המיעוט הנבחר | ההקדמה
הספר שבידיכם הוא מסע לאחור בזמן, מסע שאליו יצאנו, כדי לגלות מדוע הפכו היהודים לעם שהם היום. המסע מתחיל בירושלים שבהרי יהודה, וכן בציפורי ובטבריה שבגליל, במאות הראשונה והשנייה לספירה. הוא יוביל אותנו לבבל שבמסופוטמיה, במאות החמישית והשישית, לבגדאד, לקהיר, לקורדובה ולפלרמו, שהיו הערים הגדולות והחשובות ביותר במזרח התיכון ובאגן הים התיכון במאות התשיעית והעשירית, לטוּדֶלָה שבספרד, למנגלור שבהודו בסוף המאה השתים-עשרה ומשם חזרה לבגדאד באמצע המאה השלוש-עשרה, לפני שנסיים את המסע בסביליה ב-1492.
מטרת המסע דרך אלף וחמש מאות שנות היסטוריה יהודית היא לשאול מגוון של שאלות, ולמצוא להן מענה. מדוע מועט כל כך מספרם של החקלאים היהודים? מדוע מתרכזים היהודים בערים, ומשמשים סוחרים, יזמים, בנקאים, אנשי כספים, עורכי-דין, רופאים ומלומדים? מתי – ומדוע – התפתחו דפוסים אלה של מיקום ושל תעסוקה, והפכו למאפיינים הבולטים של העם היהודי?
מדוע הצטמצם העם היהודי מחמישה עד חמישה מיליון וחצי איש בימי חייו של ישו, למיליון עד 1.2 מיליון בימיו של מוחמד? מדוע צנח מספרם של היהודים לשפל המדרגה (פחות ממיליון) ערב הגירוש ההמוני מחצי-האי האיברי, ב-1497-1492? מדוע נפוץ העם היהודי לכל עבר, יותר מכל עם אחר בתולדות האנושות, והתקיים באלפיים השנים האחרונות כמיעוט בערים ברחבי העולם? מתי, איך ומדוע הפך העם היהודי ל"מיעוט הנבחר"?
רוב האנשים סבורים שהם יודעים את התשובות לשאלות הללו. בקשו מישראלי יהודי להסביר את התופעות שתוארו לעיל, והוא יאמר לכם: "אנחנו לא חקלאים כי אסרו על אבותינו בימי-הביניים לעבוד את האדמה. אחרי חורבן בית שני , חיינו בגולה כמעט אלפיים שנה. נרדפנו בארצנו ובארצות אחרות, וגם גורשנו מהן. מספרנו הצטמצם לאורך המאות, משום שאבות אבותינו נטבחו שוב ושוב."
האירופי יוסיף ויאמר שבאירופה של ימי-הביניים, נאסר על הנוצרים להלוות כספים בריבית, ואילו על היהודים נאסרה החברות בגילדות הסוחרים ובעלי-המלאכה. בשל המגבלות הללו, הפכו היהודים בהדרגה לעם העוסק בהלוואה בריבית, בבנקאות ובפיננסים. כמו הישראלי, יטען גם האירופי שרדיפות, גירושים ופרעות אחראיים לפזורה היהודית ולצניחה המשמעותית באוכלוסייה.
הכלכלן יוסיף שהיהודים, כמו כל מיעוט דתי ואתני, היו נתונים לרדיפות בלתי-פוסקות, ועל כן לא ששו להשקיע בהון פיזי (כלומר, באדמות). לניידות הייתה בעבורם חשיבות מכרעת, ועל כן העדיפו להשקיע בהון אנושי, שקל לנייד ושאינו נתון בסכנת הפקעה. בחירתם של יהודים רבים בחיי העיר ובמקצועות עתירי-מיומנות היא תוצאה של שרשרת אירועים, ותוצר של מעמדם כמיעוט דתי נרדף.
התשובות שמספקות שלוש קבוצות המשיבים דומות להפליא, ותואמות ברובן להסברים המצויים בספרות. אבל האם הן נכונות? אם ננתח את הנושא מנקודת מבט של כלכלן, נגלה שהתיעוד ההיסטורי אינו תומך בהנחות אלו, הנפוצות זה שנים. לדידנו, ההסבר האמיתי שונה לחלוטין. כפי שנראה בפרקים הבאים, מאפיינים ייחודיים אלה של העם היהודי הם תוצר של תמורה עמוקה בדת היהודית בעקבות חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה .
השינוי חל בהנהגה הדתית בתוך הקהילה היהודית, והפך את היהדות מדת המבוססת על פולחן ועל העלאת קורבנות בבית-המקדש לדת שבה הנורמה המקובלת מחייבת את הגבר היהודי לקרוא בתורה וללמוד אותה, וגם לשלוח את בניו מגיל שש או שבע לבית-הספר או לבית-הכנסת כדי שילמדו לעשות זאת בכוחות עצמם.
יישומה של הנורמה הדתית החדשה בתקופת התלמוד (המאות השלישית עד השישית), לצד התפתחותם של מוסדות לאכיפת חוזים, הם שהובילו לשלושה מהדפוסים העיקריים בתולדות העם היהודי:
התפשטותה של האוריינות באוכלוסייה היהודית שהייתה ברובה כפרית, כמו גם תהליך איטי אבל משמעותי של נטישת היהדות, וירידה משמעותית במספר היהודים בחמש מאות השנים הראשונות לספירה.
יתרון יחסי ליהודים יודעי קרוא וכתוב במקצועות עירוניים עתירי-מיומנות (דהיינו העיסוק במלאכות-יד, במסחר או בהלוואה בריבית), שבהם בחרו היהודים כשתהליך העיור והתפתחות הכלכלה העניקו להם את ההזדמנות לקצור את פירותיה של ההשקעה באוריינות ובלימוד.
פזורה מרצון של יהודים רבים, שיצאו לחפש ברחבי העולם הזדמנויות לעסוק במלאכות-יד, במסחר, בהלוואה בריבית, בבנקאות, בפיננסים וברפואה.
הספר שלפניכם מסודר בדרך הבאה: את המסע נתחיל בפרק 1, ובו נפרט כמה יהודים היו בעולם מחורבן בית שני ועד גירושם ההמוני מחצי-האי האיברי, היכן התגוררו וממה חיו. את אלף וחמש מאות השנים הללו נחלק לשלוש תקופות משנה, המתאפיינות כל אחת ב"תאונה היסטורית" (כלומר, אירוע אקסוגני שאיננו מספקים לו הסבר):
חורבן בית שני בידי הרומאים בימי המרד הגדול (בשנים 70-66 לספירה)
ייסודה של אימפריה מוסלמית בימי החליפויות של בית אומיה ושל בית עבאס, במאות השביעית והשמינית לספירה, ותהליך מקביל של עיור ושל צמיחה כלכלית על פני שטחים עצומים
הפלישות המונגוליות שעשו שמות בפרס ובמסופוטמיה במאה השלוש-עשרה, ותרמו לשקיעתה של החליפות העירונית והמסחרית של בית עבאס
"התאונות ההיסטוריות" הללו השתלבו בתהליכים פנימיים שהתחוללו בדת היהודית, ועיצבו יחדיו את המאפיינים הדמוגרפיים והכלכליים שייחדו את העם היהודי לפני המאה השש-עשרה.
בשש מאות השנים שחלפו מאז ימיו של ישו ועד ימיו של מוחמד, הצטמצמה משמעותית האוכלוסייה היהודית, מחמישה עד חמישה מיליון וחצי בתחילת המאה הראשונה לספירה, למיליון עד 1.2 מיליון בתחילת המאה השביעית. מעשי טבח בזמן מלחמה ושקיעה כללית של האוכלוסייה יכולים להסביר רק מחצית מהצניחה המשמעותית באוכלוסייה היהודית. במאה הראשונה לספירה התגוררה הקהילה היהודית הגדולה ביותר – כשני מיליון וחצי איש – בארץ ישראל (בגבולות הנזכרים בתנ"ך) . כעבור שש מאות שנה עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים למסופוטמיה (ובמידה פחותה גם לפרס), שם התגוררו 75 אחוזים מיהודי העולם. לאורך כל אותן שנים עסקה רוב אוכלוסיית העולם בחקלאות. וכמו כולם כמעט, גם רוב היהודים עסקו למחייתם בחקלאות, כאריסים, כחוכרי קרקע וכפועלים.
החליפים לבית אומיה, ולימים גם החליפים לבית עבאס, כבשו שטחים נרחבים במאתיים השנים שחלפו ממותו של מוחמד ב-632, וייסדו אימפריה שהשתרעה מחצי-האי האיברי ועד הודו – אימפריה ולה שפה (ערבית), דת (אסלאם), חוקים ומוסדות משותפים. במקביל לצמיחתה של האימפריה המוסלמית, חלה צמיחה גם בייצור החקלאי; התפתחו תעשיות חדשות כתוצאה מהתקדמות טכנולוגית במגזרים שונים; המסחר המקומי והסחר הבינלאומי התקדמו רבות, וערים חדשות צמחו במסופוטמיה – ולימים גם בצפון אפריקה, בסוריה, בחצי-האי האיברי ובסיציליה. בעקבות תמורות אלה, חלה עלייה משמעותית בדרישה למקצועות עתירי-מיומנות במרכזים העירוניים החדשים' ונפתחו נתיבי מסחר חדשים מחצי-האי האיברי ועד הודו.
כיצד השפיעו אירועים אלה על יהדות העולם? בשנים 900-750 זנחו את החקלאות כמעט כל היהודים בפרס ובמסופוטמיה – כאמור כמעט 75 אחוזים מכלל יהודי העולם – עברו לערים באימפריה החדשה שייסד בית עבאס, והחלו לעסוק במגוון מקצועות. משזנחו את החקלאות כמקור פרנסה עיקרי, החלו יהודים רבים להגר לתימן, לסוריה, למצרים ולמגרב. המהגרים היהודים שיצאו לחפש פרנסה בארצות רחוקות הגיעו גם לאירופה הנוצרית. ההגירה היהודית בתוך שטחה של ביזנטיון – כולל דרום איטליה – ואל מחוצה לה, הניחה כנראה את היסודות להתפתחותה של יהדות אירופה, דרך איטליה. באורח דומה, התיישבו יהודים ממצרים ומהמגרב בחצי-האי האיברי, ולימים גם בסיציליה ובחלקים מדרום איטליה.
באמצע המאה השתים-עשרה יצא הנוסע היהודי בנימין מטוּדֶלָה למסע ארוך מחצי-האי האיברי למזרח התיכון, ותיעד את הקהילות היהודיות שביקר בהן או ששמע עליהן. בימיו ישבו יהודים כמעט בכל מקום – מטוּדֶלָה שבספרד ועד מנגלור שבהודו. בשלב זה כבר הושלם המעבר למקצועות עירוניים עתירי-מיומנות. התמחותם של היהודים במקצועות שכאלה הייתה ועודנה מהמאפיינים הבולטים שלהם.
בשנת 1219 פלשו המונגולים לצפון פרס ולארמניה, והותירו אחריהם הרס וחורבן. כיבושן של פרס ושל מסופוטמיה נמשך גם בשלושת העשורים הבאים: מרכזי מסחר עירוניים קרסו בזה אחר זה, והאוכלוסייה שילמה על כך מחיר כבד. המהלומה הסופית ניחתה על האימפריה של בית עבאס ב-1258, כשהצבא המונגולי החריב את בגדאד. בימים שלאחר הכיבוש המונגולי חזרה הכלכלה בפרס ובמסופוטמיה לקיום מחקלאות וממרעה, וכן לחיי נדודים.
במאתיים השנה שחלפו מאז זעזוע הכיבוש המונגולי, הצטמצמה האוכלוסייה היהודית לרמה הנמוכה ביותר מאז המאה הראשונה. ב-1450 יותר ממחצית מבין מיליון יהודי העולם התגוררו באירופה הנוצרית. בימי-הביניים, עסקו היהודים בחצי-האי האיברי, בסיציליה ובדרום איטליה במגוון מקצועות עירוניים. מנגד, התמחו היהודים באנגליה, בצרפת, בגרמניה, בצפון איטליה ובמרכזה בעיקר בהלוואה בריבית. שעה שיהודי המזרח התיכון נאלצו להתמודד עם השלכות הפלישה המונגולית, התמודדו יהודי אירופה עם גזירות ועם רדיפות גוברות והולכות, שהגיעו לשיאן בגירוש המוני של יהודים מאנגליה (1290), מצרפת (1306, 1322-1321, 1394), מספרד (1492), מסיציליה (1493-1492) ומפורטוגל (1497-1496), וכן בגירושים קטנים יותר מאזורים מסוימים באיטליה וממקומות אחרים באימפריה הרומית הקדושה.
בפרק 2 נבחן את התשובות המקובלות לשאלה מדוע הפכו היהודים לעם של בעלי-מלאכה, סוחרים, בנקאים ורופאים מיומנים, ומדוע נוצרה גולה יהודית עירונית בכל רחבי העולם. את ההסברים ניתן לחלק לשתי קטגוריות עיקריות. הסברים המדגישים גורמים חיצוניים (אפליה, גזירות, רדיפות ופרעות), והסברים המדגישים בחירה (בידול מרצון, כדי לשמר את הפולחן הדתי, הגירה מרצון לערים, כדי לשמר זהות קהילתית). תוך הישענות על העובדות שנציג בפרק 1, נוכיח שהתיאוריות הללו אינן עולות בקנה אחד עם הראיות ההיסטוריות. אף אחד מן ההסברים הללו אינו מספק תשובה לשאלה מדוע זנחו היהודים מרצון את החקלאות, או מדוע הפכו מרצון לפזורה.
לאחר מכן נציג את התזה שלנו: בעולם המאוכלס ברובו אנאלפביתים – וכזה היה העולם באלף הראשון לספירה – היכולת לקרוא ולכתוב חוזים ותכתובת עסקית, או לנהל ספרי חשבונות תוך שימוש בכתב משותף, העניקה ליהודים יתרון יחסי על פני אחרים. היהודים פיתחו גם קובץ חוקים אחיד (התלמוד) וייסדו רשת שלמה וחובקת-עולם של מוסדות (בתי-המשפט הרבניים, מפעל השו"ת) שסיפקו רישוּת, גישור ואכיפת חוזים. שיעור האוריינות הגבוה וקיומם של מוסדות לאכיפת חוקים הפכו למנוף עבור העם היהודי.
אך מדוע הפכו היהודים לעם יודע קרוא וכתוב ומשכיל יותר משאר אוכלוסיית העולם באלף הראשון לספירה? בפרק 3 נתאר את השינוי המתועד היטב שחל בנורמה הדתית – שינוי שהפך את היהודים לעם הספר. באלף הראשון לפנה"ס היו שני עמודי התווך העיקריים ביהדות בית-המקדש בירושלים והתורה הכתובה. תפילה במקדש, וטקסים של העלאת קורבנות בניצוחה של האליטה – הכוהנים – הם מאפיינים שהיו קיימים בכל הדתות. היהדות הייתה הדת המונותיאיסטית היחידה שהתבססה על טקסט כתוב. במאה הראשונה לפנה"ס תמכו כמה מלומדים ומנהיגי דת יהודיים בהקמתם של בתי-מדרש שיעניקו חינוך גבוה חינם. כעבור מאה שנה תוקנה תקנה המחייבת את כל האבות היהודיים לשלוח את בניהם מגיל שש או שבע לבתי-ספר, כדי שילמדו קרוא וכתוב וילמדו תורה בעברית. באלף הראשון לספירה לא היה עוד עם – זולת העם היהודי – שקבע נורמה דומה של לימוד, וחייב את האבות לדאוג להשכלת בניהם.
עם חורבן בית שני איבדה היהדות את אחד משני עמודי התווך הדתיים שלה (בית-המקדש). מרגע זה ואילך שינתה הדת את נתיב התפתחותה. מלומדים ורבנים, היו מנהיגיו החדשים של העם היהודי. אחרי המלחמה הראשונה ברומאים החליף לימוד התורה בבתי-הכנסת – שהפך לעמוד התווך החדש ביהדות – את העלאת הקורבנות ואת העלייה לרגל לבית-המקדש. מהות תפקידו של בית-הכנסת הייתה לספק הדרכה דתית לילדים ולמבוגרים כאחת. אדיקות דתית זוהתה כעת עם לימוד התורה, ושליחת הילדים לבית-הספר כדי שילמדו לקרוא בה בעצמם. במאה השנים שלאחר מכן ישבו רבנים ומלומדים בישיבות שבגליל, פירשו את התורה שבכתב, ליבנו סוגיות דתיות, לצד נושאים חברתיים וכלכליים הנוגעים בחיי היומיום, ועשו סדר במאות שנים של תורה שבעל פה. את המלאכה השלים, בשנת 200 לערך, רבי יהודה הנשיא, כשחתם את ששת סדרי המשנה – אשר ביחד עם התלמוד המבוסס עליהם, יוצרים את קובץ החוקים של העם היהודי. בהנהגתם של אותם מלומדים ורבנים הפכו האנאלפביתים למוקצים.
יישומה של נורמה דתית השמה דגש על לימוד ועל שינון התורה הניבה פירות בימי חייהם של רבי יהודה הנשיא ושל חבריו המלומדים, אך גם גבתה מחיר. כיצד השליך יישומה של הנורמה הדתית החדשה על התנהגותם של היהודים בחמש המאות הראשונות לספירה? כדי לענות על שאלה זו, נציג בפרק 4 תיאוריה כלכלית המתמקדת בבחירה בשייכות דתית ובהשקעה באוריינות של ילדים ובהשכלתם, בעולמה של ארץ ישראל בתחילת האלף הראשון, שהיה מורכב ברובו מחקלאים, יהודים ולא-יהודים. כדי להסביר את ההיגיון שמאחורי התיאוריה שלנו, ננסה להיכנס לנעליהם של החקלאים היהודים שחיו באותה תקופה, ולהבין את הבחירות הכלכליות והדתיות שלהם, על רקע הנורמה הדתית החדשה שכפתה עליהם היהדות הרבנית.
התיאוריה שלנו מניחה שתי הנחות. ראשית, כיוון שיחידים נבדלים זה מזה בהעדפותיהם הדתיות, בכישוריהם, בעלויות ההשכלה שלהם ובהכנסותיהם, יהיו חקלאים יהודים שישקיעו בהשכלה של ילדיהם, ואילו אחרים לא יעשו כן. שנית, החקלאים היהודים שיתקשו לציית לנורמות החדשות – בהן ההלכה היקרה המחייבת אותם לשלוח את ילדיהם לבית-הספר – יעדיפו להמיר את דתם. במסגרת חברתית של כלכלה חקלאית, האוכלוסייה המשכילה תתקשה למצוא מקצוע עירוני, שיניב לה תשואה כלכלית על ההשקעה היקרה באוריינות ובהשכלה. בדיוק משום כך, הלכה האוכלוסייה היהודית והתכווצה, ובה בעת נעשתה משכילה יותר ויותר. בטווח הרחוק, לא יכלה היהדות להתקיים בתנאים ירודים של חקלאים על סף קיום, בשל הנטייה להמרת דת בתנאים כאלה.
בפרק 5 נמחיש כיצד מתיישבות משמעויות אלה עם התהליכים שעברו על העם היהודי בחמש מאות השנים שלאחר חורבן בית שני. בתקופת התלמוד הפכו היהודים ל"מיעוט הנבחר" – אוכלוסייה קטנה של יודעי קרוא וכתוב.
מידע הנשאב מן התלמוד וממספר גדול של תגליות ארכיאולוגיות מצביע על כך שבתקופת התלמוד, החלו היהודים בארץ ישראל ובמסופוטמיה – שני המרכזים הגדולים של חיים יהודיים – לציית להלכה היהודית אשר חייבה אותם לשלוח את בניהם לבית-הספר. שיעור גדל והולך של חקלאים יהודים שלחו את בניהם לקבל חינוך בסיסי, בתוך בתי-הכנסת או בסמוך להם. מונחים כמו "שכרו" ו"חובותיו" של "מלמד התינוקות" (המורה), "תינוקות של בית רבן" (תלמידים), "בית-ספר", "ספרים" או "איגרת" חינוך מילאו דפים על גבי דפים של דיונים ושל פסקי הלכה תלמודיים. אין עוד תרבות עתיקה שקיימה דיון פורה כל כך בארגון הקהילתי של רשת לחינוך יסודי. יהודים שבחרו שלא לציית להלכה אשר חייבה את ילדיהם ללמוד קרוא וכתוב, נודו מתוך הקהילה היהודית.
אשר לשאלה של המרת הדת, מגוון רחב של מקורות ספרותיים וארכיאולוגיים מעיד שחקלאים יהודים רבים בארץ ישראל, במסופוטמיה, במצרים, בסוריה, באסיה הקטנה, באזור הבלקן ובמערב אירופה התנצרו בתקופת התלמוד. גם כאשר בחרו לאמץ את הנצרות, שמרו היהודים המוּמרים על עיקרי אמונתם – האמונה בקיומו של אל אחד ובתורה הכתובה – אלא שמעתה לא היו מחויבים לקיום מצוות והלכות יהודיות, כולל אותה נורמה יקרה שדרשה מן האבות לשלוח את בניהם ללמוד. גל זה של המרת דת מרצון בתקופת התלמוד, נוסף למעשי טבח בזמן מלחמה ולצניחה כללית באוכלוסייה, הוא שכמעט הוביל עד שנת 600 להיעלמותן של הקהילות היהודיות בארץ ישראל, במצרים, בסוריה, באסיה הקטנה, באזור הבלקן ובמערב אירופה. הקהילה היחידה ששרדה – ואף שמרה על גודלה – היא זו של מסופוטמיה. קהילה זו הפכה אפוא למרכז הכובד הדתי והכלכלי של העם היהודי.
ניתן להוסיף ולטעון שעם יישומה של הנורמה הדתית שחייבה אבות לשלוח את בניהם לבית-הספר, הפכו הילדים לנטל כלכלי, ויש לשער שמשפחות רבות החליטו להביא פחות ילדים לעולם, כדי שיוכלו לציית לנורמה. למיטב ידיעתנו, אין ראיות היסטוריות המעידות על כך שבתי-האב היהודיים הקטינו את שיעור הילודה בעקבות התמורה שחלה ביהדות והמעבר לאוריינות.
התביעה לשלוח את הבנים לבית-הספר ללמוד קרוא וכתוב ולהעמיק בתורה, הייתה קורבן יקר שלא הניב שום תשואה כלכלית בחברה האגרארית שבה התגוררו היהודים. אף על פי כן, היה בתקופת התלמוד שיעור לא קטן של חקלאים יהודים שלא המירו את דתם, אלא צייתו להלכה והשקיעו בהשכלה של ילדיהם. אבל מה קרה בחלוף הזמן לחקלאים היהודים, יודעי קרוא וכתוב?
בפרק 6 נגלה שהם זנחו את החקלאות, בחרו באורח חיים של קהילה עירונית קטנה, והחלו לעסוק במקצועות עירוניים עתירי-מיומנות – כמו בעלי-מלאכה, חנוונים, סוחרים, חלפני כספים, מלווים בריבית, מלומדים ורופאים. ייסודן של החליפויות המוסלמיות במאות השביעית והשמינית, תהליך העיור המקביל והצמיחה בייצור ובמסחר במזרח התיכון, שימשו זרז להגירה ההמונית של יהודים מחקלאות למלאכות-יד ולמסחר.
למדנותו הגוברת של העם היהודי, והתפתחותם של מוסדות לאכיפת חוזים בחמש המאות שלאחר חורבן בית שני, העניקו ליהודים יתרון יחסי במקצועות כמו מסחר, מלאכות-יד והלוואה בריבית – מקצועות שבהם ניתן לקצור פירות ממשיים מידיעת קרוא וכתוב, מקיומם של מנגנונים לאכיפת חוזים ומרִישוּת חברתי. משפנו היהודים למקצועות אלה, הם המירו את דתם לעתים נדירות בלבד, עובדה העולה בקנה אחד עם הצמיחה הקלה שניתן לזהות באוכלוסייה היהודית בין המאות השביעית לשתים-עשרה.
בפרק 7 נַראה כי בעקבות הפיכתם של היהודים לעם משכיל ועירוני, שעוסק במקצועות עתירי-מיומנות, הם החלו לנדוד בתוך האימפריה המוסלמית רחבת-ההיקף, שהשתרעה במאות השמינית עד השתים-עשרה מחצי-האי האיברי ועד הודו; כמו כן, היגרו היהודים במאות התשיעית עד השלוש-עשרה מביזנטיון, דרך איטליה, אל ובתוך מערב אירופה. באירופה של ימי-הביניים התעורר המסחר לחיים במקביל לצמיחתה של כלכלה עירונית המבוססת על סחר, בדיוק כשם שארבע מאות עד חמש מאות שנה קודם לכן התרחש תהליך דומה – של עיור מסיבי ושל צמיחה מסחרית בחליפויות של בית אומיה ושל בית עבאס. הפזורה היהודית בראשית ימי-הביניים הייתה ברובה תוצר של הגירת יהודים יודעי קרוא וכתוב, שהיו בעלי-מלאכה, חנוונים, סוחרים, מלומדים, מורים, רופאים ומלווים בריבית. אלה נדדו בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות – כדי לקצור את פירותיה של אותה השקעה באוריינות ובהשכלה.
כבר במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה הייתה ההלוואה בריבית עיסוק יהודי בעליל, באנגליה, בצרפת ובגרמניה. היא הייתה אחד העיסוקים העיקריים של היהודים בחצי-האי האיברי, באיטליה ובמקומות נוספים במערב אירופה. מדוע? על פי הדעה הרווחת, חל בימי-הביניים תהליך של בידול היהודים, שנאלצו לעסוק בהלוואה בריבית משום שנאסר עליהם להיות חברים בגילדות הסוחרים ובעלי-המלאכה. במקביל נאסר על הנוצרים לעסוק בהלוואה בריבית.
בפרק 8 נסתור את הטיעון הזה. על סמך מידע היסטורי והתיאוריה הכלכלית שנציג בפרקים הקודמים, נציע הסבר חלופי שעולה בקנה אחד עם המאפיינים הבולטים של העם היהודי לאורך ההיסטוריה: היהודים באירופה של ימי-הביניים התמחו מרצון בהלוואה בריבית, משום שהיו ברשותם הנכסים החשובים ביותר להצלחה מקצועית בשוק האשראי – הון, רִישוּת חברתי, אוריינות, יכולת חישוב ומוסדות לאכיפת חוזים.
בהתחשב אפוא ביתרונם היחסי של היהודים במקצועות הרווחיים ביותר, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, עולה השאלה מדוע הלך מספרם והצטמצם עד שהגיע לנקודת שפל בסוף המאה החמש-עשרה? נניח, לשם הדיון התיאורטי, שזעזוע שלילי (כגון מלחמה או מגפה) מחריב את הכלכלה העירונית והמסחרית, ומחזיר את האוכלוסייה לאחור – לשלב החקלאות והמרעה – לעולם שבו לאוריינות אין ערך ממשי. מה יקרה ליהודים, וליהדות בכלל, לאורך זמן? על פי התיאוריה שלנו, בחברה חקלאית יתקשו יהודים רבים לציית לצווי ההלכה של דתם הדורשים, בין השאר, השקעה ניכרת בחינוך ילדיהם. רבים מהם יעדיפו להמיר את דתם. בסופו של דבר, היהדות תיעלם.
בפרק 9 נוכיח שהפלישה המונגולית לפרס ולמסופוטמיה, שהחלה ב-1219 והגיעה לשיאה בחורבנה של בגדאד ב-1258, תרמה רבות לשקיעתה של הכלכלה העירונית והמסחרית באימפריה של בית עבאס, והחזירה את הכלכלה בפרס ובמסופוטמיה למשך תקופה ארוכה מאוד לרמה של סף קיום המבוסס על חקלאות ועל מרעה. כתוצאה מכך, אחוז מסוים מיהודי פרס ומסופוטמיה, ולאחר מכן גם מצרים וסוריה, זנח את היהדות – דת שציוותה עליהם לשלוח את בניהם לבית-הספר, ומשום כך הפכה לנטל כבד שלא הניב תשואה כלכלית – ובחר להתאסלם. תופעה זו, של המרת דת במזרח התיכון ובצפון אפריקה, לצד תקופות של רדיפות, פרעות ומגפות (כמו המוות השחור של 1348) באזורים אלה ובמערב אירופה, יכולים להסביר מדוע צנח מספרם של היהודים והגיע לנקודת שפל בסוף המאה החמש-עשרה.
בפרק 10 נסיים את מסענו בזמן ונסב את תשומת הלב אל כמה מן השאלות הגדולות שעוד נותרו בהיסטוריה היהודית, מגירושם ההמוני של היהודים מחצי-האי האיברי ב-1497-1492 ועד ימינו אנו. פענוחן של אלו יצטרך לחכות למסע נוסף, שאליו נצא בספרנו הבא.
בשנים האחרונות עוסקים כלכלנים והיסטוריונים של הכלכלה בפרשנות ובניתוח של יחסי הגומלין המורכבים בין ערכים תרבותיים ונורמות חברתיות לתופעות כלכליות . הנושאים הנידונים רבים ומגוונים: מניסיון להסביר את הצלחתם של סוחרי המגרב באגן הים התיכון בראשית ימי-הביניים, ועד הניסיון לשפוך אור על הרוח הקפיטליסטית שהחלה לנשב באירופה בראשית העת החדשה; מן התמורות הטכנולוגיות המדהימות שהתניעו את המהפכה התעשייתית בבריטניה של המאה השמונה-עשרה, ועד עלייתה ושקיעתה הכלכלית של האימפריה המוסלמית; מהזינוק בהשתתפותן של נשים במעגל העבודה האמריקני בתחילת המאה העשרים, ועד הדרכים שבהן משפיע פיצול אתני על התנהגות כלכלית; וגם יחסי הגומלין ההדדיים בין אמון להצלחה כלכלית, לאורך זמן ובמדינות שונות. לספרות הזו מוסיף ספרנו את התובנה שהערכים התרבותיים והנורמות החברתיות שפיתחה היהדות לפני אלפיים שנה הם שעיצבו את ההיסטוריה הכלכלית והדמוגרפית של העם היהודי עד עצם היום הזה.
יותר ויותר מלומדים חוקרים את השפעתם ארוכת-הטווח של מוסדות, בהראותם כיצד השפיעו מוסדות בני מאות שנים על דפוסים כלכליים בני-זמננו . מוסדות כלכליים ופוליטיים, מערכות חוק ומשפט, קובצי חוק ומנגנונים לאכיפת חוזים מילאו תפקיד חשוב בעיצובם של נתיבי ההצלחה הכלכלית של קבוצות שעמדו במרכזו של עולם המסחר בימי-הביניים, בצמיחתן הכלכלית של מדינות הנושקות לאוקיינוס האטלנטי, במערב אירופה של המאה השש-עשרה ואילך, בשקיעתו הכלכלית של המזרח התיכון המוסלמי, אחרי שנים של תור זהב כלכלי ואינטלקטואלי, במנועי היצירה הטכנולוגית והמדעית שהובילו לפרוץ המהפכה התעשייתית, במאפייניו המרתקים של הקיבוץ הישראלי ובהצלחתם הכלכלית או בכישלונם של אזורים שונים בעולם לאורך ההיסטוריה. תרומתנו לספרות בנושא זה היא בהוכחה כי התמורה שחלה בעם היהודי, במעבר מחקלאות למלאכות-יד, למסחר, לפיננסים ולשאר מקצועות עתירי-מיומנות, נובעת גם מקיומם של מוסדות לאכיפת חוזים, מוסדות שעיצבו מאפייניה הייחודיים של הדת היהודית.
חוקרים מתחום מדעי החברה נמשכו מאז ומתמיד לחקר הדת, ולהשפעתם של ערכי הדת ושל הנורמות שלה על ההתנהגות האנושית. בשני העשורים האחרונים חוקרים יותר ויותר כלכלנים את הזיקה שבין הדת לתופעות כלכליות . הנושאים הנחקרים מגוונים: מניתוח הזיקה שבין הדת הפרוטסטנטית לצבירת הון באירופה המודרנית, ועד לחקר יסודות הדת בארגונים קיצוניים ובארגוני טרור, ממורשתה הכלכלית ארוכת-הטווח של היהדות, ועד לדרכים שבהן פועלות דתות כמו מועדונים פרטיים. הם בחנו גם את יחסי הגומלין שבין ערכי הדת לתוצאות כלכליות בחתך של מדינות ברחבי העולם. לספרות המצטברת בנושא זה, אנו תורמים את הזיקה שבין מאפייני מפתח בדת היהודית לתכונות הייחודיות – הכלכליות והדמוגרפיות – שעיצבו את תולדות העם היהודי באלפיים השנים האחרונות.
אוניברסיטת תל אביב, ע"ש חיים רובין
