חדש בהוצאה

  • אונס בין הלכה למציאות

    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות בגרמניה וצפון צרפת בימי הביניים

    מרב שניצר-מימון

    מבצע! תמונת הספר אונס בין הלכה למציאות

    אונס בין הלכה למציאות בוחן לראשונה בצורה שיטתית את היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות צפון צרפת וגרמניה בימי הביניים. הספר דן בכמה מן השאלות המורכבות במערכת המשפט וביחסים בין נשים לגברים: כיצד ניתן להגדיר כפיית יחסי מין? האם כל כפייה מוגדרת כעבירה? האם תתכן כפיית יחסי מין על ידי הבעל? מה העונש הראוי למי שנמצא אשם בכפייה אסורה? הספר עוסק גם בסוגיית הכפייה בנישואי הקטנות, בנות שלא הגיעו לפרקן (גיל 12 ויום).

    אונס בין הלכה למציאות

    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות בגרמניה וצפון צרפת בימי הביניים

    80.00 72.00 אונס בין הלכה למציאות - היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות בגרמניה וצפון צרפת בימי הביניים
    הוסף לסל

    על הספרמרב שניצר-מימוןמתוך הספר
    X

    אונס בין הלכה למציאות

    על הספר

    תיאור

    אונס בין הלכה למציאות בוחן לראשונה בצורה שיטתית את היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות צפון צרפת וגרמניה בימי הביניים.

    הספר דן בכמה מן השאלות המורכבות במערכת המשפט וביחסים בין נשים לגברים: כיצד ניתן להגדיר כפיית יחסי מין? האם כל כפייה מוגדרת כעבירה? האם תתכן כפיית יחסי מין על ידי הבעל? מה העונש הראוי למי שנמצא אשם בכפייה אסורה? הספר עוסק גם בסוגיית הכפייה בנישואי הקטנות, בנות שלא הגיעו לפרקן (גיל 12 ויום).

    הדיון בכפיית יחסי מין מציג היבטים חדשים ביחס החברה היהודית למשפחה, לגוף האישה ולמיניותה, כמו גם את התפקיד המרכזי שמילאה החברה הנוצרית ביחסם של חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין על נשים בתוך הקהילה.

    עם הזמן הקולות שבחרו להתעלם מתלונות הנשים ובמקרים מסוימים אף להתיר כפיית יחסי מין הלכו והתחזקו. עם התהליך הזה חי מי שכפוף להלכה גם כיום.

     

    חוות דעת

    אין עדיין חוות דעת.

    היה הראשון לכתוב סקירה “אונס בין הלכה למציאות”

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    ד”ר מרב שניצר מימון עוסקת בהיסטוריה של נשים בהיבט חברתי, תרבותי והלכתי, באירופה בימי הביניים. היא בוגרת בית הספר ליהדות של אוניברסיטת תל אביב וחוקרת במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

    ד”ר מרב שניצר מלמדת במכללת עמק יזרעאל, בסמינר הקיבוצים ובמכללת אחווה.

     

    מבוא

    בסיפור המובא בספר חסידים, ספר הלכה ומוסר יהודי שנכתב בגרמניה במאה ה־ 12, מצויות הוראות לאישה יהודיה ההולכת לבדה בדרכים. על האישה החוששת שתפגוש בגברים נוצרים ש"ישכבו עמה", נכתב, כי עליה להתחפש לנזירה. אבל אם יתברר לה שהסכנה אורבת לה דווקא ממפגש עם "פריצי ישראל", עליה להתחפש לנוצריה. במקרה הזה היא מתבקשת לקרוא לעזרה, גם אם כתוצאה מכך יגיעו למקום גברים נוצרים שיהרגו את התוקפים היהודים.

    רבי יהודה החסיד, שלו מיוחסת כתיבת "ספר חסידים", מתייחס למציאות תקופתו, שבה נשים יהודיות, סוחרות ואחרות, הלכו לבדן בדרכים, חרף הסכנה. מן הסיפור עולה ההנחה שגברים נוצרים ימנעו מלאנוס נזירה ואילו גברים יהודים ימנעו מלאנוס אשה נוצריה.

    מטרת ההוראות היתה אפוא לתת בידי האישה הבודדה עצות פרקטיות שיספקו לה הגנה ויאפשרו את המשך קיום אורח החיים הכרוך ביציאה לדרכים ללא ליווי. אישה שתנהג על פי ההוראות שבספר תוכל להציל עצמה מאחת הסכנות המוחשיות ביותר האורבות לפתחה של האישה ההולכת בדרכים – אונס.

    אם נניח לרגע בצד את ההבט הגרוטסקי הגלום בעצה לאישה לשאת שק תחפושות ולהחליף אותן על פי דתם המשוערת של אנסיה הפוטנציאלים, המסרים המרכזיים של הסיפור נראים ברורים – חכמי ההלכה מעוניינים לעזור לנשים להמשיך בפעילותן, חרף סכנת האונס. ויחד עם זאת הם מטילים על הנשים את מלוא האחריות למניעתה. אישה זהירה, כך עולה מן הכתוב, לא תיאנס.

    הסיפור שבספר חסידים, הוא אחד הסיפורים הבודדים העוסקים באופן גלוי בכפיית יחסי מין על נשים (גם על ידי יהודים) ורואים באונס עבירה ברורה. המקורות ההלכתיים והפרשניים בקהילות גרמניה וצפון צרפת במאות ה־ 12 וה־ 13, אינם מרבים לתאר מקרים קונקרטיים של כפיית יחסי מין של גברים יהודים על נשים יהודיות.

    בראשית המחקר נדמה היה לי שאין די בחומר ההלכתי והפרשני מימי הביניים על מנת לכתוב עבודת מחקר בנושא, אולם מעיון נוסף במקורות עלה כי גם אם מעטים בהם הסיפורים, יש בהם לא מעט התייחסויות, ישירות ועקיפות, לנושא כפיית יחסי מין בתוך החברה היהודית.

    בחרתי להתמקד בשני תחומים מרכזיים: כפיית יחסי מין של גברים על נשים וכפיית יחסי מין של בעלים על נשותיהם. במסגרת הנושא השני אתייחס גם לשאלת הכפייה ב"נישואי קטנות" אשר היו מקובלים בגרמניה וצפון צרפת באותה התקופה (קטנה מוגדרת בהלכה כמי שטרם מלאו לה 12 שנה ויום או שלא צימחה שתי שערות ערווה).

    מקום וזמן
    האזור הגיאוגרפי שבו מתמקד המחקר הוא "צרפת" בלשון אנשי ימי הביניים אזור צפון צרפת המודרני) ו"אשכנז" בלשון התקופה (בעיקר קהילות) אזור הריין המרכזי שבגרמניה המודרנית) על קיומן של הקהילות היהודיות בגרמניה ישנן עדויות ברורות מהמאה התשיעית ואילך; בקהילות צפון צרפת נשמר רצף ההתיישבות למן התקופה הרומית. הקהילות בגרמניה ובצפון צרפת קימו ביניהן אינטראקציה חברתית, כלכלית והלכתית, בחסות השליטים המקומיים בערים ובאזורים השונים. מרבית הקהילות היו עירוניות, ומקור פרנסתן העיקרי היה הלוואה בריבית ומסחר.

    השאלה אם ניתן לכלול את שתי הקהילות תחת השם "אשכנז" שנויה במחלוקת, אולם בשל הקשרים בין חכמי ההלכה בשני המרחבים הגיאוגרפיים הללו, זוהי טענה מקובלת בקרב החוקרים. במהלך כתיבת הדוקטורט הייתי שותפה לעמדה הרואה בקהילות גרמניה וצפון צרפת מרחב תרבותי אחד, ואולם ככל שהעמקתי בחקר הקהילות, בעיקר באזור צפון צרפת, התחוור לי שבכל הנוגע למושאי מחקרי, רב השונה מן המשותף, ולכן החלטתי להתייחס אל שני המרחבים הגיאוגרפיים הנ"ל כמרחבים נפרדים, המקיימים ביניהם אינטראקציה.

    את המסגרת הכרונולוגית של המחקר בחרתי למקד במאות ה־ 12 וה־ 13, תקופה שמרביתה התאפיינה ביציבות כלכלית וחברתית במרחב הגיאוגרפי של גרמניה וצפון צרפת. תחילת התקופה מתאפיינת בהתאוששותן והתחדשותן של קהילות הריין לאחר פרעות תתנ"ו (1096), ואילו את סיומה – בשלהי המאה־ 13 בהתערערות הביטחון, עם תחילת הפרעות בגרמניה ותחילת הגירושים של יהודי צרפת ב־ .1306 הגירושים כמו גם הגירת יהודים לאזורים שונים באירופה, הביאו להידלדלותן של קהילות מסוימות ולהיעלמותן כליל של אחרות.

    כותרת המחקר אמנם מגבילה אותו לזמן, למקום ואף לדת, אך מסגרות אלה ייפתחו, בעת הצורך, על מנת לאפשר את הרכבתה של תמונה מלאה יותר של החברה שבה אעסוק. לעתים אתייחס גם לחכמים בקהילות יהודיות אחרות בהן פרובנס וספרד. חכמי גרמניה וצפון צרפת עמדו בקשר עם חכמים מקהילות אלה.

    אחד ממאפייני אותה יציבות בתקופה שהמחקר עוסק בה, היה גידול בהיקף הכתיבה בקהילות היהודיות – תופעה שהתקיימה גם בחברה הנוצרית של אותה תקופה. החיבורים השונים שנתחברו בשתי החברות, העוסקים במגוון רחב של נושאים, מאפשרים לנו להבין טוב יותר את תפיסת העולם וחיי היומיום של אנשי ונשות התקופה. בתוך כך גם את היחס לכפיית יחסי מין, הן של החברות היהודיות והן של החברות הנוצריות.

    בין החיבורים שנתחברו בחברה היהודית נמנים פרשנות המקרא והתלמוד, מדרשים, ספרות עממית, שאלות ותשובות (שו"ת) ואף יצירתם הייחודית של חסידי אשכנז – "ספר חסידים". בצרפת, פעלו אז רשב"ם – רבי שמואל בן מאיר, 1160-1080, ורבנו תם – רבי יעקב בר' מאיר, 1100 – 1171 – נכדיו של רש"י; 16 ובגרמניה: ראב"ן רבי אלעזר בר נתן, 1170-1090 ,ראבי"ה רבי אליעזר בן יואל הלוי, 1160 – 1235 , ר' יהודה החסיד רבי יהודה בן רבי שמואל, אמצע המאה ה־ 12 עד 1217 ומהר"ם מרוטנבורג ר' מאיר בן ברוך, 1293-1215.

    במחקר הסתמכתי גם על המחקרים הרבים שנכתבו על מעמד האישה, דימויה, היחס לגופה, מיניותה וכפיית יחסי מין בחברה הנוצרית. יצוין בהקשר זה שהקהילות היהודיות באזורי גרמניה וצפון צרפת חיו בתוך הערים הנוצריות ובקרב קהילותיהן הנוצריות – על פי רוב ללא הפרדה פיסית – ולעתים קרובות אף ניהלו יחסי שכנות קרובים; המקורות ההלכתיים מעידים על יחסי שכנות קרובה גם בין הנשים משתי הקהילות. מחקרים שנעשו על נשים בקהילות היהודיות בנות התקופה מצביעים על החשיבות שבשילוב מחקרים על חברת הרוב הנוצרית ככלי להבין באמצעותו את הנעשה בחברת המיעוט היהודית.

    היחס לכפיית יחסי מין
    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בחיבורים ההלכתיים והפרשניים של התקופה הושפע משלושה גורמים מרכזיים: מהמורשת המקראית־תלמודית, אשר היוותה את הבסיס לדיון ההלכתי במאות ה־ 12 וה־ ;13 ממעמד האישה ודימויה בחברה היהודית; ומן הנורמות המשפטיות והחברתיות בחברה הנוצרית שבקרבּהּ חיו היהודים.

    למורשת המקראית־תלמודית היה מקום מרכזי בעיצוב היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקרב חכמי ההלכה. המורשת הזאת מבטאת עמדה מורכבת ביחס לאישה. האישה נתונה למרותו של הגבר כבת וכרעייה, והפגיעה בה היא פגיעה בהם. עם זאת מכירים המקרא והתלמוד בצרכיה ובזכויותיה של האישה, במגבלות מסויימות, כפי שנראה.

    גישת המקרא להסכמה ולכפייה ביחסי מין, כפי שהיא עולה מחוקי האישות המובאים בספר דברים, כ"ב-כ"ט מבטאת את המורכבות הזאת. הדיון אינו ממוקד בשאלת הסכמתה של האישה לקיום יחסי מין, אלא בשלושת הפרמטרים הבאים: שאלת שיוכה לגברים ("בתולה מאורשה", "לא מאורשה" ו"נשואה"); במיקום האקט המיני ("בעיר" או "בשדה"); ובשאלה האם צעקה או לא. ההנחה במקרא היא שהאישה הצועקת בעיר תזכה לסיוע משום שתמיד ימצאו בעיר אנשים שישמעו את קולה.

    אישה שאינה צועקת בעיר מוחזקת כנבעלת מרצון. מאידך גיסא, אם התקיפה המינית מתרחשת "בשדה" מוחזקת האישה תמיד כאנוסה, שהרי בין אם צעקה ובין אם לאו לא היה מי שיבוא לעזרתה. התלמוד מתיייחס לשלושת הפרמטרים המרכזיים במקרא כפרמטרים מרכזיים בהגדרת המושג אונס, תוך התייחסות לגבר כצד הנפגע בעבירה. אך בשונה מהמקרא יש בתלמוד מקרים בהם האישה נתפסת כקורבן ומכאן מתאפשר לה פיצוי, וכך מרגע שהיא מוגדרת נערה (בת 12 ויום) ניתן לה הפיצוי ולא רק לאביה. בתלמוד המיקום הגיאוגרפי הופך פחות רלוונטי, והסטטוס של הנשים המוכרות כקורבן מורחב. נשים נשואות, אשר לא הוזכרו במקרא, מוזכרות בתלמוד כקורבנות אפשריות של כפייה מינית, ולא רק כנואפות.

    אולם החידוש המהותי בתלמוד הוא הדיון בעצם הסכמתה של האישה לאקט המיני, ובתוך זה שאלות המבררות כיצד יש למדוד את הסכמתה של האישה, האם ייתכן להגדיר אקט מיני כאונס גם כאשר האישה לא הביעה התנגדות בצעקה, האם האישה יכולה להסכים לאקט מיני שהתחיל באונס?

    שתי הגישות, המקראית והתלמודית, משפיעות על יחס חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין בגרמניה ובצפון צרפת, במאות ה־ 12 וה־ 13 . בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים נמצאו חכמי הלכה שסברו שדי בכך שהאישה תטען כי סירבה לקיים יחסי מין על מנת להגדירהּ כקורבן אונס. 29 על יחס חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין השפיעו גם מקומן המרכזי של הנשים בכלכלת משפחותיהן ומעמדן החשוב בקהילותיהן.

    הנשים היהודיות השתתפו במסחר, בהלוואה בריבית ולעתים גם היו המפרנסות המרכזיות, בעת שבעליהן נעדרו מן הבית לתקופות ארוכות. היו בהן אף כאלו שניהלו קשרים עם השלטונות והאצולה. יחד עם זאת היו גם חכמי הלכה שטענו כי אין להאמין לנשים וכי יש לחשוד בנשים המתלוננות על אונס. 30 אברהם גרוסמן מיטיב לנסח את האמביוולנטיות של חלק מחכמי ההלכה ביחס לנשים בכותרת אשר בחר לספרו העוסק בנשים יהודיות באירופה: "חסידוֹת ומורדות".

    בספר זה, כמו גם בספרו "והוא ימשול בך?", מתאר גרוסמן את המורכבות ביחס חכמי ההלכה לנשים במאות ה־ 12 וה־ .13 מצד אחד, חכמי ההלכה מרכזיים תקנו תקנות חדשות ובהן איסור גירושין ללא הסכמת האישה, איסור ריבוי נשים (שתי התקנות מיוחסות לרגמ"ה); והעדפת החליצה על פני היבום. עם זאת היו חכמים שהעדיפו את היבום על פני החליצה ואישרו לא פעם גירושין בניגוד לרצונה של האישה. ריבוי נישואי הקטנות בצפון צרפת ובגרמניה באותה העת, מעידים אף הם על יחס מורכב למעמדן של הנשים היהודיות.

    יחס מורכב ואמביוולנטי לנשים עולה גם מהמחקרים העוסקים בנשים ובכפיית יחסי מין בעולם הנוצרי. מחד, הקדושה הנוצרית והאהובה החצרונית זכו להערצה; בחברה הנוצרית נשים נתפשו כשותפות מוערכות בפרנסת המשפחה ובגידול הילדים; האישה נתפשה על ידי המחוקק החילוני והכנסייתי כזכאית להגנת החוק וכישות משפטית נפרדת מזו של בעלה. מאידך אפליית הנשים היתה מובנית הן בחוק עצמו והן ביחסם של השופטים לנאשמות.

    נשים שהתלוננו בגין אונס הואשמו שוב ושוב בביזוי בית המשפט ובהגשת תלונת שווא. לא פעם הסתיימו המשפטים בהענשת המתלוננות עצמן ואף בכליאתן. המחקר בחברה הנוצרית גם מצביע על פער גדול בין חקיקה מחמירה למספר זעום של הרשעות במקרי אונס: על פי החוק, חל עונש מוות על אונס בצרפת ובחלקים רבים מגרמניה בתקופה הנדונה; בפועל, הסתפקו במלקות, קנסות וכשהתאפשר, גם נישואים בין האנס לאישה.

    לא ברור באיזו מידה הנטייה להקל ראש בתלונות נשים רווחה גם בחברה היהודית, שכן למעט מקור אחד ברור, לא נמצאו מקורות הלכתיים שהציגו פסיקה משפטית חד משמעית בנושא אונס. יחד עם זאת ניתן יהיה לבדוק אם יש קשר בין מעמדה של האישה בקהילה לבין יחס חכמי ההלכה לעבירת האונס ולאישה כקורבן. המקורות מגלים שינוי מעניין ביחס של חכמי ההלכה בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים, עליהם ארחיב בגוף הספר.

    בחלקו הראשון של הספר אדון בהגדרת המושג "כפיית יחסי מין", כמו גם במקום שניתן להסכמתה של האישה בהגדרת כפיית יחסי מין. 40 היו תקופות ואזורים גיאוגרפיים שבהם די היה בכך שהעידה על התנגדותה, גם מבלי שנמצאו עדים לתמוך בגירסתה על מנת שיכירו בה כנאנסת; אולם גם הכרה זאת היא לעתים בעלת משמעויות מורכבות יותר מהכרה פשוטה באישה כקורבן.

    הדיון בהגדרה התיאורטית מוביל גם לדיון המשפטי (אם כי, כאמור, לידינו הגיעו כמעט רק מקרים של עקרונות משפטיים ולא תיעוד של דיונים קונקרטיים בבית הדין). חשוב היה לברר כיצד הוכיחו אונס בבית המשפט. בשאלה הזו ההתייחסות למחקר בחברה הנוצרית חשובה, משום שבמקורות היהודיים ישנה עדות לכך שהיו מקרים של אונס וניאוף שהתרחשו בתוך החברה היהודית ונדונו בבתי דין נוצריים.

    החלק השני של הספר, העוסק בכפיית יחסי מין של בעל על אשתו, מציב שאלות מסוג אחר. מרבית המקורות ההלכתיים מחייבים עקרונית את הסכמת האישה לקיום יחסי מין במסגרת הנישואים, אך לצד ההכרה הזאת, נמצא כי סירוב האישה לקיום יחסי מין עשוי לגרום להכרזתה כ"מורדת" – אישה שיש עילה לגרשהּ ללא כתובתה. יש לציין, בהקשר זה, כי בשונה מן היהדות, החוק הקאנוני הנוצרי רואה בהסכמת האישה לנישואים כמחייבת גם לקיום יחסי מין, כך שעקרונית, מרגע שנתנה אישה את הסכמתה לנישואים, היא נתפשת כמי שנתנה את הסכמתה הגורפת גם לקיום יחסי מין עם בעלה. שאלת ההסכמה לנישואים ולקיום יחסי מין במסגרתם נעשית מורכבת אף יותר כאשר עוסקים ב"נישואי קטנות". במאות ה־ 12 וה־ 13 "נישואי קטנות" היו מקובלים בכל שכבות החברה בקהילות היהודיות של צפון צרפת וגרמניה; יש עדויות על נישואי בנות גם בגילאי שמונה ותשע, נישואים אלה היו שנויים במחלוקת כבר מתקופת המשנה והתלמוד.

    הדעה הרווחת במקורות אלו היתה שראוי להשיא בנות מגיל 12 ויום או מרגע שהופיעו בהן סימני בגרות מינית (מרגע הופעת שתי שערות ערווה). אחת השאלות הנוקבות העומדות לדיון בפרק שיעסוק ב"נישואי קטנות" הייתה שאלת מימושם של הנישואים והשלכותיו הפיסיות.

    המקורות
    כאמור, היה עלי להתמודד עם היעדר כמעט מוחלט של דיון משפטי במקרים קונקרטים של כפיית יחסי מין. מעבר לזה, המקורות ההלכתיים מציגים בעיקר את נקודת המבט של חכמי ההלכה בתקופה – נקודת מבט גברית. נקודת מבט זו חושפת אמנם תמונה חלקית, אך מתברר שאלו חלקים רבי חשיבות המאפשרים לנו ללמוד על עולמן של הנשים ואף להכיר את עמדותיהן ותפיסותיהן.

    השילוב בין המקורות הפרשניים להלכתיים מאפשר חשיפה להיבטים שונים של מסגרות החיים בחברה היהודית: החיבורים ההלכתיים– הכוללים את התלמוד, ספרי ההלכה של התקופה וספרות השאלות והתשובות – מדגישים יותר את תשתית החוקים, המנהגים והנורמות בחברה היהודית; המקורות הפרשניים – הכוללים את פרשנות המקרא, התלמוד והמדרשים (בתוכם סיפוריהן של דינה, תמר בת דוד ופילגש בגבעה) – משקפים לצד הנורמות גם את העמדות וההשקפות האישיות של כותביהם.

    השימוש בסיפורת העממית היהודית, כמו גם במקורות הנוצריים ובהם החוק החילוני והדתי, בפרשנות המקרא ובפולקלור הנוצרי מאפשר להרחיב את היריעה אל מעבר לעמדות ולתפיסות של חכמי ההלכה: המקורות הנוצריים מאפשרים את בחינת עמדותיהם של חכמי ההלכה בהשוואה לעמדות המקובלות בחברה הנוצרית שבקרבה חיו, ואילו הקריאה בספרות העממית מאפשרת השוואה של עמדותיהם לנרטיבים שלא היו כפופים למסגרת הספרותית המחייבת של ספרות הלכתית ופרשנית.

    […]

    המקורות הראשוניים, אשר את מרביתם מניתי לעיל, מהווים את המסד המרכזי עליו מושתת המחקר. לצדם, הסתמכתי על המחקרים הנוגעים ליהדות צפון צרפת וגרמניה, כמו גם על מחקרים הנוגעים לנשים היהודיות באזורים אלו, ולמחקרים העוסקים בכפיית יחסי מין על נשים יהודיות בידי גברים נוצרים.

    לצד בחינת הטקסטים היהודיים השונים וההשוואה ביניהם, ערכתי השוואה גם בין הטקסטים הללו לבין מחקרים שעסקו בחברה הנוצרית וביחסה לכפיית יחסי מין. כאמור באזורים שבהם עסקתי, היו החברה היהודית והנוצרית מעורבות זו בזו. האינטראקציה היומיומית באה לידי ביטוי הן בחיים המשותפים בתוך ערים קטנות ללא הפרדה פיסית ממשית בין הקהילות, והן בשיפוט ובאכיפה של מקרי אונס בין יהודים על ידי הרשויות הנוצריות.

    השורשים הרעיוניים המשותפים הביאו ליצירתם של קשרים וחילופי דברים בין המלומדים היהודים למלומדים הנוצריים. העובדה שגם ביסוד היחס של שתי הדתות לסוגיית כפיית יחסי מין עומדים שורשים רעיוניים משותפים – התפיסות המקראיות והתורות המדעיות היווניות (הגאלנית והאריסטוטלית) – תרמה ליצירת דמיון ולעתים אף זהות בגישתן לנושא. סוזן בראונמילר, מחברת הספר "בניגוד לרצוננו", ספר מרכזי בדיון הפמיניסטי העכשווי בנושא אונס, מציינת במבוא לספרה כי: "מעט מאוד השתנה מאז המאה ה־ 13 עד למאה ה־ 20 ." תפיסה זו, המזהה קו רציף בין העבר להווה, היא בגדר הנחת יסוד במחקר הפמיניסטי, המראה לא פעם כיצד מונצחות תפיסות פטריארכאליות ומיזוגיניות מן העבר בחברה ובמשפט דהיום.

    עם זאת, התברר לי שתמונת יחסם של חכמי ההלכה בחברה היהודית בגרמניה וצפון צרפת במאות ה־ 12 וה־ 13 לכפיית יחסי מין, מורכבת יותר. הטקסטים שחקרתי לא מצביעים בהכרח על יחס מיזוגיני במהותו; במקרים רבים תפשו חכמי ההלכה את הדיון בהגדרת המושג "אונס" כחלק מדיון המתייחס לסדר החברתי ולמבנה הקהילה. שאלת עבירת האונס נתפסה יותר כפגיעה במרקם החברתי בתוכו חיו.

    לסיכום פרק זה, אני חוזרת לנקודת המוצא שבא פתחתי את דברי: המחקר נולד מהרצון לחשוף את עולמן של הנשים, דווקא מתוך הטקסטים ההלכתיים שמהם נראה שנשים נעדרות, דווקא מתוך מה שנראה כנקודת מבט גברית מובהקת.

    קראתי קריאה מחודשת טקסטים ידועים, ושאלתי שאלות על היחס למיניות ואלימות, על היחסים בין המינים, על מערכת היחסים במשפחה ועל מעמד האישה בחברה. קריאה זו חשפה נושאים שחכמי ההלכה, החברה הסובבת אותם והנשים עצמן ראו כעניין שהשתיקה יפה לו.

    "יש רגע שבו "אונס בין הלכה למציאות", ספרה של ד"ר מרב שניצר מימון, פורץ פתאום מתוך העמודים והופך לבשר ודם. הרגע הזה מתרחש בעיצומו של השליש השני: אחרי שהרשינו למימון להוליך אותנו במשעולים הסבוכים הנוגעים לאלימות מינית במאות ה־12 וה־13 בגרמניה ובצפון צרפת – סיפורים ופסיקות שנדמים רחוקים כל כך מימינו אנו – במפתיע היא מדלגת לשנת 2003: בית הדין הרבני בירושלים דן בתביעה של אישה נגד הבעל, ולפיה "אינו נוהג באופן מקובל בתחום יחסי אישות…"

    נטע הלפרין, ישראל היום, 06.07.2017 » לכתבה המלאה

     

    אונס בין הלכה למציאות
    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות היהודיות בגרמניה וצפון צרפת בימי הביניים
    מאת: מרב שניצר-מימון

    עריכה: משה שפרבר, איתי זיו
    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
    הציור על העטיפה: "אונס תמר" 1640 ,(Eustache Le Sueur) מאת אסטאש לה סואר. טיפוגרפיקה: שפי פז, אגתה
    מהדורה ראשונה, מרץ 2017
    מס' עמודים: 250
    כריכה: רכה

    דאנא קוד: 583-79

    Rape between Halacha and Reality, Attitudes towards Sexual Coercion of Women in the Medieval Jewish Communities of Northern France and Germany
    by Merav Schnitzer-Maimon

    ISBN: 978-965-7241-78-3

    עטיפת הספר

    אונס בין הלכה למציאות

    80.00 72.00

    אונס בין הלכה למציאות בוחן לראשונה בצורה שיטתית את היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות צפון צרפת וגרמניה בימי הביניים. הספר דן בכמה מן השאלות המורכבות במערכת המשפט וביחסים בין נשים לגברים: כיצד ניתן להגדיר כפיית יחסי מין? האם כל כפייה מוגדרת כעבירה? האם תתכן כפיית יחסי מין על ידי הבעל? מה העונש הראוי למי שנמצא אשם בכפייה אסורה? הספר עוסק גם בסוגיית הכפייה בנישואי הקטנות, בנות שלא הגיעו לפרקן (גיל 12 ויום).

    לעמוד הספר
    X

    אונס בין הלכה למציאות

    המחברים

    ד”ר מרב שניצר מימון עוסקת בהיסטוריה של נשים בהיבט חברתי, תרבותי והלכתי, באירופה בימי הביניים. היא בוגרת בית הספר ליהדות של אוניברסיטת תל אביב וחוקרת במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

    ד”ר מרב שניצר מלמדת במכללת עמק יזרעאל, בסמינר הקיבוצים ובמכללת אחווה.

     

    לעמוד הספר
    X

    אונס בין הלכה למציאות

    מתוך הספר

    מבוא

    בסיפור המובא בספר חסידים, ספר הלכה ומוסר יהודי שנכתב בגרמניה במאה ה־ 12, מצויות הוראות לאישה יהודיה ההולכת לבדה בדרכים. על האישה החוששת שתפגוש בגברים נוצרים ש"ישכבו עמה", נכתב, כי עליה להתחפש לנזירה. אבל אם יתברר לה שהסכנה אורבת לה דווקא ממפגש עם "פריצי ישראל", עליה להתחפש לנוצריה. במקרה הזה היא מתבקשת לקרוא לעזרה, גם אם כתוצאה מכך יגיעו למקום גברים נוצרים שיהרגו את התוקפים היהודים.

    רבי יהודה החסיד, שלו מיוחסת כתיבת "ספר חסידים", מתייחס למציאות תקופתו, שבה נשים יהודיות, סוחרות ואחרות, הלכו לבדן בדרכים, חרף הסכנה. מן הסיפור עולה ההנחה שגברים נוצרים ימנעו מלאנוס נזירה ואילו גברים יהודים ימנעו מלאנוס אשה נוצריה.

    מטרת ההוראות היתה אפוא לתת בידי האישה הבודדה עצות פרקטיות שיספקו לה הגנה ויאפשרו את המשך קיום אורח החיים הכרוך ביציאה לדרכים ללא ליווי. אישה שתנהג על פי ההוראות שבספר תוכל להציל עצמה מאחת הסכנות המוחשיות ביותר האורבות לפתחה של האישה ההולכת בדרכים – אונס.

    אם נניח לרגע בצד את ההבט הגרוטסקי הגלום בעצה לאישה לשאת שק תחפושות ולהחליף אותן על פי דתם המשוערת של אנסיה הפוטנציאלים, המסרים המרכזיים של הסיפור נראים ברורים – חכמי ההלכה מעוניינים לעזור לנשים להמשיך בפעילותן, חרף סכנת האונס. ויחד עם זאת הם מטילים על הנשים את מלוא האחריות למניעתה. אישה זהירה, כך עולה מן הכתוב, לא תיאנס.

    הסיפור שבספר חסידים, הוא אחד הסיפורים הבודדים העוסקים באופן גלוי בכפיית יחסי מין על נשים (גם על ידי יהודים) ורואים באונס עבירה ברורה. המקורות ההלכתיים והפרשניים בקהילות גרמניה וצפון צרפת במאות ה־ 12 וה־ 13, אינם מרבים לתאר מקרים קונקרטיים של כפיית יחסי מין של גברים יהודים על נשים יהודיות.

    בראשית המחקר נדמה היה לי שאין די בחומר ההלכתי והפרשני מימי הביניים על מנת לכתוב עבודת מחקר בנושא, אולם מעיון נוסף במקורות עלה כי גם אם מעטים בהם הסיפורים, יש בהם לא מעט התייחסויות, ישירות ועקיפות, לנושא כפיית יחסי מין בתוך החברה היהודית.

    בחרתי להתמקד בשני תחומים מרכזיים: כפיית יחסי מין של גברים על נשים וכפיית יחסי מין של בעלים על נשותיהם. במסגרת הנושא השני אתייחס גם לשאלת הכפייה ב"נישואי קטנות" אשר היו מקובלים בגרמניה וצפון צרפת באותה התקופה (קטנה מוגדרת בהלכה כמי שטרם מלאו לה 12 שנה ויום או שלא צימחה שתי שערות ערווה).

    מקום וזמן
    האזור הגיאוגרפי שבו מתמקד המחקר הוא "צרפת" בלשון אנשי ימי הביניים אזור צפון צרפת המודרני) ו"אשכנז" בלשון התקופה (בעיקר קהילות) אזור הריין המרכזי שבגרמניה המודרנית) על קיומן של הקהילות היהודיות בגרמניה ישנן עדויות ברורות מהמאה התשיעית ואילך; בקהילות צפון צרפת נשמר רצף ההתיישבות למן התקופה הרומית. הקהילות בגרמניה ובצפון צרפת קימו ביניהן אינטראקציה חברתית, כלכלית והלכתית, בחסות השליטים המקומיים בערים ובאזורים השונים. מרבית הקהילות היו עירוניות, ומקור פרנסתן העיקרי היה הלוואה בריבית ומסחר.

    השאלה אם ניתן לכלול את שתי הקהילות תחת השם "אשכנז" שנויה במחלוקת, אולם בשל הקשרים בין חכמי ההלכה בשני המרחבים הגיאוגרפיים הללו, זוהי טענה מקובלת בקרב החוקרים. במהלך כתיבת הדוקטורט הייתי שותפה לעמדה הרואה בקהילות גרמניה וצפון צרפת מרחב תרבותי אחד, ואולם ככל שהעמקתי בחקר הקהילות, בעיקר באזור צפון צרפת, התחוור לי שבכל הנוגע למושאי מחקרי, רב השונה מן המשותף, ולכן החלטתי להתייחס אל שני המרחבים הגיאוגרפיים הנ"ל כמרחבים נפרדים, המקיימים ביניהם אינטראקציה.

    את המסגרת הכרונולוגית של המחקר בחרתי למקד במאות ה־ 12 וה־ 13, תקופה שמרביתה התאפיינה ביציבות כלכלית וחברתית במרחב הגיאוגרפי של גרמניה וצפון צרפת. תחילת התקופה מתאפיינת בהתאוששותן והתחדשותן של קהילות הריין לאחר פרעות תתנ"ו (1096), ואילו את סיומה – בשלהי המאה־ 13 בהתערערות הביטחון, עם תחילת הפרעות בגרמניה ותחילת הגירושים של יהודי צרפת ב־ .1306 הגירושים כמו גם הגירת יהודים לאזורים שונים באירופה, הביאו להידלדלותן של קהילות מסוימות ולהיעלמותן כליל של אחרות.

    כותרת המחקר אמנם מגבילה אותו לזמן, למקום ואף לדת, אך מסגרות אלה ייפתחו, בעת הצורך, על מנת לאפשר את הרכבתה של תמונה מלאה יותר של החברה שבה אעסוק. לעתים אתייחס גם לחכמים בקהילות יהודיות אחרות בהן פרובנס וספרד. חכמי גרמניה וצפון צרפת עמדו בקשר עם חכמים מקהילות אלה.

    אחד ממאפייני אותה יציבות בתקופה שהמחקר עוסק בה, היה גידול בהיקף הכתיבה בקהילות היהודיות – תופעה שהתקיימה גם בחברה הנוצרית של אותה תקופה. החיבורים השונים שנתחברו בשתי החברות, העוסקים במגוון רחב של נושאים, מאפשרים לנו להבין טוב יותר את תפיסת העולם וחיי היומיום של אנשי ונשות התקופה. בתוך כך גם את היחס לכפיית יחסי מין, הן של החברות היהודיות והן של החברות הנוצריות.

    בין החיבורים שנתחברו בחברה היהודית נמנים פרשנות המקרא והתלמוד, מדרשים, ספרות עממית, שאלות ותשובות (שו"ת) ואף יצירתם הייחודית של חסידי אשכנז – "ספר חסידים". בצרפת, פעלו אז רשב"ם – רבי שמואל בן מאיר, 1160-1080, ורבנו תם – רבי יעקב בר' מאיר, 1100 – 1171 – נכדיו של רש"י; 16 ובגרמניה: ראב"ן רבי אלעזר בר נתן, 1170-1090 ,ראבי"ה רבי אליעזר בן יואל הלוי, 1160 – 1235 , ר' יהודה החסיד רבי יהודה בן רבי שמואל, אמצע המאה ה־ 12 עד 1217 ומהר"ם מרוטנבורג ר' מאיר בן ברוך, 1293-1215.

    במחקר הסתמכתי גם על המחקרים הרבים שנכתבו על מעמד האישה, דימויה, היחס לגופה, מיניותה וכפיית יחסי מין בחברה הנוצרית. יצוין בהקשר זה שהקהילות היהודיות באזורי גרמניה וצפון צרפת חיו בתוך הערים הנוצריות ובקרב קהילותיהן הנוצריות – על פי רוב ללא הפרדה פיסית – ולעתים קרובות אף ניהלו יחסי שכנות קרובים; המקורות ההלכתיים מעידים על יחסי שכנות קרובה גם בין הנשים משתי הקהילות. מחקרים שנעשו על נשים בקהילות היהודיות בנות התקופה מצביעים על החשיבות שבשילוב מחקרים על חברת הרוב הנוצרית ככלי להבין באמצעותו את הנעשה בחברת המיעוט היהודית.

    היחס לכפיית יחסי מין
    היחס לכפיית יחסי מין על נשים בחיבורים ההלכתיים והפרשניים של התקופה הושפע משלושה גורמים מרכזיים: מהמורשת המקראית־תלמודית, אשר היוותה את הבסיס לדיון ההלכתי במאות ה־ 12 וה־ ;13 ממעמד האישה ודימויה בחברה היהודית; ומן הנורמות המשפטיות והחברתיות בחברה הנוצרית שבקרבּהּ חיו היהודים.

    למורשת המקראית־תלמודית היה מקום מרכזי בעיצוב היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקרב חכמי ההלכה. המורשת הזאת מבטאת עמדה מורכבת ביחס לאישה. האישה נתונה למרותו של הגבר כבת וכרעייה, והפגיעה בה היא פגיעה בהם. עם זאת מכירים המקרא והתלמוד בצרכיה ובזכויותיה של האישה, במגבלות מסויימות, כפי שנראה.

    גישת המקרא להסכמה ולכפייה ביחסי מין, כפי שהיא עולה מחוקי האישות המובאים בספר דברים, כ"ב-כ"ט מבטאת את המורכבות הזאת. הדיון אינו ממוקד בשאלת הסכמתה של האישה לקיום יחסי מין, אלא בשלושת הפרמטרים הבאים: שאלת שיוכה לגברים ("בתולה מאורשה", "לא מאורשה" ו"נשואה"); במיקום האקט המיני ("בעיר" או "בשדה"); ובשאלה האם צעקה או לא. ההנחה במקרא היא שהאישה הצועקת בעיר תזכה לסיוע משום שתמיד ימצאו בעיר אנשים שישמעו את קולה.

    אישה שאינה צועקת בעיר מוחזקת כנבעלת מרצון. מאידך גיסא, אם התקיפה המינית מתרחשת "בשדה" מוחזקת האישה תמיד כאנוסה, שהרי בין אם צעקה ובין אם לאו לא היה מי שיבוא לעזרתה. התלמוד מתיייחס לשלושת הפרמטרים המרכזיים במקרא כפרמטרים מרכזיים בהגדרת המושג אונס, תוך התייחסות לגבר כצד הנפגע בעבירה. אך בשונה מהמקרא יש בתלמוד מקרים בהם האישה נתפסת כקורבן ומכאן מתאפשר לה פיצוי, וכך מרגע שהיא מוגדרת נערה (בת 12 ויום) ניתן לה הפיצוי ולא רק לאביה. בתלמוד המיקום הגיאוגרפי הופך פחות רלוונטי, והסטטוס של הנשים המוכרות כקורבן מורחב. נשים נשואות, אשר לא הוזכרו במקרא, מוזכרות בתלמוד כקורבנות אפשריות של כפייה מינית, ולא רק כנואפות.

    אולם החידוש המהותי בתלמוד הוא הדיון בעצם הסכמתה של האישה לאקט המיני, ובתוך זה שאלות המבררות כיצד יש למדוד את הסכמתה של האישה, האם ייתכן להגדיר אקט מיני כאונס גם כאשר האישה לא הביעה התנגדות בצעקה, האם האישה יכולה להסכים לאקט מיני שהתחיל באונס?

    שתי הגישות, המקראית והתלמודית, משפיעות על יחס חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין בגרמניה ובצפון צרפת, במאות ה־ 12 וה־ 13 . בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים נמצאו חכמי הלכה שסברו שדי בכך שהאישה תטען כי סירבה לקיים יחסי מין על מנת להגדירהּ כקורבן אונס. 29 על יחס חכמי ההלכה לכפיית יחסי מין השפיעו גם מקומן המרכזי של הנשים בכלכלת משפחותיהן ומעמדן החשוב בקהילותיהן.

    הנשים היהודיות השתתפו במסחר, בהלוואה בריבית ולעתים גם היו המפרנסות המרכזיות, בעת שבעליהן נעדרו מן הבית לתקופות ארוכות. היו בהן אף כאלו שניהלו קשרים עם השלטונות והאצולה. יחד עם זאת היו גם חכמי הלכה שטענו כי אין להאמין לנשים וכי יש לחשוד בנשים המתלוננות על אונס. 30 אברהם גרוסמן מיטיב לנסח את האמביוולנטיות של חלק מחכמי ההלכה ביחס לנשים בכותרת אשר בחר לספרו העוסק בנשים יהודיות באירופה: "חסידוֹת ומורדות".

    בספר זה, כמו גם בספרו "והוא ימשול בך?", מתאר גרוסמן את המורכבות ביחס חכמי ההלכה לנשים במאות ה־ 12 וה־ .13 מצד אחד, חכמי ההלכה מרכזיים תקנו תקנות חדשות ובהן איסור גירושין ללא הסכמת האישה, איסור ריבוי נשים (שתי התקנות מיוחסות לרגמ"ה); והעדפת החליצה על פני היבום. עם זאת היו חכמים שהעדיפו את היבום על פני החליצה ואישרו לא פעם גירושין בניגוד לרצונה של האישה. ריבוי נישואי הקטנות בצפון צרפת ובגרמניה באותה העת, מעידים אף הם על יחס מורכב למעמדן של הנשים היהודיות.

    יחס מורכב ואמביוולנטי לנשים עולה גם מהמחקרים העוסקים בנשים ובכפיית יחסי מין בעולם הנוצרי. מחד, הקדושה הנוצרית והאהובה החצרונית זכו להערצה; בחברה הנוצרית נשים נתפשו כשותפות מוערכות בפרנסת המשפחה ובגידול הילדים; האישה נתפשה על ידי המחוקק החילוני והכנסייתי כזכאית להגנת החוק וכישות משפטית נפרדת מזו של בעלה. מאידך אפליית הנשים היתה מובנית הן בחוק עצמו והן ביחסם של השופטים לנאשמות.

    נשים שהתלוננו בגין אונס הואשמו שוב ושוב בביזוי בית המשפט ובהגשת תלונת שווא. לא פעם הסתיימו המשפטים בהענשת המתלוננות עצמן ואף בכליאתן. המחקר בחברה הנוצרית גם מצביע על פער גדול בין חקיקה מחמירה למספר זעום של הרשעות במקרי אונס: על פי החוק, חל עונש מוות על אונס בצרפת ובחלקים רבים מגרמניה בתקופה הנדונה; בפועל, הסתפקו במלקות, קנסות וכשהתאפשר, גם נישואים בין האנס לאישה.

    לא ברור באיזו מידה הנטייה להקל ראש בתלונות נשים רווחה גם בחברה היהודית, שכן למעט מקור אחד ברור, לא נמצאו מקורות הלכתיים שהציגו פסיקה משפטית חד משמעית בנושא אונס. יחד עם זאת ניתן יהיה לבדוק אם יש קשר בין מעמדה של האישה בקהילה לבין יחס חכמי ההלכה לעבירת האונס ולאישה כקורבן. המקורות מגלים שינוי מעניין ביחס של חכמי ההלכה בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים, עליהם ארחיב בגוף הספר.

    בחלקו הראשון של הספר אדון בהגדרת המושג "כפיית יחסי מין", כמו גם במקום שניתן להסכמתה של האישה בהגדרת כפיית יחסי מין. 40 היו תקופות ואזורים גיאוגרפיים שבהם די היה בכך שהעידה על התנגדותה, גם מבלי שנמצאו עדים לתמוך בגירסתה על מנת שיכירו בה כנאנסת; אולם גם הכרה זאת היא לעתים בעלת משמעויות מורכבות יותר מהכרה פשוטה באישה כקורבן.

    הדיון בהגדרה התיאורטית מוביל גם לדיון המשפטי (אם כי, כאמור, לידינו הגיעו כמעט רק מקרים של עקרונות משפטיים ולא תיעוד של דיונים קונקרטיים בבית הדין). חשוב היה לברר כיצד הוכיחו אונס בבית המשפט. בשאלה הזו ההתייחסות למחקר בחברה הנוצרית חשובה, משום שבמקורות היהודיים ישנה עדות לכך שהיו מקרים של אונס וניאוף שהתרחשו בתוך החברה היהודית ונדונו בבתי דין נוצריים.

    החלק השני של הספר, העוסק בכפיית יחסי מין של בעל על אשתו, מציב שאלות מסוג אחר. מרבית המקורות ההלכתיים מחייבים עקרונית את הסכמת האישה לקיום יחסי מין במסגרת הנישואים, אך לצד ההכרה הזאת, נמצא כי סירוב האישה לקיום יחסי מין עשוי לגרום להכרזתה כ"מורדת" – אישה שיש עילה לגרשהּ ללא כתובתה. יש לציין, בהקשר זה, כי בשונה מן היהדות, החוק הקאנוני הנוצרי רואה בהסכמת האישה לנישואים כמחייבת גם לקיום יחסי מין, כך שעקרונית, מרגע שנתנה אישה את הסכמתה לנישואים, היא נתפשת כמי שנתנה את הסכמתה הגורפת גם לקיום יחסי מין עם בעלה. שאלת ההסכמה לנישואים ולקיום יחסי מין במסגרתם נעשית מורכבת אף יותר כאשר עוסקים ב"נישואי קטנות". במאות ה־ 12 וה־ 13 "נישואי קטנות" היו מקובלים בכל שכבות החברה בקהילות היהודיות של צפון צרפת וגרמניה; יש עדויות על נישואי בנות גם בגילאי שמונה ותשע, נישואים אלה היו שנויים במחלוקת כבר מתקופת המשנה והתלמוד.

    הדעה הרווחת במקורות אלו היתה שראוי להשיא בנות מגיל 12 ויום או מרגע שהופיעו בהן סימני בגרות מינית (מרגע הופעת שתי שערות ערווה). אחת השאלות הנוקבות העומדות לדיון בפרק שיעסוק ב"נישואי קטנות" הייתה שאלת מימושם של הנישואים והשלכותיו הפיסיות.

    המקורות
    כאמור, היה עלי להתמודד עם היעדר כמעט מוחלט של דיון משפטי במקרים קונקרטים של כפיית יחסי מין. מעבר לזה, המקורות ההלכתיים מציגים בעיקר את נקודת המבט של חכמי ההלכה בתקופה – נקודת מבט גברית. נקודת מבט זו חושפת אמנם תמונה חלקית, אך מתברר שאלו חלקים רבי חשיבות המאפשרים לנו ללמוד על עולמן של הנשים ואף להכיר את עמדותיהן ותפיסותיהן.

    השילוב בין המקורות הפרשניים להלכתיים מאפשר חשיפה להיבטים שונים של מסגרות החיים בחברה היהודית: החיבורים ההלכתיים– הכוללים את התלמוד, ספרי ההלכה של התקופה וספרות השאלות והתשובות – מדגישים יותר את תשתית החוקים, המנהגים והנורמות בחברה היהודית; המקורות הפרשניים – הכוללים את פרשנות המקרא, התלמוד והמדרשים (בתוכם סיפוריהן של דינה, תמר בת דוד ופילגש בגבעה) – משקפים לצד הנורמות גם את העמדות וההשקפות האישיות של כותביהם.

    השימוש בסיפורת העממית היהודית, כמו גם במקורות הנוצריים ובהם החוק החילוני והדתי, בפרשנות המקרא ובפולקלור הנוצרי מאפשר להרחיב את היריעה אל מעבר לעמדות ולתפיסות של חכמי ההלכה: המקורות הנוצריים מאפשרים את בחינת עמדותיהם של חכמי ההלכה בהשוואה לעמדות המקובלות בחברה הנוצרית שבקרבה חיו, ואילו הקריאה בספרות העממית מאפשרת השוואה של עמדותיהם לנרטיבים שלא היו כפופים למסגרת הספרותית המחייבת של ספרות הלכתית ופרשנית.

    […]

    המקורות הראשוניים, אשר את מרביתם מניתי לעיל, מהווים את המסד המרכזי עליו מושתת המחקר. לצדם, הסתמכתי על המחקרים הנוגעים ליהדות צפון צרפת וגרמניה, כמו גם על מחקרים הנוגעים לנשים היהודיות באזורים אלו, ולמחקרים העוסקים בכפיית יחסי מין על נשים יהודיות בידי גברים נוצרים.

    לצד בחינת הטקסטים היהודיים השונים וההשוואה ביניהם, ערכתי השוואה גם בין הטקסטים הללו לבין מחקרים שעסקו בחברה הנוצרית וביחסה לכפיית יחסי מין. כאמור באזורים שבהם עסקתי, היו החברה היהודית והנוצרית מעורבות זו בזו. האינטראקציה היומיומית באה לידי ביטוי הן בחיים המשותפים בתוך ערים קטנות ללא הפרדה פיסית ממשית בין הקהילות, והן בשיפוט ובאכיפה של מקרי אונס בין יהודים על ידי הרשויות הנוצריות.

    השורשים הרעיוניים המשותפים הביאו ליצירתם של קשרים וחילופי דברים בין המלומדים היהודים למלומדים הנוצריים. העובדה שגם ביסוד היחס של שתי הדתות לסוגיית כפיית יחסי מין עומדים שורשים רעיוניים משותפים – התפיסות המקראיות והתורות המדעיות היווניות (הגאלנית והאריסטוטלית) – תרמה ליצירת דמיון ולעתים אף זהות בגישתן לנושא. סוזן בראונמילר, מחברת הספר "בניגוד לרצוננו", ספר מרכזי בדיון הפמיניסטי העכשווי בנושא אונס, מציינת במבוא לספרה כי: "מעט מאוד השתנה מאז המאה ה־ 13 עד למאה ה־ 20 ." תפיסה זו, המזהה קו רציף בין העבר להווה, היא בגדר הנחת יסוד במחקר הפמיניסטי, המראה לא פעם כיצד מונצחות תפיסות פטריארכאליות ומיזוגיניות מן העבר בחברה ובמשפט דהיום.

    עם זאת, התברר לי שתמונת יחסם של חכמי ההלכה בחברה היהודית בגרמניה וצפון צרפת במאות ה־ 12 וה־ 13 לכפיית יחסי מין, מורכבת יותר. הטקסטים שחקרתי לא מצביעים בהכרח על יחס מיזוגיני במהותו; במקרים רבים תפשו חכמי ההלכה את הדיון בהגדרת המושג "אונס" כחלק מדיון המתייחס לסדר החברתי ולמבנה הקהילה. שאלת עבירת האונס נתפסה יותר כפגיעה במרקם החברתי בתוכו חיו.

    לסיכום פרק זה, אני חוזרת לנקודת המוצא שבא פתחתי את דברי: המחקר נולד מהרצון לחשוף את עולמן של הנשים, דווקא מתוך הטקסטים ההלכתיים שמהם נראה שנשים נעדרות, דווקא מתוך מה שנראה כנקודת מבט גברית מובהקת.

    קראתי קריאה מחודשת טקסטים ידועים, ושאלתי שאלות על היחס למיניות ואלימות, על היחסים בין המינים, על מערכת היחסים במשפחה ועל מעמד האישה בחברה. קריאה זו חשפה נושאים שחכמי ההלכה, החברה הסובבת אותם והנשים עצמן ראו כעניין שהשתיקה יפה לו.

    לעמוד הספר
  • מלחמות השם

    מאמרים א-ב בעריכת עפר אליאור/ מאמרים ג-ד בעריכת שארל (שלום) טואטי ז"ל ועפר אליאור/פתח דבר מאת גד פרוידנטל

    מבצע!

    האם ראוי ליהודי מאמין להסתפק רק בכתבי הקודש ובתורה שבעל-פה או שהוא יכול וצריך להסתמך גם על תורות מדעיות ובהן תורותיהם של חכמי הגויים? שאלות אלו עמדו במוקד הגותו ר' לוי בן גרשום (רלב"ג, 1344-1288), מחשובי ההוגים של היהודיים בימי הביניים והמדען היהודי החשוב ביותר בימי הביניים. רלב"ג טען בתוקף כי מותר וראוי לבן־תורה לעשות […]

    מלחמות השם

    120.00 108.00 מלחמות השם -
    הוסף לסל

    על הספרעפר אליאור, שארל טואטי, גד פרוידנטלמתוך הספר
    X

    מלחמות השם

    על הספר

    תיאור

    האם ראוי ליהודי מאמין להסתפק רק בכתבי הקודש ובתורה שבעל-פה או שהוא יכול וצריך להסתמך גם על תורות מדעיות ובהן תורותיהם של חכמי הגויים? שאלות אלו עמדו במוקד הגותו ר' לוי בן גרשום (רלב"ג, 1344-1288), מחשובי ההוגים של היהודיים בימי הביניים והמדען היהודי החשוב ביותר בימי הביניים. רלב"ג טען בתוקף כי מותר וראוי לבן־תורה לעשות שימוש הן בכתבים מדעיים הן בהתבוננות. הוא סבר כי בלי הבנה של העולם ובלי שימוש בכל כליה של התבונה, יתקשה אדם להגיע לתכליתו האמתית, הישארות נפשו אחרי מות גופו.

    רלב"ג עשה אפוא מאמץ להשיב בצורה שיטתית ומנומקת על השאלות המהותיות ביותר שעמדו לדעתו בפני המאמין ואיש המדע.  בשנת 1329 פרסם את החיבור הגדול, מלחמות השם, שבו הציג את מסקנותיו. מסקנות אלו, סבר רלב"ג, עולות בקנה אחד עם דעת התורה, ובתור מאמין ובתור איש מדע חובתו לפרסמן, על אף הביקורת שהן מעוררות. מלחמות השם הוא משיאי יצירתו האינטלקטואלית של רלב"ג, ואחד מפירותיו החשובים של העיסוק בפילוסופיה ובמדעים בתרבות היהודית של ימי הביניים.

    בספר זה מוגשת מהדורה ביקורתית ראשונה של ההקדמה למלחמות השם ושל ארבעת המאמרים הראשונים (מתוך שישה) שלו. מאמרים אלה דנים בתורת ההכרה, בהישארות הנפש, בידיעת העתיד, בידיעת האל את הפרטים ובהשגחה פרטית.

    ספר חיוני לכל אלה שההיסטוריה של הרעיונות מעניינת אותם.

    חוות דעת

    אין עדיין חוות דעת.

    היה הראשון לכתוב סקירה “מלחמות השם”

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    האגד הכורך את כל מפעלותיו האינטלקטואליים של רלב"ג למיניהם ולגיוונם הוא האופטימיות שלו בכל הקשור ביכולתו של אדם להשיג את האמת על העולם. מבחינתו, אם האדם החוקר הוא בעל הכישורים הנדרשים, ואם מחקריו ממלאים תנאים מסוימים, יכול הוא להשיג ידיעה של האמת, ובכל נושא. יכולתו של האדם להשיג את ידיעת האמת גדולה במידה כזו שההבדל בין הידיעה שהוא יכול להשיג לבין הידיעה שיש לאל הוא עניין של דרגה ותו לא. רלב"ג ראה עצמו אדם שבאישיותו ובמחקריו ממלא את התנאים המחויבים להשגת אמת.

     

    מלחמות השם

    120.00 108.00

    לעמוד הספר
    X

    מלחמות השם

    המחברים
    לעמוד הספר
    X

    מלחמות השם

    מתוך הספר

    האגד הכורך את כל מפעלותיו האינטלקטואליים של רלב"ג למיניהם ולגיוונם הוא האופטימיות שלו בכל הקשור ביכולתו של אדם להשיג את האמת על העולם. מבחינתו, אם האדם החוקר הוא בעל הכישורים הנדרשים, ואם מחקריו ממלאים תנאים מסוימים, יכול הוא להשיג ידיעה של האמת, ובכל נושא. יכולתו של האדם להשיג את ידיעת האמת גדולה במידה כזו שההבדל בין הידיעה שהוא יכול להשיג לבין הידיעה שיש לאל הוא עניין של דרגה ותו לא. רלב"ג ראה עצמו אדם שבאישיותו ובמחקריו ממלא את התנאים המחויבים להשגת אמת.

     

    לעמוד הספר
  • מערת האוצרות

    אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי

    עורכים: בר בליניצקי, יובל רוטמן

    מבצע!

    הספר מערת האוצרות מציג אוסף ראשון מסוגו של חיבורים מתורגמים מארמית סורית לעברית. טובות וטובי החוקרים חברו בה יחדיו כדי לספק טעימות ייחודיות מן היצירה הספרותית הסורית העשירה שהתחברה בשלהי העת העתיקה, ומן המגוון הרחב של הז'אנרים הספרותיים המאפיינים אותה. הארמית הסורית שייכת למשפחת השפות השמיות והיתה שפת הדיבור והכתיבה העיקרית של הנוצרים במזרח הקרוב […]

    מערת האוצרות

    אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי

    98.00 88.00 מערת האוצרות - אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי
    הוסף לסל

    על הספרעורכים: בר בליניצקי, יובל רוטמןמתוך הספר
    X

    מערת האוצרות

    על הספר

    תיאור

    הספר מערת האוצרות מציג אוסף ראשון מסוגו של חיבורים מתורגמים מארמית סורית לעברית. טובות וטובי החוקרים חברו בה יחדיו כדי לספק טעימות ייחודיות מן היצירה הספרותית הסורית העשירה שהתחברה בשלהי העת העתיקה, ומן המגוון הרחב של הז'אנרים הספרותיים המאפיינים אותה.

    הארמית הסורית שייכת למשפחת השפות השמיות והיתה שפת הדיבור והכתיבה העיקרית של הנוצרים במזרח הקרוב באמצע האלף הראשון לספירה. התפשטותה של הנצרות הביאה לכך שהניב הארמי הסורי הפך למזוהה עם היצירה הנוצרית במזרח, כפי שהניב הארמי־בבלי־יהודי מזוהה עם יהודי בבל.

    האסופה כוללת חיבורים פרי עטם של בכירי הכותבים סורים ואבני דרך חשובות בהתפתחות הספרות הסורית. אלה כוללים תרגומי ופרשנות מקרא, ספרות אפוקריפית ומשפטית, מדרש, שירה וחיי קדושים. קוראות וקוראי העברית ימצאו כאן אוצר ספרותי בלום, עולם שנבדל מהספרות הנוצרית המערבית וחושף מצע לשוני ורעיוני משותף עם היצירה היהודית בת התקופה.

     

    בר בליניצקי ויובל רוטמן הם חוקרים העוסקים בקשרים בין קהילות דתיות יהודיות ונוצריות במזרח הקרוב באלף הראשון לספירה, ובוחנים את השפה התרבותית־חברתית המשותפת לקהילות הללו במרחב זה.

    חוות דעת

    אין עדיין חוות דעת.

    היה הראשון לכתוב סקירה “מערת האוצרות”

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    עורכים: בר בליניצקי, יובל רוטמן

    מערת האוצרות

    98.00 88.00

    לעמוד הספר
    X

    מערת האוצרות

    המחברים

    עורכים: בר בליניצקי, יובל רוטמן

    לעמוד הספר
    X

    מערת האוצרות

    מתוך הספר
    לעמוד הספר
  • נשים במקרא

    מבט פמיניסטי על נשים במקרא ובברית החדשה

    מבצע! נשים במקרא עטיפה

    המקרא מלא בדמויות נשים. חלקן מופיעות בשמן וחלקן נותרות עלומות שם.
    מה אפשר ללמוד מן הדרך שבה מתאר המקרא נשים – ממלכות ונביאות דרך נשים נטולות מעמד מיוחד ועד נשים שמצאו את עצמן בשולי החברה – על תפיסות העולם של מחבריו ועורכיו? מה כתוב בשורות ומה אפשר לקרוא בין שורות המקרא?

    נשים במקרא

    מבט פמיניסטי על נשים במקרא ובברית החדשה

    88.00 79.00 נשים במקרא - מבט פמיניסטי על נשים במקרא ובברית החדשה
    הוסף לסל

    על הספרעתליה ברנר-עידןמתוך הספר
    X

    נשים במקרא

    על הספר

    תיאור

    נשים במקרא
    מבט פמיניסטי על נשים במקרא ובברית החדשה.

    המקרא מלא בדמויות נשים. חלקן מופיעות בשמן וחלקן נותרות עלומות שם.
    מה אפשר ללמוד מן הדרך שבה מתאר המקרא נשים – ממלכות ונביאות דרך נשים נטולות מעמד מיוחד ועד נשים שמצאו את עצמן בשולי החברה – על תפיסות העולם של מחבריו ועורכיו? מה כתוב בשורות ומה אפשר לקרוא בין שורות המקרא?
    בספרה בוחנת עתליה ברנר-עידן את תיאורי הנשים במקרא ובברית החדשה. היא מנתחת את יחס המחברים לגיבורותיהם מנקודת מבט פמיניסטית, תוך שימוש בכלי ניתוח היסטוריים, ספרותיים וסוציולוגיים.
    התוצאה היא מבט מאתגר ומעורר מחשבה על מנהיגות ומשוררות, על אימהות ובנות, על נשים צדקניות ועל נשים מפתות, על עבריות ונוכריות, על מכשפות וזונות, שמצאו את עצמן, לטוב ולרע, בכתבי הקודש.

    פרופ' אביעד קליינברג,
    מנהל ההוצאה לאור של אונ' ת"א ע"ש חיים רובין

    חוות דעת

    אין עדיין חוות דעת.

    היה הראשון לכתוב סקירה “נשים במקרא”

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    עתליה ברנר-עידן

    המרחב הנכון לאישה, על פי המקרא, הוא המשפחה ופעילויות ביתיות. הדרך הטובה והשימושית ביותר עבורה לבטא את עצמה ולהשיג ביטחון אישי היא באמצעות לידת ילדים, זכרים במיוחד. פעולות רבות אשר מיועדות להשגת מטרה זו, פעולות אשר בהקשרים אחרים היו נחשבות לבלתי מוסריות בגלל איסורים מיניים ומוסא ציבורי, מוצדקות על ידי המחברים המקראיים. העיקרון החברתי של שימור והמשכיות הוא ערך עליון בחברה המקראית ועיקר ביצוע מוטל על נשים. האישה כפופה לשליטת האיש, לא בהכרח כיוון שהיא נבונה פחות או בעלת השראה מוגבלת יותר מאשר הגבר, אלא כיוון שהיא נחשבת לחסרת אחריות וזקוקה להגנה מפני עצמה.

    שתי השקפות שולטות אלה- שתפקידה העיקרי של האישה הוא בתוך הבית (במסגרת נישואים), וכי נשים צריכות להיות נתונות תחת השגחה גברית – כמעט מוציאות מכלל אפשרות את יכולתה של איה רגילה להשתתף בענייני ציבור. יוצאים מן הכלל מתרחשים ולפעמים הם נשפטים בחומרה יתרה (כמו למשל מקרה של מרים אחות אהרן ומשה, במדבר יב).

    נשים במקרא עטיפה

    נשים במקרא

    88.00 79.00

    המקרא מלא בדמויות נשים. חלקן מופיעות בשמן וחלקן נותרות עלומות שם.
    מה אפשר ללמוד מן הדרך שבה מתאר המקרא נשים – ממלכות ונביאות דרך נשים נטולות מעמד מיוחד ועד נשים שמצאו את עצמן בשולי החברה – על תפיסות העולם של מחבריו ועורכיו? מה כתוב בשורות ומה אפשר לקרוא בין שורות המקרא?

    לעמוד הספר
    X

    נשים במקרא

    המחברים

    עתליה ברנר-עידן

    לעמוד הספר
    X

    נשים במקרא

    מתוך הספר

    המרחב הנכון לאישה, על פי המקרא, הוא המשפחה ופעילויות ביתיות. הדרך הטובה והשימושית ביותר עבורה לבטא את עצמה ולהשיג ביטחון אישי היא באמצעות לידת ילדים, זכרים במיוחד. פעולות רבות אשר מיועדות להשגת מטרה זו, פעולות אשר בהקשרים אחרים היו נחשבות לבלתי מוסריות בגלל איסורים מיניים ומוסא ציבורי, מוצדקות על ידי המחברים המקראיים. העיקרון החברתי של שימור והמשכיות הוא ערך עליון בחברה המקראית ועיקר ביצוע מוטל על נשים. האישה כפופה לשליטת האיש, לא בהכרח כיוון שהיא נבונה פחות או בעלת השראה מוגבלת יותר מאשר הגבר, אלא כיוון שהיא נחשבת לחסרת אחריות וזקוקה להגנה מפני עצמה.

    שתי השקפות שולטות אלה- שתפקידה העיקרי של האישה הוא בתוך הבית (במסגרת נישואים), וכי נשים צריכות להיות נתונות תחת השגחה גברית – כמעט מוציאות מכלל אפשרות את יכולתה של איה רגילה להשתתף בענייני ציבור. יוצאים מן הכלל מתרחשים ולפעמים הם נשפטים בחומרה יתרה (כמו למשל מקרה של מרים אחות אהרן ומשה, במדבר יב).

    לעמוד הספר
  • ס. יזהר חלק ב'

    סיפור חיים, כרך שני

    ניצה בן־ארי

    מבצע! עטיפת הספר

    יזהר סמילנסקי אינו רק אחד מחשובי הסופרים בישראל, הוא גם אחת מן הדמויות האיקוניות שלה: צבר, מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, סופר עטור פרסים שכתביו ודעותיו גרמו אי נחת בימין וגם בשמאל—מי היה האיש הזה? בעזרת יומנים, מכתבים, עדויות בני משפחה וחברים, וכמובן בעזרת ספריו וסיפוריו, ממשיך ומשחזר הכרך השני, במונוגרפיה מאת ניצה בן-ארי, את העולם שבו עוצבה דמותו רבת המתחים והסתירות של ס. יזהר, ב-70 שנות יצירה ועשיה.

    ס. יזהר חלק ב'

    סיפור חיים, כרך שני

    84.00 80.00 ס. יזהר חלק ב' - סיפור חיים, כרך שני
    הוסף לסל

    על הספרניצה מתוך הספר
    X

    ס. יזהר חלק ב'

    על הספר

    תיאור

    יזהר סמילנסקי אינו רק אחד מחשובי הסופרים בישראל, הוא גם אחת מן הדמויות האיקוניות שלה: צבר, מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, סופר עטור פרסים שכתביו ודעותיו גרמו אי נחת בימין וגם בשמאל-מי היה האיש הזה?

    בעזרת יומנים, מכתבים, עדויות בני משפחה וחברים, וכמובן בעזרת יצירותיו, ממשיך ומשחזר הכרך השני, במונוגרפיה מאת ניצה בן-ארי, את העולם שבו עוצבה דמותו רבת המתחים והסתירות של ס. יזהר, ב-70 שנות יצירה ועשיה, מאז "אפרים חוזר לאספסת" ועד מותו, בתקופה רבת תהפוכות בחיי המדינה.
    מילדות חלם יזהר על כתיבת יצירת המופת שלו,התכונן ונערך לקראתה ואף קיבל על עצמו, שלל חובות והתחייבויות ובלבד שיוכל להגשים את שאיפתו.
    ה´כישלון´ של "ימי צקלג", כפי שהוא ראה זאת, גרר אותו למשבר קשה, שבו פקפק אם יחזור ויכתוב אי-פעם, או ימשיך לחיות אפילו.
    בלי הכתיבה, ההתחייבויות, שנטל על עצמו, הפכו למסגרת ריקה ואף לכלא, ממנו היה מסוגל להחלץ רק באמצעות חיים כפולים. 28 שנים של שתיקה ספרותית, הניבו תואר אקדמי במדיניות החינוך ומאות מאמרים חריפים בנושאי ספרות, חברה ומדינה.
    יזהר הפך למרצה נערץ ושנוי במחלוקת: מבחוץ נראה כמצליף הלאומי, תקיף ושופע ביטחון עצמי, כשלמעשה היה בודד, רווי ביקורת עצמית וחסר יכולת הכרעה. "אני אמן הכתיבה והשתיקה", כך כתב לעצמו בשעת דיכאון כבד בשנת 1966….
    בגיל 75 חזר לכתיבה דבר שהיה בחזקת חגיגה ספרותית, שהניבה שישה ספרים חדשים ומחדשים.

    פרופ´ ניצה בן-ארי היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל-אביב.
    בן-ארי תרגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהן פאוסט של גתה (2006), וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום. ספריה, רומן עם העבר (1997) ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, (2006) עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.

    חוות דעת

    אין עדיין חוות דעת.

    היה הראשון לכתוב סקירה “ס. יזהר חלק ב'”

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    פרופ' ניצה בן-ארי היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל-אביב. בן-ארי תרגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהןפאוסט של גתה (2006), וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום.

    ספריה, רומן עם העבר (1997) ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, (2006) עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.

    יעודכן בקרוב

    ביקורות ועוד

    הספר ראה אור בסוף חודש דצמבר 2013

    ס. יזהר
    סיפור חיים, כרך שני
    מאת: ניצה בן־ארי

    שנת הוצאה לאור של המקור
    2017

    כריכה רכה
    831 עמודים

    עטיפת הספר

    ס. יזהר חלק ב'

    84.00 80.00

    יזהר סמילנסקי אינו רק אחד מחשובי הסופרים בישראל, הוא גם אחת מן הדמויות האיקוניות שלה: צבר, מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, סופר עטור פרסים שכתביו ודעותיו גרמו אי נחת בימין וגם בשמאל—מי היה האיש הזה? בעזרת יומנים, מכתבים, עדויות בני משפחה וחברים, וכמובן בעזרת ספריו וסיפוריו, ממשיך ומשחזר הכרך השני, במונוגרפיה מאת ניצה בן-ארי, את העולם שבו עוצבה דמותו רבת המתחים והסתירות של ס. יזהר, ב-70 שנות יצירה ועשיה.

    לעמוד הספר
    X

    ס. יזהר חלק ב'

    המחברים

    פרופ' ניצה בן-ארי היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל-אביב. בן-ארי תרגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהןפאוסט של גתה (2006), וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום.

    ספריה, רומן עם העבר (1997) ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, (2006) עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.

    לעמוד הספר
    X

    ס. יזהר חלק ב'

    מתוך הספר

    יעודכן בקרוב

    לעמוד הספר
  • ספר נילי כוהן

    משפט, תרבות וספר

    עורכים:עופר גרוסקופף ושי לביא

    מבצע! תמונת הספר - ספר נילי כוהן

    הספר "משפט, תרבות וספר" מפגיש אנשי משפט ואנשי ספר. לכאורה זהו מפגש בין עולמות העומדים בסתירה זה לזה: המשפט עוסק בעולם המציאותי ואילו הספרות בבדיון. הספרות עוסקת בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש, ואילו המשפט מניח כהנחת עבודה שנמעניו כפופים לחוקי התבונה.

    אנשי הספרות יכולים לתאר באמפתיה פושעים ועוברי עבירות, ואילו השופטים, תהיה אשר תהיה נטיית ליבם, נדרשים לחרוץ דין על פי ספרי החוקים. בפועל הקשרים בין העולמות מורכבים ביותר. לא פעם מתברר שקווי התיחום בין העולמות פרוצים. כותבי המאמרים בספר מציגים בין דפיו את המורכבות הזאת, ומנסים להבין ולבאר אותה בלשון שווה לכל נפש.

    ספר נילי כוהן

    משפט, תרבות וספר

    120.00 105.00 ספר נילי כוהן - משפט, תרבות וספר
    הוסף לסל

    על הספרהמשתתפיםמתוך הספר
    X

    ספר נילי כוהן

    על הספר

    תיאור

    הספר שלפניכם מפגיש אנשי משפט ואנשי ספר. לכאורה זהו מפגש בין עולמות העומדים בסתירה זה לזה: המשפט עוסק בעולם המציאותי ואילו הספרות בבדיון. הספרות עוסקת בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש, ואילו המשפט מניח כהנחת עבודה שנמעניו כפופים לחוקי התבונה.

    אנשי הספרות יכולים לתאר באמפתיה פושעים ועוברי עבירות, ואילו השופטים, תהיה אשר תהיה נטיית ליבם, נדרשים לחרוץ דין על פי ספרי החוקים. בפועל הקשרים בין העולמות מורכבים ביותר. לא פעם מתברר שקווי התיחום בין העולמות פרוצים. כותבי המאמרים בספר מציגים בין דפיו את המורכבות הזאת, ומנסים להבין ולבאר אותה בלשון שווה לכל נפש.

    המאמרים הכלולים בספר, שתחילת רבים מהם בסדרת מפגשים פופולארית שמרכזת פרופסור נילי כהן באוניברסיטת תל אביב, בוחנים בעין רעננה את יחסי הגומלין בין משפט וספרות. המשפטנים התבקשו לעסוק בנושאים שנחשבים ברגיל כנושאים "ספרותיים", כמו אהבה, זיכרון, ואוטופיה. אנשי הספר התבקשו לכתוב על תחומים "משפטיים", כמו ציות לחוק, זהות לאומית וצדק. מה ניתן ללמוד מדיאלוג זה שבין המשפט והספרות לגבי המציאות הבדיונית שהם מתעדים, ולגבי העולם המציאותי שהם מדמיינים? התוצאה מאירת עיניים ולא פעם מפתיעה.

    פרופסור נילי כהן, כלת פרס ישראל בחקר המשפט לשנת תשע"ז, היא נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, רקטור (לשעבר) של אוניברסיטת תל אביב ופרופסור (אמריטה) בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. ספר זה, בו נוטלים בו חלק טובי הסופרים, החוקרים, השופטים והמשפטנים, הינו מחווה לתרומתה העצומה למשפט, לאקדמיה ולחברה בישראל.

    תוכן העניינים, שערי הספר:

    שער ראשון – משפט ותרבות
    חלק א': בריאה ויצירה
    חלק ב': דמיון וזיכרון

    שער שני – משפט וחברה
    חלק ג': אהבה וזוגיות
    חלק ד': השתייכות חברתית ואחריות חברתית

    שער שלישי – משפט ופוליטיקה
    חלק ה': ציות לחוק ורדיפת צדק
    חלק ו': נורמות חברתיות והסדרה פרטית
    חלק ז': לאומיות ואוטופיה

    חוות דעת

    אין עדיין חוות דעת.

    היה הראשון לכתוב סקירה “ספר נילי כוהן”

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    פרופסור נילי כהן, כלת פרס ישראל בחקר המשפט לשנת תשע"ז, היא נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, רקטור (לשעבר) של אוניברסיטת תל אביב ופרופסור (אמריטה) בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. ספר זה, בו נוטלים בו חלק טובי הסופרים, החוקרים, השופטים והמשפטנים, הינו מחווה לתרומתה העצומה למשפט, לאקדמיה ולחברה בישראל.

    עורכי הספר: עופר גרוסקופף, שי לביא.

    רשימת משתתפים (סדר אלפביתי, שמות משפחה)
    1. ליאורה בילסקי | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    2. מיכאל בירנהק | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    3. אלי בלכמן | עוזר משפטי, בית המשפט העליון
    4. ישי בלנק | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    5. איל בנבנשתי | מופקד הקתדרה למשפט בינלאומי באוניברסיטת
    קיימברידג' ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    6. אהרן ברק | נשיא (בדימוס), בית המשפט העליון
    ופרופסור למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    7. דפנה ברק-ארז | שופטת, בית המשפט העליון
    8. אמיר גוטפרוינד | סופר
    9. עופר גרוסקופף | שופט, בית המשפט המחוזי מרכז, לוד
    10. חנוך דגן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    11. יורם דנציגר | שופט, בית המשפט העליון
    12. אבנר הולצמן | פרופסור לספרות, אוניברסיטת תל־אביב
    13. דפנה הקר | פרופסור למשפטים ומרצה בתוכנית
    ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל־אביב
    14. נינה זלצמן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    15. שרון חנס | דיקאן הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    16. נילי כהן | נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים
    ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    17 . דן לאור | פרופסור לספרות, אוניברסיטת תל־אביב
    18. שי לביא | ראש מכון ון ליר בירושלים
    ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    19. מנחם מאוטנר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    20. גיא מונדלק | פרופסור למשפטים ומרצה בחוג ללימודי עבודה,
    אוניברסיטת תל־אביב
    21. חנן מלצר | שופט, בית המשפט העליון
    22. יורם מרגליות | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    23. עמוס עוז | סופר ופרופסור לספרות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
    24. אריאל פורת | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    25. מנחם פינקלשטיין | שופט, בית המשפט המחוזי מרכז, לוד
    26. טליה פישר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    27. דניאל פרידמן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    28. אהרן צ'חנובר | פרופסור מחקר, הטכניון
    29. רועי קרייטנר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    30. אמנון רובינשטיין | פרופסור למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    31. יששכר רוזן צבי | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    32. ענת רוזנברג | ד"ר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    33. יופי תירוש | ד"ר למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב

    הקדמה | עָלֵי משפט ועָלֵי ספר

    ספר זה, המיועד לקהל קוראים רחב, מארח אנשי משפט ואנשי ספר ומפגיש טקסטים משפטיים עם טקסטים ספרותיים. המאמרים הכלולים בספר בוחנים את הקשרים, הפערים, ויחסי הגומלין בין משפט וספרות באמצעות סדרה של מפגשים בין אנשי ספר ומשפטנים. שני הצדדים, שעוסקים בחיי היומיום שלהם בטקסטים, מתבוננים בהם מנקודת מבט רעננה.

    המשפטנים התבקשו לעסוק, בין היתר, בנושאים שנחשבים ברגיל כנושאים ספרותיים, כדוגמת אהבה, זיכרון ואוטופיה, ואנשי הספר מתמודדים, בין היתר, עם תחומים משפטיים כגון ציות לחוק, זהות לאומית וצדק. מה ניתן ללמוד מדיאלוג זה שבין המשפט והספרות לגבי המציאות הבדיונית שהם מתעדים, ולגבי העולם המציאותי שהם מדמיינים?

    המפגשים בין ספרות ומשפט ובין אנשי ספר ואנשי משפט מתקיימים בין דפי הספר, אך קדמה להם סדרה של מפגשים במציאות. הספר מבוסס בחלקו על הרצאות "מועדון משפט וספר", הנערכות באוניברסיטת תל־אביב ברציפות זה למעלה מעשור, ביוזמתה ובניצוחה של פרופסור נילי כהן.

    במפגשים אלו מוזמנים אנשי משפט ואנשי ספר לשוחח עם קהל רחב של קוראי ספר וחובבי משפט על נושא משותף, המשתנה ממפגש למפגש. מרבית המאמרים הכלולים בספר זה מהווים עיבוד של לקט מובחר מההרצאות שניתנו במסגרת הסדרה בעשור הראשון לקיומה, ואליהם צירפנו מספר מאמרים נוספים של דמויות מובילות בעולם המשפט והספרות הישראלית. העיסוק ביחסים המורכבים בין ספרות לבין משפט אינו חדש. הספר בונה על מסורת אקדמית שעוסקת בשאלה זו, אך מבקש לפתח את התחום מעבר לגבולותיו המקובלים. המסורת האקדמית מבחינה בין "משפט בספרות" ל"משפט כספרות".

    תחת הקטגוריה הראשונה, מנתחים חוקרים טקסטים ספרותיים העוסקים במשפט, כדוגמת משפט שלמה, "הסוחר מוונציה" של שייקספיר והמשפט של קפקא, כדי לבחון את האופן שבו המשפט משתקף בעיני הספרות והסופרים. תחת הקטגוריה השנייה, עוסקים חוקרים בטקסט המשפטי כסוגה ספרותית, ומסתייעים בכלים ספרותיים כדי לנתח טקסטים משפטיים. במקרה האחד, הספרות מובאת לבחינה משפטית, ובמקרה האחר, המשפט מובא לבחינה ספרותית.

    המאמרים בספר זה תורמים לשני הז'אנרים המוכרים, אך הספר כמכלול שייך לז'אנר אחר – מפגשים מהסוג השלישי בין משפט וספרות. במפגשים אלה, אנשי ספר ואנשי משפט, טקסטים משפטיים וטקסטים ספרותיים, נמצאים על אותו מישור ומקיימים ביניהם דיאלוג חיוני. רבים מהמאמרים, והספר כמכלול, בוחנים מחדש את הזיקות בין משפט לספרות בלי להניח מראש גבולות ברורים ביניהם.

    על פניו, זהו מפגש בין עולמות מקבילים. המשפט עוסק בעולם המציאותי ומסדיר את היחסים החומריים בין בני אדם, ואילו הספרות עוסקת בבדיון וממלאת את עולמנו הרוחני. המשפט מבוסס על ניגודים חדים בין מותר ואסור, חוקי ולא־חוקי, תקף ובטל; ואילו הספרות עושה שימוש בקשת צבעים רחבה, ומסרבת לראות את המציאות בשחור ולבן.

    הספרות מכירה בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש ומזמינה את הקורא להרגיש, ואילו המשפט מניח שנמעניו כפופים לחוקי התבונה, ודורש מכותביו וקוראיו לדבוק בשפת ההיגיון הקר. בניגוד למשפט, השולט במעשיהם החיצוניים של בני אדם, הספרות מפשפשת בחייהם הפרטיים של גיבוריה, וחודרת למעמקי הנפש של קוראיה.

    לבסוף, בעוד שהדיון המשפטי מתנהל במישור הנורמטיבי והשופט מתווה דרך להתנהגות ראויה, הספרות אינה שופטת, וסופר מסכן את איכותה האסתטית של היצירה אם הוא הופך אותה באופן מפורש למוסרנית. המאמרים המתארחים בספר זה מציעים לבחון מחדש אבחנות ודימויים מוכרים אלה ולהציע חדשים במקומם.

    חלוקת העבודה המסורתית מניחה שהמשפט עוסק בספירה הציבורית, ואילו הספרות עניינה החיים הפרטיים. כנגד חלוקה זו, מראה אבנר הולצמן במאמרו "הוי ארצי מולדתי" כי לספרות ולשירה תפקיד משמעותי בחיים הציבוריים. לשירה העברית החדשה, מרחל מורפורגו ועד לאה גולדברג, תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הקולקטיבית הישראלית.

    המאמר מראה שינוי שהתרחש בזהות זו מתפיסת גאולה גלותית ופסיבית אל תקווה לגאולה מדינית ופוליטית. ואולם, גם המשפט נוטל חלק בעיצוב זהויות, כפי שעולה ממאמרו של אמנון רובינשטיין על התהפוכות שעברה החקיקה בנושא "מיהו יהודי". רובינשטיין אינו מסתפק בהצגת סקירה היסטורית, ומציע הגדרה חדשה ומרחיבה יותר לזהות יהודית, כזו התואמת את מצבה של יהדות העולם.

    המשפט והספרות אינם רק משרטטים את גבולות הקולקטיב מבפנים, אלא גם תוחמים אותו מבחוץ. גיא מונדלק בוחן שייכות והדרה מהקולקטיב הישראלי תוך השוואה בין הדמות הקנונית של הישראלי, כפי שהיא עולה מדמותו של של אליק בספרו של משה שמיר, במו ידיו (פרקי אליק), לבין האופן שבו בתי המשפט משרטטים את גבולות הקולקטיב כשהם מתמודדים עם מעמדם וזכויותיהם של מהגרי עבודה.

    למותר לציין, שהמשפט והספרות קושרים ופורמים זהויות אישיות ולא רק לאומיות. כך, למשל, דנה דפנה ברק־ארז במתח שבין זהות הורית ביולוגית וחברתית. היא משווה בין האופן שבו מתח זה מתגלם במחזה הנודע של ברטולד ברכט, "מעגל הגיר הקווקזי", לבין האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם אותו מתח עצמו בפסקי דין העוסקים באימוץ.

    ברמת הפשטה גבוהה יותר, מראה מנחם מאוטנר את תרומתם של המשפט ושל האמנות להעניק משמעות לחיי היומיום. "טנגו אחרון בפריס", סרטו הנודע של ברנרדו ברטולוצ'י, מהווה נקודת מוצא לדיון של מנחם מאוטנר באבחנה בין טבע ותרבות ובאופן שבו אבחנה זו מייצרת משמעות בקולנוע ובמשפט כאחד.

    טענה מקובלת אחרת, הזוכה לבחינה מחודשת בספר, היא שלמשפט מחויבות נורמטיבית, בעוד שלספרות הבדיונית מוענק רישיון לחרוג מגבולות המוסר. במאמרו בוחן דן לאור מקרוב את הרומן חיי נישואים פרי עטו של דוד פוגל. הרומן מוביל אל הרגע שבו רודולף גורדוויל, גיבור הרומאן (למעשה, האנטי־גיבור), נקלע למבוי סתום שאין מוצא ממנו, ונדחף לרצוח את אשתו.

    הספרות, טוען לאור, מסייעת לנו להבין, אך כמובן לא להצדיק, את מעשה הפשע ודווקא משום כך יש בה תועלת רבה גם למשפטן, הנדרש לשפוט מציאות מורכבת. מאמרה של נילי כהן עוסק בצידו האחר של המטבע, בגבולות המוסריים של הספרות. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, שואלת כהן מה קורה כאשר סופר מבסס את הרומן שכתב על חייו האישיים וחושף פרטים מחדר המיטות של בת זוגו.

    כיצד מתמודדים שופטים וסופרים עם דילמה זו? האמנם ראוי לכותבי רומנים ליהנות מחירות ספרותית ומהגנה משפטית? עמוס עוז חוזר לסיפורי התנ"ך כדי להראות כיצד המחבר המקראי נמנע מלהעניק הצדקה למעשי האל, ואדרבה מחדד את המסתורין והשרירות שבה מתנהל האל עם ברואיו. הדים לתפיסה זו מגלה עוז גם אצל סופרים ומשוררים המזוהים כחילוניים, ובהם יהודה עמיחי, דן פגיס וש"י עגנון, שיותר משהם כופרים בקיומו של האל, הם ניצבים מול שתיקתו.

    שאלת המוסר במשפט ובספרות עולה במאמרים נוספים בספר. שרון חנס קורא את סיפור הנקם המפורסם של היינריך פון קלייסט, "מיכאל קולהאס", ומעורר דיון על הקו הדק שבין המשפט והנקמה והמשיכה של הספרות וקוראיה אל האחרון. מנחם פינקלשטיין עוסק בחובה לא לציית לחוק, כפי שהתעוררה במשפט כפר קאסם ובשיריו של אלתרמן על הפרשה, ואילו שי לביא דן בשאלות דומות כשהוא מנגיד בין שתי פרשנויות פילוסופית ופואטית למחזה היווני הקלאסי מאת סופוקלס, "אנטיגונה".

    הניגוד בין משפט וספרות מוגדר לעתים קרובות כניגוד בין תבונה ורגשות, אך האם אבחנה זו הכרחית? אמיר גוטפרוינד ז"ל בוחן את מערכת היחסים בין שלמה לבין מלכת שבא, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר המקראי, ומלמד כי ניתן לקרוא את סיפור האהבה הרומנטי כמערכת סבוכה של תככים ומזימות פוליטיים. מאמרה של דפנה הקר, העוסק באופן שבו אנשים כותבים צוואות, מראה שלעתים קרובות שפתו של המשפט רזה ועניינית, אך אין מניעה עקרונית לשילוב של רגשות, ובפרט אהבה, גם במסמך משפטי רשמי כמו צוואה.

    אהרן צ'חנובר מראה שדינמיקה דומה קיימת גם במדע. המדע זקוק ליצירתיות לא פחות מלחשיבה לוגית בהירה. יצירה ויצירתיות הן גם מושא להגנה משפטית, כפי שעולה ממאמרו של מיכאל בירנהק. המשפט מגן על היצירה המקורית כשהוא מגן על זכויות יוצרים, אך כדי לא למנוע יצירתיות נוספת, המשפט מכיר בזכותם של אחרים לשימוש הוגן.

    המשפט, כפי שהוא משתקף בדפי הספר, אינו מנותק מעולמנו הפנימי אלא מבטא אותו. יורם מרגליות מציע קריאה פרשנית במלך ליר, ומראה כיצד דיני המיסוי המודרניים מתמודדים עם שאלות דומות שניצבו בפני שייקספיר. לשיטתו של מרגליות, דיני המיסוי אינם מערכת ביורוקרטית אפורה, אלא ביטוי משפטי של עולם ערכים פנימי.

    נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מבקשים ליצור הלימה בין תפקידה של דירת מגורים בקיומה ובטיפוחה של הזוגיות לבין ההגנה המשפטית הניתנת לה מפני נושים. טליה פישר מבקשת לתת להעדפות הצדדים תפקיד מכריע גם בליבת הפרוצדורה המשפטית – הגדרת הכללים הראייתיים שלפיהם יוכרע המשפט. ואילו אריאל פורת מציע זיקה אחרת ליחסים בין עולם הערכים הפנימי לבין עולם המשפט.

    בעוד שמשפטנים רבים רואים במשפט ביטוי של העדפות קיימות, מבקש פורת לבחון את האופן שבו המשפט מעצב מחדש העדפות. המאמרים בספר מעוררים את שאלת היחס שבין מציאות ובדיון בעולם המשפט. ואכן, המשפט, כך מתברר, הוא נשף מסכות לא פחות מהספרות, ומדיום שבאמצעותו אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בדרכים חדשות.

    אין זה מפתיע, אם זוכרים כי הצדדים המופיעים בפני השופט מופיעים כפרסונות משפטיות, ו"פרסונה", במשמעותה המקורית, אינה אלא מסכה בדיונית. במאמרה "ריגול כמשל לדיני אפליה", דנה יופי תירוש באופן שבו לעתים דווקא החברה – ולא המשפט – תובעת מהחברים בה ללבוש מסכות ולנהל אורח חיים המקטלג אותנו על פי חלוקות מוכרות, בעוד שדיני האפליה מאפשרים לבני אדם לנהל את חייהם ולדמיין את עצמם כרצונם.

    יורם דנציגר ואלי בלכמן דנים בדרישות הגילוי המוטלות על בורר, ובוחנים את כוחן להבטיח כי תיווצר הפרדה נחוצה בין דמותו הפרטית לבין הפרסונה השיפוטית שלו; תרומה אחרת לבדיון משפטי מרים מאמרו של איל בנבנישתי, הדן בצורך של משפט המדינה לדמיין את הקהילה הפוליטית מעבר לגבולותיה המוכרים, ולהכיר באחריות המדינה לא רק כלפי אזרחיה, אלא גם כלפי אזרחים של מדינות זרות.

    באופן דומה אך בתחום שונה, מבקש אהרן ברק להרחיב את האחריות החברתית. המשפט החוקתי במדינת ישראל אמנם מכיר במפורש בזכות הקניין של הפרט, אך על המשפטן להכיר שעליו להרחיב את הגנתו גם לזכויות חברתיות של מחוסרי קניין.

    מאמרם של חנוך דגן ורועי קרייטנר מבקש להרחיב את גבולות המחקר המשפטי מעבר לחשיבה הדוקטרינרית, הרואה את המשפט נפרד מדיסציפלינות אחרות, וחשיבה בינתחומית המבקשת לבחון את המשפט מפרספקטיבה של דיסציפלינות זרות.

    המשפט אינו צריך לכרות ברית עם דיסציפלינות אחרות ואינו צריך להסתגר בדלת אמותיו. המחקר המשפטי צריך לדמיין את גבולותיו מחדש כך שיכלול בתוכו תובנות רלוונטיות מדיסציפלינות אחרות, אך להתמקד בשלושת מאפייניו המרכזיים: הכפייה, הנורמטיביות, והמוסדיות.

    שאלות של מציאות ובדיון קשורות בטבורן לשאלות של זיכרון ושכחה. שלושה מאמרים בספר עוסקים בסוגיה זו. מאמרה של ליאורה בילסקי על אמיל חביבי מראה כיצד המשפט והספרות מייצרים סיפורים היסטוריים שונים ומתחרים. מאמרו של יששכר רוזן־צבי עוסק בשאלת הענישה וההתיישנות, ובצורך של המשפט לשכוח כדי לא להפוך לנקמני. מזווית אחרת, בוחן ישי בלנק את תפקידו של התקדים בעולם המשפט, כמנגנון של זיכרון אך לא פחות מכך כמנגנון של שכחה והדחקה.

    לבסוף, שלושה מהמאמרים בספר עוסקים ביחסים שבין משפט וספרות במישור העקרוני. מאמרו של חנן מלצר מדגים את השימוש במשפט וספרות בפסיקתם של בתי המשפט. דניאל פרידמן מצביע על הניגודים בין המשפט לספרות, באמצעות ניתוח של יצירות ספרותיות שונות, ובהן עלובי החיים (ויקטור הוגו), "בית הבובות" (הנריק איבסן), וכן "בעל אידיאלי" (אוסקר ווילד).

    ביצירות אלה הספרות מציעה תמונה רחבה של העולם, בעוד המשפט מתמקד במסכת נרטיבית צרה הדרושה להכרעה המשפטית. פרידמן מראה כיצד, בניגוד ליצירות אלה, בספרו המפורסם של אלבר קאמי, הזר, ההליך המשפטי דווקא שוטח תמונה עובדתית רחבה ו"לא רלוונטית" להכרעה. פרק הסיכום של ענת רוזנברג מציג תמונה רחבה של הכתיבה האקדמית בתחום המחקר ״משפט וספרות״, ומראה מגמות שונות בכתיבה של חוקרים ישראלים בתחום.

    הספר ראה אור בחודש מאי 2017

     

    ספר נילי כהן – משפט, תרבות וספר
    מאת: עופר גרוסקופף ושי לביא, עורכים

    עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
    הציור על העטיפה: Raphael, Justice, from the "Stanza della Segnatura" 1509-1511
    טיפוגרפיקה: שפי פז, אגתה
    מהדורה ראשונה, מאי 2017
    מס' עמודים: 770
    כריכה: רכה
    דאנא קוד: 583-82
    Nili's Book – Law, Culture and Literature
    Edited by Ofer Grosskopf, Shai Lavi

    ISBN: 978-965-7241-80-6

    תמונת הספר - ספר נילי כוהן

    ספר נילי כוהן

    120.00 105.00

    הספר "משפט, תרבות וספר" מפגיש אנשי משפט ואנשי ספר. לכאורה זהו מפגש בין עולמות העומדים בסתירה זה לזה: המשפט עוסק בעולם המציאותי ואילו הספרות בבדיון. הספרות עוסקת בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש, ואילו המשפט מניח כהנחת עבודה שנמעניו כפופים לחוקי התבונה.

    אנשי הספרות יכולים לתאר באמפתיה פושעים ועוברי עבירות, ואילו השופטים, תהיה אשר תהיה נטיית ליבם, נדרשים לחרוץ דין על פי ספרי החוקים. בפועל הקשרים בין העולמות מורכבים ביותר. לא פעם מתברר שקווי התיחום בין העולמות פרוצים. כותבי המאמרים בספר מציגים בין דפיו את המורכבות הזאת, ומנסים להבין ולבאר אותה בלשון שווה לכל נפש.

    לעמוד הספר
    X

    ספר נילי כוהן

    המחברים

    פרופסור נילי כהן, כלת פרס ישראל בחקר המשפט לשנת תשע"ז, היא נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, רקטור (לשעבר) של אוניברסיטת תל אביב ופרופסור (אמריטה) בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. ספר זה, בו נוטלים בו חלק טובי הסופרים, החוקרים, השופטים והמשפטנים, הינו מחווה לתרומתה העצומה למשפט, לאקדמיה ולחברה בישראל.

    עורכי הספר: עופר גרוסקופף, שי לביא.

    רשימת משתתפים (סדר אלפביתי, שמות משפחה)
    1. ליאורה בילסקי | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    2. מיכאל בירנהק | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    3. אלי בלכמן | עוזר משפטי, בית המשפט העליון
    4. ישי בלנק | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    5. איל בנבנשתי | מופקד הקתדרה למשפט בינלאומי באוניברסיטת
    קיימברידג' ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    6. אהרן ברק | נשיא (בדימוס), בית המשפט העליון
    ופרופסור למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    7. דפנה ברק-ארז | שופטת, בית המשפט העליון
    8. אמיר גוטפרוינד | סופר
    9. עופר גרוסקופף | שופט, בית המשפט המחוזי מרכז, לוד
    10. חנוך דגן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    11. יורם דנציגר | שופט, בית המשפט העליון
    12. אבנר הולצמן | פרופסור לספרות, אוניברסיטת תל־אביב
    13. דפנה הקר | פרופסור למשפטים ומרצה בתוכנית
    ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל־אביב
    14. נינה זלצמן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    15. שרון חנס | דיקאן הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    16. נילי כהן | נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים
    ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    17 . דן לאור | פרופסור לספרות, אוניברסיטת תל־אביב
    18. שי לביא | ראש מכון ון ליר בירושלים
    ופרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    19. מנחם מאוטנר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    20. גיא מונדלק | פרופסור למשפטים ומרצה בחוג ללימודי עבודה,
    אוניברסיטת תל־אביב
    21. חנן מלצר | שופט, בית המשפט העליון
    22. יורם מרגליות | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    23. עמוס עוז | סופר ופרופסור לספרות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
    24. אריאל פורת | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    25. מנחם פינקלשטיין | שופט, בית המשפט המחוזי מרכז, לוד
    26. טליה פישר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    27. דניאל פרידמן | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    28. אהרן צ'חנובר | פרופסור מחקר, הטכניון
    29. רועי קרייטנר | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    30. אמנון רובינשטיין | פרופסור למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    31. יששכר רוזן צבי | פרופסור למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב
    32. ענת רוזנברג | ד"ר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה
    33. יופי תירוש | ד"ר למשפטים, אוניברסיטת תל־אביב

    לעמוד הספר
    X

    ספר נילי כוהן

    מתוך הספר

    הקדמה | עָלֵי משפט ועָלֵי ספר

    ספר זה, המיועד לקהל קוראים רחב, מארח אנשי משפט ואנשי ספר ומפגיש טקסטים משפטיים עם טקסטים ספרותיים. המאמרים הכלולים בספר בוחנים את הקשרים, הפערים, ויחסי הגומלין בין משפט וספרות באמצעות סדרה של מפגשים בין אנשי ספר ומשפטנים. שני הצדדים, שעוסקים בחיי היומיום שלהם בטקסטים, מתבוננים בהם מנקודת מבט רעננה.

    המשפטנים התבקשו לעסוק, בין היתר, בנושאים שנחשבים ברגיל כנושאים ספרותיים, כדוגמת אהבה, זיכרון ואוטופיה, ואנשי הספר מתמודדים, בין היתר, עם תחומים משפטיים כגון ציות לחוק, זהות לאומית וצדק. מה ניתן ללמוד מדיאלוג זה שבין המשפט והספרות לגבי המציאות הבדיונית שהם מתעדים, ולגבי העולם המציאותי שהם מדמיינים?

    המפגשים בין ספרות ומשפט ובין אנשי ספר ואנשי משפט מתקיימים בין דפי הספר, אך קדמה להם סדרה של מפגשים במציאות. הספר מבוסס בחלקו על הרצאות "מועדון משפט וספר", הנערכות באוניברסיטת תל־אביב ברציפות זה למעלה מעשור, ביוזמתה ובניצוחה של פרופסור נילי כהן.

    במפגשים אלו מוזמנים אנשי משפט ואנשי ספר לשוחח עם קהל רחב של קוראי ספר וחובבי משפט על נושא משותף, המשתנה ממפגש למפגש. מרבית המאמרים הכלולים בספר זה מהווים עיבוד של לקט מובחר מההרצאות שניתנו במסגרת הסדרה בעשור הראשון לקיומה, ואליהם צירפנו מספר מאמרים נוספים של דמויות מובילות בעולם המשפט והספרות הישראלית. העיסוק ביחסים המורכבים בין ספרות לבין משפט אינו חדש. הספר בונה על מסורת אקדמית שעוסקת בשאלה זו, אך מבקש לפתח את התחום מעבר לגבולותיו המקובלים. המסורת האקדמית מבחינה בין "משפט בספרות" ל"משפט כספרות".

    תחת הקטגוריה הראשונה, מנתחים חוקרים טקסטים ספרותיים העוסקים במשפט, כדוגמת משפט שלמה, "הסוחר מוונציה" של שייקספיר והמשפט של קפקא, כדי לבחון את האופן שבו המשפט משתקף בעיני הספרות והסופרים. תחת הקטגוריה השנייה, עוסקים חוקרים בטקסט המשפטי כסוגה ספרותית, ומסתייעים בכלים ספרותיים כדי לנתח טקסטים משפטיים. במקרה האחד, הספרות מובאת לבחינה משפטית, ובמקרה האחר, המשפט מובא לבחינה ספרותית.

    המאמרים בספר זה תורמים לשני הז'אנרים המוכרים, אך הספר כמכלול שייך לז'אנר אחר – מפגשים מהסוג השלישי בין משפט וספרות. במפגשים אלה, אנשי ספר ואנשי משפט, טקסטים משפטיים וטקסטים ספרותיים, נמצאים על אותו מישור ומקיימים ביניהם דיאלוג חיוני. רבים מהמאמרים, והספר כמכלול, בוחנים מחדש את הזיקות בין משפט לספרות בלי להניח מראש גבולות ברורים ביניהם.

    על פניו, זהו מפגש בין עולמות מקבילים. המשפט עוסק בעולם המציאותי ומסדיר את היחסים החומריים בין בני אדם, ואילו הספרות עוסקת בבדיון וממלאת את עולמנו הרוחני. המשפט מבוסס על ניגודים חדים בין מותר ואסור, חוקי ולא־חוקי, תקף ובטל; ואילו הספרות עושה שימוש בקשת צבעים רחבה, ומסרבת לראות את המציאות בשחור ולבן.

    הספרות מכירה בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש ומזמינה את הקורא להרגיש, ואילו המשפט מניח שנמעניו כפופים לחוקי התבונה, ודורש מכותביו וקוראיו לדבוק בשפת ההיגיון הקר. בניגוד למשפט, השולט במעשיהם החיצוניים של בני אדם, הספרות מפשפשת בחייהם הפרטיים של גיבוריה, וחודרת למעמקי הנפש של קוראיה.

    לבסוף, בעוד שהדיון המשפטי מתנהל במישור הנורמטיבי והשופט מתווה דרך להתנהגות ראויה, הספרות אינה שופטת, וסופר מסכן את איכותה האסתטית של היצירה אם הוא הופך אותה באופן מפורש למוסרנית. המאמרים המתארחים בספר זה מציעים לבחון מחדש אבחנות ודימויים מוכרים אלה ולהציע חדשים במקומם.

    חלוקת העבודה המסורתית מניחה שהמשפט עוסק בספירה הציבורית, ואילו הספרות עניינה החיים הפרטיים. כנגד חלוקה זו, מראה אבנר הולצמן במאמרו "הוי ארצי מולדתי" כי לספרות ולשירה תפקיד משמעותי בחיים הציבוריים. לשירה העברית החדשה, מרחל מורפורגו ועד לאה גולדברג, תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הקולקטיבית הישראלית.

    המאמר מראה שינוי שהתרחש בזהות זו מתפיסת גאולה גלותית ופסיבית אל תקווה לגאולה מדינית ופוליטית. ואולם, גם המשפט נוטל חלק בעיצוב זהויות, כפי שעולה ממאמרו של אמנון רובינשטיין על התהפוכות שעברה החקיקה בנושא "מיהו יהודי". רובינשטיין אינו מסתפק בהצגת סקירה היסטורית, ומציע הגדרה חדשה ומרחיבה יותר לזהות יהודית, כזו התואמת את מצבה של יהדות העולם.

    המשפט והספרות אינם רק משרטטים את גבולות הקולקטיב מבפנים, אלא גם תוחמים אותו מבחוץ. גיא מונדלק בוחן שייכות והדרה מהקולקטיב הישראלי תוך השוואה בין הדמות הקנונית של הישראלי, כפי שהיא עולה מדמותו של של אליק בספרו של משה שמיר, במו ידיו (פרקי אליק), לבין האופן שבו בתי המשפט משרטטים את גבולות הקולקטיב כשהם מתמודדים עם מעמדם וזכויותיהם של מהגרי עבודה.

    למותר לציין, שהמשפט והספרות קושרים ופורמים זהויות אישיות ולא רק לאומיות. כך, למשל, דנה דפנה ברק־ארז במתח שבין זהות הורית ביולוגית וחברתית. היא משווה בין האופן שבו מתח זה מתגלם במחזה הנודע של ברטולד ברכט, "מעגל הגיר הקווקזי", לבין האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם אותו מתח עצמו בפסקי דין העוסקים באימוץ.

    ברמת הפשטה גבוהה יותר, מראה מנחם מאוטנר את תרומתם של המשפט ושל האמנות להעניק משמעות לחיי היומיום. "טנגו אחרון בפריס", סרטו הנודע של ברנרדו ברטולוצ'י, מהווה נקודת מוצא לדיון של מנחם מאוטנר באבחנה בין טבע ותרבות ובאופן שבו אבחנה זו מייצרת משמעות בקולנוע ובמשפט כאחד.

    טענה מקובלת אחרת, הזוכה לבחינה מחודשת בספר, היא שלמשפט מחויבות נורמטיבית, בעוד שלספרות הבדיונית מוענק רישיון לחרוג מגבולות המוסר. במאמרו בוחן דן לאור מקרוב את הרומן חיי נישואים פרי עטו של דוד פוגל. הרומן מוביל אל הרגע שבו רודולף גורדוויל, גיבור הרומאן (למעשה, האנטי־גיבור), נקלע למבוי סתום שאין מוצא ממנו, ונדחף לרצוח את אשתו.

    הספרות, טוען לאור, מסייעת לנו להבין, אך כמובן לא להצדיק, את מעשה הפשע ודווקא משום כך יש בה תועלת רבה גם למשפטן, הנדרש לשפוט מציאות מורכבת. מאמרה של נילי כהן עוסק בצידו האחר של המטבע, בגבולות המוסריים של הספרות. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, שואלת כהן מה קורה כאשר סופר מבסס את הרומן שכתב על חייו האישיים וחושף פרטים מחדר המיטות של בת זוגו.

    כיצד מתמודדים שופטים וסופרים עם דילמה זו? האמנם ראוי לכותבי רומנים ליהנות מחירות ספרותית ומהגנה משפטית? עמוס עוז חוזר לסיפורי התנ"ך כדי להראות כיצד המחבר המקראי נמנע מלהעניק הצדקה למעשי האל, ואדרבה מחדד את המסתורין והשרירות שבה מתנהל האל עם ברואיו. הדים לתפיסה זו מגלה עוז גם אצל סופרים ומשוררים המזוהים כחילוניים, ובהם יהודה עמיחי, דן פגיס וש"י עגנון, שיותר משהם כופרים בקיומו של האל, הם ניצבים מול שתיקתו.

    שאלת המוסר במשפט ובספרות עולה במאמרים נוספים בספר. שרון חנס קורא את סיפור הנקם המפורסם של היינריך פון קלייסט, "מיכאל קולהאס", ומעורר דיון על הקו הדק שבין המשפט והנקמה והמשיכה של הספרות וקוראיה אל האחרון. מנחם פינקלשטיין עוסק בחובה לא לציית לחוק, כפי שהתעוררה במשפט כפר קאסם ובשיריו של אלתרמן על הפרשה, ואילו שי לביא דן בשאלות דומות כשהוא מנגיד בין שתי פרשנויות פילוסופית ופואטית למחזה היווני הקלאסי מאת סופוקלס, "אנטיגונה".

    הניגוד בין משפט וספרות מוגדר לעתים קרובות כניגוד בין תבונה ורגשות, אך האם אבחנה זו הכרחית? אמיר גוטפרוינד ז"ל בוחן את מערכת היחסים בין שלמה לבין מלכת שבא, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר המקראי, ומלמד כי ניתן לקרוא את סיפור האהבה הרומנטי כמערכת סבוכה של תככים ומזימות פוליטיים. מאמרה של דפנה הקר, העוסק באופן שבו אנשים כותבים צוואות, מראה שלעתים קרובות שפתו של המשפט רזה ועניינית, אך אין מניעה עקרונית לשילוב של רגשות, ובפרט אהבה, גם במסמך משפטי רשמי כמו צוואה.

    אהרן צ'חנובר מראה שדינמיקה דומה קיימת גם במדע. המדע זקוק ליצירתיות לא פחות מלחשיבה לוגית בהירה. יצירה ויצירתיות הן גם מושא להגנה משפטית, כפי שעולה ממאמרו של מיכאל בירנהק. המשפט מגן על היצירה המקורית כשהוא מגן על זכויות יוצרים, אך כדי לא למנוע יצירתיות נוספת, המשפט מכיר בזכותם של אחרים לשימוש הוגן.

    המשפט, כפי שהוא משתקף בדפי הספר, אינו מנותק מעולמנו הפנימי אלא מבטא אותו. יורם מרגליות מציע קריאה פרשנית במלך ליר, ומראה כיצד דיני המיסוי המודרניים מתמודדים עם שאלות דומות שניצבו בפני שייקספיר. לשיטתו של מרגליות, דיני המיסוי אינם מערכת ביורוקרטית אפורה, אלא ביטוי משפטי של עולם ערכים פנימי.

    נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מבקשים ליצור הלימה בין תפקידה של דירת מגורים בקיומה ובטיפוחה של הזוגיות לבין ההגנה המשפטית הניתנת לה מפני נושים. טליה פישר מבקשת לתת להעדפות הצדדים תפקיד מכריע גם בליבת הפרוצדורה המשפטית – הגדרת הכללים הראייתיים שלפיהם יוכרע המשפט. ואילו אריאל פורת מציע זיקה אחרת ליחסים בין עולם הערכים הפנימי לבין עולם המשפט.

    בעוד שמשפטנים רבים רואים במשפט ביטוי של העדפות קיימות, מבקש פורת לבחון את האופן שבו המשפט מעצב מחדש העדפות. המאמרים בספר מעוררים את שאלת היחס שבין מציאות ובדיון בעולם המשפט. ואכן, המשפט, כך מתברר, הוא נשף מסכות לא פחות מהספרות, ומדיום שבאמצעותו אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בדרכים חדשות.

    אין זה מפתיע, אם זוכרים כי הצדדים המופיעים בפני השופט מופיעים כפרסונות משפטיות, ו"פרסונה", במשמעותה המקורית, אינה אלא מסכה בדיונית. במאמרה "ריגול כמשל לדיני אפליה", דנה יופי תירוש באופן שבו לעתים דווקא החברה – ולא המשפט – תובעת מהחברים בה ללבוש מסכות ולנהל אורח חיים המקטלג אותנו על פי חלוקות מוכרות, בעוד שדיני האפליה מאפשרים לבני אדם לנהל את חייהם ולדמיין את עצמם כרצונם.

    יורם דנציגר ואלי בלכמן דנים בדרישות הגילוי המוטלות על בורר, ובוחנים את כוחן להבטיח כי תיווצר הפרדה נחוצה בין דמותו הפרטית לבין הפרסונה השיפוטית שלו; תרומה אחרת לבדיון משפטי מרים מאמרו של איל בנבנישתי, הדן בצורך של משפט המדינה לדמיין את הקהילה הפוליטית מעבר לגבולותיה המוכרים, ולהכיר באחריות המדינה לא רק כלפי אזרחיה, אלא גם כלפי אזרחים של מדינות זרות.

    באופן דומה אך בתחום שונה, מבקש אהרן ברק להרחיב את האחריות החברתית. המשפט החוקתי במדינת ישראל אמנם מכיר במפורש בזכות הקניין של הפרט, אך על המשפטן להכיר שעליו להרחיב את הגנתו גם לזכויות חברתיות של מחוסרי קניין.

    מאמרם של חנוך דגן ורועי קרייטנר מבקש להרחיב את גבולות המחקר המשפטי מעבר לחשיבה הדוקטרינרית, הרואה את המשפט נפרד מדיסציפלינות אחרות, וחשיבה בינתחומית המבקשת לבחון את המשפט מפרספקטיבה של דיסציפלינות זרות.

    המשפט אינו צריך לכרות ברית עם דיסציפלינות אחרות ואינו צריך להסתגר בדלת אמותיו. המחקר המשפטי צריך לדמיין את גבולותיו מחדש כך שיכלול בתוכו תובנות רלוונטיות מדיסציפלינות אחרות, אך להתמקד בשלושת מאפייניו המרכזיים: הכפייה, הנורמטיביות, והמוסדיות.

    שאלות של מציאות ובדיון קשורות בטבורן לשאלות של זיכרון ושכחה. שלושה מאמרים בספר עוסקים בסוגיה זו. מאמרה של ליאורה בילסקי על אמיל חביבי מראה כיצד המשפט והספרות מייצרים סיפורים היסטוריים שונים ומתחרים. מאמרו של יששכר רוזן־צבי עוסק בשאלת הענישה וההתיישנות, ובצורך של המשפט לשכוח כדי לא להפוך לנקמני. מזווית אחרת, בוחן ישי בלנק את תפקידו של התקדים בעולם המשפט, כמנגנון של זיכרון אך לא פחות מכך כמנגנון של שכחה והדחקה.

    לבסוף, שלושה מהמאמרים בספר עוסקים ביחסים שבין משפט וספרות במישור העקרוני. מאמרו של חנן מלצר מדגים את השימוש במשפט וספרות בפסיקתם של בתי המשפט. דניאל פרידמן מצביע על הניגודים בין המשפט לספרות, באמצעות ניתוח של יצירות ספרותיות שונות, ובהן עלובי החיים (ויקטור הוגו), "בית הבובות" (הנריק איבסן), וכן "בעל אידיאלי" (אוסקר ווילד).

    ביצירות אלה הספרות מציעה תמונה רחבה של העולם, בעוד המשפט מתמקד במסכת נרטיבית צרה הדרושה להכרעה המשפטית. פרידמן מראה כיצד, בניגוד ליצירות אלה, בספרו המפורסם של אלבר קאמי, הזר, ההליך המשפטי דווקא שוטח תמונה עובדתית רחבה ו"לא רלוונטית" להכרעה. פרק הסיכום של ענת רוזנברג מציג תמונה רחבה של הכתיבה האקדמית בתחום המחקר ״משפט וספרות״, ומראה מגמות שונות בכתיבה של חוקרים ישראלים בתחום.

    לעמוד הספר