכל חפץ (קה' ג א), וכך גם זמנם של זרעים הנזרעים בקרקע. הזכרת ה'זרע' אינה אלא משל הרומז לכך שעתה הגיעה העת לשחרור הבן משביו כמו גם להתעוררות האב. ע"פ רוב הפרשנים, המת מתייחס במונח 'זרע' לבנו ולא לעצמו. הרמ"ק (אור החמה יט ט"ב) מפרש שזרעו בסכנת מוות, שכן 'הכוהו הכאת מוות'. בניגוד לדברי הרח"ו המשובצים באור החמה, הרי בהגהותיו שנדפסו במהדורת מרגליות מצטרף הרח"ו לדעת הרמ"ק וגורס כי 'עתה יכו את בני עד למיתה ונקבר בארץ'. הרא"ג טוען (אור החמה יט ט"ד) כי המת מצר על שבנו 'הולך ומטולטל ולא היה יודע אם בחיים אם במותא', כמוזכר בפסקה הבאה. ברוח זו של תהייה בדבר מצבו של הבן מגיהים דוד לוריא וראובן מרגליות (כמובא ב'ניצוצי זוהר' על אתר) את הטקסט – 'זרעא לארעא או לא'. לא נעורתי] ע"פ הרמ"ק (אור החמה יט ט"ד), הכוונה היא שנפש המת לא יכלה לפקוד את קברו. ע"פ סיפורנו, שנתו של המת טרופה אך הוא אינו מתעורר מחמת צער הבן אלא לרגל ביקורו. הדבר דומה לנאמר בילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנז, שצער הבנים גורם לכך כי 'נדדה שנת אבות העולם ממערת המכפלה'.

    [34] §325. חילופי נוסח. נזיפא] צ2: כסיפא. בעינא] ו5: מוכתם, והושלם ע"פ ו16 ורוב המקורות. דבני] ו16 ועוד: דברי. גוי] מנ, קר ועוד: עע"ז; מר: עכו"ם. ולקי] נ41, משפחת הדפוסים ועוד: ואלקי. דחי לי] ו5 ועוד: דחי ליה, ושונה ע"פ ו16 ורוב המקורות וכן ע"פ העניין. אתרא] ו16 ומשפחת הארמיים: דוכת'.

    הערות ומקורות. נזוף] לדעת הרא"ג (אור החמה יט ט"ד), 'אין הכוונה שהוא [המת] נזוף מלמעלה' אלא שאינו רוצה להיכנס למחיצתו, אולם אין טענה זו מתיישבת עם המגמה הניכרת בזוהר בדבר יכולתו של הבן להשפיע על גורל האב; וראו לעיל, הערות 26, 28. איני יכול להיכנס לגן עדן] השוו ברכות יח ע"ב, שם נותר לוי מחוץ לישיבה של רקיע.

    [35] §326. חילופי נוסח. א"ל שרי] רח"ו, אור החמה יט ט"ב: אל שדי (וראו ההערות). עלמא] ו16 ורוב המקורות: פלגות עלמ'; משפחות הארמיים והדפוסים: פלגות יומא (וראו לעיל, הערה 8). דלעול] מנ ועוד: דלעגלא (והנוסח מושפע אולי מן הקדיש).

    הערות ומקורות.      המתים יודעים בצער החיים] השוו ברכות יח ע"א–ע"ב. חי דרי הקבר (שרי קברא)] ע"פ הרח"ו (אור החמה יט ט"ב), הנוסח הנכון הוא 'אל שדי', ופירושו 'נשבע לו [המת] בהקב"ה הפותח קברות ישראל [שאכן כך הדבר] מפני שהיה הוא [המת יודע זאת, בהיותו] בתוך הקבר ו[אילו] הם [החכמים] חוץ לקבר'. לדעת מרגליות (הגהות 'ניצוצי זוהר'), המת מתחלחל מדבריהם של החכמים, המעלים ספק אם אכן המתים יודעים בצער החיים, ומבקש על כן 'מחילה מכל הקברים'. אם בחייו] המת אינו יודע אם בנו עדיין בחיים; ע"פ הרמ"ק (אור החמה יט ט"ב) משמעות הדבר: 'שינצל בשביו וישתטח על קברי'. כך או כך, הרמ"ק רומז לטרוניה כלפי החכמים על שלא 'חשו לצערו, לפדותו', כלומר לפדות את הבן משביו.

    [36] §327. חילופי נוסח. אייזילו] משפחת הארמיים: זילו; מנ, מר: אזילו. קמי] ו16 ורוב המקורות: קומו. פלגות] ו16 וכל שאר המקורות: כפלגות. גבר] משפחת הדפוסים: בר נש. וסח להו] ו16 (יחידאי): ושאלוהו (חילופי שפה); מי5: ושח להו (חילופי שפה).

    [37] §328. חילופי נוסח. ליואי] ו5: לואי, ושונה ע"פ ו16 וכל שאר המקורות, וכן ע"פ שאר מופעיו של שם זה ב-ו5.

    הערות ומקורות.      ויבא עד חברון] נאמר במקרא על המרגלים; אחד מהם הוא כלב בן יפונה. על כלב נאמר (סוטה לד ע"ב) כי 'הלך ונשתטח על קיברי האבות. אמר להם: אבותי! בקשו עלי רחמים'.

    לעמוד הספר
  • לאדינו כאן ועכשיו

    בעשורים האחרונים ידעה הלאדינו, לשונם של מגורשי ספרד, תמורות רבות בישראל. הלאדינו, טוען שמואל רפאל, חוותה תחייה תרבותית. קהיליית השיח הקטנה שרבים ניבאו לה היעלמות בעתיד הקרוב, הפכה להיבט חשוב במורשתם של ה'לאדינואים', צאצאי היהודים הספרדים ובמובנים רבים לא רק במורשתם, אלא בתרבות הישראלית בכללה. "לאדינו כאן ועכשיו" מבקש לבחון את שינוי המגמה בתחום הלאדינו […]

    לאדינו כאן ועכשיו

    98.00 לאדינו כאן ועכשיו -
    הוסף לסל

    על הספרפרופ' שמואל רפאלמתוך הספר
    X

    לאדינו כאן ועכשיו

    על הספר

    תיאור

    בעשורים האחרונים ידעה הלאדינו, לשונם של מגורשי ספרד, תמורות רבות בישראל. הלאדינו, טוען שמואל רפאל, חוותה תחייה תרבותית. קהיליית השיח הקטנה שרבים ניבאו לה היעלמות בעתיד הקרוב, הפכה להיבט חשוב במורשתם של ה'לאדינואים', צאצאי היהודים הספרדים ובמובנים רבים לא רק במורשתם, אלא בתרבות הישראלית בכללה. "לאדינו כאן ועכשיו" מבקש לבחון את שינוי המגמה בתחום הלאדינו ותרבותה בישראל. בשלושה־עשר פרקיו נבחן הממשק בין תרבות הלאדינו ובין החברה הישראלית. מי הם ה'לאדינואים' ומהו יחסם למורשת התרבותית של הוריהם? האם המורשת התרבותית של שפת הלאדינו ותרבותה היא "חנוט היסטורי" — שריד נוסטלגי של עבר שאיבד את חיותו — או כוח חי שבאמצעותו העבר לא רק שורד, אלא גם משפיע על ההווה? השאלות הללו נבחנות לאור הביטויים המפתיעים של חיוניות הלאדינו בחברה היישראלית.

    פרופ' שמואל רפאל, מחשובי חוקרי ספרות הלאדינו ותרבותה, עומד בראש 'מכון סַ לְ טי' לחקר הלאדינו במחלקה לספרות עם־ישראל שבאוניברסיטת בר־אילן. רפאל הוא חבר בוועד המנהל של 'הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו', מזכיר מדעי של 'האקדמיה הלאומית הישראלית ללאדינו' וחבר )correspondiente Académico ) באקדמיה המלכותית ללשון הספרדית במדריד; מחזאי, משורר ומתרגם.

    לָאדינוֹאים ולָאדינוֹאִיוּת
    א. מיהם הלָ אדינוֹ אים?
    הם ישראלים, שמגלים ערנות לעתידה של מורשת הלאדינו
    הלָאדִינוֹאִים
    ונוטלים חלק פעיל במאמצים לשילובה מחדש בחייהם הפרטיים ובחיי
    התרבות של ישראל. מרביתם צאצאים לדוברי לאדינו שעלו לישראל,
    ומיעוטם עלו לישראל מן המרחב היהודי־הספרדי במזרח אגן הים
    התיכון, כגון בולגריה, יוגוסלביה לשעבר, יוון וטורקיה. יש מהם שעלו
    לארץ בגיל צעיר מאוד. הלאדינואים נפרשים על פני קשת רחבה של
    מקצועות ועיסוקים, יש מביניהם בעלי השכלה על־תיכונית. הפנסיונרים
    שבהם נכונים להקדיש את שעות הפנאי שלהם לטובת "קידום מורשת
    הלאדינו בישראל". מניינם בישראל הוא חידה מחקרית, ואולם אך
    טבעי הוא שלא כולם פעילים ב'שדות הייצור' של הלאדינו בישראל.
    הלאדינואים פזורים על פני ישראל כולה, אם כי מרביתם הם תושבי
    המרכז. הצעירים שבהם הם בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות
    החמישים לחייהם והמבוגרים כבר חצו את העשור השמיני. הלאדינואים
    לוקחים חלק ב'חוגי לאדינו', ובישראל יש היום כעשרים חוגים כאלה,
    ובהם מתקיימת פעילות חברתית־תרבותית שתכליתה עיסוק בלשון
    מכונני החוגים האלה הם
    ובמורשת התרבותית של היהדות־הספרדית.

    יחידים שקמו לעשות מעשה, ריכזו סביבם עמיתים והתגבשו לקבוצות
    המתרחבות והולכות, המציבות תכנים, אומדות את עצמן ובוחנות את
    מעשיהן. הלאדינואים הם אפוא תוצר ישראלי למהדרין, שבחרו לקשור
    עצמם לעולם הלאדינו על תרבותו ולשונו. אף כי השיח שהם מקיימים
    הוא בינם לבין עצמם ומשאלת לבם היא לשתף בו את החברה בישראל
    כולה. השיח הזה, על תכניו וטיבו, על מאפייניו ומרכיביו יעמד במרכז
    הדברים כאן.
    א.1 .בלתי נראים, בלתי ממוקפים
    הלאדינואים )בעיקר הוריהם( היו מרכיב בלתי מוגדר בחברה הישראלית,
    וכבר היה מי שבמחקרו תיאר את היהודים־הספרדים מטורקיה )שמקומם
    ניכר בין הלאדינואים( כיהודים בלתי נראים ]Jews Unseen The .]וולטר
    וייקר אמר בניתוח הסוציולוגי של קבוצת הטורקים בישראל, שאחד
    המאפיינים הבולטים של הפזורה הטורקית בישראל הוא היותה קבוצה
    בלתי ממוקפת, היינו קבוצה שקשה להבחין בה בתוך המרחב התוסס של
    הלאדינואים, שרבים מהם משתייכם לפזורה
    הצבעים והקולות בישראל.
    הטורקית בישראל, היו גם הם עצמם בלתי ממוקפים, בלתי נראים. הם
    לא התבדלו מן המרחב הישראלי – לא במקומות היישוב, לא בתחומי
    העיסוק, לא באוריינטציה הדתית, לא ב'אני המאמין' הפוליטי שלהם
    ואף לא בלבושם. ברחוב הישראלי הייתה להם נוכחות מועטה, ורק אלה
    הלאדינו לא הייתה
    שזוהו כ'דוברי לאדינו' שויכו לפלג היהודי־הספרדי.
    מעולם במרכז הקנון התרבותי בישראל. ההגמוניה השלטת אמנם לא
    ראתה בה נחיתות, אבל גם לא יצאה מגדרה לחבק את המורשת הזאת,
    כך לדבריה של חביבה פדיה, שלאחרונה פרסמה מסת מחקר חשובה
    על אודות הבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית בהקשרה האוריינטליסטי.
    פדיה מדגישה במחקרה:
    ניתן לתפוס את ההיסטוריה של יהדות הגולה, החל בתקופת
    ההשכלה, כסדרה של תהליכי אוריינטליזציה, כפרקים או שלבים
    בהם קבוצה אחת משתמשת בדיכוטומיה של מזרח־מערב בכדי
    להציג את הקבוצה האחרת כנחותה. על פי זה, קהילות יהודיות
    ברחבי אירופה וברחבי המזרח התיכון נטו לאמץ את הסטיגמה
    שהוטבעה בהם כיהודים בני המזרח מתוך מחויבות להתמערבות
    וככלי לשיפור עצמי ]…[ נוצר והתכונן צורך היסטורי־תרבותי
    כבר באירופה, אשר המשיך לתוך חייה של המדינה המתהווה
    לשלוט, להרחיק ולהדיר את מה שנתפס כרכיבים אוריינטליים
    של החיים היהודיים.
    הוריהם של הלאדינואים לא היו אמנם מומחים בני סמכא
    לסוציולוגיה ולבחינות של תהליכים חברתיים בישראל, אבל הם
    קראו היטב את המפה הישראלית, והבינו שמן הראוי למחוק,
    לטשטש, לעמעם ואולי אפילו להכחיד מרכיבים אוריינטליים, כאלה
    שההגמוניה הישראלית פיתחה כלפיהם יחס של עליונות מבדלת.
    בהיותם ספרדים לשעבר שהורחקו מספרד, מולדתם הרוחנית, ומסמלי
    תרבותה, ובהיותם 'ספרדים' או 'מזרחיים' בהווה, ברוח הטרמינולוגיה
    הישראלית המבלבלת, נבלעו הלאדינואים, ממש עד לשנים האחרונות,
    בתוך קלחת הישראליות המבעבעת, שלא לומר הרותחת. הם עקבו,
    באדישות וריחוק מה, אחר הפולמוס הישראלי הבלתי פתיר להגדרת
    המושגים 'מזרחים', 'ספרדים', 'יהודי ארצות האיסלאם', ובאף לא
    אחת מן הקטגוריות הם הרגישו בני בית. המבוגרים שבהם, שגדלו על
    ברכי הבית היהודי־הספרדי, הכירו גם הכירו את שורשיה של הקבוצה
    הזאת – פזורת גירוש ספרד, אבל הבינו, ובמהירות מפתיעה, שבדחיקת
    האוריינטליזם נכרכת גם שלילת ההיסטוריה של ה'ספרדי' או ה'מזרחי'
    וגם ההיסטוריוגרפיה שלו. כלומר, להוריו של הלאדינואי הטיפוסי לא
    נרשמה היסטוריה וגם לא היה מי שיחקור אותה. להיסטוריוגרפים
    הישראלים היו דברים בוערים הרבה יותר לעסוק בהם. גם כשנעשה
    ניסיון לאחד את כלל הפזורות ה'ספרדיות', ה'מזרחיות', האיסכמיות
    למעין קהילה מדומיינת אחת – 'השבט הספרדי', לא קמו יוצאי מרחב
    הלאדינו, לא השמיעו את קולם ולא ביקשו לייצר לעצמם 'טריטוריה'
    משל עצמם, באמצעות מגדירים חדשים, כאלה שבאמצעותם יישמע
    קולם ותתייחד נעימתם בתוך מקהלת הקולות הישראליים. אפשר שהם
    היו שקועים בתוך התממשותו של המפעל הציוני, אפשר שהם נענו
    למגמות ההומוגניזציה, אפשר שהם היו מיעוט מספרי ונעדר סדר יום
    אינטלקטואלי – כך או כך הם נעשו עוד יותר ל'בלתי נראים', ורק
    לעתים רחוקות הם הרימו במרחב הקיום הפרטי שלהם – והמוסתר
    מעיני כול – את הדגל היהודי־הספרדי והניפו אותו בגאון. בינם
    לבין עצמם הם העזו להרהר בעובדה שהם הם 'ספרדים' של ממש.
    'ס"ט' כפי שהם עצמם ראו את עצמם, תוך שהם סבורים שאלה ראשי
    התיבות של 'ספרדי טהור' ומבלי שהם יודעים שהלכה למעשה ראשי
    התיבות האלה משמעותם 'סופו טוב', הייחול שכל יהודי – ספרדי
    וגם אשכנזי – מאחל לעצמו. לסיים את גלגול החיים הזה ללא סבל
    מיותר. "הבחירה בהגדרה 'ספרדים' היוותה מצד אחד 'שדרוג' של כל
    המזרחיים, שכן ספרד היא ארץ אירופית ודוברי הלאדינו עומדים בראש
    הסולם הגזעני־העדתי.

    הספר ראה אור בחודש דצמבר 2020

     

    מהדורה ראשונה: דצמבר 2020
    מס' עמודים: 340
    כריכה: רכה

    ISBN: 978-965-7241-94-3

     

    לאדינו כאן ועכשיו

    98.00

    לעמוד הספר
    X

    לאדינו כאן ועכשיו

    המחברים

    פרופ' שמואל רפאל, מחשובי חוקרי ספרות הלאדינו ותרבותה, עומד בראש 'מכון סַ לְ טי' לחקר הלאדינו במחלקה לספרות עם־ישראל שבאוניברסיטת בר־אילן. רפאל הוא חבר בוועד המנהל של 'הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו', מזכיר מדעי של 'האקדמיה הלאומית הישראלית ללאדינו' וחבר )correspondiente Académico ) באקדמיה המלכותית ללשון הספרדית במדריד; מחזאי, משורר ומתרגם.

    לעמוד הספר
    X

    לאדינו כאן ועכשיו

    מתוך הספר

    לָאדינוֹאים ולָאדינוֹאִיוּת
    א. מיהם הלָ אדינוֹ אים?
    הם ישראלים, שמגלים ערנות לעתידה של מורשת הלאדינו
    הלָאדִינוֹאִים
    ונוטלים חלק פעיל במאמצים לשילובה מחדש בחייהם הפרטיים ובחיי
    התרבות של ישראל. מרביתם צאצאים לדוברי לאדינו שעלו לישראל,
    ומיעוטם עלו לישראל מן המרחב היהודי־הספרדי במזרח אגן הים
    התיכון, כגון בולגריה, יוגוסלביה לשעבר, יוון וטורקיה. יש מהם שעלו
    לארץ בגיל צעיר מאוד. הלאדינואים נפרשים על פני קשת רחבה של
    מקצועות ועיסוקים, יש מביניהם בעלי השכלה על־תיכונית. הפנסיונרים
    שבהם נכונים להקדיש את שעות הפנאי שלהם לטובת "קידום מורשת
    הלאדינו בישראל". מניינם בישראל הוא חידה מחקרית, ואולם אך
    טבעי הוא שלא כולם פעילים ב'שדות הייצור' של הלאדינו בישראל.
    הלאדינואים פזורים על פני ישראל כולה, אם כי מרביתם הם תושבי
    המרכז. הצעירים שבהם הם בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות
    החמישים לחייהם והמבוגרים כבר חצו את העשור השמיני. הלאדינואים
    לוקחים חלק ב'חוגי לאדינו', ובישראל יש היום כעשרים חוגים כאלה,
    ובהם מתקיימת פעילות חברתית־תרבותית שתכליתה עיסוק בלשון
    מכונני החוגים האלה הם
    ובמורשת התרבותית של היהדות־הספרדית.

    יחידים שקמו לעשות מעשה, ריכזו סביבם עמיתים והתגבשו לקבוצות
    המתרחבות והולכות, המציבות תכנים, אומדות את עצמן ובוחנות את
    מעשיהן. הלאדינואים הם אפוא תוצר ישראלי למהדרין, שבחרו לקשור
    עצמם לעולם הלאדינו על תרבותו ולשונו. אף כי השיח שהם מקיימים
    הוא בינם לבין עצמם ומשאלת לבם היא לשתף בו את החברה בישראל
    כולה. השיח הזה, על תכניו וטיבו, על מאפייניו ומרכיביו יעמד במרכז
    הדברים כאן.
    א.1 .בלתי נראים, בלתי ממוקפים
    הלאדינואים )בעיקר הוריהם( היו מרכיב בלתי מוגדר בחברה הישראלית,
    וכבר היה מי שבמחקרו תיאר את היהודים־הספרדים מטורקיה )שמקומם
    ניכר בין הלאדינואים( כיהודים בלתי נראים ]Jews Unseen The .]וולטר
    וייקר אמר בניתוח הסוציולוגי של קבוצת הטורקים בישראל, שאחד
    המאפיינים הבולטים של הפזורה הטורקית בישראל הוא היותה קבוצה
    בלתי ממוקפת, היינו קבוצה שקשה להבחין בה בתוך המרחב התוסס של
    הלאדינואים, שרבים מהם משתייכם לפזורה
    הצבעים והקולות בישראל.
    הטורקית בישראל, היו גם הם עצמם בלתי ממוקפים, בלתי נראים. הם
    לא התבדלו מן המרחב הישראלי – לא במקומות היישוב, לא בתחומי
    העיסוק, לא באוריינטציה הדתית, לא ב'אני המאמין' הפוליטי שלהם
    ואף לא בלבושם. ברחוב הישראלי הייתה להם נוכחות מועטה, ורק אלה
    הלאדינו לא הייתה
    שזוהו כ'דוברי לאדינו' שויכו לפלג היהודי־הספרדי.
    מעולם במרכז הקנון התרבותי בישראל. ההגמוניה השלטת אמנם לא
    ראתה בה נחיתות, אבל גם לא יצאה מגדרה לחבק את המורשת הזאת,
    כך לדבריה של חביבה פדיה, שלאחרונה פרסמה מסת מחקר חשובה
    על אודות הבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית בהקשרה האוריינטליסטי.
    פדיה מדגישה במחקרה:
    ניתן לתפוס את ההיסטוריה של יהדות הגולה, החל בתקופת
    ההשכלה, כסדרה של תהליכי אוריינטליזציה, כפרקים או שלבים
    בהם קבוצה אחת משתמשת בדיכוטומיה של מזרח־מערב בכדי
    להציג את הקבוצה האחרת כנחותה. על פי זה, קהילות יהודיות
    ברחבי אירופה וברחבי המזרח התיכון נטו לאמץ את הסטיגמה
    שהוטבעה בהם כיהודים בני המזרח מתוך מחויבות להתמערבות
    וככלי לשיפור עצמי ]…[ נוצר והתכונן צורך היסטורי־תרבותי
    כבר באירופה, אשר המשיך לתוך חייה של המדינה המתהווה
    לשלוט, להרחיק ולהדיר את מה שנתפס כרכיבים אוריינטליים
    של החיים היהודיים.
    הוריהם של הלאדינואים לא היו אמנם מומחים בני סמכא
    לסוציולוגיה ולבחינות של תהליכים חברתיים בישראל, אבל הם
    קראו היטב את המפה הישראלית, והבינו שמן הראוי למחוק,
    לטשטש, לעמעם ואולי אפילו להכחיד מרכיבים אוריינטליים, כאלה
    שההגמוניה הישראלית פיתחה כלפיהם יחס של עליונות מבדלת.
    בהיותם ספרדים לשעבר שהורחקו מספרד, מולדתם הרוחנית, ומסמלי
    תרבותה, ובהיותם 'ספרדים' או 'מזרחיים' בהווה, ברוח הטרמינולוגיה
    הישראלית המבלבלת, נבלעו הלאדינואים, ממש עד לשנים האחרונות,
    בתוך קלחת הישראליות המבעבעת, שלא לומר הרותחת. הם עקבו,
    באדישות וריחוק מה, אחר הפולמוס הישראלי הבלתי פתיר להגדרת
    המושגים 'מזרחים', 'ספרדים', 'יהודי ארצות האיסלאם', ובאף לא
    אחת מן הקטגוריות הם הרגישו בני בית. המבוגרים שבהם, שגדלו על
    ברכי הבית היהודי־הספרדי, הכירו גם הכירו את שורשיה של הקבוצה
    הזאת – פזורת גירוש ספרד, אבל הבינו, ובמהירות מפתיעה, שבדחיקת
    האוריינטליזם נכרכת גם שלילת ההיסטוריה של ה'ספרדי' או ה'מזרחי'
    וגם ההיסטוריוגרפיה שלו. כלומר, להוריו של הלאדינואי הטיפוסי לא
    נרשמה היסטוריה וגם לא היה מי שיחקור אותה. להיסטוריוגרפים
    הישראלים היו דברים בוערים הרבה יותר לעסוק בהם. גם כשנעשה
    ניסיון לאחד את כלל הפזורות ה'ספרדיות', ה'מזרחיות', האיסכמיות
    למעין קהילה מדומיינת אחת – 'השבט הספרדי', לא קמו יוצאי מרחב
    הלאדינו, לא השמיעו את קולם ולא ביקשו לייצר לעצמם 'טריטוריה'
    משל עצמם, באמצעות מגדירים חדשים, כאלה שבאמצעותם יישמע
    קולם ותתייחד נעימתם בתוך מקהלת הקולות הישראליים. אפשר שהם
    היו שקועים בתוך התממשותו של המפעל הציוני, אפשר שהם נענו
    למגמות ההומוגניזציה, אפשר שהם היו מיעוט מספרי ונעדר סדר יום
    אינטלקטואלי – כך או כך הם נעשו עוד יותר ל'בלתי נראים', ורק
    לעתים רחוקות הם הרימו במרחב הקיום הפרטי שלהם – והמוסתר
    מעיני כול – את הדגל היהודי־הספרדי והניפו אותו בגאון. בינם
    לבין עצמם הם העזו להרהר בעובדה שהם הם 'ספרדים' של ממש.
    'ס"ט' כפי שהם עצמם ראו את עצמם, תוך שהם סבורים שאלה ראשי
    התיבות של 'ספרדי טהור' ומבלי שהם יודעים שהלכה למעשה ראשי
    התיבות האלה משמעותם 'סופו טוב', הייחול שכל יהודי – ספרדי
    וגם אשכנזי – מאחל לעצמו. לסיים את גלגול החיים הזה ללא סבל
    מיותר. "הבחירה בהגדרה 'ספרדים' היוותה מצד אחד 'שדרוג' של כל
    המזרחיים, שכן ספרד היא ארץ אירופית ודוברי הלאדינו עומדים בראש
    הסולם הגזעני־העדתי.

    לעמוד הספר
  • מבגדאד אל גדות הוולגה

    מסע אבן פדלאן אל ארץ הבולגארים

    מבצע!

    בראשית המאה התשיעית יצאה משלחת דיפלומטית מחצר הח'ליפות העבאסית בבגדאד אל הממלכה הבולגרית על הוולגה, מדינת חסות של האימפריה הכוזרית. אחד מראשי המשלחת, המלומד אחמד אבן פדלאן, חיבור דו"ח על המסע ועל העמים שראה בדרכו. בעין חדה וביכולת תיאור מרשימה מתאר אבן פדלאן את אורחות חייהם של העמים שחיו באסיה התיכונה, ביניהם גם ה"רוס", אבותיה […]

    מבגדאד אל גדות הוולגה

    מסע אבן פדלאן אל ארץ הבולגארים

    78.00 70.00 מבגדאד אל גדות הוולגה - מסע אבן פדלאן אל ארץ הבולגארים
    הוסף לסל

    על הספרתרגמה מערבית והוסיפה מבוא והערות: אלה אלמגורמתוך הספר
    X

    מבגדאד אל גדות הוולגה

    על הספר

    תיאור

    בראשית המאה התשיעית יצאה משלחת דיפלומטית מחצר הח'ליפות

    העבאסית בבגדאד אל הממלכה הבולגרית על הוולגה, מדינת חסות של

    האימפריה הכוזרית.

    אחד מראשי המשלחת, המלומד אחמד אבן פדלאן, חיבור דו"ח על

    המסע ועל העמים שראה בדרכו. בעין חדה וביכולת תיאור מרשימה

    מתאר אבן פדלאן את אורחות חייהם של העמים שחיו באסיה התיכונה,

    ביניהם גם ה"רוס", אבותיה הסקנדינבים של האומה הרוסית (גירסה

    בדיונית של המפגש מתוארת בסרט "הלוחם ה־13" בכיכובו של אנטוניו

    בנדרס). ממה חיו ומה היו מנהגי האכילה, הרחצה והמין של העמים

    שפגש? כיצד נלחמו ובמה האמינו? אבן פדלאן מצליח להחיות תרבויות

    שלמות במילים מעטות.

    זהו חיבור מרתק וייחודי שלא העלה עובש גם אחרי יותר מאלף שנים.

     

     

    המתרגמת, ד"ר אלה אלמגור, עסקה בהוראה ובמחקר הספרות הערבית והערבית־היהודית של ימה"ב. היא תרגמה לעברית את ענק היונה מאת אבן חזם האנדלוסי, ואת ניסיון חיי מאת אוסאמה אבן מונקד'. כעת היא עמלה על תרגום ספר המסע של אבן בטוטה איש המאה הארבע עשרה מן המגרב למזרח התיכון ולמזרח הרחוק.

    הספר ראה אור בחודש דצמבר 2019

     

     

    מהדורה ראשונה: דצמבר 2019
    מס' עמודים: 125
    כריכה: רכה

    ISBN 978-956-7241-974

     

    מבגדאד אל גדות הוולגה

    78.00 70.00

    לעמוד הספר
    X

    מבגדאד אל גדות הוולגה

    המחברים

    המתרגמת, ד"ר אלה אלמגור, עסקה בהוראה ובמחקר הספרות הערבית והערבית־היהודית של ימה"ב. היא תרגמה לעברית את ענק היונה מאת אבן חזם האנדלוסי, ואת ניסיון חיי מאת אוסאמה אבן מונקד'. כעת היא עמלה על תרגום ספר המסע של אבן בטוטה איש המאה הארבע עשרה מן המגרב למזרח התיכון ולמזרח הרחוק.

    לעמוד הספר
    X

    מבגדאד אל גדות הוולגה

    מתוך הספר
    לעמוד הספר
  • מהי הפילוסופיה העתיקה?

    פייר אדו

    מבצע! עטיפת הספר

    ב"מהי הפילוסופיה העתיקה" מראה פייר אדו, כי בעולם העתיק הייתה הפילוסופיה בראש ובראשונה מדריך לחיים של מצוינות מוסרית. הדיון המופשט נועד להצדיק ולהסביר את דרך החיים הזאת. אוהב החכמה הקדיש את חייו לתרגילים הרוחניים שנועדו להפוך אותו לאדם טוב יותר. פילוסוף הדורש נאה ואינו מקיים נאה, בגופו וברוחו, את צווי החכמה, לא נחשב בעולם העתיק לאוהב חכמה אמיתי. הפרדת ההלכה מן המעשה בפילוסופיה המערבית הפכה אותה "לאקדמית" בדרך שהאקדמיה של אפלטון מעולם לא הייתה.

    מהי הפילוסופיה העתיקה?

    79.00 70.00 מהי הפילוסופיה העתיקה? -
    קרא עוד

    על הספרפייר אדומתוך הספר
    X

    מהי הפילוסופיה העתיקה?

    על הספר

    תיאור

    הקורא המודרני נוטה לקרוא את הפילוסופיה העתיקה כתרגיל מופשט, "אקדמי" במהותו. הפילוסוף "מתפלסף". זוהי התפיסה המקובלת במערב מאז חזרה אליו הפילוסופיה היוונית במאה ה-12. מטרתו של הפילוסוף, על פי גישה זו, היא להסביר את העולם ולא לשנותו, לתאר את מהות הטוב ולא לדחוף בני אדם לעשותו.

    תרגום ההלכה למעשה היא תפקידם של אחרים. ב"מהי הפילוסופיה העתיקה" מראה פייר אדו, כי בעולם העתיק הייתה הפילוסופיה בראש ובראשונה מדריך לחיים של מצוינות מוסרית. הדיון המופשט נועד להצדיק ולהסביר את דרך החיים הזאת. אוהב החכמה הקדיש את חייו לתרגילים הרוחניים שנועדו להפוך אותו לאדם טוב יותר.

    פילוסוף הדורש נאה ואינו מקיים נאה, בגופו וברוחו, את צווי החכמה, לא נחשב בעולם העתיק לאוהב חכמה אמיתי. הפרדת ההלכה מן המעשה בפילוסופיה המערבית הפכה אותה "לאקדמית" בדרך שהאקדמיה של אפלטון מעולם לא הייתה.

    תוכן העניינים

    + פתח דבר

    + חלק ראשון: ההגדרה האפלטונית של הפילוסוף ומקורותיה

    פרק ראשון: הפילוסופיה לפני הפילוסופיה 
    ההיסטוריא של ההוגים הראשונים של יוון
    הפיידיא
    הסופיסטים של המאה החמישית

    פרק שני: הופעת רעיון ה"התפלספות" 
    העדות של הרודוטוס
    הפעילות הפילוסופית, הגאווה של אתונה
    רעיון החוכמה (sophia)

    פרק שלישי: דמותו של סוקרטס 
    דמותו של סוקרטס האי־ידע הסוקרטי והביקורת על הידע הסופיסטי
    הקריאה של ה"אינדיבידואל" ל"אינדיבידואל"
    הידע של סוקרטס: הערך המוחלט של הכוונה המוסרית
    התעניינות בעצמי, התעניינות באחרים

    פרק רביעי: ההגדרה של הפילוסוף ב"המשתה" של אפלטון 
    "המשתה" של אפלטון
    ארוס, סוקרטס והפילוסוף
    איסוקרטס

    + חלק שני: הפילוסופיה כצורת חיים

    פרק חמישי: אפלטון והאקדמיה 
    הפילוסופיה כדרך חיים באקדמיה של אפלטון
    השיח הפילוסופי של אפלטון

    פרק שישי: אריסטו ובית ספרו 
    דרך החיים ה"רעיונית"
    הרמות השונות של החיים "הרעיוניים"
    גבולות השיח הפילוסופי

    פרק שביעי: האסכולות ההלניסטיות 
    המאפיינים הכלליים
    השפעות מזרחיות?
    האסכולות הפילוסופיות
    הציניזם
    פירון
    האפיקוריזם
    הסטואה
    האריסטוטליזם
    האקדמיה האפלטונית
    הפילוסופיה הסקפטית

    פרק שמיני: האסכולות הפילוסופיות בתקופת הקיסרות 
    מאפיינים כלליים
    פלוטינוס ופורפיריוס
    הניאו־פלאטוניזם לאחר פלוטינוס והתיאורגיה

    פרק תשיעי: פילוסופיה ושיח פילוסופי 
    הפילוסופיה והרב משמעות של השיח הפילוסופי
    התרגילים הרוחניים
    החכם
    סיכום

    + חלק שלישי: שבר והמשכיות. ימי הביניים והעת המודרנית

    פרק עשירי: הנצרות כפילוסופיה התגלותית 
    הנצרות מגדירה עצמה כפילוסופיה
    נצרות ופילוסופיה עתיקה

    פרק אחד עשר: התפיסה העתיקה של הפילוסופיה – היעלמויות וחזרות 
    עוד פעם אחת: נצרות ופילוסופיה
    הפילוסופיה כמשרתת התיאולוגיה
    אמני התבונה
    נוכחותה העיקשת של תפיסת הפילוסופיה כדרך חיים

    פרק שנים עשר: שאלות וכיווני מחשבה

    + אחרית דבר מאת רון ניולד
    + לוח זמנים
    + רשימת מקורות עתיקים

    פייר אדו (1922-2010) היה פילוסוף והיסטוריון צרפתי של הפילוסופיה העתיקה. פרופסור בקולז׳ דה פראנס, אדו פירסם מחקרים וספרים רבים על מגוון נושאים – פילוסופית הלשון של וויטגנשטיין ויחסה למיסטיקה, ההיבטים הרוחניים בכתביו של גתה, הפילוסופיה של מרקוס אורליוס, של פלוטינוס ועוד.

    הוא תירגם לצרפתית וערך מהדורות ביקורתיות של טקסטים פילוסופיים יוונים. עיקר עבודתו הוקדש לקידום טענתו שמציגה את הפילוסופיה העתיקה כדרך חיים ולא רק כשיח תיאורטי. זהו ספרו הראשון שמתורגם לעברית.

    מהי הפילוסופיה העתיקה? | פתח דבר

    לעתים רחוקות בלבד אנו נותנים את הדעת על שאלת מהותה של הפילוסופיה. אכן, ההגדרה אינה פשוטה. את הסטודנטים לפילוסופיה אנו מלמדים בעיקר "פילוסופיות".

    המועמדים להיות מורים לפילוסופיה לומדים את אפלטון, את אריסטו, את אפיקורוס, את הסטואים, את פלוטינוס ולאחר ה"אפילה" של ימי הביניים שבדרך כלל זוכה להתעלמות בתכניות הלימודים הרשמיות, באים דקארט, מלבראנש, שפינוזה, לייבניץ, קאנט, הגל, פיכטה, שלינג, ברגסון וכמה פילוסופים בני זמננו.

    במבחן עצמו יש לכתוב חיבור שיראה שהמועמד מכיר היטב את הבעיות שמציבות התיאוריות של מחבר זה או אחר. חיבור אחר שעל המועמד לכתוב אמור להעיד על יכולתו לחשוב על בעיה שאנו מגדירים בדרך כלל כ"פילוסופית" (ולו רק מפני שהפילוסופים העתיקים או בני זמננו נהגו להגות בה). כשלעצמו, אין בזה שום בעיה.

    בסופו של דבר, זה רעיון לא רע להעניק למי שלומדים את הפילוסופיות מושג כלשהו בפילוסופיה. עם זאת, ההיסטוריה של ה"פילוסופיה" אינה אך ורק ההיסטוריה של הפילוסופיות, אם במונח "פילוסופיות" אנו מתכוונים לתיאוריות ולשיטות המחשבה של הפילוסופים. כן, היסטוריה מסוג כזה ראויה ללימוד, אבל לצדה יש מקום ללמוד ולבחון את ההתנהגות הפילוסופית עצמה ואת החיים הפילוסופיים.

    זו בדיוק המטרה של הספר הנוכחי — לתאר בקווים כלליים את התופעה ההיסטורית והרוחנית שהפילוסופיה העתיקה מייצגת. הקורא יאמר לי: מדוע להגביל את עצמך לפילוסופיה העתיקה, כה רחוקה היא מאתנו? שתי תשובות באמתחתי.

    ראשית, זהו תחום שאני מקווה שהצלחתי להגיע בו לרמה כלשהי של מומחיות. שנית, כפי שאמר אריסטו, כדי להבין את הדברים, יש לבחון אותם בזמן התפתחותם, לתפוס אותם ברגע לידתם. אם אנחנו מדברים היום על "פילוסופיה" (philosophie), זה מפני שהיוונים המציאו את המילה פילוסופיא (philosophia) שמשמעותה "אהבת החוכמה", והמסורת של הפילוסופיא היוונית עברה לימי הביניים, ולאחר מכן לעת המודרנית.

    המטרה שהצבתי לפניי, אם כן, היא לתפוס את התופעה במקורה מתוך ההבנה שהפילוסופיה היא תופעה היסטורית שמתחילה בנקודה מסוימת בזמן ומתפתחת עד ימינו.

    יש בכוונתי להראות בספר את ההבדל העמוק שבין האופן שבו בני העת העתיקה חשבו על הפילוסופיא לאופן שבו אנחנו מדברים היום בדרך כלל על פילוסופיה. הסטודנטים לפילוסופיה, בעקבות אילוצים אוניברסיטאיים אלו או אחרים, מקבלים את הרושם שכל הפילוסופים שהם לומדים ניסו, כל אחד בתורו, להסביר בדרכם שלהם את היקום. את הפילוסופים בני זמננו, הסטודנט לומד כמי שמנסים לפתח הבנה או שימוש חדשים של השפה.

    מהתיאוריות הללו, שניתן לכנותן "פילוסופיה כללית", עולות ויוצאות דוקטרינות ותפיסות שמבקרות את המוסר הרווח, ומשתמשות בעקרונותיהן המופשטים כדי להגיע למסקנות שנוגעות לאדם ולחברה. באופן זה הן מזמינות את האדם לבחור באורח חיים מסוים, או לאמץ דרך התנהגות כלשהי. השאלה אם אורח החיים הזה יעיל או לא היא שאלה משנית ולא חשובה. השיח הפילוסופי אינו מתיימר לענות עליה.

    אני חושב שתהיה זו טעות לכפות ייצוג כזה של הפילוסופיה על הפילוסופיה העתיקה. בוודאי שאין בכוונתנו להכחיש את היכולת יוצאת הדופן של הפילוסופים של העת העתיקה לפתח תיאוריות על הבעיות המורכבות ביותר בתחומי הלוגיקה, הפיזיקה או תורת ההכרה.

    אולם אנו חייבים לבחון את הפעילות המחשבתית הזאת דרך זווית אחרת, לא זו שדרכה אנחנו רגילים להבין את הפילוסופיה בימינו. ראשית, לפחות מאז סוקרטס, האפשרות לבחור בדרך חיים אינה נמצאת בסוף התהליך של הפעילות הפילוסופית, כעין נספח משני, אלא בדיוק להפך! היא נמצאת בהתחלה, באינטראקציה המורכבת שבין הביקורת שמותח האדם (הפילוסוף) על גישות קיומיות אחרות, לבין תפיסת העולם והחיים שלו, לבין החלטתו לחיות כפילוסוף.

    לפחות במובן מסוים אפוא האפשרות לבחור בדרך חיים פילוסופית היא שקובעת איזו דוקטרינה פילוסופית תילמד ובאיזה אופן, ולא להפך. שנית, ההחלטה והבחירה בחיים הפילוסופיים לעולם אינן נעשות במנותק: לא הפילוסופיה ולא הפילוסופים קיימים מחוץ לקבוצה, לקהילה, בקצרה — ל"אסכולה" פילוסופית.

    הבחירה באסכולה הפילוסופית שקולה למעשה לבחירה בדרך חיים; זוהי בחירה קיומית, שתובעת מהאדם שינוי מוחלט של חייו, של הווייתו. בסופו של דבר הבחירה באסכולה שקולה לרצון לחיות ולהיות באופן מסוים. הבחירה הקיומית הזאת מחייבת תפיסת עולם מסוימת. המשימה של השיח הפילוסופי היא לגלות ולהצדיק בדרך רציונלית הן את הבחירה הקיומית שאותה הוא מחייב, הן את תפיסת העולם שאותה הוא מקדם.

    השיח הפילוסופי התיאורטי נולד אם כן מהבחירה הקיומית ההתחלתית. למעשה, הוא תמיד מוביל אליה מחדש: בכוח ההיגיון והשכנוע שלו, בכוח הפעולה שהוא מפעיל על השומע שלו. הוא דוחק בפילוסופים ובתלמידיהם לחיות לאור הבחירה ההתחלתית, או שבאופן כלשהו הוא עצמו מאפשר לאדם ליישם אידיאל חיים מסוים.

    ברצוני לומר אם כן שעלינו להבין את השיח הפילוסופי כמבטא מצד אחד דרך חיים מסוימת, ומן הצד האחר מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. עלינו להבין אפוא שהפילוסופיה היא דרך חיים לפני כל דבר אחר, אך היא גם קשורה בקשר הדוק לשיח הפילוסופי. אחד הנושאים המרכזיים שהספר יעסוק בהם יהיה הפער שבין הפילוסופיה לבין החוכמה.

    הפילוסופיה אינה אלא תרגיל שמכין את האדם לחוכמה (sagesse). אין בכוונתי להנגיד בין הפילוסופיה כשיח פילוסופי תיאורטי, לבין החוכמה כדרך חיים שתקנית שתיכנס לתוקפה ברגע שבו השיח המילולי ימצה את עצמו ויגיע לשיא שלמותו; סכֵמה מעין זו מציע אריק וייל כאשר הוא כותב:

    הפילוסוף אינו "חכם": אין לו החוכמה. הוא מדבר, וגם אם הוא מדבר כדי להגיע למקום שבו הדיבור ייעלם, הוא עדיין ימשיך לדבר עד שיגיע לסִפו של הרגע המושלם שבו הדברים שהוא אומר ישיגו את מטרתו.

    וייל מתאר מצב דומה לזה שמתארת המסכת הלוגית־פילוסופית של ויטגנשטיין, שהשיח הפילוסופי שלה מתבטל בסופו של דבר אל מול פניה של חוכמה שתקנית. 4 אין ספק שמאז "המשתה" של אפלטון הפילוסופיה העתיקה מכירה בכך שהפילוסוף אינו חכם. אולם היא אינה רואה את עצמה כשיח טהור שייעצר ברגע שבו תופיע החוכמה ותהפוך אותו לכזה.

    הפילוסופיה היא בעת ובעונה אחת שיח ודרך חיים, השואפים ונוטים לחוכמה בלי שישיגו אותה לעולם. עם זאת, נכון שהשיח של אפלטון, של אריסטו ושל פלוטינוס נעצר על סִפן של כמה חוויות קיומיות שגם אם הן אינן החוכמה עצמה, אפשר לראות אותן כמבשרותיה.

    עם זאת, אסור להנגיד בין דרך חיים לבין שיח כאילו הם שקולים בהתאמה לתיאוריה ולפרקטיקה. השיח יכול להיות בעל היבטים מעשיים, בכך שהוא מנסה לפעול על השומע או על הקורא. גם דרך חיים יכולה להיות רעיונית (theoretique) כלומר קונטמפלטיבית.

    כדי להבהיר את עצמי אני צריך להדגיש שכאשר אני כותב "שיח" אני מתכוון למובן הפילוסופי של "מחשבה דיסקורסיבית", שמתבטאת בשפה כתובה או בעל־פה. איני משתמש במובן הנפוץ בימינו של המונח שיח כ"צורת דיבור שנובעת מתפיסה או מגישה" (שיח גזעני, למשל). באופן כללי, אני מסרב לבלבל בין שפה לבין פונקציה קוגניטיבית. בהקשר הזה אצטט כמה שורות חשובות של ז'אק רופייה:

    למעשה, אין כל ספק בכך שאנו יכולים לחשוב ולדעת ללא שפה, ואולי, במובנים מסוימים, לדעת טוב יותר. המחשבה היא היכולת להגדיר התנהגות הגיונית, לייצג מנטלית ולהפשיט.

    החיה (שמסוגלת להבחין בין צורה של משולש לצורות אחרות, ומסוגלת לזהות שילובים מסוימים של חפצים) חושבת בדיוק כמו הילד שעדיין אינו מדבר, או החירש־אילם שלא חונך […] המחקר הקליני מראה שאין התאמה בין התפתחות השפה לבין התפתחות האינטליגנציה:

    אדם בעל יכולות אינטלקטואליות מוגבלות יכול לדבר, ובעל לקות דיבור קשה יכול להיות חכם עד מאוד […] אצל האדם הרגיל, היכולות השכליות נראות לעתים כאילו הן נמחצות תחת עולם של כישורי הביטוי. נראה שהגילויים הגדולים מתבצעים באופן עצמאי לשפה, דרך סכֵמות (דפוסים) שהמוח מפתח.

    אני מדגיש את הנקודה הזאת מאחר שבמהלך הספר ניתקל בכמה מקרים שבהם האדם ממשיך לתרגל את הפעילות הפילוסופית, גם כאשר השיח אינו יכול לבטא את הפעילות הזאת.

    המטרה אם כן אינה להנגיד ולהפריד בין הפילוסופיה כדרך חיים מצד אחד לבין השיח הפילוסופי כגורם חיצוני לפילוסופיה מן הצד האחר. ההפך הוא הנכון: ברצוני להראות שהשיח הפילוסופי מהווה חלק מדרך החיים. עם זאת, יש לקבל את העובדה שהבחירה בדרך חיים היא שקובעת את השיח של הפילוסוף, ולא להפך. במילים אחרות — איננו יכולים להניח שהשיח הפילוסופי קיים לעצמו ועבור עצמו וללמוד את המבנה שלו בניתוק מהפילוסופים שפיתחו אותו. האם אנו יכולים להפריד בין השיח של סוקרטס לבין החיים והמוות של סוקרטס?

    המונח "תרגילים רוחניים" יופיע לעתים קרובות בעמודים הבאים. אני משתמש בו כדי לדבר על פרקטיקות שיכולות להיות גופניות כמו משטר תזונה, דיסקורסיביות כמו דיאלוג ומדיטציה או אינטואיטיביות כמו עיון (קונטמפלציה). המשותף לכולן הוא שהן נועדו לבצע שינוי במי שמתרגל אותן. השיח של המורה הפילוסופי יכול לקבל את הצורה של תרגיל רוחני, כאשר השיח הזה מוצג כך שהתלמיד .(כשומע, קורא או בן שיח) יכול להשתמש בו כדי להתקדם מבחינה רוחנית ולשנות את פנימיותו.

    המהלך של ספר זה מורכב משלושה שלבים. בראשון נספר את ההיסטוריה של השימושים הראשונים במילה פילוסופיא. ננסה להבין את המשמעות של ההגדרה האפלטונית למונח כתשוקה לחוכמה (בדיאלוג "המשתה"). לאחר מכן ננסה לגלות את המאפיינים של הפילוסופיות השונות של העת העתיקה ונבחן כל אחת מהן כדרך חיים. בסופו של דבר מהלך זה יוביל אותנו לבחון את התכונות המשותפות לפילוסופיות השונות. בחלק השלישי ננסה להסביר מדוע ועד כמה הובנתה הפילוסופיה מאז ימי הביניים כפעילות תיאורטית גרידא. לבסוף, נציב את השאלה הבאה: האם ניתן לחזור לאידיאל העתיק של הפילוסופיה?

    הרעיונות שאני מציג בספר זה הם פרי מחקרים ארוכים שהוקדשו לפילוסופים ולפילוסופיה של העת העתיקה. שני ספרים השפיעו עליי באופן עמוק במהלך המחקרים שלי. ראשית הספר Seelenf.hrung (הדרכת הנפשות) של ראבאו (Rabbow) שהופיע ב־ 1954.

    הספר של ראבאו פורס את הצורות השונות שעטו על עצמן הפרקטיקות הרוחניות אצל הסטואים והאפיקוראים. הוא משכיל להוכיח את ההמשכיות שניתן לזהות בין הרוחניות העתיקה לרוחניות הנוצרית (עם זאת הוא מגביל את עצמו, אולי יותר מדי, להיבטים הרטוריים של התרגילים הרוחניים). שנית, הספר של רעייתי, שעוד לפני היכרותנו כתבה ספר על סנקה ועל מסורת הדרכת התודעה בעולם היווני־רומי. 8 הספר מיקם את הפילוסופיה הסטואית בהקשר הרחב יותר של הפילוסופיה העתיקה.

    היה לי העונג לפגוש שני פילוסופים שללא כל קשר לעבודתי החלו לעסוק גם הם באותן הבעיות: וולקה המנוח, שמחקריו על הפילוסופיה כתרפיה של הנפש פורסמו לאחרונה, ועמיתי הפולני דומאנסקי, שעבודתו על תפיסת הפילוסופיה בימי הביניים והרנסנס תתפרסם בקרוב. בספרו זה הוא מראה שהתפיסה העתיקה של הפילוסופיה נגנזה בימי הביניים, אבל רק באופן חלקי.

    היא הופיעה שוב ברנסנס, למשל בכתביהם של פטרארקה ושל ארסמוס. בדרך אגב, אני מניח שמאמרי "תרגילים רוחניים ופילוסופיה עתיקה", שפורסם ב־ 1977 , השפיע על האופן שבו מישל פוקו הגה את הרעיון של "תרבות העצמי". במקום אחר ציינתי את נקודות ההסכמה והמחלוקת שבינינו.

    אני חייב להביע את תודתי מקרב לב לאריק ויין שהציע לי לכתוב את הספר הנוכחי, שייעץ לי בנוגע למבנהו וגילה כלפי סבלנות עילאית. תודתי שלוחה גם לעמיתתי היקרה ר"נ האמאיון, שהאירה למעני בעיות סבוכות עד מאוד בתחום השמאניזם. תודה רבה שלוחה במיוחד לסילבי סימון ולגווואנל אוברי, לז'אני קרלייר ולאלזטרוט אדו, שקראו את הספר כדי לנכש ממנו ככל האפשר ניסוחים שגויים וטעויות.

    ביקורות ועוד

    הספר ראה אור באחודש אוגוסט, 2011.

    מהי הפילוסופיה העתיקה?
    מאת: פייר אדו

    תרגם מצרפתית והוסיף
    אחרית דבר: רון ניולד
    עריכה ותרגום מקורות: אברהם ארואטי
    מהדורה ראשונה: אוגוסט 2011
    מס' עמודים: 207
    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין

    הספר ראה אור בסיועו הנדיב של יוסף חכמי

    Qu'est – ce que la
    Philosophie Antique?
    Pierre Hadot
    Traduit du francais:
    par Ron Naiweld
    © Editions Gallimard, Paris, 1995
    ISBN: 978-965-7241-48-6

    עטיפת הספר

    מהי הפילוסופיה העתיקה?

    79.00 70.00

    ב"מהי הפילוסופיה העתיקה" מראה פייר אדו, כי בעולם העתיק הייתה הפילוסופיה בראש ובראשונה מדריך לחיים של מצוינות מוסרית. הדיון המופשט נועד להצדיק ולהסביר את דרך החיים הזאת. אוהב החכמה הקדיש את חייו לתרגילים הרוחניים שנועדו להפוך אותו לאדם טוב יותר. פילוסוף הדורש נאה ואינו מקיים נאה, בגופו וברוחו, את צווי החכמה, לא נחשב בעולם העתיק לאוהב חכמה אמיתי. הפרדת ההלכה מן המעשה בפילוסופיה המערבית הפכה אותה "לאקדמית" בדרך שהאקדמיה של אפלטון מעולם לא הייתה.

    המלאי אזל

    לעמוד הספר
    X

    מהי הפילוסופיה העתיקה?

    המחברים

    פייר אדו (1922-2010) היה פילוסוף והיסטוריון צרפתי של הפילוסופיה העתיקה. פרופסור בקולז׳ דה פראנס, אדו פירסם מחקרים וספרים רבים על מגוון נושאים – פילוסופית הלשון של וויטגנשטיין ויחסה למיסטיקה, ההיבטים הרוחניים בכתביו של גתה, הפילוסופיה של מרקוס אורליוס, של פלוטינוס ועוד.

    הוא תירגם לצרפתית וערך מהדורות ביקורתיות של טקסטים פילוסופיים יוונים. עיקר עבודתו הוקדש לקידום טענתו שמציגה את הפילוסופיה העתיקה כדרך חיים ולא רק כשיח תיאורטי. זהו ספרו הראשון שמתורגם לעברית.

    לעמוד הספר
    X

    מהי הפילוסופיה העתיקה?

    מתוך הספר

    מהי הפילוסופיה העתיקה? | פתח דבר

    לעתים רחוקות בלבד אנו נותנים את הדעת על שאלת מהותה של הפילוסופיה. אכן, ההגדרה אינה פשוטה. את הסטודנטים לפילוסופיה אנו מלמדים בעיקר "פילוסופיות".

    המועמדים להיות מורים לפילוסופיה לומדים את אפלטון, את אריסטו, את אפיקורוס, את הסטואים, את פלוטינוס ולאחר ה"אפילה" של ימי הביניים שבדרך כלל זוכה להתעלמות בתכניות הלימודים הרשמיות, באים דקארט, מלבראנש, שפינוזה, לייבניץ, קאנט, הגל, פיכטה, שלינג, ברגסון וכמה פילוסופים בני זמננו.

    במבחן עצמו יש לכתוב חיבור שיראה שהמועמד מכיר היטב את הבעיות שמציבות התיאוריות של מחבר זה או אחר. חיבור אחר שעל המועמד לכתוב אמור להעיד על יכולתו לחשוב על בעיה שאנו מגדירים בדרך כלל כ"פילוסופית" (ולו רק מפני שהפילוסופים העתיקים או בני זמננו נהגו להגות בה). כשלעצמו, אין בזה שום בעיה.

    בסופו של דבר, זה רעיון לא רע להעניק למי שלומדים את הפילוסופיות מושג כלשהו בפילוסופיה. עם זאת, ההיסטוריה של ה"פילוסופיה" אינה אך ורק ההיסטוריה של הפילוסופיות, אם במונח "פילוסופיות" אנו מתכוונים לתיאוריות ולשיטות המחשבה של הפילוסופים. כן, היסטוריה מסוג כזה ראויה ללימוד, אבל לצדה יש מקום ללמוד ולבחון את ההתנהגות הפילוסופית עצמה ואת החיים הפילוסופיים.

    זו בדיוק המטרה של הספר הנוכחי — לתאר בקווים כלליים את התופעה ההיסטורית והרוחנית שהפילוסופיה העתיקה מייצגת. הקורא יאמר לי: מדוע להגביל את עצמך לפילוסופיה העתיקה, כה רחוקה היא מאתנו? שתי תשובות באמתחתי.

    ראשית, זהו תחום שאני מקווה שהצלחתי להגיע בו לרמה כלשהי של מומחיות. שנית, כפי שאמר אריסטו, כדי להבין את הדברים, יש לבחון אותם בזמן התפתחותם, לתפוס אותם ברגע לידתם. אם אנחנו מדברים היום על "פילוסופיה" (philosophie), זה מפני שהיוונים המציאו את המילה פילוסופיא (philosophia) שמשמעותה "אהבת החוכמה", והמסורת של הפילוסופיא היוונית עברה לימי הביניים, ולאחר מכן לעת המודרנית.

    המטרה שהצבתי לפניי, אם כן, היא לתפוס את התופעה במקורה מתוך ההבנה שהפילוסופיה היא תופעה היסטורית שמתחילה בנקודה מסוימת בזמן ומתפתחת עד ימינו.

    יש בכוונתי להראות בספר את ההבדל העמוק שבין האופן שבו בני העת העתיקה חשבו על הפילוסופיא לאופן שבו אנחנו מדברים היום בדרך כלל על פילוסופיה. הסטודנטים לפילוסופיה, בעקבות אילוצים אוניברסיטאיים אלו או אחרים, מקבלים את הרושם שכל הפילוסופים שהם לומדים ניסו, כל אחד בתורו, להסביר בדרכם שלהם את היקום. את הפילוסופים בני זמננו, הסטודנט לומד כמי שמנסים לפתח הבנה או שימוש חדשים של השפה.

    מהתיאוריות הללו, שניתן לכנותן "פילוסופיה כללית", עולות ויוצאות דוקטרינות ותפיסות שמבקרות את המוסר הרווח, ומשתמשות בעקרונותיהן המופשטים כדי להגיע למסקנות שנוגעות לאדם ולחברה. באופן זה הן מזמינות את האדם לבחור באורח חיים מסוים, או לאמץ דרך התנהגות כלשהי. השאלה אם אורח החיים הזה יעיל או לא היא שאלה משנית ולא חשובה. השיח הפילוסופי אינו מתיימר לענות עליה.

    אני חושב שתהיה זו טעות לכפות ייצוג כזה של הפילוסופיה על הפילוסופיה העתיקה. בוודאי שאין בכוונתנו להכחיש את היכולת יוצאת הדופן של הפילוסופים של העת העתיקה לפתח תיאוריות על הבעיות המורכבות ביותר בתחומי הלוגיקה, הפיזיקה או תורת ההכרה.

    אולם אנו חייבים לבחון את הפעילות המחשבתית הזאת דרך זווית אחרת, לא זו שדרכה אנחנו רגילים להבין את הפילוסופיה בימינו. ראשית, לפחות מאז סוקרטס, האפשרות לבחור בדרך חיים אינה נמצאת בסוף התהליך של הפעילות הפילוסופית, כעין נספח משני, אלא בדיוק להפך! היא נמצאת בהתחלה, באינטראקציה המורכבת שבין הביקורת שמותח האדם (הפילוסוף) על גישות קיומיות אחרות, לבין תפיסת העולם והחיים שלו, לבין החלטתו לחיות כפילוסוף.

    לפחות במובן מסוים אפוא האפשרות לבחור בדרך חיים פילוסופית היא שקובעת איזו דוקטרינה פילוסופית תילמד ובאיזה אופן, ולא להפך. שנית, ההחלטה והבחירה בחיים הפילוסופיים לעולם אינן נעשות במנותק: לא הפילוסופיה ולא הפילוסופים קיימים מחוץ לקבוצה, לקהילה, בקצרה — ל"אסכולה" פילוסופית.

    הבחירה באסכולה הפילוסופית שקולה למעשה לבחירה בדרך חיים; זוהי בחירה קיומית, שתובעת מהאדם שינוי מוחלט של חייו, של הווייתו. בסופו של דבר הבחירה באסכולה שקולה לרצון לחיות ולהיות באופן מסוים. הבחירה הקיומית הזאת מחייבת תפיסת עולם מסוימת. המשימה של השיח הפילוסופי היא לגלות ולהצדיק בדרך רציונלית הן את הבחירה הקיומית שאותה הוא מחייב, הן את תפיסת העולם שאותה הוא מקדם.

    השיח הפילוסופי התיאורטי נולד אם כן מהבחירה הקיומית ההתחלתית. למעשה, הוא תמיד מוביל אליה מחדש: בכוח ההיגיון והשכנוע שלו, בכוח הפעולה שהוא מפעיל על השומע שלו. הוא דוחק בפילוסופים ובתלמידיהם לחיות לאור הבחירה ההתחלתית, או שבאופן כלשהו הוא עצמו מאפשר לאדם ליישם אידיאל חיים מסוים.

    ברצוני לומר אם כן שעלינו להבין את השיח הפילוסופי כמבטא מצד אחד דרך חיים מסוימת, ומן הצד האחר מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. עלינו להבין אפוא שהפילוסופיה היא דרך חיים לפני כל דבר אחר, אך היא גם קשורה בקשר הדוק לשיח הפילוסופי. אחד הנושאים המרכזיים שהספר יעסוק בהם יהיה הפער שבין הפילוסופיה לבין החוכמה.

    הפילוסופיה אינה אלא תרגיל שמכין את האדם לחוכמה (sagesse). אין בכוונתי להנגיד בין הפילוסופיה כשיח פילוסופי תיאורטי, לבין החוכמה כדרך חיים שתקנית שתיכנס לתוקפה ברגע שבו השיח המילולי ימצה את עצמו ויגיע לשיא שלמותו; סכֵמה מעין זו מציע אריק וייל כאשר הוא כותב:

    הפילוסוף אינו "חכם": אין לו החוכמה. הוא מדבר, וגם אם הוא מדבר כדי להגיע למקום שבו הדיבור ייעלם, הוא עדיין ימשיך לדבר עד שיגיע לסִפו של הרגע המושלם שבו הדברים שהוא אומר ישיגו את מטרתו.

    וייל מתאר מצב דומה לזה שמתארת המסכת הלוגית־פילוסופית של ויטגנשטיין, שהשיח הפילוסופי שלה מתבטל בסופו של דבר אל מול פניה של חוכמה שתקנית. 4 אין ספק שמאז "המשתה" של אפלטון הפילוסופיה העתיקה מכירה בכך שהפילוסוף אינו חכם. אולם היא אינה רואה את עצמה כשיח טהור שייעצר ברגע שבו תופיע החוכמה ותהפוך אותו לכזה.

    הפילוסופיה היא בעת ובעונה אחת שיח ודרך חיים, השואפים ונוטים לחוכמה בלי שישיגו אותה לעולם. עם זאת, נכון שהשיח של אפלטון, של אריסטו ושל פלוטינוס נעצר על סִפן של כמה חוויות קיומיות שגם אם הן אינן החוכמה עצמה, אפשר לראות אותן כמבשרותיה.

    עם זאת, אסור להנגיד בין דרך חיים לבין שיח כאילו הם שקולים בהתאמה לתיאוריה ולפרקטיקה. השיח יכול להיות בעל היבטים מעשיים, בכך שהוא מנסה לפעול על השומע או על הקורא. גם דרך חיים יכולה להיות רעיונית (theoretique) כלומר קונטמפלטיבית.

    כדי להבהיר את עצמי אני צריך להדגיש שכאשר אני כותב "שיח" אני מתכוון למובן הפילוסופי של "מחשבה דיסקורסיבית", שמתבטאת בשפה כתובה או בעל־פה. איני משתמש במובן הנפוץ בימינו של המונח שיח כ"צורת דיבור שנובעת מתפיסה או מגישה" (שיח גזעני, למשל). באופן כללי, אני מסרב לבלבל בין שפה לבין פונקציה קוגניטיבית. בהקשר הזה אצטט כמה שורות חשובות של ז'אק רופייה:

    למעשה, אין כל ספק בכך שאנו יכולים לחשוב ולדעת ללא שפה, ואולי, במובנים מסוימים, לדעת טוב יותר. המחשבה היא היכולת להגדיר התנהגות הגיונית, לייצג מנטלית ולהפשיט.

    החיה (שמסוגלת להבחין בין צורה של משולש לצורות אחרות, ומסוגלת לזהות שילובים מסוימים של חפצים) חושבת בדיוק כמו הילד שעדיין אינו מדבר, או החירש־אילם שלא חונך […] המחקר הקליני מראה שאין התאמה בין התפתחות השפה לבין התפתחות האינטליגנציה:

    אדם בעל יכולות אינטלקטואליות מוגבלות יכול לדבר, ובעל לקות דיבור קשה יכול להיות חכם עד מאוד […] אצל האדם הרגיל, היכולות השכליות נראות לעתים כאילו הן נמחצות תחת עולם של כישורי הביטוי. נראה שהגילויים הגדולים מתבצעים באופן עצמאי לשפה, דרך סכֵמות (דפוסים) שהמוח מפתח.

    אני מדגיש את הנקודה הזאת מאחר שבמהלך הספר ניתקל בכמה מקרים שבהם האדם ממשיך לתרגל את הפעילות הפילוסופית, גם כאשר השיח אינו יכול לבטא את הפעילות הזאת.

    המטרה אם כן אינה להנגיד ולהפריד בין הפילוסופיה כדרך חיים מצד אחד לבין השיח הפילוסופי כגורם חיצוני לפילוסופיה מן הצד האחר. ההפך הוא הנכון: ברצוני להראות שהשיח הפילוסופי מהווה חלק מדרך החיים. עם זאת, יש לקבל את העובדה שהבחירה בדרך חיים היא שקובעת את השיח של הפילוסוף, ולא להפך. במילים אחרות — איננו יכולים להניח שהשיח הפילוסופי קיים לעצמו ועבור עצמו וללמוד את המבנה שלו בניתוק מהפילוסופים שפיתחו אותו. האם אנו יכולים להפריד בין השיח של סוקרטס לבין החיים והמוות של סוקרטס?

    המונח "תרגילים רוחניים" יופיע לעתים קרובות בעמודים הבאים. אני משתמש בו כדי לדבר על פרקטיקות שיכולות להיות גופניות כמו משטר תזונה, דיסקורסיביות כמו דיאלוג ומדיטציה או אינטואיטיביות כמו עיון (קונטמפלציה). המשותף לכולן הוא שהן נועדו לבצע שינוי במי שמתרגל אותן. השיח של המורה הפילוסופי יכול לקבל את הצורה של תרגיל רוחני, כאשר השיח הזה מוצג כך שהתלמיד .(כשומע, קורא או בן שיח) יכול להשתמש בו כדי להתקדם מבחינה רוחנית ולשנות את פנימיותו.

    המהלך של ספר זה מורכב משלושה שלבים. בראשון נספר את ההיסטוריה של השימושים הראשונים במילה פילוסופיא. ננסה להבין את המשמעות של ההגדרה האפלטונית למונח כתשוקה לחוכמה (בדיאלוג "המשתה"). לאחר מכן ננסה לגלות את המאפיינים של הפילוסופיות השונות של העת העתיקה ונבחן כל אחת מהן כדרך חיים. בסופו של דבר מהלך זה יוביל אותנו לבחון את התכונות המשותפות לפילוסופיות השונות. בחלק השלישי ננסה להסביר מדוע ועד כמה הובנתה הפילוסופיה מאז ימי הביניים כפעילות תיאורטית גרידא. לבסוף, נציב את השאלה הבאה: האם ניתן לחזור לאידיאל העתיק של הפילוסופיה?

    הרעיונות שאני מציג בספר זה הם פרי מחקרים ארוכים שהוקדשו לפילוסופים ולפילוסופיה של העת העתיקה. שני ספרים השפיעו עליי באופן עמוק במהלך המחקרים שלי. ראשית הספר Seelenf.hrung (הדרכת הנפשות) של ראבאו (Rabbow) שהופיע ב־ 1954.

    הספר של ראבאו פורס את הצורות השונות שעטו על עצמן הפרקטיקות הרוחניות אצל הסטואים והאפיקוראים. הוא משכיל להוכיח את ההמשכיות שניתן לזהות בין הרוחניות העתיקה לרוחניות הנוצרית (עם זאת הוא מגביל את עצמו, אולי יותר מדי, להיבטים הרטוריים של התרגילים הרוחניים). שנית, הספר של רעייתי, שעוד לפני היכרותנו כתבה ספר על סנקה ועל מסורת הדרכת התודעה בעולם היווני־רומי. 8 הספר מיקם את הפילוסופיה הסטואית בהקשר הרחב יותר של הפילוסופיה העתיקה.

    היה לי העונג לפגוש שני פילוסופים שללא כל קשר לעבודתי החלו לעסוק גם הם באותן הבעיות: וולקה המנוח, שמחקריו על הפילוסופיה כתרפיה של הנפש פורסמו לאחרונה, ועמיתי הפולני דומאנסקי, שעבודתו על תפיסת הפילוסופיה בימי הביניים והרנסנס תתפרסם בקרוב. בספרו זה הוא מראה שהתפיסה העתיקה של הפילוסופיה נגנזה בימי הביניים, אבל רק באופן חלקי.

    היא הופיעה שוב ברנסנס, למשל בכתביהם של פטרארקה ושל ארסמוס. בדרך אגב, אני מניח שמאמרי "תרגילים רוחניים ופילוסופיה עתיקה", שפורסם ב־ 1977 , השפיע על האופן שבו מישל פוקו הגה את הרעיון של "תרבות העצמי". במקום אחר ציינתי את נקודות ההסכמה והמחלוקת שבינינו.

    אני חייב להביע את תודתי מקרב לב לאריק ויין שהציע לי לכתוב את הספר הנוכחי, שייעץ לי בנוגע למבנהו וגילה כלפי סבלנות עילאית. תודתי שלוחה גם לעמיתתי היקרה ר"נ האמאיון, שהאירה למעני בעיות סבוכות עד מאוד בתחום השמאניזם. תודה רבה שלוחה במיוחד לסילבי סימון ולגווואנל אוברי, לז'אני קרלייר ולאלזטרוט אדו, שקראו את הספר כדי לנכש ממנו ככל האפשר ניסוחים שגויים וטעויות.

    לעמוד הספר
  • מלחמות השם

    מאמרים א-ב בעריכת עפר אליאור/ מאמרים ג-ד בעריכת שארל (שלום) טואטי ז"ל ועפר אליאור/פתח דבר מאת גד פרוידנטל

    מבצע!

    האם ראוי ליהודי מאמין להסתפק רק בכתבי הקודש ובתורה שבעל-פה או שהוא יכול וצריך להסתמך גם על תורות מדעיות ובהן תורותיהם של חכמי הגויים? שאלות אלו עמדו במוקד הגותו ר' לוי בן גרשום (רלב"ג, 1344-1288), מחשובי ההוגים של היהודיים בימי הביניים והמדען היהודי החשוב ביותר בימי הביניים. רלב"ג טען בתוקף כי מותר וראוי לבן־תורה לעשות […]

    מלחמות השם

    120.00 100.00 מלחמות השם -
    הוסף לסל

    על הספרעפר אליאור, שארל טואטי, גד פרוידנטלמתוך הספר
    X

    מלחמות השם

    על הספר

    תיאור

    האם ראוי ליהודי מאמין להסתפק רק בכתבי הקודש ובתורה שבעל-פה או שהוא יכול וצריך להסתמך גם על תורות מדעיות ובהן תורותיהם של חכמי הגויים? שאלות אלו עמדו במוקד הגותו ר' לוי בן גרשום (רלב"ג, 1344-1288), מחשובי ההוגים של היהודיים בימי הביניים והמדען היהודי החשוב ביותר בימי הביניים. רלב"ג טען בתוקף כי מותר וראוי לבן־תורה לעשות שימוש הן בכתבים מדעיים הן בהתבוננות. הוא סבר כי בלי הבנה של העולם ובלי שימוש בכל כליה של התבונה, יתקשה אדם להגיע לתכליתו האמתית, הישארות נפשו אחרי מות גופו.

    רלב"ג עשה אפוא מאמץ להשיב בצורה שיטתית ומנומקת על השאלות המהותיות ביותר שעמדו לדעתו בפני המאמין ואיש המדע.  בשנת 1329 פרסם את החיבור הגדול, מלחמות השם, שבו הציג את מסקנותיו. מסקנות אלו, סבר רלב"ג, עולות בקנה אחד עם דעת התורה, ובתור מאמין ובתור איש מדע חובתו לפרסמן, על אף הביקורת שהן מעוררות. מלחמות השם הוא משיאי יצירתו האינטלקטואלית של רלב"ג, ואחד מפירותיו החשובים של העיסוק בפילוסופיה ובמדעים בתרבות היהודית של ימי הביניים.

    בספר זה מוגשת מהדורה ביקורתית ראשונה של ההקדמה למלחמות השם ושל ארבעת המאמרים הראשונים (מתוך שישה) שלו. מאמרים אלה דנים בתורת ההכרה, בהישארות הנפש, בידיעת העתיד, בידיעת האל את הפרטים ובהשגחה פרטית.

    ספר חיוני לכל אלה שההיסטוריה של הרעיונות מעניינת אותם.

    האגד הכורך את כל מפעלותיו האינטלקטואליים של רלב"ג למיניהם ולגיוונם הוא האופטימיות שלו בכל הקשור ביכולתו של אדם להשיג את האמת על העולם. מבחינתו, אם האדם החוקר הוא בעל הכישורים הנדרשים, ואם מחקריו ממלאים תנאים מסוימים, יכול הוא להשיג ידיעה של האמת, ובכל נושא. יכולתו של האדם להשיג את ידיעת האמת גדולה במידה כזו שההבדל בין הידיעה שהוא יכול להשיג לבין הידיעה שיש לאל הוא עניין של דרגה ותו לא. רלב"ג ראה עצמו אדם שבאישיותו ובמחקריו ממלא את התנאים המחויבים להשגת אמת.

     

    מלחמות השם

    120.00 100.00

    לעמוד הספר
    X

    מלחמות השם

    המחברים
    לעמוד הספר
    X

    מלחמות השם

    מתוך הספר

    האגד הכורך את כל מפעלותיו האינטלקטואליים של רלב"ג למיניהם ולגיוונם הוא האופטימיות שלו בכל הקשור ביכולתו של אדם להשיג את האמת על העולם. מבחינתו, אם האדם החוקר הוא בעל הכישורים הנדרשים, ואם מחקריו ממלאים תנאים מסוימים, יכול הוא להשיג ידיעה של האמת, ובכל נושא. יכולתו של האדם להשיג את ידיעת האמת גדולה במידה כזו שההבדל בין הידיעה שהוא יכול להשיג לבין הידיעה שיש לאל הוא עניין של דרגה ותו לא. רלב"ג ראה עצמו אדם שבאישיותו ובמחקריו ממלא את התנאים המחויבים להשגת אמת.

     

    לעמוד הספר
  • מקובל בלב הסערה

    ר' משה חיים לוצאטו יהונתן גארב

    מבצע! עטיפת הספר

    ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1707–1746?) היה מן הדמויות המשפיעות בעולם היהודי בעת החדשה. הוא עסק בדקדוק, בהיגיון, במוסר, במתודה תלמודית, בקבלה, ברטוריקה בשירה ובתאטרון. לא הכל קיבלו את דרכו. זהו ספר המחקר הראשון בעברית המיוחד לדמותו של רמח"ל והעיון המקיף הראשון בכל מרכיבי הגותו ודמותו. רמח"ל מוצג בספר בהקשר ההיסטורי-גאוגרפי שבו פעל – התרבות האיטלקית והאירופית במאה השמונה עשרה. מתוך הדיון המדעי עולה דמות חדשה של אחד מן המקוריים והמשפיעים שבהוגים היהודיים בעת החדשה.

    מקובל בלב הסערה

    70.00 60.00 מקובל בלב הסערה -
    הוסף לסל

    על הספרר' משה חיים לוצאטו יהונתן גארבמתוך הספר
    X

    מקובל בלב הסערה

    על הספר

    תיאור

    ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1707–1746?) היה מן הדמויות המשפיעות בעולם היהודי בעת החדשה. הוא עסק בדקדוק, בהיגיון, במוסר, במתודה תלמודית, בקבלה, ברטוריקה בשירה ובתאטרון.

    לא הכל קיבלו את דרכו. רמח"ל עמד במרכז פולמוס כלל-אירופי וחלק מספריו הוחרמו. מבקריו האשימו אותו באורח חיים בלתי הולם, ביומרנות משיחית ואף בפעילות מאגית אסורה.

    ואולם למרות הביקורת, נעשה רמח"ל לדמות מרכזית בחשיבה היהודית, שזכתה להערצת אישים כמו הגאון מווילנא והרב קוק. כתביו נלמדים כיום בישיבות ובאוניברסיטאות.

    זהו ספר המחקר הראשון בעברית המיוחד לדמותו של רמח"ל והעיון המקיף הראשון בכל מרכיבי הגותו ודמותו. רמח"ל מוצג בספר בהקשר ההיסטורי-גאוגרפי שבו פעל – התרבות האיטלקית והאירופית במאה השמונה עשרה. מתוך הדיון המדעי עולה דמות חדשה של אחד מן המקוריים והמשפיעים שבהוגים היהודיים בעת החדשה.

    תוכן העניינים

    פתח דבר

    פרק א: חייו ותקופתו של רמח"ל
    1. מבוא
    2. שיטת הספר ודרך הדיון
    3. התחלות, מורים, מקורות ומקוריות
    4. הפולמוס: המערכה הראשונה
    5. השקט שבעין הסערה
    6. הפולמוס: מערכה שנייה
    7. עם שוך הסערה: אמסטרדם וארץ־ישראל
    8. רמח"ל בראי תקופתו

    פרק ב: החוויה המיסטית־התגלותית
    1. חוויה והגות בעולמו של רמח"ל
    2. הטכניקות
    3. רמח"ל בתקשורת עם נשמות

    פרק ג: מרכיבי הפולמוס
    1. הפולמוס על אורחות חייו של רמח"ל
    2. הפולמוס על החבורה
    3. הפולמוס על המשיחיות
    4. הפולמוס סביב חשד השבתאות

    פרק ד: בין איטליה לאמסטרדם: 'סוד ההנהגה'
    1. הנהגה והיסטוריוסופיה
    2. הנמשל בקבלת האר"י
    3. תכלית העולם והאדם: שני המהלכים היסודיים
    4. תיקון השכינה
    5. היסטוריוסופיה ופרשנות: ספר 'אדיר במרום'

    פרק ה: תקופת אמסטרדם – הכתבים המתודיים
    1. המתודה כעיקרון מארגן
    2. הסדר
    3. הקדמות וכללים
    4. החכמה
    5. העיון
    6. הרטוריקה של רמח"ל
    7. התלמוד וההלכה בעולמו של רמח"ל
    8. 'דרך תבונות': מדריך ללימוד התלמוד
    9. הכתיבה התאטרלית והספרותית

    פרק ו: תורת המוסר
    1. כיצד יש ללמוד את ספר מסילת ישרים
    2. הקריאות הקבליות
    3. מידת הזהירות
    4. מידת הזריזות
    5. מידת החסידות
    6. מידת הענווה
    7. מידת הקדושה
    8. המוסר בעולמה של חבורת רמח"ל
    9. לסיכום דמותו של רמח"

    פרק ז: רמח"ל מדורו ועד דורנו
    1. מבוא
    2. החסידות
    3. חוג הגר"א ותנועת המוסר
    4. חוג ראי"ה
    5. רמח"ל בדורנו ובדור הבא

    כתבי רמח"ל – רשימה כרונולוגית
    רשימה ביבליוגרפית
    מפתח כללי

    מתוך פתח הדבר לספר מאת יהונתן גארב: ראשית לימודי בתורת הקבלה הייתה בתקופת לימודיי בישיבה ה'ליטאית' כנסת ישראל־חברון שבירושלים. באותם ימים, בשנות השמונים של המאה הקודמת, העיסוק בקבלה לא היה מקובל כלל בישיבות מסוג זה, וממילא לא היה לי רב או חבר שיסייע בידי להיכנס לעולם מורכב ומופלא זה, בישבי יום אחר יום, לפנות בוקר, ב'אוצר הספרים', כפי שמכונה הספרייה בעולם הישיבות, ודווקא שם ולא בבית המדרש החשוף למבטו של ציבור הלומדים.

    מסייע אחד היה בידי והוא ר' משה חיים לוצאטו. דרך ספרי הכללים שלו עלה בידי לסדר את המבנה הסבוך של העולמות והפרצופים ואף למצוא לו פשר קיומי ומושגי. כלל הלומדים עסקו בספר המוסר שלו 'מסילת ישרים', ולעתים אף בספרי המחשבה הנעדרים שפה קבלית גלויה, ואחד מהם אף למדתי עם מי שלימים הפך לאחד מראשי תנועת המוסר בארץ.

    אולם אני בחרתי לי את כתביו הקבליים. תוך זמן קצר הגעתי גם לכתבי המתלהבים ממשנה זו, כגון ר' יהודה ליב בלוך, ולכתבי המסתייגים ממנה, כגון ר' שלמה אלישיב ('בעל הלשם'), הכול בתוך אותו עולם 'ליטאי' שבו היה מושבי בימי נעוריי.

    לאחר מכן, במהלך שנות הלימוד והמחקר באוניברסיטה, עסקתי בקבלת הראשונים והאחרונים ונגעתי ברמח"ל רק בהקשרן של סוגיות אחרות, כגון תפישת כוח השפה או מקורותיו של ראי"ה קוק.

    הפנייה המחודשת שלי לרמח"ל באה בעקבות מחקרי על העולם החרדי, שהחל בתשס"א, ושילב בין עיון בספרות הקבלה והמוסר הרחבה ההולכת ונכתבת בעולם זה בעשורים האחרונים, לבין 'עבודת שדה', הכוללת שיחות ולימוד עם מקובלים ובעלי מוסר. על אף שגישתי המחקרית, שהינה אוניברסליסטית אף ביחס למקובל במדעי היהדות, הייתה גלויה בפני המנהיגים החרדיים שעמם באתי בדברים, נתקלתי בפתיחות, בסקרנות ובגילוי לב.

    יתר על כן, המגע עם יורשי העולמות הרוחניים שתרמו להתקבלות הגוברת של רמח"ל במאה האחרונה הביא לפתחי מסורות בעל־פה, שעל חלקן אוכל רק לרמוז כאן. חשיפה אינטנסיבית זו העמידה אותי מול הפער בין היקף העיסוק החרדי ברמח"ל, בשיעורים, בכתבים ובאתרי אינטרנט, ובין המיעוט היחסי בעיסוק בו בעולם האקדמי. מאז עבודתו החשובה אך הראשונית של ישעיה תשבי ז"ל, לא קם חוקר בכיר שיעסוק בדמות מרכזית זו בהיקף של ספר.

    על אף שנכתבו כמובן מחקרים שונים ובהם תרומות חשובות, חובתי הביקורתית לומר שניתן למצוא בהם בעיות מהותיות, שתיחשפנה במהלך הספר. ממילא, חשתי ש'קנאת סופרים' תרבה חכמה, ואל לנו להשאיר את אוצרות רמח"ל אך ורק בידי העולם החרדי, שמוסכמותיו חוסמות דיון חופשי בפומבי בסוגיות הרגישות העולות מחייו ומדרכו.

    ברצוני להודות כאן מקרב לב לתלמידי החכמים הבקיאים ומעמיקים בתורתו של רמח"ל, על אף שרובם מעדיפים, מסיבות הקשורות למנהגים של עולמם, שלא להופיע כאן בשמם.

    יהונתן גארב הוא פרופסור בקתדרה בקבלה ע"ש גרשם שלום בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וראש תכנית 'אמירים' למצטיינים במדעי הרוח. ספריו בעברית הם: 'הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת' (הוצאת מאגנס, תשס"ד); 'יחידי הסגולות יהיו לעדרים: עיונים בקבלת המאה העשרים' (הוצאת כרמל, תשס"ה).

    פרופסור יהונתן גארב זכה בפרס נשיא האוניברסיטה ע"ש בן-פורת/פולאק על הצטיינות במחקר לשנת 2010.

     

    פרק א: חייו ותקופתו של רמח"ל | מבוא

    יושב לו חֲצות־יום וַחֲצות־לילה סטודנט אחד, ניצחי,
    כּחוּשׁ ולוהט כּנֵר־של־יֵאָהרצַייט. עיניו בַספרים
    העתיקים שלפניו … השכנים מתלחשים שהוא עוסק
    בקבלה־מַעשִׂית … ישעיהו תִּשְבִּי קוראים לו
    (יעקב אורלנד, סמטת החבשים).

    בדברים שצוטטו לא מעט, כתב המשורר חיים נחמן ביאליק (במסה שכותרתה 'הבחור מפאדובה'): "את גואלו זה, אהה, לא ידע ישראל ולא הכיר … ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויציר רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונו, דלונו עד מאד'. אכן, גם אם תמונת המצב שתיאר ביאליק השתנתה עקב פרסום כתבים רבים של רמח"ל, עדיין דלונו.

    ר' משה חיים לוצאטו היה אחד מן הכותבים המעמיקים, הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי בעת החדשה. גם לאחר שנפריד בין כתבי רמח"ל לבין חיבורים שיוחסו לו בטעות, עדיין יהיה בידינו קורפוס עשיר של כתבים במגוון מסחרר של סוגות – דקדוק, היגיון, היסטוריוסופיה, מוסר, שיטה תלמודית, פרשנות כתבי הקודש, רטוריקה, שירה, תאטרון, ובמיוחד קבלה. להוציא הכתבים שבידינו, אבדו לנו, בשל הסערה שקמה סביבו והרדיפה שבה הוא נרדף, חיבורים לא מעטים.

    לכל נושא שבו הוא נגע הביא רמח"ל ארגון בהיר, עיון מעמיק וחדשנות מופלגת. תאווה זו לסדר הביאה אותו לחבר את אחד החשובים שבספריו, 'דרך השם', שיש בו ניסיון חלוצי להציג בתמצות את כל סוגיות היסוד של האמונה והמחשבה של היהדות (ולא רק 'עיקרי אמונה'), בצורת חיבור רציף ותמציתי (ולא בדיאלוג כב'ספר הכוזרי' או 'דעת תבונות' של רמח"ל בעצמו). סגנון זה של כתיבה ומחשבה הוא כה מובהק ועצמתי, שהוא מקל על זיהוי כתביו האותנטיים (להבדיל מאלו שיוחסו לו בטעות).

    לאור כל זאת, קל להבין את ההערצה הרבה שזכה לה רמח"ל, חרף המחלוקת הקשה שקמה עליו. מתנגדים וחסידים, בעלי מוסר ומשכילים, סופרים ציוניים ומקובלים – כולם למדו בשקיקה את תורתו וצעדו בדרכי המחשבה שהוא סלל ופרץ. וכך גם בדורנו, שבו רמח"ל נתפש כמקור השראה בקרב סוכני תרבות מאורי זוהר ועד אביתר בנאי ובקרב מלומדים ממורי הראשון, בעל המוסר ר' שלמה ולבה, ועד ישעיהו ליבוביץ'.

    לנוכח ההיקף, העושר וההשפעה של כתיבתו של רמח"ל, בולט בהיעדרו חיבור מחקרי המקיף את הקורפוס כולו. יתר על כן, בשפה העברית אין בידינו אפילו ספר מחקר המוקדש לחלק מכתביו. בדומה לזה, הדיון המקיף ביותר בפולמוס רמח"ל וכן הדיונים התאורטיים המתוחכמים ביותר שנכתבו על מחשבתו המשיחית והמגדרית מצויים רק באנגלית (מחקרי אלישבע קרלבך, אליוט ר' וולפסון ומשה אידל שיוזכרו במקומם).

    למרבה ההפתעה, בספרי מחקר יסודיים, ובראשם Major Trends in Jewish Mysticism של גרשם שלום (שרובו טרם תורגם לעברית), בקושי ניתן למצוא התייחסות לרמח"ל וחוגו. הואיל וסדר היום שהתווה שלום, שבמרכזו עומדים ראשית הקבלה (כולל ספר הזוהר), קבלת האר"י, השבתאות והחסידות, עדיין שולט בהוראת הקבלה, הרי שעד לקורסים שלי רמח"ל נלמד יותר בחוגים לספרות מאשר בחוג למחשבת ישראל.

    אין נאה מן הלשון העברית לכתיבה על רמח"ל, ולא מטעמים לאומניים, אלא משום שהוא היה ממחדשי פניה של לשון זו. חיבוריו מצטיינים בעברית נעימה וצלולה, במבנה ובדרכי מבע. המודרניות של העברית של רמח"ל נחשפה בעיניי כאשר לימדתי את כתביו בשני סמינרים באוניברסיטה העברית.

    דבריו של רמח"ל היו שגורים על לשונם של התלמידים (שחלקם, בשל מצב מערכת החינוך בארץ, מתקשים בקריאה זורמת של טקסטים מוקדמים יותר), והם שמחו בהם. אין לנו אלא לקוות שאף קוראי ספר זה יחושו תחושות דומות כאשר ארבה בציטוטים ישירים מדבריו.

    כפי שעוד נראה, רמח"ל היה רטוריקן מודע מאד, ובמסגרת זו היה מודע לצורך לזקק את התנסחותו בעברית. וכך הוא כתב, באופן הממחיש היטב את טענתו, במאוחר שבחיבוריו על הרטוריקה:

    וצריך שתדע, שהנה, כל לשון ולשון לפי דקדוק הלשון ההוא ומשפטו ימצאו לו משפטי מליצה ודרכי דיבור מיוחדים ללשון ההוא שיהיה בם הדיבור יותר נעים וערב ממה שהוא הדיבור התמידי הנהוג אצל ההמון … ולא יעתקו החוקים האלה מלשון אל לשון, כי אולם, נעמם ויפים מיחד בלשונם מצד דקדוקו, ואין להם מקום בלשון אחרת.

    דרך משל: בלשוננו הקדוש תמצא אותיות נוספות בדברי בעלי המליצה, אשר לא ינהגו בהם בעלי הסיפור … וענינים אחרים רשמום בעלי הדקדוק לפי שמצאו אותם יוצאים מגבולי דקדוק הלשון כפי הנהוג בו על הרב וגזרו היותם לתפארת הקריאה או הלשון.

    ואולם, כתיבתו של רמח"ל, מפעימה ומטביעת־חותם ככל שתהיה, אינה ממצה את דמותו. הסקרנות שרמח"ל עורר במשך הדורות נובעת גם מפרשת חייו הסוערת והמסעירה. קם בחור, שטרם הגיע לכלל בגרות מלאה במושגים דתיים־הלכתיים, עוד בטרם נישואיו, והנה הוא מייסד חבורה תוססת ומתסיסה, בעלת יומרות מרחיקות לכת לתיקון עולם ולקירוב הגאולה.

    במהרה הוא מוצא את עצמו במרכזו של פולמוס בין־לאומי, שכותבים מרכזיים ביותר בוחרים בו צד, לחובה או לזכות. כאשר הפולמוס הופך לרדיפה, הדומה באופייה לרדיפות הפוליטיות הרבות של העת החדשה, נס רמח"ל על נפשו, תחילה לקהילת אמסטרדם, הרחוקה באורחותיה מעולמו, ואחר כך לארץ־ישראל. ושם, בגליל, הוא מוצא את מותו המוקדם במגֵפה.

    בזכות הדפסת האיגרות שהוא כתב, שאחרים כתבו לו ושנכתבו על אודותיו, כל זאת בחלק הראשון של המאה העשרים, יש בידינו תיעוד מרתק, גם אם חלקי ורב פערים, של פרשת חייו עד הגיעו לארץ.

    עם זאת, חיבורו של שמעון גינצבורג, המתבסס על החשיפה של חלק גדול מתיעוד זה (שהיה מצוי בכתב יד שהגיע לניו יורק), הוא לקוי, לא רק בשל שהוא העובדה שנכתב לפני שמונה עשורים (תוך אי־דיוקים, ומשום שמאז התפרסמו תעודות נוספות), אלא בעיקר בשל הביטול שלו את הכתיבה הקבלית של רמח"ל כזבל חסר תוחלת וערך.

    יחס זה הוא בגדר תמונת ראי לכתיבה הגיוגרפית, בבחינת 'ספרות שבחים', שנכתבה על רמח"ל המדומיין בחוגים מסורתיים והשייכת לתולדות ההתקבלות של דמותו.

    בדור הקודם לדורנו ישעיה תשבי פתח בפנינו צוהר נוסף, כאשר החל בעיון ביוגרפי אינטנסיבי (כמובן בעקבות דיונים פזורים של קודמיו) בכתבים השייכים לרמח"ל ולסביבתו ושיער השערות בדבר תודעתו המשיחית החריפה של רמח"ל.

    עוד יש להזכיר את מפעלו הביבליוגרפי של מאיר בניהו, ואף להצר על כך שהמחקר לא נכנס לעובי הקורה של עיוניו והשגותיו על עמדותיו של תשבי, אף שהן קוראות לליבון ולהכרעה לפי העניין (אולי בשל העובדה שטענות תשבי ובניהו פזורות באי סדר במחקרים שנתחברו בתקופה הנמשכת עשורים שלמים).

    בוודאי יש להמשיך בדרכים הללו, מצוידים בכלים החדשים של חקר החוויה המיסטית והסוציולוגיה העכשווית וכן תוך קבלת השראה מבעלי המלאכה של כתיבת ביוגרפיות.

    אולם, ספרנו לא יוקדש רק לבירורים ביוגרפיים והיסטוריים, אלא ישבץ את העיונים הללו בצד ליבון עיקרי תורתו, הגותו וחווייתו של רמח"ל. הכרעה זו אינה מבטאת רק את הכשרתי כחוקר של הכתיבה המיסטית היהודית, אלא גם את מגבלות החומרים ההיסטוריים שבידינו, המקשות על תיאור מקיף המצטמצם בתוך גבולות הדיסציפלינה ההיסטורית, אפילו זו של היסטוריה אינטלקטואלית. זאת ועוד, דרכי נבדלת מזו של חוקר בין־ תחומי באופן נדיר, רוברט מ' יאנג, שתיאר את הביוגרפיה כדיסציפלינה הבסיסית של 'מדע האדם'.

    לשיטתו, אין כמו דיסציפלינה זו כדי להפגיש את הפסיכולוגי והחברתי, את המתחים התרבותיים הרחבים ואת הדרמות המשפחתיות ובקיצור – את הדרוש לעיון בבני אדם כבני אדם.

    לטעמי, חרף חשיבותה של הביוגרפיה, חובה לאזן בין העיון בדמויות מופת לבין תנועות המוניות שאינן תלויות בקורותיו של יחיד. כמו כן, בתולדות הרעיונות נודעה השפעה רבה דווקא לכתבים אנונימיים, שזכו להשפעה למרות, ולעתים בגלל, העובדה שלא נכתבו בידי אדם ידוע ומסוים.

    ביקורות ועוד

    הספר ראה אור בחודש מאי 2014

    מקובל בלב הסערה
    ר' משה חיים לוצאטו
    מאת: יהונתן גארב

    מהדורה ראשונה: מאי 2014

    מחיר מומלץ: 70 ש”ח
    עיצוב עטיפה: יעל בר־דיין

    ספר זה רואה אור בסיוע
    הקרן הלאומית למדע

    כריכה רכה
    403 עמודים
    דאנאקוד: 583-62
    מסת"ב: 978-965-7241-60-8

    This book was published with the support of the Israel Science Foundation

    Kabbalist in the Heart of the Storm
    R. Moshe Hayyim Luzzatto
    Jonathan Garb
    ISBN: 978-965-7241-62-2

    עטיפת הספר

    מקובל בלב הסערה

    70.00 60.00

    ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1707–1746?) היה מן הדמויות המשפיעות בעולם היהודי בעת החדשה. הוא עסק בדקדוק, בהיגיון, במוסר, במתודה תלמודית, בקבלה, ברטוריקה בשירה ובתאטרון. לא הכל קיבלו את דרכו. זהו ספר המחקר הראשון בעברית המיוחד לדמותו של רמח"ל והעיון המקיף הראשון בכל מרכיבי הגותו ודמותו. רמח"ל מוצג בספר בהקשר ההיסטורי-גאוגרפי שבו פעל – התרבות האיטלקית והאירופית במאה השמונה עשרה. מתוך הדיון המדעי עולה דמות חדשה של אחד מן המקוריים והמשפיעים שבהוגים היהודיים בעת החדשה.

    לעמוד הספר
    X

    מקובל בלב הסערה

    המחברים

    יהונתן גארב הוא פרופסור בקתדרה בקבלה ע"ש גרשם שלום בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וראש תכנית 'אמירים' למצטיינים במדעי הרוח. ספריו בעברית הם: 'הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת' (הוצאת מאגנס, תשס"ד); 'יחידי הסגולות יהיו לעדרים: עיונים בקבלת המאה העשרים' (הוצאת כרמל, תשס"ה).

    פרופסור יהונתן גארב זכה בפרס נשיא האוניברסיטה ע"ש בן-פורת/פולאק על הצטיינות במחקר לשנת 2010.

     

    לעמוד הספר
    X

    מקובל בלב הסערה

    מתוך הספר

    פרק א: חייו ותקופתו של רמח"ל | מבוא

    יושב לו חֲצות־יום וַחֲצות־לילה סטודנט אחד, ניצחי,
    כּחוּשׁ ולוהט כּנֵר־של־יֵאָהרצַייט. עיניו בַספרים
    העתיקים שלפניו … השכנים מתלחשים שהוא עוסק
    בקבלה־מַעשִׂית … ישעיהו תִּשְבִּי קוראים לו
    (יעקב אורלנד, סמטת החבשים).

    בדברים שצוטטו לא מעט, כתב המשורר חיים נחמן ביאליק (במסה שכותרתה 'הבחור מפאדובה'): "את גואלו זה, אהה, לא ידע ישראל ולא הכיר … ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויציר רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונו, דלונו עד מאד'. אכן, גם אם תמונת המצב שתיאר ביאליק השתנתה עקב פרסום כתבים רבים של רמח"ל, עדיין דלונו.

    ר' משה חיים לוצאטו היה אחד מן הכותבים המעמיקים, הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי בעת החדשה. גם לאחר שנפריד בין כתבי רמח"ל לבין חיבורים שיוחסו לו בטעות, עדיין יהיה בידינו קורפוס עשיר של כתבים במגוון מסחרר של סוגות – דקדוק, היגיון, היסטוריוסופיה, מוסר, שיטה תלמודית, פרשנות כתבי הקודש, רטוריקה, שירה, תאטרון, ובמיוחד קבלה. להוציא הכתבים שבידינו, אבדו לנו, בשל הסערה שקמה סביבו והרדיפה שבה הוא נרדף, חיבורים לא מעטים.

    לכל נושא שבו הוא נגע הביא רמח"ל ארגון בהיר, עיון מעמיק וחדשנות מופלגת. תאווה זו לסדר הביאה אותו לחבר את אחד החשובים שבספריו, 'דרך השם', שיש בו ניסיון חלוצי להציג בתמצות את כל סוגיות היסוד של האמונה והמחשבה של היהדות (ולא רק 'עיקרי אמונה'), בצורת חיבור רציף ותמציתי (ולא בדיאלוג כב'ספר הכוזרי' או 'דעת תבונות' של רמח"ל בעצמו). סגנון זה של כתיבה ומחשבה הוא כה מובהק ועצמתי, שהוא מקל על זיהוי כתביו האותנטיים (להבדיל מאלו שיוחסו לו בטעות).

    לאור כל זאת, קל להבין את ההערצה הרבה שזכה לה רמח"ל, חרף המחלוקת הקשה שקמה עליו. מתנגדים וחסידים, בעלי מוסר ומשכילים, סופרים ציוניים ומקובלים – כולם למדו בשקיקה את תורתו וצעדו בדרכי המחשבה שהוא סלל ופרץ. וכך גם בדורנו, שבו רמח"ל נתפש כמקור השראה בקרב סוכני תרבות מאורי זוהר ועד אביתר בנאי ובקרב מלומדים ממורי הראשון, בעל המוסר ר' שלמה ולבה, ועד ישעיהו ליבוביץ'.

    לנוכח ההיקף, העושר וההשפעה של כתיבתו של רמח"ל, בולט בהיעדרו חיבור מחקרי המקיף את הקורפוס כולו. יתר על כן, בשפה העברית אין בידינו אפילו ספר מחקר המוקדש לחלק מכתביו. בדומה לזה, הדיון המקיף ביותר בפולמוס רמח"ל וכן הדיונים התאורטיים המתוחכמים ביותר שנכתבו על מחשבתו המשיחית והמגדרית מצויים רק באנגלית (מחקרי אלישבע קרלבך, אליוט ר' וולפסון ומשה אידל שיוזכרו במקומם).

    למרבה ההפתעה, בספרי מחקר יסודיים, ובראשם Major Trends in Jewish Mysticism של גרשם שלום (שרובו טרם תורגם לעברית), בקושי ניתן למצוא התייחסות לרמח"ל וחוגו. הואיל וסדר היום שהתווה שלום, שבמרכזו עומדים ראשית הקבלה (כולל ספר הזוהר), קבלת האר"י, השבתאות והחסידות, עדיין שולט בהוראת הקבלה, הרי שעד לקורסים שלי רמח"ל נלמד יותר בחוגים לספרות מאשר בחוג למחשבת ישראל.

    אין נאה מן הלשון העברית לכתיבה על רמח"ל, ולא מטעמים לאומניים, אלא משום שהוא היה ממחדשי פניה של לשון זו. חיבוריו מצטיינים בעברית נעימה וצלולה, במבנה ובדרכי מבע. המודרניות של העברית של רמח"ל נחשפה בעיניי כאשר לימדתי את כתביו בשני סמינרים באוניברסיטה העברית.

    דבריו של רמח"ל היו שגורים על לשונם של התלמידים (שחלקם, בשל מצב מערכת החינוך בארץ, מתקשים בקריאה זורמת של טקסטים מוקדמים יותר), והם שמחו בהם. אין לנו אלא לקוות שאף קוראי ספר זה יחושו תחושות דומות כאשר ארבה בציטוטים ישירים מדבריו.

    כפי שעוד נראה, רמח"ל היה רטוריקן מודע מאד, ובמסגרת זו היה מודע לצורך לזקק את התנסחותו בעברית. וכך הוא כתב, באופן הממחיש היטב את טענתו, במאוחר שבחיבוריו על הרטוריקה:

    וצריך שתדע, שהנה, כל לשון ולשון לפי דקדוק הלשון ההוא ומשפטו ימצאו לו משפטי מליצה ודרכי דיבור מיוחדים ללשון ההוא שיהיה בם הדיבור יותר נעים וערב ממה שהוא הדיבור התמידי הנהוג אצל ההמון … ולא יעתקו החוקים האלה מלשון אל לשון, כי אולם, נעמם ויפים מיחד בלשונם מצד דקדוקו, ואין להם מקום בלשון אחרת.

    דרך משל: בלשוננו הקדוש תמצא אותיות נוספות בדברי בעלי המליצה, אשר לא ינהגו בהם בעלי הסיפור … וענינים אחרים רשמום בעלי הדקדוק לפי שמצאו אותם יוצאים מגבולי דקדוק הלשון כפי הנהוג בו על הרב וגזרו היותם לתפארת הקריאה או הלשון.

    ואולם, כתיבתו של רמח"ל, מפעימה ומטביעת־חותם ככל שתהיה, אינה ממצה את דמותו. הסקרנות שרמח"ל עורר במשך הדורות נובעת גם מפרשת חייו הסוערת והמסעירה. קם בחור, שטרם הגיע לכלל בגרות מלאה במושגים דתיים־הלכתיים, עוד בטרם נישואיו, והנה הוא מייסד חבורה תוססת ומתסיסה, בעלת יומרות מרחיקות לכת לתיקון עולם ולקירוב הגאולה.

    במהרה הוא מוצא את עצמו במרכזו של פולמוס בין־לאומי, שכותבים מרכזיים ביותר בוחרים בו צד, לחובה או לזכות. כאשר הפולמוס הופך לרדיפה, הדומה באופייה לרדיפות הפוליטיות הרבות של העת החדשה, נס רמח"ל על נפשו, תחילה לקהילת אמסטרדם, הרחוקה באורחותיה מעולמו, ואחר כך לארץ־ישראל. ושם, בגליל, הוא מוצא את מותו המוקדם במגֵפה.

    בזכות הדפסת האיגרות שהוא כתב, שאחרים כתבו לו ושנכתבו על אודותיו, כל זאת בחלק הראשון של המאה העשרים, יש בידינו תיעוד מרתק, גם אם חלקי ורב פערים, של פרשת חייו עד הגיעו לארץ.

    עם זאת, חיבורו של שמעון גינצבורג, המתבסס על החשיפה של חלק גדול מתיעוד זה (שהיה מצוי בכתב יד שהגיע לניו יורק), הוא לקוי, לא רק בשל שהוא העובדה שנכתב לפני שמונה עשורים (תוך אי־דיוקים, ומשום שמאז התפרסמו תעודות נוספות), אלא בעיקר בשל הביטול שלו את הכתיבה הקבלית של רמח"ל כזבל חסר תוחלת וערך.

    יחס זה הוא בגדר תמונת ראי לכתיבה הגיוגרפית, בבחינת 'ספרות שבחים', שנכתבה על רמח"ל המדומיין בחוגים מסורתיים והשייכת לתולדות ההתקבלות של דמותו.

    בדור הקודם לדורנו ישעיה תשבי פתח בפנינו צוהר נוסף, כאשר החל בעיון ביוגרפי אינטנסיבי (כמובן בעקבות דיונים פזורים של קודמיו) בכתבים השייכים לרמח"ל ולסביבתו ושיער השערות בדבר תודעתו המשיחית החריפה של רמח"ל.

    עוד יש להזכיר את מפעלו הביבליוגרפי של מאיר בניהו, ואף להצר על כך שהמחקר לא נכנס לעובי הקורה של עיוניו והשגותיו על עמדותיו של תשבי, אף שהן קוראות לליבון ולהכרעה לפי העניין (אולי בשל העובדה שטענות תשבי ובניהו פזורות באי סדר במחקרים שנתחברו בתקופה הנמשכת עשורים שלמים).

    בוודאי יש להמשיך בדרכים הללו, מצוידים בכלים החדשים של חקר החוויה המיסטית והסוציולוגיה העכשווית וכן תוך קבלת השראה מבעלי המלאכה של כתיבת ביוגרפיות.

    אולם, ספרנו לא יוקדש רק לבירורים ביוגרפיים והיסטוריים, אלא ישבץ את העיונים הללו בצד ליבון עיקרי תורתו, הגותו וחווייתו של רמח"ל. הכרעה זו אינה מבטאת רק את הכשרתי כחוקר של הכתיבה המיסטית היהודית, אלא גם את מגבלות החומרים ההיסטוריים שבידינו, המקשות על תיאור מקיף המצטמצם בתוך גבולות הדיסציפלינה ההיסטורית, אפילו זו של היסטוריה אינטלקטואלית. זאת ועוד, דרכי נבדלת מזו של חוקר בין־ תחומי באופן נדיר, רוברט מ' יאנג, שתיאר את הביוגרפיה כדיסציפלינה הבסיסית של 'מדע האדם'.

    לשיטתו, אין כמו דיסציפלינה זו כדי להפגיש את הפסיכולוגי והחברתי, את המתחים התרבותיים הרחבים ואת הדרמות המשפחתיות ובקיצור – את הדרוש לעיון בבני אדם כבני אדם.

    לטעמי, חרף חשיבותה של הביוגרפיה, חובה לאזן בין העיון בדמויות מופת לבין תנועות המוניות שאינן תלויות בקורותיו של יחיד. כמו כן, בתולדות הרעיונות נודעה השפעה רבה דווקא לכתבים אנונימיים, שזכו להשפעה למרות, ולעתים בגלל, העובדה שלא נכתבו בידי אדם ידוע ומסוים.

    לעמוד הספר
  • נזיד עדשים

    תפיסות הדדיות של נוצרים ויהודים בעידן הפיוס

    מבצע!

    במחצית השנייה של המאה ה-20 נראה היה שפרק חדש נפתח ביחסי יהודים ונוצרים. בהצהרת ועידת הוותיקן השנייה (Nostra Aetate, שנת 1965) נטשה הכנסייה הקתולית את מורשתה האנטי־יהודית וסללה את הדרך לשיקום היחסים בינה לבין העם היהודי. גם עצמאותם המדינית של היהודים בישראל פתרה רבות מן הבעיות שאפיינו את הדו־קיום הנוצרי־יהודי במערב. אולם שיפור היחסים בין […]

    נזיד עדשים

    תפיסות הדדיות של נוצרים ויהודים בעידן הפיוס

    98.00 90.00 נזיד עדשים - תפיסות הדדיות של נוצרים ויהודים בעידן הפיוס
    הוסף לסל

    על הספרכרמה בן יוחנןמתוך הספר
    X

    נזיד עדשים

    על הספר

    תיאור

    במחצית השנייה של המאה ה-20 נראה היה שפרק חדש נפתח ביחסי יהודים ונוצרים. בהצהרת ועידת הוותיקן השנייה (Nostra Aetate, שנת 1965) נטשה הכנסייה הקתולית את מורשתה האנטי־יהודית וסללה את הדרך לשיקום היחסים בינה לבין העם היהודי. גם עצמאותם המדינית של היהודים בישראל פתרה רבות מן הבעיות שאפיינו את הדו־קיום הנוצרי־יהודי במערב. אולם שיפור היחסים בין העולם הנוצרי לבין העולם היהודי לא מחק באחת את מורשת העבר, על קשרי האהבה־שנאה הסבוכים שאפיינו אותה. אנשי דת קתולים קידמו אמנם את הפיוס עם היהודים בהתלהבות, משום שראו בו ביטוי לנכונותה של הכנסייה להיות חלק מהפרויקט המודרני. ואולם עד מהרה גילו ששינוי יחסם ליהודים מאיים על יסודות המסורת הנוצרית. במקביל התברר כי יהודים רבים כלל לא מתלהבים מן השינוי. אף שראו בחיוב את הוקעת האנטישמיות, הם לא גילו כל עניין בהתקרבות. יוזמות הפיוס הנוצריות נראו להם כניסיון נוצרי נוסף למוטט את חומות ההגנה היהודיות.
    נזיד עדשים דן במפגש בין הלהיטות הנוצרית להתקרב ליהודים לבין הרתיעה היהודית מן הקירבה הזאת. הוא מגולל, מצד אחד, את סיפורם של אנשי כנסייה קתולים המבקשים להתחבר מחדש לעברה היהודי של הנצרות, ומן הצד האחר את זה של רבנים אורתודוקסים המבקשים להתנער מעברם בארצות הנצרות באמצעות ביטול של כל זכר מסורתי לסובלנות כלפיה.

    כרמה בן יוחנן היא עמיתת פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. היא מרצה באוניברסיטת הומבולדט בברלין.

    אירועי המאה ה־20 זעזעו את תרבות המערב. בתום מלחמת העולם
    השנייה, פשתה באירופה תחושה של כישלון מוסרי. פשעים בקנה מידה
    חסר תקדים התחוללו דווקא באיזור שבו שלטה הטובה בתרבויות,
    לפחות בעיני עצמה – תרבות המערב, ועל ידי נציגים מובהקים שלה.
    הקידמה המערבית של הימים שקדמו למלחמות העולם לא מנעה את
    התפרצותה של שפיכות דמים נוראה ולא את הרצח השיטתי של "אחרים"
    בהצדקות אידיאולוגיות וביולוגיות שונות. היחס לאחר הפך למרכיב
    מפתח בשאלה אם יכול המערב להגדיר עצמו מחדש ולהצדיק מוסרית
    את קיומו. החברה הרב־תרבותית ושיח זכויות האדם באו להחליף את
    האמת האובייקטיבית שהכזיבה.
    הפשעים שהשחיתו את פני אירופה במחצית הראשונה של המאה
    העשרים, ובפרט השואה, גרמו לעולם הנוצרי לבחון מחדש את מורשתו
    האתית. הקהילות הנוצריות התמודדו עם שאלות נוקבות: מדוע קצרה
    ידן של הכנסיות להושיע את אירופה מתהומות האכזריות? האם היה זה
    משום שהיו קורבן לשלטונות החילוניים, או אולי מורשתה הנוצרית של
    אירופה היא שזרעה את זרע הפורענות? האם אפשר "לעשות תיאולוגיה"
    אחרי הזוועה, או שהגיע הזמן להיפרד מן השיח הדוגמטי והמדיר של
    הכנסייה, מן האובססיביות שלה בענייני דוקטרינה, הפוגענית כל כך
    כלפי צורות חיים לא נוצריות? במחצית השנייה של המאה ה־20 נדרש
    העולם הנוצרי להיענות לציווי האתי שהציבו בפניו – במונחי הפילוסוף
    עמנואל לוינס – פני האחר.
    האחרים האולטימטיבים של המערב – היהודים – נדרשו גם הם
    למקם את עצמם אל מול האתגר המוסרי החדש, שאירופה גיבשה במידה
    רבה מתוך התייחסות לדמותם המעונה. אילו פנים יציג היהודי למערב
    33:43:14 2020/02/18 13 indd.2020.2.18 תישיש ההגהל םישדע דיזנ
    14 ה מ דקה
    בעל הרגישות המוסרית החדשה? האם הן חייבות להישאר פניו המעונות
    של הקורבן או שמותר לו לחשוף שיניים? ובעמדם מול אחרים משלהם,
    מול נוצרים, האם על היהודים להפנים את הציווי האתי המערבי, לשחק
    על פי הכללים שקבעו רוצחיהם ומעניהם מאמש? באיזו מידה ירצו
    יהודים בני זמננו להזדהות עם התרבות המערבית המתחדשת? האם
    יאמצו את הלקחים שנלמדו על גבם או יסרבו לשחק במשחק שאת כלליו
    קבעו אחרים?
    ספר זה עוסק ביחס לאחר כמרכיב מכריע בגיבוש זהויות דתיות
    במחצית השנייה של המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21 .הוא מתמקד
    בתפיסותיהם ההדדיות של נוצרים ויהודים לאחר השבר של מלחמות
    העולם, כאשר התארגנו מחדש במציאות פוסט־מודרנית, רב־תרבותית
    וליברלית; מציאות שבה, מצד אחד, חלק ניכר מן העם היהודי יושב
    בציון, כריבון על אדמתו, ומצד אחר, הכנסייה הקתולית קיבלה על עצמה
    במידה רבה את ההפרדה בין דת למדינה וויתרה על שאיפותיה הפוליטיות
    הישנות. במרכז החיבור עומדת ההגות הדתית של שתי קהילות –
    הקהילה הנוצרית הרומית־קתולית והקהילה היהודית־אורתודוקסית,
    על מגוון הקבוצות והדעות המזוהות עמן.

     

    הספר ראה אור בחודש מרץ 2020

    תוכן העניינים
    דברי תודה……………………………………………………………………………… 11
    הקדמה………………………………………………………………………………….. 13
    חלק ראשון: יהדות ויהודים בראי התיאולוגיה הקתולית
    מבוא: תמורות ביחסה של הכנסייה הקתולית ליהודים…………………………. 21
    הכנסייה הקתולית והיהודים – סקירה היסטורית קצרה………………….. 21
    הכנסייה הקתולית והמודרנה …………………………………………………. 31
    הכנסייה, האנטישמיות והשואה………………………………………………. 35
    הצהרת ועידת הוותיקן השנייה על היהודים………………………………… 40
    פרק ראשון: היהדות והיהודים בתיאולוגיה הקתולית
    אחרי ועידת הוותיקן השנייה ……………………………………………………….. 53
    העבר …………………………………………………………………………….. 56
    ההווה ……………………………………………………………………………. 68
    העתיד……………………………………………………………………………. 89
    פרק שני: יוחנן פאולוס השני והפיוס היהודי־הנוצרי…………………………… 102
    המתקפה על התיאולוגיה 103
    שנות ה־80 107
    שנות ה־90 120
    פרק שלישי: יוזף רצינגר והיהודים………………………………………………… 130
    התנ"ך העברי במסורת הקתולית …………………………………………….. 132
    תורת ישראל – תורת משיח …………………………………………………. 138
    ישועת היהודים מאין?…………………………………………………………. 145
    הפולמוס על Iesus Dominus ……………………………………………. 145
    הפולמוס על "התפילה למען המרת דתם של היהודים"
    ליום שישי הטוב ………………………………………………………….. 156
    חלק שני: נצרות ונוצרים בראי המחשבה היהודית־אורתודוקסית
    מבוא: המסורת היהודית והנצרות………………………………………………….. 169
    העת העתיקה המאוחרת……………………………………………………….. 169

    ימי הביניים……………………………………………………………………… 172
    העת החדשה ……………………………………………………………………. 187
    סיכום ביניים…………………………………………………………………………… 194
    פרק רביעי: נצרות בספרות ההלכתית בת זמננו …………………………………. 199
    יד ישראל תקיפה……………………………………………………………….. 204
    הסוגיה המדינית…………………………………………………………… 199
    מקרים פרטיים של "יד ישראל תקיפה"……………………………….. 204
    "שיתוף"…………………………………………………………………………. 208
    "גויים שבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם"……………………………… 217
    כיצד קובעים את מעמדה ההלכתי של הנצרות? …………………………… 220
    פרק חמישי: המאמץ הרבני לניקוי המסורת מעקבות אימת הנוצרים ………… 228
    פרק שישי: מחשבה יהודית על נצרות בחוג הראי"ה והרצי"ה קוק …………… 240
    יחסו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לנצרות …………………………….. 240
    יחסו של הרב צבי יהודה הכהן קוק לנצרות………………………………… 250
    תלמידיהם הפרנקופונים של הראי"ה והרצי"ה קוק………………………… 258
    הרב יהודה לאון אשכנזי …………………………………………………. 259
    הרב אברהם לבני………………………………………………………….. 265
    הפולמוס של שנת 2000 …………………………………………………. 269
    הרב אורי שרקי……………………………………………………………. 273
    הרב שלמה הכהן אבינר ………………………………………………….. 277
    פרק שביעי: העולם האורתודוקסי והדיאלוג היהודי־הנוצרי ………………….. 282
    הרב משה פיינשטיין …………………………………………………………… 285
    האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית והדיאלוג הבין־דתי…………… 286
    הרב סולובייצ'יק ומסתו "עימות"………………………………………. 286
    העימות על "עימות" והפולמוס על הדיאלוג הבין־דתי
    בקרב תלמידיו של הרב סולובייצ'יק……………………………………. 289
    הדיאלוג הישראלי־אוונגליקלי……………………………………………….. 295
    הרב יחיאל אקשטיין ו"הקרן לידידות"………………………………… 295
    הרב שלמה ריסקין ופרויקט האוונגליזציה היהודית………………….. 297
    דיון ביניים………………………………………………………………………. 305
    הדיאלוג בין הוותיקן והרבנות הראשית לישראל…………………………… 306
    אפילוג 312
    הערות ………………………………………………………………………………….. 324
    ביבליוגרפיה …………………………………………………………………………… 413
    מפתח …………………………………………………………………………………… 449

     

    מהדורה ראשונה: מרץ 2020
    מס' עמודים: 460
    כריכה: רכה

    Uneasy reconciliation.indd
    ISBN: 978-965-7241-99-8

     

    נזיד עדשים

    98.00 90.00

    לעמוד הספר
    X

    נזיד עדשים

    המחברים

    כרמה בן יוחנן היא עמיתת פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. היא מרצה באוניברסיטת הומבולדט בברלין.

    לעמוד הספר
    X

    נזיד עדשים

    מתוך הספר

    אירועי המאה ה־20 זעזעו את תרבות המערב. בתום מלחמת העולם
    השנייה, פשתה באירופה תחושה של כישלון מוסרי. פשעים בקנה מידה
    חסר תקדים התחוללו דווקא באיזור שבו שלטה הטובה בתרבויות,
    לפחות בעיני עצמה – תרבות המערב, ועל ידי נציגים מובהקים שלה.
    הקידמה המערבית של הימים שקדמו למלחמות העולם לא מנעה את
    התפרצותה של שפיכות דמים נוראה ולא את הרצח השיטתי של "אחרים"
    בהצדקות אידיאולוגיות וביולוגיות שונות. היחס לאחר הפך למרכיב
    מפתח בשאלה אם יכול המערב להגדיר עצמו מחדש ולהצדיק מוסרית
    את קיומו. החברה הרב־תרבותית ושיח זכויות האדם באו להחליף את
    האמת האובייקטיבית שהכזיבה.
    הפשעים שהשחיתו את פני אירופה במחצית הראשונה של המאה
    העשרים, ובפרט השואה, גרמו לעולם הנוצרי לבחון מחדש את מורשתו
    האתית. הקהילות הנוצריות התמודדו עם שאלות נוקבות: מדוע קצרה
    ידן של הכנסיות להושיע את אירופה מתהומות האכזריות? האם היה זה
    משום שהיו קורבן לשלטונות החילוניים, או אולי מורשתה הנוצרית של
    אירופה היא שזרעה את זרע הפורענות? האם אפשר "לעשות תיאולוגיה"
    אחרי הזוועה, או שהגיע הזמן להיפרד מן השיח הדוגמטי והמדיר של
    הכנסייה, מן האובססיביות שלה בענייני דוקטרינה, הפוגענית כל כך
    כלפי צורות חיים לא נוצריות? במחצית השנייה של המאה ה־20 נדרש
    העולם הנוצרי להיענות לציווי האתי שהציבו בפניו – במונחי הפילוסוף
    עמנואל לוינס – פני האחר.
    האחרים האולטימטיבים של המערב – היהודים – נדרשו גם הם
    למקם את עצמם אל מול האתגר המוסרי החדש, שאירופה גיבשה במידה
    רבה מתוך התייחסות לדמותם המעונה. אילו פנים יציג היהודי למערב
    33:43:14 2020/02/18 13 indd.2020.2.18 תישיש ההגהל םישדע דיזנ
    14 ה מ דקה
    בעל הרגישות המוסרית החדשה? האם הן חייבות להישאר פניו המעונות
    של הקורבן או שמותר לו לחשוף שיניים? ובעמדם מול אחרים משלהם,
    מול נוצרים, האם על היהודים להפנים את הציווי האתי המערבי, לשחק
    על פי הכללים שקבעו רוצחיהם ומעניהם מאמש? באיזו מידה ירצו
    יהודים בני זמננו להזדהות עם התרבות המערבית המתחדשת? האם
    יאמצו את הלקחים שנלמדו על גבם או יסרבו לשחק במשחק שאת כלליו
    קבעו אחרים?
    ספר זה עוסק ביחס לאחר כמרכיב מכריע בגיבוש זהויות דתיות
    במחצית השנייה של המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21 .הוא מתמקד
    בתפיסותיהם ההדדיות של נוצרים ויהודים לאחר השבר של מלחמות
    העולם, כאשר התארגנו מחדש במציאות פוסט־מודרנית, רב־תרבותית
    וליברלית; מציאות שבה, מצד אחד, חלק ניכר מן העם היהודי יושב
    בציון, כריבון על אדמתו, ומצד אחר, הכנסייה הקתולית קיבלה על עצמה
    במידה רבה את ההפרדה בין דת למדינה וויתרה על שאיפותיה הפוליטיות
    הישנות. במרכז החיבור עומדת ההגות הדתית של שתי קהילות –
    הקהילה הנוצרית הרומית־קתולית והקהילה היהודית־אורתודוקסית,
    על מגוון הקבוצות והדעות המזוהות עמן.

     

    לעמוד הספר
  • ניצחונה של אתיופיה

    ראס אלולה הגיבור הלאומי

    חגי ארליך

    מבצע! עטיפת הספר

    כיצד הצליחה אתיופיה לעמוד מול האימפריאליזם האירופי בשיא תוקפנותו? איך שמרה על עצמאותה בשעה שרוב החברות באפריקה ובאסיה קרסו מולו? מהי התרבות שאפשרה הישגים כאלה? ניצחונה של אתיופיה מגולל את סיפורו של הגיבור הלאומי, ראס אלולה, מי שמזוהה עד היום עם ההישגים והניצחונות. אלולה שהוגדר בזמנו על ידי הבריטים כ”גנראל הגדול של אפריקה” ניצח בכעשרה קרבות שחרצו את גורל ארצו. בזכות ניצחונותיה, ניצחונותיו של ראס אלולה, נכנסה הקיסרות האתיופית למאה העשרים כישות עצמאית, ריבונית לכול דבר.

    ניצחונה של אתיופיה

    ראס אלולה הגיבור הלאומי

    79.00 69.00 ניצחונה של אתיופיה - ראס אלולה הגיבור הלאומי
    הוסף לסל

    על הספרחגי ארליךמתוך הספר
    X

    ניצחונה של אתיופיה

    על הספר

    תיאור

    כיצד הצליחה אתיופיה לעמוד מול האימפריאליזם האירופי בשיא תוקפנותו? איך שמרה על עצמאותה בשעה שרוב החברות באפריקה ובאסיה קרסו מולו? מהי התרבות שאפשרה הישגים כאלה? ניצחונה של אתיופיה מגולל את סיפורו של הגיבור הלאומי, ראס אלולה, מי שמזוהה עד היום עם ההישגים והניצחונות.

    ראס אלולה שהוגדר בזמנו על ידי הבריטים כ”גנראל הגדול של אפריקה” ניצח בכעשרה קרבות שחרצו את גורל ארצו. מצרים שלחה צבאות בהדרכה מערבית והם הוכו על ידי האתיופים לפי חרב. בסודאן צמחה מדינת אסלאם קנאי, שאיימה לאסלם את אתיופיה הנוצרית וכשלה.

    האיטלקים ניסו להשתלט על אתיופיה והובסו, פעם ב– 1887 ולבסוף ב– 1896 . בזכות ניצחונותיה, ניצחונותיו של ראס אלולה, נכנסה הקיסרות האתיופית למאה העשרים כישות עצמאית, ריבונית לכול דבר.

    ראס אלולה היה בן איכרים שהצליח לעשות דרכו במעלה הסולם החברתי– פוליטי ולהפוך לדמות מרכזית בקיסרות האתיופית. הספר משחזר את דרכו מהכפר הנידח לכותרות הראשיות, ומשם בחזרה לסוף אלים בשולי הדרך. בסיפורו נשזרו יריבויות, שנאות וקְנאות, לצד נאמנויות אישיות ואמונות דתיות. חולשות אנוש וחוזקותיו.

    זהו סיפור המשקף את פניה של חברה נוצרית מסורתית – בעלת זיקה ישירה לתנ”ך העברי – שהיו לה היכולות, ההשראה, והכלים לשרוד התקפות חוזרות ונשנות ולנצח. לרבים בישראל, כולל למי שעלו מאתיופיה ולצאצאיהם, מזוהה הארץ ההיא עם בערות וחולשה. זהו דימוי כוזב.

    ניצחונה של אתיופיה מתאר את אתיופיה כמדינה ייחודית, מדינה בעלת תרבות עתיקה ועשירה, מוסדות שלטון יעילים ויכולת ניצול מרשימה של משאבים חומריים ורוחניים שאפשרה לה להתמודד בהצלחה עם איומים גדולים ביותר.

    תוכן העניינים:

    הקדמה
    מבן איכרים למושל אריתראה
    מול המצרים באריתראה – ניצחון והתבססות
    הבסת המהדיה הסודאנית באריתראה
    האיטלקים – משכן אירופי ליריב מקומי
    דוגאלי – השפלת איטליה
    סופה של ממשלת אלולה באריתראה
    המהדיה וסופו של הקיסר התיגריני
    תיגרה בין הקיסר מנליק לקולוניה אריתראה
    עם מנליק לניצחון אתיופיה על איטליה
    סיכום – מראס אלולה למלס זנאווי
    ביבליוגרפיה

    חגי ארליך הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזה”ת ואפריקה באוניברסיטת תל–אביב וחתן פרס לנדאו לשנת 2010. כתב עשרות ספרי מחקר וספרי מבוא כלליים על אתיופיה, על ארצות המזה”ת בעת החדשה, ועל הקשר בין עולמות אלה.

    בין ספריו: ברית ושבר – ישראל ואתיופיה בימי הילה–סלאסה (2013); מאסואן לרנסנס – מצרים, אתיופיה והנילוס .(2016)

    ניצחונה של אתיופיה | הקדמה

    אתיופיה עוררה סקרנות וגם הייתה לחידה משחר ימי האנושות. בימי הביניים עמדה היא מול הכוח האדיר של האסלאם האימפריאלי, ושמרה על עצמאותה. ברבע האחרון של המאה ה־ 19 התעמתה הן עם מוסלמים, והן עם בני אירופה בשיא תנופת שתלטנותם וכיבושיהם באפריקה ובמזרח.

    מעימותים אלה יצאה אתיופיה מנצחת, ונכנסה למאה ה־ 20 כאימפריה אפריקאית בזכות עצמה, ריבונית וגאה. היא נפלה לידיים זרות רק לתקופת חמש שנים, 1941-1936 , עת נכנעה לצבאותיו של הפשיסט מוסוליני. מששוחררה, נותרה עצמאית עד ימינו, ובגבולות שעוצבו על ידי כיבושיה וניצחונותיה.

    מה היה סודה של אתיופיה? כיצד עמדה במבחני חוץ כבירים אלה, וכיצד נשמרה כישות פוליטית לאורך כאלפיים שנה? ב־ 1943 ניסח את תמצית החידה היועץ ואיש הצבא הבריטי, הקולונל רוברט צ'יזמן: "משלהי המאה ה־ 19 ועד עתה, התבססה מדיניות החוץ של בריטניה, צרפת ואיטליה על ההנחה כי אתיופיה חייבת להישבר ולהתפרק. אלא שהיא מיאנה לעשות כך. אתיופיה שרדה במשברי העת החדשה והציגה חזית מאוחדת – גם אם לא יעילה מספיק – אפילו מול צבאות מוסוליני.

    ועדיין, 'התיאוריה של התפרקות אתיופיה' מתעקשת להישאר… אין זה מפתיע שמשקיפים זרים אינם מסוגלים להבין שאחדות לאומית אכן הייתה ועדיין מתקיימת באתיופיה, וכי ממשלה שקשה לראותה בעין, ואשר היא כה שונה מממשלותיהם, יכולה הייתה להתקיים יותר מכמה חודשים… אתיופיה אכן מושתתת על מערכת מוזרה [צ'יזמן השתמש במונח "מבנה משוגע", Crazy structure] המוחזקת על ידי מין מגנטיזם מסתורי [Mysterious magnetism], שאינו מובן למי שיש לו ידע שטחי בלבד על הארץ".

    מהי אם כן "המערכת המוזרה" הזאת הבנויה על בסיס "מגנטיזם מסתורי"? מהו אותו "מגנטיזם"? מדוע שבה והופרכה "תאוריית ההתפרקות"? איך שרדה אתיופיה ואף התחזקה דווקא לעת התייצבותה אל מול אתגרים חיצוניים, מול כוחות שהביאו לקריסת מבנים מדיניים וחברות אחרות באפריקה ובאסיה? איך זה ניצחה שוב ושוב? – התשובה אינה יכולה להיות חדה וברורה.

    כמו כל שאלה היסטורית מדובר בסוגיה רב ממדית שאין לה הסבר חד־משמעי. ספר זה עוסק בתקופת הניצחונות של שלהי המאה ה־ 19 , וציר דיונו הוא פועלו של אחד האחראים להם. הביוגרפיה הפוליטית של ראס אלולה מציעה אולי חלק מההסבר, ודאי לא את כולו. יש בה גם מסר המתחבר במישרין לאתיופיה של ימינו ממש, ולשאלת שרידותה והמשכיותה גם אל מול מבחני המאה ה־ 21 .

    המרחב שבו מתרחש סיפורנו הוא ערש לידתה של אתיופיה בעת העתיקה, וזירת ניצחונותיה במאבק על עצמאותה בעת החדשה. זהו אזור הררי בצפון הארץ, מצולק נוף, חרוץ גאיות עמוקים והרים נישאים, חלקם שטוחי פסגה.

    הוא מאוכלס בדוברי תיגריניה, שפה שמית כתובה באותיות אתיופיות המשותפות לשפה האמהרית הנפוצה בכל הארץ, ולשפת הגֶעְז, שפת כתבי הקודש. במרחבם של דוברי התיגריניה, המכונה "תיגרַאי תיגְריניה", שוכנת העיר הקדומה אקסוּם, אשר בה ובסביבתה נולדה המדינה העתיקה. שושלת של מלכים קמה באקסום עוד במאה הראשונה לפני הספירה, ופיתחה תרבות עירונית, סדר ממלכתי, וזיקה לים סוף הסמוך מצד אחד, ולתוך־תוכי קרן אפריקה מן הצד האחר.

    אתיופיה האקסומית התקיימה כאלף שנה. בשיאה, במאה השישית לספירה, השתרעה על מרבית קרן אפריקה וכן על תימן שמעבר לים סוף. נמלה של אקסום, אדוּליס )זוּלא(, לא הרחק מנמל מָסָוָוע של ימינו, איפשר סחר, קשרי תרבות וקשרי כלכלה עם ארצות המזרח. זיקה זאת למזרח הקדום העמיקה בראשית המאה הרביעית עת קיבלו מלכי אתיופיה את הנצרות (בגרסתה המוֹנוֹפיזיטית).

    בשנת 333 נקבע כי הכנסייה של אתיופיה היא בישופות של הכנסייה הקופטית המצרית, וראשה, האבּוּנא, יהיה נזיר מצרי ממונה על ידי הפטריארך המצרי (הסדר זה החזיק מעמד עד 1959). מאז אותה ראשית עתיקה נסבה התרבות הכוללת של אתיופיה הנוצרית, כולל ובעיקר זאת הפוליטית והמנהלתית, על אוצר המושגים, על הטקסים, על המועדים ועל האמונות של דת ישו, בגרסתה המקומית.

    הכתר והצלב אוחדו באתיופיה (עד מהפכת 1974) ללא הפרד, והמלכים – מאוחר יותר, הקיסרים – היו בפועל ראשי הנצרות. רשת של מנזרים וכנסיות הפיצה את התרבות הדתית־ ממלכתית הזאת. היא כללה לא רק זיקה מוסדית לכנסייה של מצרים, אלא תודעת קשר הדוק למזרח בכלל ולירושלים בפרט.

    במאה השישית נחשבה אתיופיה האקסומית לאחת משלוש מעצמות המזרח, לצד ביזנץ ופרס. היא הייתה אמנם הגורם הזוטר במשולש כוחות זה, אך בעל תפקיד משמעותי במרחב ים סוף ודרום ערב. בתור שכזאת היה לאתיופיה חלק גם בסיפור עלייתו והצלחתו של נביא האסלאם, מוחמד. הנביא הכיר היטב את אתיופיה הנוצרית, ואתיופים רבים סחרו זה דורות עם מכה. חלוצי האסלאם, שנרדפו על ידי ערביי העיר, נמלטו בפקודת הנביא ממכה, הפליגו בסתר לילה בים סוף, ומצאו מקלט באקסום (בשנת 615).

    זאת הייתה ה"ההִג'רה הראשונה" שקדמה להג'רה החשובה והידועה יותר למַדינה (622). באקסום, בחצרו של הנַגָ'אשי, הנֶגוּס, המלך של אתיופיה, נערכה אכן הפגישה ההיסטורית הראשונה בין נוצרים למוסלמים, ונודעה לה חשיבות גם בתולדות האסלאם.

    אשר לתולדות אתיופיה, הנה בישרה עליית האסלאם כאימפריה אדירה את ראשית שקיעתה של ממלכת אקסום. המוסלמים לא הסתערו על אתיופיה בכוח צבאותיהם. היא לא עמדה בראש סדר עדיפויותיהם, וספק אם היו יכולים לנהל מערכה מעבר לים ולכבוש את מצודת ההר של "תיגראי תיגריניה".

    לבני אתיופיה כבר הייתה כאמור דת הלכתית כוללת, ולאסלאם לא היה מבחינה זאת יתרון כפי שהיה לו באזורים רבים אחרים. המוסלמים גם זכרו את צו הנביא להכיר תודה לאתיופים על שאירחו את "ההג'רה הראשונה".

    ואולם התפשטות האסלאם על ארצות המזרח ועל צפון אפריקה, כולל בחופי ים סוף, ניתקה את אקסום ממערכות הסחר האזוריות. המדינה האתיופית הראשונה החלה לשקוע בהדרגה עד שנעלמה אקסום כבירה במהלכי המאה העשירית. עתה עבר מרכזה של המדינה הנוצרית דרומה. היא נחלשה לזמן מה עד שהתאוששה במאה ה־ 13 במנהיגות מי שכונו "השושלת הסוֹלוֹמונית".

    קיסרי שושלת זאת היו דוברי השפה האמהרית, והם כוננו את ממלכתם באזור שוֹאָה, היום מרכזה של אתיופיה (על בירתה המודרנית אָדיס אָבֶּבָּה, שקמה ב־ 1886). הסולומונים בשיאם (1270 – 1529), חידשו ואף העצימו את תפארתה הימי־ביניימית של אתיופיה. הם ביססו את הנצרות בין היתר על הזיקה – הדתית ולגרסתם גם האתנית – לעם ישראל, לירושלים,

    לציון ולבית שלמה. הסולומונים ביצרו את הכנסייה, את רשת המנזרים, והרחיבו את תפוצת כתבי הקודש. הם פשטו על אזורים נרחבים וכבשו אותם, ושלטו במרחב החופף פחות או יותר לאתיופיה של ימינו. הקיסרים הסולומונים קיימו גם זיקה למזרח, ואף לאירופה(דרך מנזר בירושלים) אך בהיעדר מוצא לים עשו כך בדרכי עקיפין. שליטת הקיסרים האמהרים הגיעה לאזור דוברי התיגריניה, ואל רצועת החוף שלידם, רק במקוטע. "תיגרַאי תיגרינְיָה" לעצמה נשארה שולית, ענייה, ומפוצלת בין משפחות יריבות.

    במאה ה־ 16 נחרבה אתיופיה הסולומונית לתקופה קצרה (1529 – 1543) על ידי צבאות מוסלמיים שפשטו מדרום. ישועה הגיעה מכיוונו של ים סוף, עת נחת חיל עזר פורטוגלי שסייע בהדיפת הפולשים. אלא שאתיופיה לא הצליחה להתאושש מחורבן זה במשך שנים ארוכות.

    היא התדרדרה לאנרכיה ולא נעשה ניסיון של ממש לאחדה, אלא בימי "ראשון קיסרי העת החדשה" תֶאוֹדְרוֹס השני, 1855 – 1868 . סביב בירתו החדשה, מָקְדָלה (באזור ווֹלוֹ של ימינו), עשה תאודרוס מאמץ אדיר להחזיר לאתיופיה את תפארת עברה. על נסיבות כישלונו נתעכב להלן בקצרה. ב־ 1872 תפס את כס הקיסרות יוֹהָנֶס הרביעי. הוא היה תיגריני, ולראשונה מאז ימי אקסום חזר מרכז הכובד של אתיופיה אל המרחב של "תיגראי תיגריניה".

    במנהיגותו של יוהנס קיבלו דוברי שפה זאת את הזדמנותם השנייה להנהיג את אתיופיה. הם עשו כך לאורך שני העשורים הבאים, שהיו לאחת התקופות המכריעות בתולדות הארץ, וכן גם בתולדות מרחב ים סוף וארצות הנילוס, בתולדות אפריקה כולה ובתולדות האימפריאליזם האירופי. היו אלה שנות ניצחונותיה של אתיופיה. כשהחלטתי להתמחות בהיסטוריה של אתיופיה, נמשכתי במיוחד לדמותו של יוהנס הרביעי.

    בימיו השתלבו תולדות אתיופיה באופן מובהק אף יותר עם היסטוריות שהכרתי מלימודיי הקודמים כתלמיד תולדות המזרח התיכון והיסטוריה אירופית. בשנות מלכותו של יוהנס, עד מותו ב־ 1889, התעמתה אתיופיה עם מצרים של הכֶּדיב אִסמאעיל (1863 – 1879), עם סודאן שבמנהיגות תנועת המהדיה האסלאמית הקנאית (1881 – 1898), ועם איטליה כנציגת האימפריאליזם המערבי לעת "המרוץ על אפריקה" (שצבר תנופה משלהי 1884).

    במדיניות הפנים של יוהנס סקרנו אותי שני ממדים. האחד, יחסו כנוצרי אדוק ומוקף איום מצרי וסודאני, לאוכלוסייה המוסלמית של אתיופיה. יוהנס החל דרכו כאדם פתוח וסובלני, אך סיים כצלבן קשוח. הוא כפה על כחצי מיליון מוסלמים בלבה של הארץ להתנצר, ונהרג מכדורי לוחמי הג'האד הסודאנים. הממד השני היה האופן שבו ניהל יוהנס את אתיופיה הנוצרית.

    הוא הכיר בשליטי המחוזות כמלכים, וכונן למעשה קיסרות פדראלית. בלב המורכבות הזאת, שאליה נחזור להלן, עמדה דמות טרגית. יוהנס היה מעין מלך ליר שקספירי, נתון לתהפוכות גורל אישיות ולמצבי רוח משתנים.

    בספטמבר 1970 מצאתי את עצמי בחדרו של מדריכי לדוקטורט ב"בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה" של אוניברסיטת לונדון (SOAS). לידו של ד"ר ריצ'ארד גריי ישב פרופסור אדוארד אוּלֶנדורף, אתיופיסט מפורסם, שבשל אילוצי מינהל היה מדריך המשנה. לשאלתם על מה בדעתי לכתוב את עבודת הדוקטורט פרשתי בהתלהבות את כל מה שידעתי על יוהנס.

    אולנדורף, אדם צבעוני, חריף ושנוי במחלוקת, הביט בי משועשע: "זָוודֶה גַבְּרַה־סֶלאסֶה כבר עובד על זה תשע שנים באוקספורד, תיסע לבקר אותו". זוודה היה נינו של יוהנס, ונכדו החורג של הַיְלָה־סֶלאסֶה, אז עדיין קיסר אתיופיה. זוודה, שכיהן כשר משפטים עד 1961 , ניהל את ענייני משרדו בליברליות־יתר לטעמו של היילה־סלאסה, ועל כן הוגלה ללימודים באנגליה.

    אותה עת דובר בזוודה כיורשו של הקיסר, כמי שישלב את רוח המלוכה העתיקה עם נאורות ופתיחות (זוודה גברה־סלאסה אכן השלים את עבודתו על יוהנס, ועד מותו ב־ 2008 היה נושא דגלה של אתיופיה המסורתית והמתחדשת גם יחד). "מדוע לא תכתוב על רָאס אָלוּלה?" המשיך אולנדורף. בתושייה השמורה לישראלים צעירים במצבי לחץ עניתי מיד: "רעיון מצוין!" ומיהרתי לספרייה הסמוכה לברר מי לכל הרוחות היה ראס אלולה.

    מצאתי, והוא היה ציר חיי בשלוש השנים הבאות. עתה, ארבעים וארבע שנה מאוחר יותר, ולאחר שתי מהדורות באנגלית (ואחת בתיגריניה), חוויתי מחדש את אותן שנים רחוקות, תוך כתיבתה של מהדורה עברית.

    אלולה היה בן איכרים פשוט שהתקדם להיות יד ימינו של הקיסר יוהנס ודמות המפתח בניצחונותיה של אתיופיה מול אויביה לאורך השנים 1896-1875 . הוא היה טקטיקן מבריק שהביס את המצרים, את הסודאנים, ואת האיטלקים בסדרה של עשרה קרבות, שתוצאותיהם הבטיחו את עצמאות הארץ. ניצחונה של אתיופיה בכניסה אל המאה ה־ 20 היה יחיד ומיוחד.

    בתקופה שבה כרעו עמי אפריקה מול עוצמת האימפריאליזם האירופי ותוקפנותו – גם מצרים וסודאן נפלו בתורן – יצאה אתיופיה וידה על העליונה. היא לא רק הביסה את אויביה אלה, אלא גם התפשטה בעצמה, והכפילה את שטחה ואת כוחה. כל אויביה וכל ידידיה של אתיופיה באותה העת, באירופה ובארצות הנילוס, העריצו את ראס אלולה. הוא היה "הגנרל החשוב ביותר של אפריקה", מושא לאהבה, לשנאה, ליראה ולקנאה גם יחד.

    אלולה היה גם דמות מפתח בתולדות הארץ פנימה. הוא היה זה שאיחד מחדש תחת יוהנס את השטח של "תיגראי תיגריניה" בהשתלטותו על האזור שמצפון לנהר המָארֶבּ, הוא אריתראה של ימינו. בכך, ובהקימו את בירת המחוז אַסְמרה, ביצר את עמדת אתיופיה במרחב העימותים הללו.

    אלולה עמד בפרץ עד שאיבד את אריתראה לאיטלקים ללא קרב (1889), בנסיבות שנתאר. ראס אלולה היה שומר גחלת מנהיגותם של התיגרינים גם משעברה הבכורה מחדש לדוברי האמהרית תחת יורשו של יוהנס, הקיסר מנליק השני (1889 – 1913).

    ואולם, בשעה ההיסטורית הנכונה ידע אלולה לרדת דרומה לאדיס אבבה, לוותר על שאפתנותו ועל כבודו למען אחדות הארץ תחת מנליק ואל מול האיטלקים. בקרב אדואה, בתבוסה שהונחלה לצבא האימפריאליסטי במארס 1896 , ושחתמה את המערכה על ריבונות אתיופיה, היה אלולה ארכיטקט הניצחון.

    העיסוק בשלל אירועים אלה, דרך לימוד פועלו של מי שצמח מהתחתית והגיע לפסגה, היה עבורי מבוא לתרבותה של אתיופיה. סיפורו של אלולה כולל רצף של אירועי מפתח צבאיים ודיפלומטיים, אך גם פרשיות קטנות יותר בתחום החברה, הכלכלה, יחסי האנוש.

    פטריוטיות ונאמנות מצד אחד, שלל תככים מצד שני, והכול שזור בהוויה דתית־לאומית בעלת ניחוח תנכי ורוח ימי־ביניימית. ראס אלולה היה ונשאר מיתוס, אך בפועל היה בשר ודם. מי ששכנו בו גאונות וצרות אופקים, יראת אלוהים ואכזריות, שיקול דעת ויצריות. השתדלתי שלא ליפול בפח השמור לכותבי ביוגרפיות, ולא להיות עורך דינו בפני שר ההיסטוריה. הייתי ונשארתי היסטוריון המאמין כי ניתן לשחזר פרקי עבר תוך איסוף עדויות ויישומם של היגיון ויושרה מקצועית.

    בעשותי כך נמצאתי לא אחת בפני הדילמה הידועה – אם תולדות הגיבור וסיפור חייו הם מרכז ענייני, או שמא תולדות התקופה ותרומתה של האישיות להתפתחותה. מצאתי עצמי הולך בעקבות האפשרות השנייה, ומנסה להבין את סוד ניצחונותיה של אתיופיה בעת ההיא דרך פענוח פועלו ותרומתו של גיבורנו. מובן שנדרשתי לדיון גם במניעיו האישיים, בכישרונותיו ובמכשלותיו.

    אלולה היה ללא ספק דמות כריזמטית, שכוחה נבע גם ממכלול תכונותיו ועוצמת אישיותו, לא רק מרכיבי כוח כמו ייחוס, מינוי, דרגה והזדמנות. הוא היה יליד תקופתו ההיסטורית מראשיתה ועד סופה. מהיותו בן לפשוטי עם נמצאו אך מעט מקורות לתולדות ילדותו ובחרותו, וסיפורו האישי נחשף באופן ממשי רק בסמוך לעלייתו על במת האירועים, בהתקרבו לגיל שלושים. הוא גם נקטל בגיל חמישים – מוות טפל ומקרי – בסמוך לאחר שיא פועלו ותרומתו, וכך "נחסך" מאיתנו, כפי הנראה, סיפור של הזדקנות בשוליים.

    לפנינו אם כן ביוגרפיה היסטורית, אך גם דיון גדוש בסיפורי קנאה, תחרותיות, נאמנויות ובגידות, מזימות ותהפוכות. המבנה הסוציופוליטי של אתיופיה הנוצרית, עד סמוך לעצם ימינו, היה ונשאר פרסונלי – היררכי מובהק, ועל כן גם יצרן בלתי נלאה של דרמות אישיות. אכן, ללא הבנת ממד זה של החברה, התרבות, והפוליטיקה קשה להבין את "המגנט המסתורי", את מקורות חוזקה וגם את מקורות שמרנותה של אתיופיה לאורך הדורות. במהלך האירועים המתוארים בספר זה איבדו דוברי התיגריניה את מעמדם הבכיר באתיופיה.

    הבכורה עברה וחזרה למרכז הארץ, ולדוברי האמהרית. תיגרה עצמה שבה ונדחקה לשוליים. היא דורדרה תחת היילה־ סלאסה (1974-1930) למעין שמורה צדדית של אתיופיה הישנה. ואולם החל בשנת 1991, ועד מועד כתיבת שורות אלה, שבה הנהגת אתיופיה לידיים תיגריניות.

    במנהיגותם של בני איכרים מתיגרה סולק אותה שנה הדיקטטור מֶנְגיסתוּ הַילָה־מָריָם (ששלט מ־ 1974), והארץ החלה להיבנות במתכונת חדשה, תוך יניקה ישירה ממורשת תקופתו של יוהנס. ואולם חשובה ומשמעותית יותר לבוניה מחדש של אתיופיה בימינו הייתה מורשתו של בן האיכרים ראס אלולה. ספר זה, לא אצטנע, אכן תרם את חלקו לתמורה ההיסטורית של אתיופיה בדורנו. נחזור לכך בסיכום.

    [….]

    הספר ראה אור בחודש יוני 2016

     

    ניצחונה של אתיופיה
    ראס אלולה הגיבור הלאומי
    מאת: חגי ארליך

    פרקי יומן על המפגש בין ישראלים למצרִים בעקבות כינון השלום

    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
    עימוד וטיפוגרפיה: שפי פז, אגתה
    מהדורה ראשונה, פברואר 2016
    מס' עמודים: 475
    כריכה: רכה

    הספר רואה אור בסיוע: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, ומרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל-אביב

    דאנא קוד: 583-74

    Victorious Ethiopia
    Ras Alula the National Hero by Haggai Erlich

    ISBN: 978-965-7241-77-6

    עטיפת הספר

    ניצחונה של אתיופיה

    79.00 69.00

    כיצד הצליחה אתיופיה לעמוד מול האימפריאליזם האירופי בשיא תוקפנותו? איך שמרה על עצמאותה בשעה שרוב החברות באפריקה ובאסיה קרסו מולו? מהי התרבות שאפשרה הישגים כאלה? ניצחונה של אתיופיה מגולל את סיפורו של הגיבור הלאומי, ראס אלולה, מי שמזוהה עד היום עם ההישגים והניצחונות. אלולה שהוגדר בזמנו על ידי הבריטים כ”גנראל הגדול של אפריקה” ניצח בכעשרה קרבות שחרצו את גורל ארצו. בזכות ניצחונותיה, ניצחונותיו של ראס אלולה, נכנסה הקיסרות האתיופית למאה העשרים כישות עצמאית, ריבונית לכול דבר.

    לעמוד הספר
    X

    ניצחונה של אתיופיה

    המחברים

    חגי ארליך הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזה”ת ואפריקה באוניברסיטת תל–אביב וחתן פרס לנדאו לשנת 2010. כתב עשרות ספרי מחקר וספרי מבוא כלליים על אתיופיה, על ארצות המזה”ת בעת החדשה, ועל הקשר בין עולמות אלה.

    בין ספריו: ברית ושבר – ישראל ואתיופיה בימי הילה–סלאסה (2013); מאסואן לרנסנס – מצרים, אתיופיה והנילוס .(2016)

    לעמוד הספר
    X

    ניצחונה של אתיופיה

    מתוך הספר

    ניצחונה של אתיופיה | הקדמה

    אתיופיה עוררה סקרנות וגם הייתה לחידה משחר ימי האנושות. בימי הביניים עמדה היא מול הכוח האדיר של האסלאם האימפריאלי, ושמרה על עצמאותה. ברבע האחרון של המאה ה־ 19 התעמתה הן עם מוסלמים, והן עם בני אירופה בשיא תנופת שתלטנותם וכיבושיהם באפריקה ובמזרח.

    מעימותים אלה יצאה אתיופיה מנצחת, ונכנסה למאה ה־ 20 כאימפריה אפריקאית בזכות עצמה, ריבונית וגאה. היא נפלה לידיים זרות רק לתקופת חמש שנים, 1941-1936 , עת נכנעה לצבאותיו של הפשיסט מוסוליני. מששוחררה, נותרה עצמאית עד ימינו, ובגבולות שעוצבו על ידי כיבושיה וניצחונותיה.

    מה היה סודה של אתיופיה? כיצד עמדה במבחני חוץ כבירים אלה, וכיצד נשמרה כישות פוליטית לאורך כאלפיים שנה? ב־ 1943 ניסח את תמצית החידה היועץ ואיש הצבא הבריטי, הקולונל רוברט צ'יזמן: "משלהי המאה ה־ 19 ועד עתה, התבססה מדיניות החוץ של בריטניה, צרפת ואיטליה על ההנחה כי אתיופיה חייבת להישבר ולהתפרק. אלא שהיא מיאנה לעשות כך. אתיופיה שרדה במשברי העת החדשה והציגה חזית מאוחדת – גם אם לא יעילה מספיק – אפילו מול צבאות מוסוליני.

    ועדיין, 'התיאוריה של התפרקות אתיופיה' מתעקשת להישאר… אין זה מפתיע שמשקיפים זרים אינם מסוגלים להבין שאחדות לאומית אכן הייתה ועדיין מתקיימת באתיופיה, וכי ממשלה שקשה לראותה בעין, ואשר היא כה שונה מממשלותיהם, יכולה הייתה להתקיים יותר מכמה חודשים… אתיופיה אכן מושתתת על מערכת מוזרה [צ'יזמן השתמש במונח "מבנה משוגע", Crazy structure] המוחזקת על ידי מין מגנטיזם מסתורי [Mysterious magnetism], שאינו מובן למי שיש לו ידע שטחי בלבד על הארץ".

    מהי אם כן "המערכת המוזרה" הזאת הבנויה על בסיס "מגנטיזם מסתורי"? מהו אותו "מגנטיזם"? מדוע שבה והופרכה "תאוריית ההתפרקות"? איך שרדה אתיופיה ואף התחזקה דווקא לעת התייצבותה אל מול אתגרים חיצוניים, מול כוחות שהביאו לקריסת מבנים מדיניים וחברות אחרות באפריקה ובאסיה? איך זה ניצחה שוב ושוב? – התשובה אינה יכולה להיות חדה וברורה.

    כמו כל שאלה היסטורית מדובר בסוגיה רב ממדית שאין לה הסבר חד־משמעי. ספר זה עוסק בתקופת הניצחונות של שלהי המאה ה־ 19 , וציר דיונו הוא פועלו של אחד האחראים להם. הביוגרפיה הפוליטית של ראס אלולה מציעה אולי חלק מההסבר, ודאי לא את כולו. יש בה גם מסר המתחבר במישרין לאתיופיה של ימינו ממש, ולשאלת שרידותה והמשכיותה גם אל מול מבחני המאה ה־ 21 .

    המרחב שבו מתרחש סיפורנו הוא ערש לידתה של אתיופיה בעת העתיקה, וזירת ניצחונותיה במאבק על עצמאותה בעת החדשה. זהו אזור הררי בצפון הארץ, מצולק נוף, חרוץ גאיות עמוקים והרים נישאים, חלקם שטוחי פסגה.

    הוא מאוכלס בדוברי תיגריניה, שפה שמית כתובה באותיות אתיופיות המשותפות לשפה האמהרית הנפוצה בכל הארץ, ולשפת הגֶעְז, שפת כתבי הקודש. במרחבם של דוברי התיגריניה, המכונה "תיגרַאי תיגְריניה", שוכנת העיר הקדומה אקסוּם, אשר בה ובסביבתה נולדה המדינה העתיקה. שושלת של מלכים קמה באקסום עוד במאה הראשונה לפני הספירה, ופיתחה תרבות עירונית, סדר ממלכתי, וזיקה לים סוף הסמוך מצד אחד, ולתוך־תוכי קרן אפריקה מן הצד האחר.

    אתיופיה האקסומית התקיימה כאלף שנה. בשיאה, במאה השישית לספירה, השתרעה על מרבית קרן אפריקה וכן על תימן שמעבר לים סוף. נמלה של אקסום, אדוּליס )זוּלא(, לא הרחק מנמל מָסָוָוע של ימינו, איפשר סחר, קשרי תרבות וקשרי כלכלה עם ארצות המזרח. זיקה זאת למזרח הקדום העמיקה בראשית המאה הרביעית עת קיבלו מלכי אתיופיה את הנצרות (בגרסתה המוֹנוֹפיזיטית).

    בשנת 333 נקבע כי הכנסייה של אתיופיה היא בישופות של הכנסייה הקופטית המצרית, וראשה, האבּוּנא, יהיה נזיר מצרי ממונה על ידי הפטריארך המצרי (הסדר זה החזיק מעמד עד 1959). מאז אותה ראשית עתיקה נסבה התרבות הכוללת של אתיופיה הנוצרית, כולל ובעיקר זאת הפוליטית והמנהלתית, על אוצר המושגים, על הטקסים, על המועדים ועל האמונות של דת ישו, בגרסתה המקומית.

    הכתר והצלב אוחדו באתיופיה (עד מהפכת 1974) ללא הפרד, והמלכים – מאוחר יותר, הקיסרים – היו בפועל ראשי הנצרות. רשת של מנזרים וכנסיות הפיצה את התרבות הדתית־ ממלכתית הזאת. היא כללה לא רק זיקה מוסדית לכנסייה של מצרים, אלא תודעת קשר הדוק למזרח בכלל ולירושלים בפרט.

    במאה השישית נחשבה אתיופיה האקסומית לאחת משלוש מעצמות המזרח, לצד ביזנץ ופרס. היא הייתה אמנם הגורם הזוטר במשולש כוחות זה, אך בעל תפקיד משמעותי במרחב ים סוף ודרום ערב. בתור שכזאת היה לאתיופיה חלק גם בסיפור עלייתו והצלחתו של נביא האסלאם, מוחמד. הנביא הכיר היטב את אתיופיה הנוצרית, ואתיופים רבים סחרו זה דורות עם מכה. חלוצי האסלאם, שנרדפו על ידי ערביי העיר, נמלטו בפקודת הנביא ממכה, הפליגו בסתר לילה בים סוף, ומצאו מקלט באקסום (בשנת 615).

    זאת הייתה ה"ההִג'רה הראשונה" שקדמה להג'רה החשובה והידועה יותר למַדינה (622). באקסום, בחצרו של הנַגָ'אשי, הנֶגוּס, המלך של אתיופיה, נערכה אכן הפגישה ההיסטורית הראשונה בין נוצרים למוסלמים, ונודעה לה חשיבות גם בתולדות האסלאם.

    אשר לתולדות אתיופיה, הנה בישרה עליית האסלאם כאימפריה אדירה את ראשית שקיעתה של ממלכת אקסום. המוסלמים לא הסתערו על אתיופיה בכוח צבאותיהם. היא לא עמדה בראש סדר עדיפויותיהם, וספק אם היו יכולים לנהל מערכה מעבר לים ולכבוש את מצודת ההר של "תיגראי תיגריניה".

    לבני אתיופיה כבר הייתה כאמור דת הלכתית כוללת, ולאסלאם לא היה מבחינה זאת יתרון כפי שהיה לו באזורים רבים אחרים. המוסלמים גם זכרו את צו הנביא להכיר תודה לאתיופים על שאירחו את "ההג'רה הראשונה".

    ואולם התפשטות האסלאם על ארצות המזרח ועל צפון אפריקה, כולל בחופי ים סוף, ניתקה את אקסום ממערכות הסחר האזוריות. המדינה האתיופית הראשונה החלה לשקוע בהדרגה עד שנעלמה אקסום כבירה במהלכי המאה העשירית. עתה עבר מרכזה של המדינה הנוצרית דרומה. היא נחלשה לזמן מה עד שהתאוששה במאה ה־ 13 במנהיגות מי שכונו "השושלת הסוֹלוֹמונית".

    קיסרי שושלת זאת היו דוברי השפה האמהרית, והם כוננו את ממלכתם באזור שוֹאָה, היום מרכזה של אתיופיה (על בירתה המודרנית אָדיס אָבֶּבָּה, שקמה ב־ 1886). הסולומונים בשיאם (1270 – 1529), חידשו ואף העצימו את תפארתה הימי־ביניימית של אתיופיה. הם ביססו את הנצרות בין היתר על הזיקה – הדתית ולגרסתם גם האתנית – לעם ישראל, לירושלים,

    לציון ולבית שלמה. הסולומונים ביצרו את הכנסייה, את רשת המנזרים, והרחיבו את תפוצת כתבי הקודש. הם פשטו על אזורים נרחבים וכבשו אותם, ושלטו במרחב החופף פחות או יותר לאתיופיה של ימינו. הקיסרים הסולומונים קיימו גם זיקה למזרח, ואף לאירופה(דרך מנזר בירושלים) אך בהיעדר מוצא לים עשו כך בדרכי עקיפין. שליטת הקיסרים האמהרים הגיעה לאזור דוברי התיגריניה, ואל רצועת החוף שלידם, רק במקוטע. "תיגרַאי תיגרינְיָה" לעצמה נשארה שולית, ענייה, ומפוצלת בין משפחות יריבות.

    במאה ה־ 16 נחרבה אתיופיה הסולומונית לתקופה קצרה (1529 – 1543) על ידי צבאות מוסלמיים שפשטו מדרום. ישועה הגיעה מכיוונו של ים סוף, עת נחת חיל עזר פורטוגלי שסייע בהדיפת הפולשים. אלא שאתיופיה לא הצליחה להתאושש מחורבן זה במשך שנים ארוכות.

    היא התדרדרה לאנרכיה ולא נעשה ניסיון של ממש לאחדה, אלא בימי "ראשון קיסרי העת החדשה" תֶאוֹדְרוֹס השני, 1855 – 1868 . סביב בירתו החדשה, מָקְדָלה (באזור ווֹלוֹ של ימינו), עשה תאודרוס מאמץ אדיר להחזיר לאתיופיה את תפארת עברה. על נסיבות כישלונו נתעכב להלן בקצרה. ב־ 1872 תפס את כס הקיסרות יוֹהָנֶס הרביעי. הוא היה תיגריני, ולראשונה מאז ימי אקסום חזר מרכז הכובד של אתיופיה אל המרחב של "תיגראי תיגריניה".

    במנהיגותו של יוהנס קיבלו דוברי שפה זאת את הזדמנותם השנייה להנהיג את אתיופיה. הם עשו כך לאורך שני העשורים הבאים, שהיו לאחת התקופות המכריעות בתולדות הארץ, וכן גם בתולדות מרחב ים סוף וארצות הנילוס, בתולדות אפריקה כולה ובתולדות האימפריאליזם האירופי. היו אלה שנות ניצחונותיה של אתיופיה. כשהחלטתי להתמחות בהיסטוריה של אתיופיה, נמשכתי במיוחד לדמותו של יוהנס הרביעי.

    בימיו השתלבו תולדות אתיופיה באופן מובהק אף יותר עם היסטוריות שהכרתי מלימודיי הקודמים כתלמיד תולדות המזרח התיכון והיסטוריה אירופית. בשנות מלכותו של יוהנס, עד מותו ב־ 1889, התעמתה אתיופיה עם מצרים של הכֶּדיב אִסמאעיל (1863 – 1879), עם סודאן שבמנהיגות תנועת המהדיה האסלאמית הקנאית (1881 – 1898), ועם איטליה כנציגת האימפריאליזם המערבי לעת "המרוץ על אפריקה" (שצבר תנופה משלהי 1884).

    במדיניות הפנים של יוהנס סקרנו אותי שני ממדים. האחד, יחסו כנוצרי אדוק ומוקף איום מצרי וסודאני, לאוכלוסייה המוסלמית של אתיופיה. יוהנס החל דרכו כאדם פתוח וסובלני, אך סיים כצלבן קשוח. הוא כפה על כחצי מיליון מוסלמים בלבה של הארץ להתנצר, ונהרג מכדורי לוחמי הג'האד הסודאנים. הממד השני היה האופן שבו ניהל יוהנס את אתיופיה הנוצרית.

    הוא הכיר בשליטי המחוזות כמלכים, וכונן למעשה קיסרות פדראלית. בלב המורכבות הזאת, שאליה נחזור להלן, עמדה דמות טרגית. יוהנס היה מעין מלך ליר שקספירי, נתון לתהפוכות גורל אישיות ולמצבי רוח משתנים.

    בספטמבר 1970 מצאתי את עצמי בחדרו של מדריכי לדוקטורט ב"בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה" של אוניברסיטת לונדון (SOAS). לידו של ד"ר ריצ'ארד גריי ישב פרופסור אדוארד אוּלֶנדורף, אתיופיסט מפורסם, שבשל אילוצי מינהל היה מדריך המשנה. לשאלתם על מה בדעתי לכתוב את עבודת הדוקטורט פרשתי בהתלהבות את כל מה שידעתי על יוהנס.

    אולנדורף, אדם צבעוני, חריף ושנוי במחלוקת, הביט בי משועשע: "זָוודֶה גַבְּרַה־סֶלאסֶה כבר עובד על זה תשע שנים באוקספורד, תיסע לבקר אותו". זוודה היה נינו של יוהנס, ונכדו החורג של הַיְלָה־סֶלאסֶה, אז עדיין קיסר אתיופיה. זוודה, שכיהן כשר משפטים עד 1961 , ניהל את ענייני משרדו בליברליות־יתר לטעמו של היילה־סלאסה, ועל כן הוגלה ללימודים באנגליה.

    אותה עת דובר בזוודה כיורשו של הקיסר, כמי שישלב את רוח המלוכה העתיקה עם נאורות ופתיחות (זוודה גברה־סלאסה אכן השלים את עבודתו על יוהנס, ועד מותו ב־ 2008 היה נושא דגלה של אתיופיה המסורתית והמתחדשת גם יחד). "מדוע לא תכתוב על רָאס אָלוּלה?" המשיך אולנדורף. בתושייה השמורה לישראלים צעירים במצבי לחץ עניתי מיד: "רעיון מצוין!" ומיהרתי לספרייה הסמוכה לברר מי לכל הרוחות היה ראס אלולה.

    מצאתי, והוא היה ציר חיי בשלוש השנים הבאות. עתה, ארבעים וארבע שנה מאוחר יותר, ולאחר שתי מהדורות באנגלית (ואחת בתיגריניה), חוויתי מחדש את אותן שנים רחוקות, תוך כתיבתה של מהדורה עברית.

    אלולה היה בן איכרים פשוט שהתקדם להיות יד ימינו של הקיסר יוהנס ודמות המפתח בניצחונותיה של אתיופיה מול אויביה לאורך השנים 1896-1875 . הוא היה טקטיקן מבריק שהביס את המצרים, את הסודאנים, ואת האיטלקים בסדרה של עשרה קרבות, שתוצאותיהם הבטיחו את עצמאות הארץ. ניצחונה של אתיופיה בכניסה אל המאה ה־ 20 היה יחיד ומיוחד.

    בתקופה שבה כרעו עמי אפריקה מול עוצמת האימפריאליזם האירופי ותוקפנותו – גם מצרים וסודאן נפלו בתורן – יצאה אתיופיה וידה על העליונה. היא לא רק הביסה את אויביה אלה, אלא גם התפשטה בעצמה, והכפילה את שטחה ואת כוחה. כל אויביה וכל ידידיה של אתיופיה באותה העת, באירופה ובארצות הנילוס, העריצו את ראס אלולה. הוא היה "הגנרל החשוב ביותר של אפריקה", מושא לאהבה, לשנאה, ליראה ולקנאה גם יחד.

    אלולה היה גם דמות מפתח בתולדות הארץ פנימה. הוא היה זה שאיחד מחדש תחת יוהנס את השטח של "תיגראי תיגריניה" בהשתלטותו על האזור שמצפון לנהר המָארֶבּ, הוא אריתראה של ימינו. בכך, ובהקימו את בירת המחוז אַסְמרה, ביצר את עמדת אתיופיה במרחב העימותים הללו.

    אלולה עמד בפרץ עד שאיבד את אריתראה לאיטלקים ללא קרב (1889), בנסיבות שנתאר. ראס אלולה היה שומר גחלת מנהיגותם של התיגרינים גם משעברה הבכורה מחדש לדוברי האמהרית תחת יורשו של יוהנס, הקיסר מנליק השני (1889 – 1913).

    ואולם, בשעה ההיסטורית הנכונה ידע אלולה לרדת דרומה לאדיס אבבה, לוותר על שאפתנותו ועל כבודו למען אחדות הארץ תחת מנליק ואל מול האיטלקים. בקרב אדואה, בתבוסה שהונחלה לצבא האימפריאליסטי במארס 1896 , ושחתמה את המערכה על ריבונות אתיופיה, היה אלולה ארכיטקט הניצחון.

    העיסוק בשלל אירועים אלה, דרך לימוד פועלו של מי שצמח מהתחתית והגיע לפסגה, היה עבורי מבוא לתרבותה של אתיופיה. סיפורו של אלולה כולל רצף של אירועי מפתח צבאיים ודיפלומטיים, אך גם פרשיות קטנות יותר בתחום החברה, הכלכלה, יחסי האנוש.

    פטריוטיות ונאמנות מצד אחד, שלל תככים מצד שני, והכול שזור בהוויה דתית־לאומית בעלת ניחוח תנכי ורוח ימי־ביניימית. ראס אלולה היה ונשאר מיתוס, אך בפועל היה בשר ודם. מי ששכנו בו גאונות וצרות אופקים, יראת אלוהים ואכזריות, שיקול דעת ויצריות. השתדלתי שלא ליפול בפח השמור לכותבי ביוגרפיות, ולא להיות עורך דינו בפני שר ההיסטוריה. הייתי ונשארתי היסטוריון המאמין כי ניתן לשחזר פרקי עבר תוך איסוף עדויות ויישומם של היגיון ויושרה מקצועית.

    בעשותי כך נמצאתי לא אחת בפני הדילמה הידועה – אם תולדות הגיבור וסיפור חייו הם מרכז ענייני, או שמא תולדות התקופה ותרומתה של האישיות להתפתחותה. מצאתי עצמי הולך בעקבות האפשרות השנייה, ומנסה להבין את סוד ניצחונותיה של אתיופיה בעת ההיא דרך פענוח פועלו ותרומתו של גיבורנו. מובן שנדרשתי לדיון גם במניעיו האישיים, בכישרונותיו ובמכשלותיו.

    אלולה היה ללא ספק דמות כריזמטית, שכוחה נבע גם ממכלול תכונותיו ועוצמת אישיותו, לא רק מרכיבי כוח כמו ייחוס, מינוי, דרגה והזדמנות. הוא היה יליד תקופתו ההיסטורית מראשיתה ועד סופה. מהיותו בן לפשוטי עם נמצאו אך מעט מקורות לתולדות ילדותו ובחרותו, וסיפורו האישי נחשף באופן ממשי רק בסמוך לעלייתו על במת האירועים, בהתקרבו לגיל שלושים. הוא גם נקטל בגיל חמישים – מוות טפל ומקרי – בסמוך לאחר שיא פועלו ותרומתו, וכך "נחסך" מאיתנו, כפי הנראה, סיפור של הזדקנות בשוליים.

    לפנינו אם כן ביוגרפיה היסטורית, אך גם דיון גדוש בסיפורי קנאה, תחרותיות, נאמנויות ובגידות, מזימות ותהפוכות. המבנה הסוציופוליטי של אתיופיה הנוצרית, עד סמוך לעצם ימינו, היה ונשאר פרסונלי – היררכי מובהק, ועל כן גם יצרן בלתי נלאה של דרמות אישיות. אכן, ללא הבנת ממד זה של החברה, התרבות, והפוליטיקה קשה להבין את "המגנט המסתורי", את מקורות חוזקה וגם את מקורות שמרנותה של אתיופיה לאורך הדורות. במהלך האירועים המתוארים בספר זה איבדו דוברי התיגריניה את מעמדם הבכיר באתיופיה.

    הבכורה עברה וחזרה למרכז הארץ, ולדוברי האמהרית. תיגרה עצמה שבה ונדחקה לשוליים. היא דורדרה תחת היילה־ סלאסה (1974-1930) למעין שמורה צדדית של אתיופיה הישנה. ואולם החל בשנת 1991, ועד מועד כתיבת שורות אלה, שבה הנהגת אתיופיה לידיים תיגריניות.

    במנהיגותם של בני איכרים מתיגרה סולק אותה שנה הדיקטטור מֶנְגיסתוּ הַילָה־מָריָם (ששלט מ־ 1974), והארץ החלה להיבנות במתכונת חדשה, תוך יניקה ישירה ממורשת תקופתו של יוהנס. ואולם חשובה ומשמעותית יותר לבוניה מחדש של אתיופיה בימינו הייתה מורשתו של בן האיכרים ראס אלולה. ספר זה, לא אצטנע, אכן תרם את חלקו לתמורה ההיסטורית של אתיופיה בדורנו. נחזור לכך בסיכום.

    [….]

    לעמוד הספר